המעבדה

אני קצת מתרגש.
האמת שקצת הרבה.

ביום ראשון תיפתח שנת הלימודים האקדמית, ויחד איתה תצא לדרך מעבדת הדאטה-ג׳ורנליזם המגניבה שלנו, כלומר של כלכליסט ומכללת שנקר. בשנה שעברה הרצנו אותה במתכונת פיילוט, קצת כמו פרטיזנים, אך אף על פי כן הפיילוט התעלה על הציפיות, הלקחים הופנמו והופקו, והשנה זה יהיה מעולה. ממש ממש מעולה. ואני רוצה לספר לכם, שגם אתם תדעו.

מזה שנתיים בערך, אולי קצת יותר, אנחנו עוקבים בקנאה במערכת אחרי טרנד הדאטה-ג׳ורנליזם המתפשט במערכות העיתונים המובילים בחו״ל (מי שעושים את זה הכי טוב הם הניו יורק טיימס, אבל גם הגרדיאן נותנים בראש וגם הוול סטריט ג׳ורנל, שיקגו טריביון, בלומברג, סיאןאן, ביביסי ועוד רבים אחרים).

כלכליסט מיום הקמתו היה עיתון שהנתונים וההנגשה שלהם באינפוגרפיקה ידידותית היו בו עמוד תווך מרכזי. בשנתיים האחרונות ראינו איך העיתונים המובילים בחו״ל לוקחים את זה הלאה, לעולם הדיגיטלי. פרויקטים מרהיבים צצו זה אחר זה, הטכנולוגיה נעשתה מתוחכמת יותר, ואיתה גם היכולת להתמודד עם המון מידע, לנתח אותו במהירות ולהפיק ממנו תובנות עיתונאיות, ואז להנגיש אותו ולספר אותו באופן דיגיטלי בצורה המרהיבה ביותר שיש.

רוצים דוגמאות? בסוף הפוסט הזה תמצאו כמה מהפרויקטים החביבים עלי.

בשורה התחתונה, קנאנו, ורצינו גם. ידענו שאנחנו צריכים מעצבים שיודעים לעבוד בדיגיטל ומתכנתים שיודעים לעבוד עם מידע, וכך הגענו לשנקר.

החיבור לשנקר נעשה דרך מושון זר-אביב, אותו הכרנו מהסדנא לידע ציבורי. עם מושון (ואדם קריב) עבדנו כבר על פרויקט עוגת התקציב, שפרסמנו עם הגשת תקציב 2013-2014 (התקציב הראשון, והיחידי, של שר האוצר יאיר לפיד). לכן כשחיפשנו גוף לבנות איתו מעבדה משולשת שמפגישה עיתונאים ותוכן עיתונאי יחד עם מעצבים ומתכנתים, הדרך למושון ולשנקר היתה די קצרה. טלפון אחד, פגישה אחת (ועוד חצי פגישה), כמה דיבורים בין הקודקודים, וסגרנו.

בשנה שעברה, כאמור, זה היה פיילוט. עשינו המון טעויות, למדנו תוך כדי תנועה, אמללנו את הסטודנטים, אבל בסופו של דבר בסוף יצאו לנו שני פרויקטים מגניבים לאללה שהתפרסמו וראו אור, ועוד רבים אחרים שלא התפרסמו אבל היו מגניבים מאוד בזכות עצמם.

הנה למשל פרויקט השורה התחתונה, במסגרתו הסטודנטים בנו מערכת ייחודית ומדליקה בטירוף שחורשת את עמודי פייסבוק של כל הפוליטיקאים (כמה טוב שיצאה לנו תקופת בחירות בדיוק לסיום הסמסטר) ובודקת באיזה מלים הם משתמשים, ומתי. והנה פרויקט הבחירה הכלכלית, שנתן לגולשים את האפשרות לענות על כמה שאלות בסיסיות בתחומים כלכליים שונים ולבדוק, על פי העמדות שלהם הכלכליות, איזו מפלגה הכי דומה להשקפת העולם שלהם.

