הערת שוליים לתחקיר המקור על תקציבי משרד החינוך


השבוע שודר בתוכנית המקור תחקיר מקיף של רביב דרוקר ורזי ברקאי (תחקירנית: קרן שמש) על האופן שבו משרד החינוך מתקצב את בתי הספר השונים בישראל. וליתר דיוק, התחקיר חשף עד כמה משרד החינוך מחלק את ה-40 ומשהו מיליארד שקל שלו בין בתי הספר בצורה שלא רק לא מצמצמת פערי הזדמנויות ופערי הישגים בחינוך, אלא ייתכן שאפילו מעמיקה אותם. התחקיר המלא נמצא כאן.


ליבת התחקיר היתה חשיפת רשימה רשמית של משרד החינוך, שמקיפה 400 בתי ספר בישראל, ומראה כמה שעות שבועיות מקבל כל בית ספר, במסגרת כל התוכניות והסלים הקיימים. שיטת התקצוב של בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים אינה מבוססת על תקציב לפי מספר התלמידים, אלא על תקציב לפי מספר שעות הלימוד. ומספר שעות הלימוד עצמן נקבע על פי נוסחה, שבפועל מתעדפת גודל מסוים של כיתה. זה הבסיס, ועליו משרד החינוך מחלק תוספות נוספות, לפי כל מיני סלים (סל קליטה, סל פריפריה, יום חינוך ארוך, ועוד כל מיני).
זרימת הכסף נעשית בכל מיני אפיקים, ולא רק מברז מרכזי אחד.

בשורה התחתונה: תלמידי החינוך הממלכתי דתי מקבלים העדפה בולטת ומובהקת ביחס לכל זרם חינוכי אחר. גם ביחס לתלמידי החינוך הממלכתי, וקל וחומר ביחס לתלמידים הערבים, הבדואים, הדרוזים וגם החרדים.


מבלי להמעיט ברגע בחשיבות חשיפת הרשימה, וחשוב מזה מבלי להמעיט בעבודת עיבוד הנתונים המרשימה שתחקירני המקור עשו במשך חודשים ארוכים על הרשימה הבלתי נוחה שהם הצליחו להשיג ממשרד החינוך, עיבודים שמראים בדיוק רב איזה בית ספר מקבל פחות או יותר שעות לימוד וכמה בדיוק, העובדה כי החינוך הדתי מקבל יותר מכל אחד אחר היתה עובדה ידועה, לפחות לחוקרי חינוך, מזה שנים. הנה דוגמא לרק אחד מהמחקרים שנעשו בנושא, של חוקר החינוך המוביל בישראל (שגם מתראיין לתחקיר), נחום בלס. המחקר שצירפתי בלינק הוא המחקר המקיף ביותר שאני מכיר שבדק את השינויים בתקצוב מערכת החינוך היסודית בעשור הראשון לשנות ה-2000, והגיע בדיוק למסקנה זו. והיו גם מחקרים אחרים, ביניהם גם של בלס, שנעשו למשל תחת תנועת ״הכל חינוך״ ששר החינוך הנוכחי שי פירון עמד בראשה עד לפני שנכנס לפוליטיקה.
בקיצור, גם אם לא היתה ידועה לציבור הרחב, מאפייני האפלייה במערכת החינוך היו ידועים לאנשי המקצוע.
ההישג הגדול של תחקיר המקור הוא חשיפת הרשימה עצמה, הרשימה המדויקת של משרד החינוך, שאי אפשר להכחיש אותה, אי אפשר להתווכח איתה, אי אפשר לפרש אותה, אי אפשר לטעון אחרת. בכלל, זה הכוח הגדול של עיתונות מבוססת נתונים. כשאתה מצליח להגיע לנתוני המקור, יש לך כוח גדול מאוד ביד.


אבל,
הרשימה שאנשי המקור הצליחו לשים עליה את ידם היא רשימת שעות החינוך שמקבלים בתי הספר.
היא לא מציגה כסף. היא לא מדברת בשקלים. היא לא מראה עד כמה האפליה הזו עמוקה במונחי תקציב, אלא רק במונחי שעות. האם יש למשרד החינוך רשימה זהה, מקבילה, משלימה, שמראה את אותם הנתונים רק בכסף?
התשובה היא כן. למשרד החינוך יש כזו. הוא רק לא מוכן לחשוף אותה בשום פנים ואופן.


