4 כפיות סוכר

לפני כמה ימים התוודעתי לעמוד פייסבוק של אפשריבריא – התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים (של משרד הבריאות). הם שמו שם תמונה שמראה כמה כפיות סוכר יש בבקבוק חצי ליטר של מים בטעמים (תתפלאו, אבל יש שם 4 כפיות סוכר).
הואיל ומדובר במידע די מדהים, לפחות מבחינתי, השארתי להם תגובה ושאלתי: עם כל הכבוד לקמפיין פייסבוק, מדוע משרד הבריאות לא מחייב את יצרני המזון להדביק מדבקות כגון זו על המוצרים עצמם. זה לא יהיה אפקטיבי יותר?
לשמחתי, משרד הבריאות ענה. ולא סתם ענה, ענה תשובה ארוכה ומפורטת, שמפרטת קצת מאחורי הקלעים של עבודת הממשלה, של האינטרסים שמושכים בחוטים, ושל שאלות של כסף גדול מול האינטרס של הציבור, ועל הדרך עוקצת את שר האוצר ושר הכלכלה. הנה התגובה, לא נגעתי.


הי שאול, לשאלתך- אתה צודק. אין ספק שסימון כפיות או כמויות הסוכר באופן בולט על גבי האריזות הוא הכרח, ולא רק במקרה מוצרי שתייה ממותקת אלא גם של יוגורטים, דגני בוקר (שחלקם מכילים כמויות סוכר גבוהות יותר מרוב הממתקים) ועוד.
אבל, וזה אבל משמעותי- משרד הבריאות הוא לא השחקן היחיד במגרש. כל שינוי בחובת הסימון התזונתי חייב לעבור הליכי אישור וחקיקה של המשרדים הנוספים הנוגעים בדבר ושל הכנסת. למשל הצעת סימון תזונתי מוגדל בחזית אריזה, בגודל של 20% לפחות, תוך ציון נפרד של הסוכרים (בניגוד למצב היום בו הם כלולים תחת השם הגנרי "פחמימות") עדיין נבלמת.
הנה עמדת התעשיינים בנושא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/516/768.html
הנה עמדת ח"כ איילת שקד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459042,00.html
דוגמה להתמודדות שלנו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459042,00.html
הפעילות שלנו לטובת קידום הסימון התזונתי: https://www.facebook.com/EfshariBARI.gov/photos/pb.438301579599728.-2207520000.1393268301./507549562674929/?type=3&theater
הטענה המרכזית של התעשיינים, ששינוי האריזות יוביל להוצאות גדולות שיגולגלו אל הצרכן, זוכה למיכה דווקא מצד מי שרואים עצמם "חברתיים" ודואגים ליוקר המחייה- למרות שכשהחברות רוצות לשנות אריזות מטעמים שיווקיים או אחרים אין להן שום בעיה לעשות זאת, למרות שמחירי המזון עלו גם כך באחוזים ניכרים בשנה החולפת.
זה גם לא המאבק היחיד בו משרד הבריאות נבלם על ידי משרדים וח"כים אחרים. ניסיון שלנו ושל משרד הבריאות לפעול לשינוי רשימת מוצרי המזון שבפיקוח, כך שיכללו בה מוצרים בריאים יותר דוגמת לחם מקמח מלא ולא רק לחמים מקמח לבן, גבינות שמנות וכד'- נבלם על ידי משרד הכלכלה שאחראי על הנושא.
המאבק שלנו להכנסת מזונות בריאים יותר לסל המוצרים שבפיקוח:

במקביל, משרדי האוצר והחקלאות בחרו להכניס לפיקוח דווקא שמנת מתוקה 38%.
************************************
אז מה עושים? פועלי בשני מישורים: האחד, עבודה וולנטרית עם התעשיה, כמו במקרה של התכנית להפחתת צריכת הנתרן
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000912981
או במקרה של תו אפשריבריא שהושק בחודש שעבר ברשת ארומה ישראל ובקרוב יופיע גם על לחמי מאפיות גדולות אחרות:

והמישור השני, החשוב יותר, העלאת הנושא לסדר היום הציבורי והתקשורתי. אנחנו מאמינים שזו הדרך לטווח הארוך לקדם רגולציה וחקיקה שתגביר את השקיפות, ובטווח הקצר דוחפת יותר ויותר יצרניות מזון להבין שיש כאן מגמה אמיתית של צרכנים שמחפשים יותר מידע ובחירות בריאות יותר.
נשמח לענות על כל שאלה נוספת, ושוב ברוך הבא לעמוד שלנו.