טרור מילולי (צילומסך מתוך השורה התחתונה)

טרור מילולי (צילומסך מתוך השורה התחתונה)

זה אתגר לא קטן להפגיש סטודנטים לעיצוב ולהנדסת תוכנה עם תוכן כלכלי הארד קור שאותו לא פגשו מעולם, להדליק אותם על התוכן הזה, ולגרום להם להגיש אותו בדרכים יצירתיות ומדליקות. אבל מסתבר שזה עובד. בסופו של דבר, אלה אלה החיים עצמם.

אז ביום ראשון אנחנו מתחילים שנה אקדמית חדשה ואיתה מעבדה חדשה ומחזור חדש. הבריפים עם הרעיונות שלנו כבר מוכנים (נו, כמעט מוכנים), יש לנו המון מידע ציבורי שהיינו רוצים שהם יחוללו בו נפלאות וינגישו לציבור, ואנחנו נרגשים ומזומנים.

את התוצאות והפרויקטים המוצלחים והנבחרים תוכלו לראות בכלכליסט בסוף הסמסטר.

המון תודה למי שעושה את זה איתי, ולמי שאפשר את הדבר הזה ונסחף איתי אחרי הפטיש שלי למידע, ויזואליזציות ויצירת תכנים דיגטליים. תודה גדולה לאלון רייס ששותף איתי לאורך כל הדבר הזה, תודה לשותפים משנקר (מושון, יונית ולאמנון דקל ראש המסלול להנדסת תוכנה שפתח לנו את הדלת בשנה שעברה), לאדם קריב על הסבלנות והשעות הרבות שהקדיש, לכל מי שתרמו רעיונות, תודה רבה ליואל שתכל׳ס גרם לכל הדבר הזה לקרות, ותודה גדולה לגלית חמי שזרמה עם ההתלהבות שלי ונתנה לה לבוא לידי ביטוי.


הבטחתי כמה דוגמאות מגניבות מהעולם, אז הנה (לא כולן מאוד אקטואליות, אבל לא נורא).

ויש עוד המון. באמת. ממש ממש המון. כל הזמן. בשנה האחרונה גם בוידאו, המון בוידאו. פשוט תענוג

כוח זילבר

בתקופה הקרובה אתם הולכים לשמוע את השם דינה זילבר יותר ויותר. זילבר היא אחת מהמשנים של היועץ המשפטי לממשלה, שעומדת בראש תחום הייעוץ (יש כמה תחומים בייעוץ המשפטי לממשלה – חקיקה, ייעוץ, כלכלי, משפט אזרחי, פלילי וכו׳). לרוב אני כותב על משנה אחר של היועמ״ש – אבי ליכט – אבל בזמן האחרון זילבר הפכה להיות כוכבת עולה.
למה? כי זילבר, מרצון או לא, במודע או לא (נדמה לי שכן, וכן) החליטה לדרוך בחודשים האחרונים על שני מוקשים גדולים במיוחד, כבדים במיוחד, עמוסי חומר נפץ פוליטי. המוקשים האלה עוד לא התפוצצו, רק נדרכו, אבל זה הספיק בשביל לחמם את כל המערכת הפוליטית, והפיצוץ עומד להגיע מאוד מאוד בקרוב.

מוקש ראשון – החטיבה להתיישבות

ב-26 בפברואר, דקה וחצי לפני הבחירות, זילבר פרסמה חוות דעת משפטית, על דעתו של היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין, תחת הכותרת ״ככה (כבר) לא בונים חומה״: צבר אנומליות בקשר שבין החטיבה להתיישבות לבין המדינה והתיקון המתחייב״.