באוגוסט 2011 הממשלה קיבלה החלטה: להטיל על משרד החינוך ליצור מערכת ממוחשבת שתמפה ותציג את כל התקציבים המשרד מזרים באפיקים שונים לכל בית ספר ובית ספר.
הזמן חלף, ומערכת אין.
במאי 2013, במסגרת אישור התקציב הקודם, הממשלה החליטה שמשרד החינוך ירחיב את המערכת שהוא בונה, ויכלול בפנים גם את התקציבים שהרשויות המקומיות משלימות מעבר לתקציב משרד החינוך, בשביל להציג תמונה מלאה ושלמה יותר.
יותר מזה, הממשלה החליטה שמשרד החינוך יפרסם את הנתונים לציבור הרחב, כך שכל ישראלי יוכל לדעת לאן הולכים כספי המסים שלו, ואיזה ילד מקבל יותר, הילד בדימונה או הילד בהרצליה, הילד בחורה או הילד בכוכב יאיר.
זה היה במאי 2013. אנחנו כבר בנובמבר 2014, והציבור עדיין לא יכול לראות את הנתונים.


באוגוסט 2014 ח"כ סתיו שפיר שאלה את שר החינוך מתי בדיוק יפורסמו הנתונים. מי שענה במקומו של שר החינוך היה סגן שר החינוך אבי וורצמן איש הבית היהודי. הוא הבטיח שהנתונים יפורסמו עם תחילת שנת הלימודים. הנה, תראו:

שנת הלימודים מזמן כבר התחילה, והנתונים טרם פורסמו.
מתי יפורסמו? השד יודע. הניחוש שלי, לעולם לא.



בכל פעם שפניתי למשרד החינוך בשנתיים האחרונות בשאלה האם אפשר לקבל כבר את הנתונים, התשובה היתה אחת: המערכת עדיין לא מוכנה. גם התנועה לחופש המידע פנתה למשרד החינוך בנושא, וקיבלה את אותה התשובה, המערכת לא קיימת.


רק שמשרד החינוך, איך נאמר, משקר.

אני אומר את זה בביטחון כי עם הזמן התחלתי לאסוף עדויות, עוד ועוד עדויות, שמעידות שהמערכת דווקא מוכנה גם מוכנה. יותר מזה, ככל הנראה שר החינוך בעצמו כבר נחשף לנתונים במחצית השניה של השנה הקודמת.
השבוע שוב אמרה לי מישהי, שנחשפה לנתונים בעצמה, שהמערכת קיימת גם קיימת, ושכנראה הכוח היחידי שיגרום למשרד החינוך לפרסם אותה הוא בג"ץ. מי יכול לעזור לבג"ץ? למשל ארגוני זכויות או ארגונים מהמגזר הערבי שיכולים לטעון לאפליה תקציבית. "הם ישקרו לכולם", היא אמרה לי, "חוץ מלבג"ץ".

משרד החינוך לא רוצה לפרסם את המספרים, את פערי התקציב, מטעמים שאפשר להבין אותם. זה מוקש פוליטי, איזה נבחר ציבור רוצה לאבד רגל בגללו? חבל רק שמדובר בכסף ציבורי. הרבה כסף ציבורי. יותר מ-40 מיליארד שקל. החשיפה של המקור השבוע היא חשיפה חשובה מאוד. עכשיו צריך להגיע למסמך עם המספרים עצמם.

בכל מקרה, גם מבלי שהנתונים מפורסמים, הם משמשים את משרד החינוך החל מהשנה בתחילת תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך. כלומר, לתת קצת יותר לאלה שיש להם פחות. אני לא יודע מה היקף התקצוב הדיפרנציאלי השנה, אני רק יודע שהוא שולי ונעשה לגמרי בשושו, בשביל לא לעורר שדים רדומים, בשביל לא להרגיז את ציבור הכיפות הסרוגות שיאבדו תקציבים לטובת החינוך הערבי. בעוד שבוע ההיקף המדויק אמור להיחשף במסגרת ספר התקציב שיוגש לכנסת, ואם הפוליטיקה תאפשר, ההיקף שלו יגדל בשנים הקרובות.