באישון לילה | משבר הדסה, צד ג'

1 קריאה מעמיקה בבקשה להקפאת הליכים שהגישה הנהלת הדסה לבית המשפט, כמו גם בפרוטוקול של הדיון שהתקיים אחר הצהריים (שני) בבית המשפט, כמו גם בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של הדסה בין דצמבר 2011 לדצמבר 2012 חושפת עד כמה הנהלת הדסה הייתה צמאה למזומנים – לכסף ביד, כאן ועכשיו – עד כדי כך שהיא הייתה מוכנה לקחת מכל מקום שיש על הפלנטה הזו, בשביל לא להיקלע למצב שהיא לא מסוגלת לשלם כל חודש משכורות (הוצאות השכר בהדסה מהוות 80% מהתקציב שלה).
תגידו – מה הבעיה? סוף סוף הנהלה שרואה לנגד עיניה את העובדים ועושה הכל, אבל הכל, בשביל לשלם להם בזמן. אבל זהו, שיש בעיה עם התיאוריה הזו.
בשלב מסוים להנהלת הדסה נגמר הכסף. ממש ממש ממש ממש אחושילינג נגמר הכסף. אז התחילו לקחת את הכסף הזה ממקומות יצירתיים במיוחד. קודם כל, לקחו 40 מיליון שקל מתוך הלוואה של 150 מיליון שקל שניתנה לבית החולים למטרה ספציפית. הכסף הזה ניתן (כלומר, הלווה) לבית החולים לצורך בניית מגדל האשפוז החדש. אלא שמגדל לוקח הרבה זמן לבנות, ומשכורות צריך לשלם בכל חודש. מה עשתה הנהלת הדסה? לקחה 40 מיליון שקל מתוך ההלוואה הזו, לא לגמרי ברור באישור של מי – מהפרוטוקולים של הדירקטוריון עולה שהיה צורך בשתי חתימות לשם כך. מי שחתמו על כך ככל הנראה הם סמנכ"ל הכספים דאז מנחם כץ ויו"ר הדירקטוריון דאז יוסי רוזן. אלא שאלה שכחו לדווח לדירקטוריון הרחב, ושכחו לדווח לבעלים של הדסה – ארגון נשות הדסה שיושב בארה"ב. ומילא שלא דיווחו, הם שכחו להחזיר את הכסף. הם לקחו כסף מהעתיד של הדסה, והעבירו אותו להווה. העיקר לכסות את הבור הנוכחי, לא משנה שזה פוער להדסה חור בעתיד. זו, הרי, כבר תהיה בעיה של מישהו אחר.


להמשך קריאה

המערכת

1 בשלושת השבועות האחרונים שמתי גז על סיפור שעמיתי אורי פסובסקי אמר לי שלדעתו יש לו פוטנציאל עיתונאי שלא מומש עד הסוף. "מה לעזאזל קרה שם בתוך תקציב 2013?", הוא שאל אותי באיזה יום, ושלח אותי לשעות של שיחות טלפון ונבירה בטבלאות אקסל ופרוטוקולים בשביל להבין איך עונים על השאלה הזו.
בסופו של דבר, הואיל ואין לי גישה מלאה לנתונים, ולפרוטוקולים של דיונים שנערכו (פרוטוקולים שלא תמיד קיימים בכלל), לא הצלחתי להגיע לתשובה חותכת אחת, שאני יכול להגיד בוודאות גבוהה שהיא היא הגרסה הנכונה לאירועים שהתרחשו בעת גיבוש התקציב.
זה תסכל אותי מאוד, כי ידעתי שסד הזמנים קרוב. לפני שבועיים שלושה ידעתי שהשבוע משרד האוצר צפוי לפרסם את הנתונים המסכמים לשנת 2013, שיראו כי הגירעון הממשלתי (הפער בין הוצאות הממשלה להכנסותיה) הצטמצם משמעותית, גם בגלל שלקופת המדינה זרמו הרבה מאוד מסים שחלקם לא תוכננו מראש, אבל גם בגלל שמשרדי הממשלה לא הצליחו לנצל את מלוא התקציב שעמד לרשותם.
הנקודה השנייה – פער של 6 מיליארד שקל בין מה שמשרדי הממשלה היו אמורים לתת לציבור לבין מה שנתנו בפועל – זה הסיפור שניסיתי להתחקות אחריו. איך יכול להיות שמשרד האוצר טעה בתחזית ההוצאות שלו? ומי בדיוק עשה את הטעות הזו, ומדוע? ובכלל, האם זו טעות, או "טעות מכוונת"? (הנה הכתבה שפרסמתי בנושא בסופו של דבר)


להמשך קריאה

"הציבור אשם, הציבור ישלם"

1.