כבר מהכותרת, מהעובדה שמדובר בחוות דעת לגבי החטיבה להתיישבות, שהפכה עם הזמן להיות אחד מהגופים האלה שלא נוגעים בהם – יחד עם קק״ל, מפעל הפיס, קצא״א, וש.ר.א.ל (אולי יש עוד כאלה?), ומהצירוף של המלים ״אנומליות״ ו״תיקון״, מובן שמדובר פה בחומר נפץ פוליטי.
החטיבה להתיישבות היא הזרוע הקבלנית הארוכה של הממשלה, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון (אבל לא רק, גם בנגב והגליל). היא פועלת במהירות וביעילות, לא תמיד בשיטה של מכרזים, וזה סוד כוחה. הפוליטיקאים מתים עליה. היא מאפשרת להם לחלק תקציבים לרשויות מקומיות, וזה משהו שהפוליטיקאים מחבבים במיוחד כי זה מחזק את כוחם הפוליטי לקראת הבחירות הבאות. תקציב החטיבה משתנה, ובסוף השנה, אם מביאים בחשבון עודפים משנים קודמות, מגיע גם ל-600 מיליון שקל. זה לא מעט כסף.

בחוות הדעת שלה, שקשורה במישרין גם לפרשת ישראל ביתנו וכל הג׳אז הזה, זילבר פחות או יותר אומרת שהגיע הזמן להפסיק את מתכונת העבודה של הממשלה מול החטיבה להתיישבות. למה? כי זה ההיפך ממנהל תקין. הנה רק ציטוט אחד משם:

זילבר החטיבה להתיישבות

חוות הדעת הזו מההמת בחריפות שלה ובנחרצות שלה ואני ממליץ בחום לקרוא אותה במלואה. אני לא רוצה להתעכב עליה פה כי זה כבר קרה לפני יותר מחודש, למרות שבימים אלה מתחולל מאחורי הקלעים קרב אדירים נגד חוות הדעת הזו. פוליטיקאים מכהנים, בשיתוף ראשי רשויות מכל מיני מקומות, ועורכי דין מטעם, נאבקים על מנת לקבור את חוות הדעת הזו ועל מנת לעצור את תהליכי העבודה שכבר החלו במשרד האוצר בעקבות חוות הדעת, שמטרתם להפסיק את התקצוב של החטיבה להתיישבות.
המתנגדים מנסים להכניס את זה למשא ומתן הקואליציוני, שיוחלט שלא מפסיקים את פעילות החטיבה וממשיכים כמו שעובדים היום. אם זה מה שהממשלה החדשה אכן תחליט, הדרך לבג״ץ תהיה קצרה מאוד, והעותרים יסתמכו ללא ספק על חוות הדעת הזו של זילבר.

מוקש שני – התמיכות התקציביות

אתמול זילבר פרסמה חוות דעת שניה, והפעם לגבי מנגנון התמיכות התקציביות. כספי התמיכות הם כספים שמשרדי הממשלה מעבירים לגופים מהמגזר השלישי (ארגונים, עמותות וכו׳) אבל לא רק. גם לרשויות מקומיות, לתיאטראות וגופים אחרים שנתמכים כספית על ידי המדינה מקבלים כספים בצורה הזו (גם ישיבות תורניות וכו׳ וכו׳). אנחנו מדברים על מיליארדים טובים.
זילבר, יחד עם צוותים של החשבת הכללית ואגף התקציבים באוצר, החלו לעבוד לבחינת נוהלי התמיכות הקיימים ושינויים בעקבות התפוצצות פרשת ישראל ביתנו. שם נתגלו מקרים שבהם, לפי החשד, לכאורה וכל זה, פוליטיקאים ניתבו כספי תמיכות מהמשרד שעמדו בראשו לטובת גופים ומקורבים ולא באופן שוויוני, כשבחלק מהמקרים כמה וכמה אנשים לקחו חלק מהכסף פשוט לכיסם. הכל לכאורה, כמובן.
חוות הדעת שזילבר פרסמה אתמול אמורה לסגור כל מיני פרצות שנתגלו במנגנון הזה. כמה מהציטוטים בחוות הדעת הזו הם לא פחות ממדהימים.

למשל:

במקרים לא מעטים נוכחנו לדעת כי מבחני תמיכה המובאים להתייעצות עמנו, מקורם בנוסח שהעבירה לשכת השר, המבוסס למעשה על עבודת שתדלנות של גורם חיצוני, כגון אנשי עמותה המתעתדת להיתמך לפי מבחנים אלה, או באי כוחה. תוצאת הדברים היא כי לגורם מעורב, שהינו כמובן בעל ענין, ניתנת אפשרות להשפיע על הטקסט הבסיסי שממנו ייגזרו מבחני התמיכה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן מובן כי מדובר בגורמים בעלי ענין המעצבים את הטקסט כך שיתן מענה לאינטרס שלהם, באופן שבסבירות גבוהה יפגע בשוויון ביחס לגופים שלא קיבלו פריבילגיה זו.