זהו, סתם שתדעו.

האיש שאחראי לחזות מתי תמותו

המצאות סטטיסטיות

״תחזית דמוגרפית בכלל, של תמותה ופיריון וכו', הן לא תחזיות כמו תחזיות מזג האוויר. תחזית מזג האוויר אמנם נסמכת על הסתברות אבל היא פיזיקלית. איך אני אמור לחזות 50 שנה במערכת שאינה פיזיקלית? אני תמיד אומר שנאמר שהייתי דמוגרף ב־1900 והיו מבקשים ממני תחזית של תוחלת החיים ל־50 שנה קדימה. המלכה ויקטוריה בשלטון, הקיסר וילהלם בשלטון, הצאר יושב בשלטון. יש לי מגפות בדרך, שתי מלחמות עולם בדרך, המצאת המכונית והמטוס. איך אני יכול לחזות את זה? אז למה אתה חושב שהמצב שלי ב־2010 הוא שונה?״.

הכירו את ארי פלטיאל, האיש שאחראי מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס) לחשב את תוחלת החיים שלכם, ולנבא מתי תמותו, ומתי ימותו הילדים שלכם, גם אם עדיין לא נולדו. כמו דמוגרפים ואנשי למ״ס אחרים, גם לפטליאל חשוב לדייק. הוא לא אוהב שעושים מהנתונים שלו מה שהם לא. השיחה הבאה היא ניסיון להסביר איך בדיוק מחשבים את תוחלת החיים – או יותר נכון, את שיעורי התמותה – וניסיון להסביר מה אפשר לעשות עם הנתונים האלה, ומה לא.
להמשך קריאה

תקדים שראל

בקריאה חוזרת, זה יצא פוסט ארוך, מסורבל וקצת מייגע. ניסיתי שיהיה קצר וחד. לא יצא. עמכם הסליחה

1 מה שד״ר מיכאל שראל עשה היום הוא צעד ראוי להערכה. אחרי שהוא הבין ששר האוצר לא נותן לו, בעצם, לעשות באופן אפקטיבי את תפקידו היחידי עלי אדמות – לנתח מבחינה כלכלית את צעדי המדיניות השונים שנמצאים על השולחן – הוא שם את המפתחות על השולחן, והלך.
אז נכון, הוא עשה את זה בצורה פומפוזית משהו, קולנית, במכתב גלוי שהופץ פתאום באמצע היום לכל כלי התקשורת, אבל זה בהחלט צעד ראוי להערכה ציבורית. המקרה האחרון שאני זוכר של פקיד ציבור שהתפטר על יושרתו המקצועית היה הממונה על התקציבים לשעבר רמי בלינקוב, שהתפטר מיד אחרי אישור תקציב 2009-2010 בממשלה (ובמידה מסוימת גם ההתפטרות של איתן חי-עם מתפקיד מנכ״ל משרד הבריאות כשסגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן פעל נגד הקו המקצועי שלו בפרשת הקברים בבית החולים ברזילי באשקלון).
(עדכון ותיקון: אחד הקוראים הזכיר לי את ההתפטרות של חיים שני, מנכ״ל משרד האוצר, בשיא ימי המחאה החברתית, על רקע הקמת ועדת טרכטנברג ולמעשה הפקעת התכנון והניהול מידי משרד האוצר)