השבוע, במסגרת הכנת כתבות לעיתון בנושא הגירעון התקציבי הגדול וכו', דיברתי עם כמה אנשים במוסדות ממשלתיים שונים. לשניים מהם, בסוף השיחה עם כל אחד מהם, היה חשוב להעביר את המסר הבא, בתקווה שמשהו ממנו ייכנס לטקסט. "אל תשכח לכתוב שבסוף בסוף, הציבור אשם. הציבור שביקש וביקש ודרש ודרש, עד שלממשלה לא הייתה ברירה אלא לתת. ועכשיו הציבור הזה צריך לשלם את מחיר הקיצוץ והגירעון. ככה זה עובד".

2.

בתחילת יולי 2012, אי שם לפני חצי שנה, נפלה בחלקי זכות גדולה לראיין את אחד מהכלכלנים הגדולים שהצמיחה ישראל – פרופ' חיים בן שחר (חב"ש). חבש שייך לדור אחר של כלכלנים. הדור שהקים את המערכת הכלכלית הישראלית, על כל מה שטוב בה ועל כל מה שמקולקל. חבש, בין היתר, הביא לכך שכל אחד מאיתנו משלם על כל שקל ושקל מההכנסות שלנו (למעט בקרנות ההשתלמות). הוא מזוהה עם מפלגת העבודה, ואף היה מועמד מטעמה לתפקיד שר האוצר, אי שם בעידן אחר.

הראיון איתו התקיים במשרד שלו. בית משרדים צפון תל אביבי ישן, כזה שוודאי ראה ימים יפים יותר. כזה שנמצא באותו בניין עם מרפאה של קופת חולים מכבי. נדמה לי שזה אומר הכל. הקדמתי מעט. וכשאני אומר מעט אני מתכוון לחצי שעה. לא רציתי ששום דבר יכשיל את הראיון הזה, גם לא הפקקים. חיכיתי בסבלנות מחוץ לבניין, וידאתי שיש לי מספיק סוללה במחשב ובאייפון, ובסופו של דבר עליתי. דפקתי בדלת אך איש לא ענה. ניסיתי שוב. שקט. לא ידעתי מה לעשות. ואז, פתאום, מהמעלית יצא חבש. איש מבוגר וחייכן, לבוש בפשטות, שמעולם לא יצא לי לפגוש אבל זה לא הפריע לו להיות חביב אלי בצורה מעוררת פליאה. הכין לי כוס מים קרים, הכין לי כוס קפה (אני לא שותה קפה, אז הוא הציע אותה לצלם של העיתון), הדליק את מאוורר התקרה, והראה לי היכן לשבת. ואז, הוא ביקש את רשותי שלפני שאשאל אותו שאלות, שאתן לו הזדמנות להגיד את מה שהכין מראש. מטבע הדברים לא היתה לי בעיה עם זה. בכל זאת, האיש מעוניין לשבור שתיקה של כמעט עשור (בשיחת הטלפון שבה תיאמנו את הראיון הוא אמר שהצטברו לו דברים בבטן), מי אני הקטן שאפריע לו להגיד את אשר על ליבו. אז הפעלתי את מכשיר ההקלטה כגיבוי (אני מקליט לעתים נדירות ביותר. ב-100% מהמקרים אני מקליד תוך כדי ראיון, ואני מקליד מהר מספיק בשביל שלא אצטרף להקליט ואחר כך להתעסק עם תמלול מייגע), הנחתי את האצבעות על המקשים, וחבש התחיל לירות.

3.

בדיעבד, הראיון הזה פקח את עיני. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק על הסיבה, אבל לראשונה מישהו פשוט לקח הרבה דברים שידעתי, וסידר אותם בסדר נכון כל כך, בצורה ברורה כל כך, בפשטות גדולה כל כך, שלא היה לי אלא להתמוגג. הנה הראיון, כפי שהתפרסם בעיתון. קיבלתי לא מעט תגובות עליו. בעיני, אין ספק שזה הראיון החשוב שעשיתי. ברבות הימים גם למדתי שהייתה לו השפעה ישירה על נתניהו ועל הקברניטים הכלכליים, יחד עם דברים אחרים כמובן, להביא לממשלה חבילה של העלאת מסים (העלאת מע"מ מיידית והעלאת מס הכנסה ב-2013, שנכנס לתוקף בתחילת ינואר).

השבוע, לאחר שאותם אנשים הדגישו בפני שהציבור הישראלי אשם במצב, חזרתי לראיון ההוא עם חבש. חזרתי להקלטה עצמה. הדברים שלו נשמעים רלוונטיים מאי פעם:

"עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן".