אתם הבנתם את זה? באים כל מיני גופים לשרים, מציעים להם להזרים להם כסף, יושבים וכותבים בעצמם את הקריטריונים לחלוקת הכסף הזה כך שהכסף יגיע רק אליהם, והשרים מגישים את זה לאנשי המקצוע במשרד כהנחייה לביצוע. מה זה זה?

או למשל, על הלוביסטים:

סוגיה הקשורה לנושא הקודם, הנה סוגיית התשלומים של מוסדות נתמכים לגורמים הפועלים עבורם, לשם השגת תמיכות, שיפור מבחני התמיכה, הוספת נושאי הפעילות שלהם לתחומים בהם תומך המשרד וכיוצא בכך. גורמים אלה זוכים לתמורה בעד פעילותם. ככל שתמורה זו משולמת מתוך כספי התמיכות עצמם, הדבר אסור, ונחשב כשימוש בתמיכה שלא למטרות לשמה ניתנה. הוראות ברורות ומספקות בענין זה נקבעו בנוהל התמיכות הכללי, ובכללן סנקציות על שימוש אסור כזה. אולם, דומה כי יש הרואים בכך "ייעוץ" המהווה חלק מהפעילות הנתמכת ומאפשר מימונו מכספי תמיכות. בנוסף, חסרה הסדרה מספקת בדבר התמורה הניתנת לאותם שתדלנים או מקדמי-אינטרסים, ממקורות אחרים, כמו גם אבחנה ברורה, בין שתדלנות בעייתית, במובן זה שעשויה להוות פתח לשחיתות, לכזו שהיא לגיטימית.

זה משהו שצף במסגרת פרשת ישראל ביתנו – לוביסטים פועלים בשביל להשיג כספי תמיכות ממשרדים שונים, ואז פשוט לוקחים לכיסם חלק מכספי התמיכות האלה. גם זה די מדהים.

למרות ההתלהבות שלי מהלוחמנות המשפטית של זילבר, ולמרות הרוח הגבית שהיא מקבלת לכאורה מהחשבת הכללית ומאגף התקציבים, חוות הדעת הזו עלולה להישאר בסופו של דבר עוד נייר שכמה עיתונאים התלהבו ממנו לרגע, ותו לא.
למה? משום שלאורך חוות הדעת זילבר כותבת שוב ושוב שהיא *מצפה* ו*מקווה* שהדברים ישתנו.
זה נחמד, אבל ברצינות? מקווה ומצפה?
די נו, גם זילבר יודעת שאלה אמירות בלי שיניים.

בכל אופן, הסיפור הזה של התמיכות מאוד בעייתי לטיפול. גם ככה הבירוקרטיה הממשלתית היא לא, איך נאמר, אפקטיבית במיוחד. וכעת לבוא ולהעמיס עליה עוד שכבות של בירוקרטיה בשביל לנסות לעצור את המושחתים, זה לא בהכרח הדבר הכי נכון בעולם. בירוקרטיה לבדה לא תעצור את המושחתים, אלא מקסימום תעכב אותם קצת. ובינתיים, כל ישרי הדרך סתם יסבלו.