2 ההתפטרות של מיכאל שראל לכשעצמה אינה הדרמה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני גם לא חושב שהיא רעידת אדמה במשרד האוצר. עם כל הכבוד לשראל, הוא לא היה הפקיד הבכיר החשוב ביותר במשרד האוצר. גם לא השני בחשיבותו, גם לא השלישי.
מה שחשוב בהתפטרות של שראל, בעיני, הם שני דברים. ראשית, השאלה הכללית יותר מה הדינמיקה הנוכחית בצמרת משרד האוצר. מה קורה שם ביחסי הכוחות בין לשכת שר האוצר לבין הפקידים הבכירים המרכזיים שלו – ראש אגף התקציבים, החשבת הכללית ומנכ״לית המשרד. והשאלה השניה, כללית עוד יותר, היא איפה עובר הקו שמאחוריו משרתי הציבור מפסיקים לשרת את הציבור אלא מתחילים לשרת את נבחרי הציבור, והאם יש בעייתיות במצב הזה?
אז נתחיל מהשאלה הראשונה – מה קורה בימים אלה בצמרת משרד האוצר. התשובה הכנה היא שאני עדיין לא יודע מספיק. אבל אני עובד על זה, ובסוף אדע. מה שאני כן יודע בשלב זה הוא חיבור של 1+1+1, או משהו כזה. עיקר ההתמקדות שלי היא באגף התקציבים, בעיקר משום שבעוד רגעים ספורים אמור להתחיל תהליך בניית תקציב המדינה לשנה הבאה, ובסופו של דבר זהו אחד מתפקידיו המרכזיים ביותר של המשרד.
שר האוצר יאיר לפיד מקפיד כבר די הרבה זמן לרדת על אגף התקציבים. הוא עושה את זה בכל מיני הזדמנויות, בכל מיני דרכים, ובכל מיני אופנים. פעם זה הפוסט על ריקי כהן ותעזבו את טבלאות האקסל שלכם, פעם זה הנאום יוצא הדופן שנשא בתחילת השבוע במרכז הבין תחומי בהרצליה. בנאום הזה הוא מתח על אגף התקציבים את הביקורת שנמתחת על האגף תמיד, מבחוץ. הפעם השמיע אותה שר האוצר, ובצורה די בוטה. הנה כמה ציטוטים נבחרים מהנאום הזה:

״האם זה אומר שבאגף התקציבים של האוצר עובדים אנשים שהדמוקרטיה לא יקרה לליבם? חס וחלילה. אחרי שנה של עבודה מאומצת איתם אני רוצה להעיד שפגשתי שם כמה מהאנשים הטובים ביותר, האכפתיים והציונים ביותר שהכרתי מעודי. אלא שדווקא בגלל זה, דווקא בגלל האכפתיות והמסירות, הם אומרים לעצמם שסדר עדיפויות לאומי הוא עסק רציני מדי מכדי שיפקירו אותו בידי אנשים קצרי ראות כמו הפוליטיקאים. זהו כספו של הציבור, ואסור לבזבז אותו על האינטרסים הצרים של אנשים שצריכים להבחר מחדש בטווחי זמן קצרים הרבה יותר ממה שפועלת הכלכלה, ולפיכך מעדיפים תמיד לעשות החלטות פופולאריות וקצרות טווח, במקום לחשוב מה באמת טוב לאזרחי ישראל ולכלכלת ישראל.
אני מקווה שהרעיון הזה לא משכנע אתכם יותר מדי, מפני שאחד מעקרי המדיניות שלי, ושל יש עתיד, הוא הנסיון להחזיר למדינה את ריבונותה. למעשה החזון היסודי הזה – שובה של הריבונות הישראלית – הוא החוט המקשר בין כל הפעילויות שלנו. זהו ה'קוּרָה טֶה אִיפְּסוּם' – ההכרח לרפא את עצמנו – שהבאנו לשולחן הלאומי.

[…]

הממשלה צריכה לקבוע סדרי עדיפויות, לקבוע את תמהיל המיסים, להחליט מה כיוון המשק ומהי תפיסת הבטחון שלנו. אין אף גוף אחר שרשאי או יכול לעשות זאת. לא אם אנחנו רוצים לחיות בדמוקרטיה אמיתית, שהיא לא רק פלורליסטית אלא גם מתפקדת.
אחרי שנה בממשלה אני יודע היום שבית המשפט וגם אגף התקציבים לא באמת רצו למלא את תפקידה של הממשלה. אין לי טענה לא נגד בית המשפט העליון – שאני מגדולי חסידיו, בעיקר בעידן המרסן של כבוד השופט גרוניס, ויש עתיד תלחם בכל נסיון לצמצם את גבולות סמכותו – ובוודאי לא נגד אגף התקציבים שאיתו אני עובד על בסיס יומי. בטבע כל ואקום סופו להתמלא, והם נכנסו לתוך ואקום מנהיגותי וערכי כמעט בלית-ברירה, מפני שהם אנשים אחראים שהאמינו בכל ליבם שהם מצילים את המדינה מעצמה. אני חושב שהם ישמחו להחזיר את המנדט הזה לבעליו החוקיים״.

