5 דברים שלמדתי הערב מחוק ההסדרים

1 | זה לא באמת חוק ההסדרים

החוברת שמשרד האוצר פרסם ביום חמישי האחרון (והפיץ להערות הציבור. אם נורא בא לכם יש מייל שאפשר לשלוח אליו הערות) אמורה להיות טיוטת חוק ההסדרים. בפועל, זה רק חלק מחוק ההסדרים.

צילום מסך 2016‏.07‏.30 ב‏.21.16.38

החוברת שמשרד האוצר פרסם מכילה רק את מה שבמשרד קוראים לו ״שינויים מבניים״. בחוק ההסדרים הסופי יהיה עוד חלק משמעותי מאוד, שכולל את כל הצעדים התקציביים והמיסויים שמשרד האוצר יביא לממשלה והכנסת יחד עם התקציב.
הקיצוצים הרוחביים, הפחתת המסים, הטלת המס על ביטוחי הבריאות, קיצוצים נקודתיים בכל מיני תקציבים שונים (הקלאסיקה החוזרת על עצמה היא ניסיון אינסופי לסגור את תזמורת המשטרה) וכל מה שקשור לתקציב הביטחון – כל אלה יופיעו בחוברת הזו. בשנה שעברה, למשל, היתה בחוברת הזו הצעה לפגוע בפנסיה התקציבית של עובדים שטרם יצאו לפנסיה. ההצעה זו – הפתעה! – לא יצאה בסופו של דבר לפועל (שר האוצר נסוג בו), אבל אני מביא אותה בשביל להמחיש עד כמה החוברת שהאוצר פרסם ביום חמישי היא רק חלק קטן ממה שצפוי להגיע לממשלה ב-11 באוגוסט.
למה האוצר יפרסם רק ברגע האחרון את החוברת המלאה? זו שכוללת גם את הגזרות התקציביות? נחשו לבד.

2 | הכרזת מלחמה על מכון התקנים

אז מה בכל זאת יש בחוק ההסדרים הפעם? לא מעט דברים שקשורים ליוקר המחיה, בעיקר בפן של הסרת חסמים בירוקרטיים וכו׳. למשל, שר האוצר ממש מכריז מלחמה רבתי על מכון התקנים, מתכוון לפרק את מוקד הכוח העיקרי שלו (העובדה שהוא מונופול על קביעת תקנים), להקטין משמעותית את הכוח של התעשייה הישראלית במכון, וכיוצא באלה. האם זה יעבור בקלות? עד כמה התעשייה תילחם בכך בכנסת? אני מניח שהיא תילחם, ואני מניח שבסוף תהיה שם איזו פשרה כלשהי, או על דחיית היישום או יישום בהדרגה, או השד יודע מה.
אבל אפילו אם ההצעה הזו תעבור כלשונה, אל תצפו שהיא תחסוך לכם יותר מדי כסף בכיס כל חודש. לפי הערכות האוצר, התועלת המקסימלית מכל המהלכים לכל המשק האלה תהיה פחות ממיליארד שקל בשנה. לשם השוואה, שוק המזון לבדו מגלגל בישראל -35 מיליארד שקל – והוא השוק הגדול ביותר.
מה שכן, על הדרך האוצר השחיל פנימה טבלה מהממת של איך עובדות היום הוועדות של מכון התקנים, ומה הפלא שהן חוסמות את התחרות ביצרנים הגדולים:

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

3 | שינוי קוסמטי

אני לא יודע למה האוצר החליט להתלבש דווקא על השוק הזה אבל הוא מתכנן שינוי משמעותי באופן ייבוא קוסמטיקה לישראל (שוק התמרוקים הישראלי מגלגל 10 מיליארד שקל בשנה, אולי בגלל זה). הרעיון המרכזי אם לפשט אותו: אין סיבה לבירוקרטיית יתר של משרד הבריאות על יבוא מוצרי קוסמטיקה לישראל. מי אנחנו ומה אנחנו שנקבע הגבלות מחמירות על מוצרי קוסמטיקה. אם יש להם תקן בחו״ל, זה מספיק טוב גם לנו. זה בדיוק היה גם הרעיון המנחה מאחורי רפורמת הקורנפלקס של משרד האוצר מהשנה שעברה (רפורמה שאמנם נחקקה, אבל עדיין לא מיושמת בגלל, תחזיקו חזק, חסמים בירוקרטיים). אני לא יודע אם הרפורמה הזו תעבור בסוף כמו שהיא, אבל אני מציע שתבחנו טוב טוב את הקרמים שיגיעו לישראל בייבוא מקביל. אם הייתי משתמש בקרמים, זה מה שאני הייתי עושה.