בונוס – מוקש שלישי ומפתיע – המשא ומתן הקואליציוני

למי שהגיע עד לפה, הנה סיפור קטן נוסף.
במקביל לשתי חוות הדעת האלה זילבר עבדה על חוות דעת נוספת, שהיתה אמורה להסדיר את כל פעילות הפקידים במשרדי הממשלה השונים אל מול הפוליטיקאים במסגרת המשא ומתן הקואליציוני.
חוות הדעת הזו, שהיא למעשה יותר נוהל פעולה, הגדירה בדיוק לאיזה פקידים מותר להיות במגעים עם הפוליטיקאים במסגרת המשא ומתן ולאיזה לא (למשל, למנכ״לי המשרדים שהם אנשי אמונם של הפוליטיקאים אסור לקחת בזה חלק ואסור להם להורות לפקידים הכפופים להם לבצע כל מיני מטלות שקשורות למשא ומתן הפוליטי), מה צריכים להיות סדרי העבודה, למי מותר לשבת באיזה פגישות וכיוצא באלה.
עוד קבע הנוהל ההוא שכל המסמכים שיוצאים מהפקידים אל הפוליטיקאים (למשל, חוות דעת כלכליות או משפטיות) ולהיפך יפורסמו לציבור כמו שהם, במלואם ובזמן אמת.

את חוות הדעת הזו מעולם לא קראתם, משום שהיא מעולם לא פורסמה, ומעולם לא הופעלה.
למה?
כי היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין גנז אותה בדקה ה-90, כשכל מה שנשאר הוא רק ללחוץ על כפתור הsend.
למה?
לזה אין לי תשובה מאושרת. כל מי שדיברתי איתו אמר שראש הממשלה הפעיל לחץ על ויינשטיין, אבל שני הצדדים לא מגיבים לי לעניין הזה, אז אין לי הוכחה חותכת.

רק ב-20% מנתוני הדיור שמוקלדים על ידי רשות המסים אין טעויות

בתוך כל מהומת דוח הדיור של מבקר המדינה, הסתתר פרק אפרורי יחסית שמדבר על מספרים, על נתונים, על הבסיס. קראתי את הפרק הזה פעמיים. הוא מזעזע. המבקר מצא ליקויים מוטרפים ממש באיסוף נתוני הדיור הבסיסיים ביותר בידי רשות המסים, המלצות לטיוב נתונים שלא מתבצעות, ופערי מידע גדולים שיוצרים כמה מדדים ממשלתיים שסותרים זה את זה. הנה 1,486 מלים על העיוורון שבו פועלים מקבלי ההחלטות בתחום הדיור

בכמה עלו מחירי הדירות בשנים האחרונות? או בשנה האחרונה? התשובה היא שאף אחד לא באמת יודע. התשובה הזו נשמעת פנטסטית, אבל זו התשובה המדויקת שעולה מהפרק הראשון בדוח מבקר המדינה על מחדל הדיור.
למעשה, אם הדוח הזה היה גיליון ציונים, הרי שהוא היה מעניק בלתי מספיק מהדהד לכל רשויות המדינה שעוסקת באיסוף נתונים על שוק הדיור. לרשות המסים, ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למשרד הבינוי, לשמאי הממשלתי ולמשרד האוצר.
הליקויים שמבקר המדינה מצא בעבודת רישום, איסוף ועיבוד נתוני הדיור בישראל הם שערורייתיים ממש, ולמעשה לא מאפשרים למקבלי ההחלטות לראות את התמונה המלאה. המחדלים באיסוף הנתונים, שיפורטו מיד, גורמים לפוליטיקאים ולפקידים הבכירים להתנהל בעיוורון נתונים, ולכן לגבש מדיניות בלתי מתאימה. אז בכמה עלו מחירי הדיור? התשובה היא שאף אחד לא באמת יודע. עכשיו בואו שמעו למה.


להמשך קריאה

כולנוכחלון

הייתי הערב באירוע ההשקה של מפלגת כולנו באולם האירועים של קיבוץ גבעת ברנר (כי כולנו קיבוצניקים). אני מודה שעד הערב לא הייתי מעולם בהשקה של מפלגה ולכן אין לי מימד אמיתי של השוואה, אבל אני מוכן להסתכן בניחוש שזה תמיד נראה אותו הדבר, רק שהג׳ינגל מתחלף.