3 הנאום הזה נשמע מעולה, והכוונה שלו נכונה, ושר האוצר הוא רטוריקן בחסד. ובכל זאת, כפי שהתברר בדיעבד, די מובן מאליו שמה ששר האוצר עשה בנאום הזה הוא להניח את הקרקע לקראת זה שהוא הולך להציג תוכנית שפקידיו הבכירים ביותר מתנגדים לה. גם ברשות המסים, גם באגף התקציבים, גם בהנהלת המשרד. מ ת נ ג ד י ם. וזה עוד לפני שסופרים את נגידת בנק ישראל ואת יו״ר המועצה הלאומית לכלכלה. אז שר האוצר טרח לספר יממה וחצי קודם לכן שהוא מי שמנהל את ההצגה, ושהפקידים צריכים להוציא אל הפועל את המדיניות שנבחרי הציבור מחליטים עליה.
זה בסדר, כמובן. אין אף אחד שיחלוק על זה. השאלה היא רק נקודת האיזון. היכן מתחיל המקום שבו נבחרי הציבור מנצלים את כוחם יתר על המידה, אל מול אנשי המקצוע. ובשביל לחזור לשאלה המקורית – מה יחסי הכוחות כרגע בהנהלת משרד האוצר בין לשכת השר לבין הפקידים הבכירים – נדמה לי שבאגף תקציבים מורידים קצת את הראש בימים אלה, אחרי שכבר חשבו שהם בדרך למעלה.
אגף התקציבים במשרד האוצר חטף בשנתיים האחרונות חבטות על ימין ועל שמאל. הממונה הקודם על התקציבים, גל הרשקוביץ, הביא את האגף לשפל. הוא הרשה לנבחרי הציבור להתייחס אליו כאל אסקופה נדרסת, הוא ביטל את עצמו בפני הפוליטיקאים, ואגף התקציבים איבד לחלוטין מהדומיננטיות שלו. יש שיגידו שיש בזה צדק פואטי, שאחרי כל כך הרבה שנים של עריצות תקציבית מישהו סוף סוף העמיד את האגף על מקומו. אלא שזה לא הסיפור. כי זה לא נעשה מתוך מחשבה של שינוי ארגוני, לא נעשה מתוך רצון לתת יותר כוח למשרדי ממשלה אחרים. זה היה סתם מתוך חדלון אישים. אף אחד אחר לא הרוויח מזה, זולת התחזקות של משרד ראש המשלה. המשק לא הרוויח מזה משהו, גם לא משרדי הממשלה האחרים.
הממונה הנוכחי על התקציבים, אמיר לוי, נחשב בחודשים האחרונים למושיע של אגף התקציבים. הוא הכניס לאגף רוח רעננה, הוא מדבר מעל כל במה על הערכים המסורתיים של האגף, הוא משקם את גאוות היחידה של האגף, הוא בונה את השדרה הניהולית של האגף, מאציל סמכויות ונותן הרבה מאוד אמון מקצועי בסגנים שלו.
והנה, פתאום, בהצעה לתת מע״מ של 0% על דירות חדשות לזוגות צעירים אמיר לוי חוטף סטירת לחי די פומבית מהבוס שלו, ממי שמינה אותו, משר האוצר. הגישה שלך ושל כל הכלכלנים נכשלה, אומר שר האוצר, עכשיו תתיישר בבקשה ותעשה מה שאני אומר (וליתר דיוק, את מה שאורי שני אומר). וכל זה קורה רגע לפני שמתחילים דיוני התקציב. ושם נדרשים יחסי אמון מאוד גבוהים בין ראש אגף התקציבים לבין השר. ראש אגף התקציבים תיכף יתחיל במלחמה עם כל העולם. עם משרד הביטחון, עם ההסתדרות, עם משרדי הממשלה האחרים. עם מי לא. הוא צריך את שר האוצר מאחוריו, לא רק מעליו.
למען הסר ספק: אין לי אינדיקציות לבעיות אישיות בין לפיד לבין לוי, אין לי אינדיקציות לאיזה מוראל ירוד באגף באופן כללי. אני כן שומע דיבורים על המורכבות ועל האתגר ועל הניסיון לעבוד יחד. כל זה יעמוד בתוך זמן קצר למבחן.