וגם:

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

וגם:

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים…'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

4.

ולמה אני מקשר בין הדברים? מפני שאני חושב שהדברים של חבש מעידים על זה שהאחריות אינה רובצת על כתפי הציבור, אלא על כתפיהם של האחראים לנהל את חייו של הציבור. על נבחרי הציבור.

למען הגילוי הנאות: השתתפתי בחלק מהפגנות קיץ 2011. בתחילה הלכתי בגלל הסקרנות, אבל נשארתי בגלל משהו אחר. בגלל שהיה נעים להרגיש שאיני לבד. מסיבה זו העדפתי להיות בהפגנות בירושלים ולא בתל אביב, משום שבירושלים לתחושת ה"אני לא לבד" היה ערך מוסף, משום שהבדידות בירושלים היא בדידות כפולה, בהנחה שאינך חרדי. אז השתתפתי בהפגנות, וכתבתי הרבה יותר מפעם אחת נגד מדיניות הממשלה בתחומים רבים, וקראתי לשינויים. חלק מהשינויים הללו עולים כסף. ובכל זאת, איני חושב שהציבור אשם. איני חושב שבשום מצב אפשר להטיל את האחריות על הציבור. מהסיבה הפשוטה שהציבור אינו אחראי.

מה בעצם אומר לנו חבש? הוא אומר שהאנשים שיושבים עם היד על ההגה אינם יודעים לנווט אותו כהלכה. הוא אומר במפורש, נתניהו היה צריך להתייצב מול המצלמות בנאום לאומה ולהגיד – אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם וגם וגם. בואו נחליט. יותר מזה, אני אחליט. אני מחליט שאני מתעדף את זה, ולא את זה. אני חושב שזה חשוב יותר מזה. אני חושב שצריך להשקיע בזה בשביל להצליח כמשק, כחברה.

אבל נתניהו לא עשה זאת. לא. הוא חיבק וחילק. הוא חיבק וחילק. עד שלא היה יותר מה לחלק, עד שהתגלתה חריגה של 14 מיליארד שקל מתקרת ההוצאות המותרת (ב-2013) ועד שהגירעון התנפח פי שתיים מהתכנון ונעמד על 39 מיליארד שקל (ב-2012).

הציבור לעולם ידרוש. זה תפקידו. אם לא היה דורש, אם לא היה בא בדרישות בלתי פוסקות לממשלה לשפר את חייו (כל אחד באופן שבו הוא תופס את המושג "שיפור"), לא היינו חיים בדמוקרטיה. היינו חיים במדינה חשוכה.

5.

ימים בודדים נותרו עד הבחירות. אם לא יקרה משהו מפתיע מאוד, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בשנים הקרובות. למעשה, לדעתי כל עוד לא צומח לו מתחרה ראוי מתוך מחנה הימין, אני לא מצליח לדמיין כוח שיזיז את נתניהו מראשות הממשלה. והציבור, גם הציבור לא ממש עומד להתחלף. ובין אם הציבור הזה יתמוך בנתניהו בקלפי, ובין אם לא, הציבור ימשיך לדרוש, ונתניהו – בתור מי שמקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו – נתניהו צריך לנהל. להחליט. להכריע. מה נכון ומה לא נכון. מה לשבט ומה לחסד. מה לקיצוץ ומה להשקעה. כשהוא אומר שאין ארוחות חינם, הוא צודק. אין. וזה לא שאני בעד קיצוצים חלילה, אבל להגיד שאתה בעד הכל לכולם כל הזמן, זו כמובן האחזת עיניים. אני בעד לתת למטרות שאני חושב שהן חשובות, ואחרים בעד לתת למטרות אחרות. לכן הולכים לבחירות, ולכן בוחרים את מה שבוחרים. כך נבחרת לבסוף ממשלה, והעומד בראשה צריך להחליט בין סדרי העדיפויות, בין הדרישות הציבוריות, שלרוע המזל אין די כסף בקופה בשביל לספק את כולן.

אז יתכבד נא ראש הממשלה ויתחיל להחליט. להכריע. זה לא כיף להכריע. תמיד יהיה מי שיקלל אותך. מי שיצא לרחובות להפגין נגדך. שלא יעשה לך לייק. מה לעשות, אתה רצית להיות ראש ממשלה. לא הכרחנו אותך. אז תכריע. תכריע במקום להאשים את הציבור שביקש לשפר את חייו.

תוספת מאוחרת: שמו של פרופ' חיים בן שחר מופיע באחת המודעות של אזרחים תומכי מרצ, אם זה משנה למישהו