הגעתי מוקדם, ברבע לשבע. בדקות הראשונות חשבתי שזה הולך להיות עצוב נורא. האולם היה ריק יחסית, והאנשים שהיו בו נראו אבודים משהו. רובם עמדו ליד שולחנות הכיבוד ההסתדרותי, אחרים נעמדו על יד התמונה הגדולה של המנהיג, משה כחלון. ברקע התנגנו משום מה דווקא שירים נוגים. ביחד, עם כל אווירת הקיץ של אביה, המוזיקה העצובה והפורטרט של כחלון בשחור לבן, היה אפשר לטעות לרגע ולחשוב שהגעתם להלוויה שלו.

אבל באמת רק לרגע. כי מאוד מהר האולם התחיל להתמלא, ולהתמלא, כאילו מישהו שפך אנשים מאוטובוסים. בדיעבד התברר לי שזה פחות או יותר באמת המצב. אנשים הגיעו מכל הארץ להשקת כולנו. כי כל הארץ דגלים דגלים, כולנו כולנו כחלונים כחלונים.

כמה דקות אחר כך פתחו איזו דלת בירכתי האולם, וכולנו יחד נשפכנו אל האודיטוריום. שם, כל העסק כבר היה הרבה יותר חגיגי ושמח. הפסקול הנוגה התחלף בשירים של אריק איינשטיין (כי כולנו אריק איינשטיין), ועל כל כיסא, אבל על כל כיסא, הונח שלט בצבעי המפלגה – כולנו כחלון, כי המדינה היא של כולנו.

לאט לאט האולם התחיל להתמלא. אנשים מכל הארץ. בית שמש עם כחלון וראשון לציון עם כחלון וקריית עקרון עם כחלון וכולנו כולנו כחלון. למטה, באזור של הביוקר, התרוצצו אנשי המפלגה. צעירי כחלון (עם המדבקה המתבקשת כולנו צעירים) ונשות כחלון (עם המדבקה המתבקשת כולנו נשים), מועמדי המפלגה, פעילים, יועצים כמו רונן משה (שביום מייצג את יצחק תשובה ובלילה את משה כחלון, כי כולנו רוצים קצת מזה וקצת מזה), איש לשכת אולמרט לשעבר ואחיו של מנכ״ל אי.די.בי לשעבר חצי גבריאלי, הפרסומאי אודי פרידן ומנכ״ל בזק לשעבר אבי גבאי.

ואז, בסביבות שמונה, כשהמהדורות נפתחות והאולם כבר התמלא עד אפס מקום, אבל ממש עד אפס מקום, הגיע הזמן לגרנד פינאלה. האנשים, שחיכו שם יותר משעה ורבע, נמלאו התרגשות. על הבמה עלתה מנחת הערב, אין לי מושג מי זו היתה, והתחילה לחמם את האולם.


היא אמרה שאנחנו לא נהיה עוד מדינה של טייקונים, ושל מקורבים, ושל קבוצות לחץ. כי המדינה היא של כולנו, וכולנו כחלון. המשפט הטרנזטיבי הזה יחזור על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב לאורך הערב, עד שייצרב עמוק עמוק עמוק בתוך התת מודע שלי. מאוחר יותר, בדרך חזרה הביתה, לא תהיה לי ברירה אלא לזמזם בשקט, כולנו כחלון, כולנו כחלון, המדינה היא של כולנו, כולנו כחלון.

ואז, כשהקהל כבר משולהב, וכל הדגלנים מוכנים במקומותיהם – בחיי – הגיע הזמן להזמין את המנהיג – בחיי – משה כחלון (במלעיל, למי שתהה). דלתות האולם נפתחו, והוא נכנס פנימה. משה כחלון, המנהיג של כולנו, מלווה בדגלנים, ובאהבה אין סופית מצד הקהל, פילס את דרכו מלמעלה למטה, מירכתיי האולם עד לשורה הראשונה, כשהוא מברך ומנשק ומתחבק ולוחץ יד ומצטלם ומחייך מאוזן לאוזן בלי הפסקה את החיוך של כולנו. ברקע, הג׳ינגל של כולנו התנגן והתנגן בלי סוף. המדינה היא של כולנו, כולנו כחלון.