4 ואחרון חביב, אם עוד לא נרדמתם – ישנה השאלה השניה, הגדולה יותר: האם יש קו שמאחוריו משרתי הציבור, הפקידים, צריכים להגיד ״סטופ. אני לא עושה את זה, כי אני חושב שזה שגוי מבחינה מקצועית מן היסוד, אני חושב שזה יגרום נזק לציבור שאני משרת אותו, ולכן אני מתפטר. תביא במקומי מישהו אחר. האם יש קו כזה? זה יכול להיות באגף התקציבים, וזה כמובן יכול להיות בזירות אחרות לגמרי (הדוגמא שקופצת לי לראש היא של מאיר דגן וכל הקרב מול נתניהו-ברק על האם לתקוף באיראן או לא. הוא יצא עם זה לציבור רק בדיעבד, אבל רק משום שהוא הרגיש שהוא הצליח לבלום את מה שנראה לו שגוי לחלוטין בזמן שהיה בתפקיד. מהדיבורים שלו נדמה לי שהוא היה מתפטר בזמן אמת אם לא היה מצליח לעצור אותם, אבל זה סתם ניחוש. מה אני יודע על זה).
מיכאל שראל קם והלך. הוא אמר שהוא לא מסוגל להיות חתום על רעיון שמבחינתו שגוי וגורם נזק למשק בטווח הארוך שיהיה מאוד קשה לשקמו. שראל לא היה בתפקיד ביצועי. הוא היה הכלכלן הראשי של המשרד. תפקידו היה לנתח. ראש אגף התקציבים נמצא בתפקיד ביצועי. תפקידו לתקצב את משרדי הממשלה, לבנות את סדר יומה הכלכלי של הממשלה. זה הבסיס של העבודה שלו. עניין הדיור הוא רק זירה אחת נקודתית בתוך מרחב הפעולה שלו. אין שום ספק שהוא לא צריך לקום וללכת רק על עניין כזה. אבל מה צריך לעשות ראש אגף התקציבים אם, למשל, הממשלה תחליט שהיא רוצה להכניס את המשק לגירעון יותר גדול מהמתוכנן, בלי שיש לכך הצדקה כלכלית? (למשל, לא בגלל שיש מיתון והממשלה צריכה לשפוך כסף בשביל למשוך את המשק למעלה).
האם אז ראש אגף התקציבים צריך לעשות משהו? בהנחה שהוא עשה כל מה שהוא יכול בפנים, בחדרים הסגורים, דיבר עם שר האוצר ועם ראש הממשלה ועם כל מי שצריך בשביל להניא את הממשלה מלעשות זאת, ועדיין זרקו אותו מכל המדרגות. מה הוא אמור לעשות אז?
ב-2012 קרה משהו דומה. הגירעון התנפח, אבל ראש אגף התקציבים לא עשה כמעט שום דבר בשביל להזיז את הדרג הפוליטי לכיוון הנכון בשביל להתמודד עם הגירעון הזה. הוא גם לא יצא לציבור בשום הצהרה. נאדה. מי שניסו לעשות משהו היו הפקידים בדרג שמתחתיו. כל זה התפוצץ בסוף בקול רעש גדול.
אז האם יש נקודה שבה משרתי הציבור אמורים להגיד לנבחרי הציבור ״עד כאן״? אני לא משרת אותך, אני משרת את הציבור. ואני חושב שמה שאתה עושה מזיק לציבור. אני מבין את ההיררכיה, אתה זה שקובע, ולכן אני זז הצידה. האם יש נקודה כזו? (אגב, בעידן הפוגלים, הם לא היו זזים הצידה. הם היו יוצאים בהצהרה לציבור במהדורת הערב של הערוץ הראשון ומטילים אימתם על הפוליטיקאים). הפעם האחרונה שבה אני זוכר שפקידי יצאו ככה נגד נבחרי הציבור הייתה בסוף 2008, כשארבעת הפקידים הבכירים של האוצר שלחו מכתב חריף לראש הממשלה והאשימו אותו בהתערבות בעבודה שלהם תוך חריגה מסמכות, לא פחות.
אני לא יודע להשיב על השאלה הזו. מהבטן, נדמה לי שיש קו כזה (ואני לא מדבר על עבירות פליליות, זה מובן מאליו). מהבטן נדמה לי שיש קו שמאחוריו על משרת הציבור לפחות להגיד משהו לציבור, אם לא להתפטר. מבחינתו של מיכאל שראל, כנראה, הקו הזה נחצה. אני תוהה אם בחודשים הקרובים זה יקרה שוב. אני מקווה מאוד שלא. לא בגלל שאני מקווה שלא יהיו פקידים עם קווים אדומים. אלא משום שאני מקווה שהם לא ייחצו.

היום שבו הממונה על התקציבים יגיד לכם באמת איפה הכסף

ראש אגף התקציבים אמיר לוי משלים בימים אלה את תוכנית הפעולה של אגף התקציבים לתקציב המדינה לשנת 2015. בתוך חודש, אחרי שישלים את התוכנית, יתחיל אגף התקציבים את העבודה האינטנסיבית על בניית תקציב המדינה. זה אומר בעיקר להתחיל בתחרות הורדות הידיים השנתית מול משרדי הממשלה – מה אתם צריכים, למה כל כך הרבה, קחו פחות. בתוך חודשיים, בערך, יגבש משרד האוצר את התחזיות שלו לשנה הבאה, מהן הוא יגזור את המסגרות התקציביות (כמה כסף אפשר להוציא בסך הכל ועל מה), יקבל את אישורו והערותיו של שר האוצר, משם יילך לקבל את אישורו והערותיו של ראש הממשלה, עד להנחת התקציב כולו על שולחן הממשלה באוגוסט.
אחרי שיריית הפתיחה תישמע, לאף אחד לא תהיה הנכונות או היכולת לעצור את המירוץ הזה בשביל לחשוב אם צריך לשנות משהו בשיטה, או בצורה שבה מגישים את המוצר הסופי – ספר התקציב – לממשלה. לכן, הימים האלה הם הימים הקריטיים אם הציבור רוצה לראות שינוי במוצר הסופי.
לוי מעוניין לשנות. הוא לא רוצה לעשות מהפכות, אבל הוא מצהיר על עצמו כמי שמעוניין לקחת את אגף התקציבים ולהצעיד אותו מימי תוכנית הייצוב של 1985 אל ימינו אנו. אל ימים בהם הדרישה הציבורית לשקיפות היא עניין בסיסי, אל ימים בהם המעורבות של הציבור בנושאים הכלכליים גבוהה מאי פעם, אל ימים בהם בלי שיתוף כלשהו של הציבור בתהליך ההחלטות הממשלתיות מתקבלות בעוינות וחשדנות, שמצידן מייצרות מיאוס בקרב מקבלי ההחלטות מכל אספסוף הפופוליסטים האלה שם למטה.
עד כה הרצון הזה שלו בא לידי ביטוי בצהרת כוונות על כך שחוק ההסדרים צפוי להיות מידתי ולא מנופח, וכן בהודעה על כך שמשרד האוצר יפרסם מדי שבוע באתר האינטרנט שלו את הכספים שהוא מבקש מוועדת הכספים להעביר ממקום למקום בתוך התקציב. אלה שני צעדים חשובים, אבל בסופו של יום הם צעדים קטנים, יחסית, בדרך לשקיפות תקציבית משמעותית.
הנה שלוש הצעות לראש אגף התקציבים לשינויים שהוא יכול להוביל בתוך ספר התקציב, שיגבירו את השקיפות, שיתנו לציבור את התחושה שמישהו שם בממשלה מעוניין להראות לו מה באמת עושים עם המסים שהוא משלם, ואולי כך גם יגבירו את האמון הציבורי במשרתי ובנבחרי הציבור.