אחר כך הוא התיישב בשורה הראשונה, הוקרן סרט מצחיק משהו של חצי דקה – כל מיני פוליטיקאים מכל מיני מפלגות אומרים שהמדינה היא של כולנו, סטיגידיש – ואז עברו להציג את המועמדים לפי הסדר שלהם. בזו אחר זה הם לבמה, ההתרגשות שלהם ניכרת. אחרי שהציגה את רשימת ה-11 (אצל מספר 2, האלוף במיל׳ יואב גלנט, המפלגה בחרה להדגיש את העובדה שהוא מכהן כיום כיו״ר ארגון אגודת ידידי נכי צה״ל. את הקריירה הקצרה שלו בחיפושי הגז של הטייקון בני שטיימנץ סביר להניח שיצניעו שם) המנחה עברה להציג את ראש המפלגה – משה כחלון. קודם כל סרט (כחלון מדבר בכל מיני פורומים על אבא שלו, ועל הסלולר, כי לכולנו יש אבא ולכולנו יש סלולר), ואז כחלון עלה לבמה.


לעומת פורומים אחרים שבהם יצא לי לראות אותו לאחרונה, הערב, במגרש הביתי שלו, כחלון נראה במיטבו. כריזמטי אבל לא מתנשא, מחייך חיוך גדול ואמיתי, מתרגש, מדבר מהבטן, מדבר מהלב. אבל למרות שהוא עצמו שמר על מה שהוא הכי טוב בו – להיות בגובה העיניים – משהו בפולחן האישיות הזה סביבו היה על גבול השיגעון, לטעמי כמובן.

נסו לדמיין את זה לרגע. אולם שלם מלא בכל מקום בשלטי המפלגה, המילה כולנו כתובה בגדול בשחור, והמילה כחלון כתובה לידה בגדול, בלבן. כולנו כחלון. התמונה שלו בכל מקום. השם שלו בכל מקום. בשלטים, בג׳ינגל, בפי האנשים, על חולצות, על כובעים. זה לא נגמר. המדינה היא של כולנו, וכולנו כחלון. שוב ושוב ושוב. כולנו כחלונים. מה זה אומר בכלל? זה בטוח אומר משהו.

אז מה בעצם כחלון אמר באירוע השקת המפלגה שלו שעוד לא שמענו עד היום? לא הרבה.
הוא דיבר, שוב, על אבא שלו.
ודיבר, שוב, על זה שכולנו היא המפלגה החברתית-הכלכלית היחידה.
ודיבר, שוב, על זה שהבחירות אינן על ימין מול שמאל, שזהו רק מסך עשן שמשרת את המונופולים ואת קבוצות הלחץ.
הוא דיבר על זה שהליכוד איבד את הדרך החברתית, ועל זה שלפיד החמיץ הזדמנות אדירה ונדירה, שהיו לו 19 מנדטים שהיו יכולים לשנות את פני המדינה אבל הוא אכזב.
הוא דיבר על זה שאומרים לא להצביע למפלגות אווירה, אבל שהאווירה היא אווירת יאוש (מודה שלא הבנתי את הטיעון הזה עד הסוף, ויש סיכוי שזה פשוט לא טיעון).
והוא דיבר, שוב, על אבא שלו, ופה כבר התחלתי לחשוב שזה לא רק לא מקרי, אלא שזה אולי מנסה לגבש בתת המודע שלנו את הדמות שלו כדמות אב, האבא של כולנו.
והוא חזר ואמר שמפלגת כולנו תעסוק רק בנושאים החברתיים, ובפרט במחירי הדיור, וביוקר המחיה, ובפערים החברתיים. ושניה וחצי אחר כך, כמעט באותו המשפט, הוא אמר שבגלל האיומים הביטחוניים כולנו גייסה לשורותיה לוחם אמיץ שהרבה ישראלים חייבים לו הרבה – יואב גלנט. ושבגלל שכולנו חושבת שיחסי החוץ הם דבר חשוב, ובפרט עם ארה״ב, המפלגה גייסה את שגריר ישראל לשעבר בארה״ב ד״ר מייקל אורן. אבל שהמפלגה תתעסק רק בנושאים חברתיים – דיור, יוקר המחיה ופערים חברתיים.