להמשך קריאה

4 כפיות סוכר

לפני כמה ימים התוודעתי לעמוד פייסבוק של אפשריבריא – התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים (של משרד הבריאות). הם שמו שם תמונה שמראה כמה כפיות סוכר יש בבקבוק חצי ליטר של מים בטעמים (תתפלאו, אבל יש שם 4 כפיות סוכר).
הואיל ומדובר במידע די מדהים, לפחות מבחינתי, השארתי להם תגובה ושאלתי: עם כל הכבוד לקמפיין פייסבוק, מדוע משרד הבריאות לא מחייב את יצרני המזון להדביק מדבקות כגון זו על המוצרים עצמם. זה לא יהיה אפקטיבי יותר?
לשמחתי, משרד הבריאות ענה. ולא סתם ענה, ענה תשובה ארוכה ומפורטת, שמפרטת קצת מאחורי הקלעים של עבודת הממשלה, של האינטרסים שמושכים בחוטים, ושל שאלות של כסף גדול מול האינטרס של הציבור, ועל הדרך עוקצת את שר האוצר ושר הכלכלה. הנה התגובה, לא נגעתי.


הי שאול, לשאלתך- אתה צודק. אין ספק שסימון כפיות או כמויות הסוכר באופן בולט על גבי האריזות הוא הכרח, ולא רק במקרה מוצרי שתייה ממותקת אלא גם של יוגורטים, דגני בוקר (שחלקם מכילים כמויות סוכר גבוהות יותר מרוב הממתקים) ועוד.
אבל, וזה אבל משמעותי- משרד הבריאות הוא לא השחקן היחיד במגרש. כל שינוי בחובת הסימון התזונתי חייב לעבור הליכי אישור וחקיקה של המשרדים הנוספים הנוגעים בדבר ושל הכנסת. למשל הצעת סימון תזונתי מוגדל בחזית אריזה, בגודל של 20% לפחות, תוך ציון נפרד של הסוכרים (בניגוד למצב היום בו הם כלולים תחת השם הגנרי "פחמימות") עדיין נבלמת.
הנה עמדת התעשיינים בנושא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/516/768.html
הנה עמדת ח"כ איילת שקד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459042,00.html
דוגמה להתמודדות שלנו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459042,00.html
הפעילות שלנו לטובת קידום הסימון התזונתי: https://www.facebook.com/EfshariBARI.gov/photos/pb.438301579599728.-2207520000.1393268301./507549562674929/?type=3&theater
הטענה המרכזית של התעשיינים, ששינוי האריזות יוביל להוצאות גדולות שיגולגלו אל הצרכן, זוכה למיכה דווקא מצד מי שרואים עצמם "חברתיים" ודואגים ליוקר המחייה- למרות שכשהחברות רוצות לשנות אריזות מטעמים שיווקיים או אחרים אין להן שום בעיה לעשות זאת, למרות שמחירי המזון עלו גם כך באחוזים ניכרים בשנה החולפת.
זה גם לא המאבק היחיד בו משרד הבריאות נבלם על ידי משרדים וח"כים אחרים. ניסיון שלנו ושל משרד הבריאות לפעול לשינוי רשימת מוצרי המזון שבפיקוח, כך שיכללו בה מוצרים בריאים יותר דוגמת לחם מקמח מלא ולא רק לחמים מקמח לבן, גבינות שמנות וכד'- נבלם על ידי משרד הכלכלה שאחראי על הנושא.
המאבק שלנו להכנסת מזונות בריאים יותר לסל המוצרים שבפיקוח:

במקביל, משרדי האוצר והחקלאות בחרו להכניס לפיקוח דווקא שמנת מתוקה 38%.
************************************
אז מה עושים? פועלי בשני מישורים: האחד, עבודה וולנטרית עם התעשיה, כמו במקרה של התכנית להפחתת צריכת הנתרן
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000912981
או במקרה של תו אפשריבריא שהושק בחודש שעבר ברשת ארומה ישראל ובקרוב יופיע גם על לחמי מאפיות גדולות אחרות:

והמישור השני, החשוב יותר, העלאת הנושא לסדר היום הציבורי והתקשורתי. אנחנו מאמינים שזו הדרך לטווח הארוך לקדם רגולציה וחקיקה שתגביר את השקיפות, ובטווח הקצר דוחפת יותר ויותר יצרניות מזון להבין שיש כאן מגמה אמיתית של צרכנים שמחפשים יותר מידע ובחירות בריאות יותר.
נשמח לענות על כל שאלה נוספת, ושוב ברוך הבא לעמוד שלנו.