לא הצלחתי להבין את הלוגיקה הזו עד הסוף, אבל כבר נהיה מאוחר, כלומר שחלפה חצי שעה מההתחלה הרשמית של ההשקה, וכנראה שכולנו היינו עייפים, וגם עמד להתחיל המשחק של מכבי, אז הגיע הזמן שכולנו נלך. ככה, כמו כלום, אחרי נאום קצר מלא במשפטים שלא אומרים הרבה, ואחרי שני סרטונים, ואין סוף השמעות של הג׳ינגל. בלי פירוט מה כולנו הולכים לעשות, בלי הצגת חזון רחב. מישהי מאחורי עוד הספיקה לשאול, ״מה, זהו? בשביל זה נסענו בגשם?״ אבל אז כבר המנחה הזמינה את כולנו לקום לשירת התקווה. אז קמנו, ושרנו, ומיד אחרי זה הספקתי לראות את אודי פרידן בורח מהר מהר מהכניסה התחתונה, אולי בשביל לא להיתקע בפקקי היציאה, אולי בשביל להספיק לראות את המשחק.

נשארתי עוד כמה דקות לראות מה כולנו עושים. כולנו עלו על הבמה בהמוניהם, לחבק את כחלון ואת הנבחרת שהציג. מרוב אהבה, הכרוז הכריז בכריזה שכולנו חייבים לרדת מהבמה ומהר, אחרי יהיה פה שוב אסון הר הרצל. הוא חזר על זה שוב ושוב ושוב, ובסוף כולנו ירדו מהבמה, תוך כדי שהג׳ינגל המהפנט הזה מתנגן שוב ושוב ברקע.

המדינה היא של כולנו
וכולנו זה הרוב
מה בסך הכל ביקשנו
שיהיה יהיה כאן טוב
כולנו כחלון
כולנו כחלון
המדינה היא של כולנו
כולנו כחלון
כולנו כחלון
כולנו כחלון
המדינה היא של כולנו
כולנו כחלון.

לילה טוב לכולנו.

ההופעה

אני לא צ׳יקי, אין לי מושג איך להיות צ׳יקי, הלוואי וידעתי, כך שזה קצת יבש. עמכם הסליחה

בכניסה לאולם עינן בקומה העליונה של קניון עזריאלי במודיעין עמדה הערב בחורה נחמדה בחולצה שחורה, ביקשה שארשום את הפרטים האישיים שלי בטבלה בשביל לקבל חומרי תעמולה, ואחר כך נתנה לי חתיכת נייר מאורך. כשנכנסתי פנימה, אל הלובי, הצצתי לבדוק מה כתוב בנייר שקיבלתי. זו הייתה חשבונית, כמו הודפסה במכולת, של צעירי יש עתיד. חשבונית שמוגשת לבוחר הישראלי, ומפרטת את הישגי יש עתיד בקדנציה החולפת. 20 חודשים בלבד כיהנה הממשלה המשוסעת הזו, ועכשיו הולכים לבחירות וצעירי יש עתיד מגישים חשבונית. מחוק השוויון בנטל דרך מע״מ מזומן לעסקים קטנים ועד למשהו לא ברור שנקרא חופשי פוליטי בקמפוסים. על הדרך הם לקחו קרדיט גם על הורדת מחיי החשמל ועל הגדלת השתתפות חרדים בשוק העבודה. יפה להם.


הגעתי להופעה של שר האוצר לשעבר במודיעין רבע שעה לפני שהייתה אמורה להתחיל. רציתי להקדים ולתפוס מקום, פחדתי שהאולם יהיה מפוצץ. חלפתי על פני צלחות חד פעמיות עם כיבוד חצי ספרטני באולם הקבלה, ונכנסתי לאולם. הוא היה כמעט ריק לחלוטין. חשבתי לעצמי שהנה, הציבור מצביע ברגליים. ש-10,797 האנשים שהצביעו במודיעין ליש עתיד בבחירות האחרונות, והעניקו לשר האוצר כמעט חצי מנדט, התאכזבו ולא יבואו שוב, קל וחומר לא יצביעו לו שוב.


טעיתי.
להמשך קריאה