4 שובה של קרן הארנונה

אני עיתונאי מאז נובמבר 2007. התחלתי בתור כתב הכנסת של כלכליסט, והגעתי לכנסת בדיוק לתחילת הדיונים בחוק ההסדרים לשנת 2008. לא ידעתי להבחין בין ימיני לשמאלי, אבל אני זוכר היטב שאחד הסעיפים בחוק ההסדרים ההוא קרא להקים קרן ארנונה ממשלתית. כמעט עשור חלף מאז, והנה שוב חוק ההסדרים כולל את הרעיון להקים קרן ארנונה כזו. זהו אחד מסימני ההיכר הברורים ביותר של אגף התקציבים, יש להם די.אן.איי נצחי, והם מעבירים אותו מדור לדור. מבחינתם זה כמו מים על סלע. הם ינסו שוב ושוב ושוב, אולי מתישהו הם יצליחו להבקיע חור בחומת האינטרסים הפוליטיים.
הרעיון מאחורי קרן הארנונה הוא כזה: כיום משרדי הממשלה משלמים ארנונה. בחלק מהערים זה בשיעור מלא (זה ישראבלוף מסוג אחר שקרוי ״ערי עולים״, אבל לא ניכנס לזה כרגע), וברובן זה בשיעור מופחת אחרי הנחה. בכל מקרה, בגלל המיקום של משרדי הממשלה ובסיסי צה״ל, יוצא שהממשלה משלמת ארנונה לערים חזקות כמו תל אביב, ובאופן כללי שיש רשויות מקומיות שלעולם לא יקבלו נתח משמעותי מהעוגה הזו (רמז רמז, המגזר הערבי).
לכן, במשרד האוצר מציעים שהממשלה תפסיק לשלם ארנונה, שהכסף הזה (850 מיליון שקל בשנה, רובו ממשרד הביטחון) ייכנס לקרן ארנונה מרכזית, ומשלם יחולק באופן דיפרנציאלי לרשויות החלשות שזקוקות לכסף. או בתרגום חופשי: באוצר היו מעוניינים להזרים חלק גדול יותר מתשלומי הארנונה הממשלתית לרשויות במגזר הערבי. כל עטיפה אחרת שישימו על זה תהיה מסך עשן.
בעיני מדובר ברעיון יפה, אבל קשה מאוד להעברה מבחינה פוליטית. 15 הערים החזקות צפויות להתנגד מאוד, ואם לשפוט מניסיון רפורמות דומות מהשנה הקודמת, שר האוצר לא באמת יכול על רון חולדאי או על יו״ר השלטון המקומי ומקורבו (גם שלו וגם של ראש הממשלה) חיים ביבס.

5 | ההזדמנות והחשש מפני הרפורמה בתקציב החינוך

אם הייתי צריך לבחור רק סעיף אחד מחוק ההסדרים שהייתי שמח שיעבור (באופן כללי, אני יותר בעד חוק ההסדרים מאשר נגד. כתבתי על זה בעבר כאן) הרי שזהו הסעיף של התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך.
תקציב החינוך יעמוד בשנה הבאה על יותר מ-52 מיליארד שקל. זה התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, והוא גדל מאוד מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009 (אחרי חצי עשור אבוד של קיצוצים תקציביים).
הכסף הזה לא מחולק באופן שוויוני כלל. גם במקרה הזה המדינה מפלה לרעה את המגזר הערבי ומפלה לטובה את המגזר הממלכתי דתי. השינוי באופן התקצוב הזה התחיל ממש בימים האחרונים לכהונתו של שי פירון כשר החינוך. מה שנעשה שם הוא לקחת מיליארד שקל ולהקצות אותם מחדש באופן דיפרנציאלי לבתי הספר היסודיים, כך שהחלשים יקבלו יותר והחזקים פחות. זה נעשה מאוד במשורה (מיליארד שקל לעומת 52 מיליארד זה מצחיק), ורק בבתי הספר היסודיים, ובפריסה לכמה שנים. אבל בכל זאת, זו רגל בדלת. וכך בדיוק אגף התקציבים אוהב לעבוד: הוא אוהב להכניס רגל בדלת לכל מיני מנגנונים, ובשנים שלאחר מכן להמשיך להרחיב את הפתח הזה.
אז אחרי שהם נכנסו לבתי הספר היסודיים, הם מעוניינים להרחיב עכשיו את התקצוב הדיפרנציאלי גם לתיכונים (שם האפליה לרעה של המגזר הערבי אפילו קשה יותר). מה שיפה הוא ששר החינוך נפתלי בנט ממש התבטא בפומבי בעד הרפורמה הזו, על אף שהיא מעבירה כסף מהמגזר שלו אל המגזר הערבי (שלא בדיוק מזוהה איתו פוליטית, בלשון המעטה). אני לא יודע אם זה נעשה בציניות, אני רוצה להאמין שלא.
אני מאוד בעד המהלך הזה כל עוד המטרה שלו היא לא לקצץ בתקציבי החינוך בדלת האחורית. החלק הזה עדיין עמום ומשרד האוצר אפילו לא פירט איזה היקף של תקציב יחולק באופן דיפרנציאלי (מיליארד? חצי מיליארד? כל מספר זוכה) אלא רק כתב משהו מעורר חשש: שהתקצוב מחדש לא יפגע במספר שעות הלימוד הבסיסיות בבתי הספר החזקים ושמדובר בהפחתה מצומצמת בלבד. הניסוח הזה לבדו מעורר בי חשש (בתחילת שנות ה-2000, כשנתניהו היה שר האוצר, האוצר כבר קידם רפורמת תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שבסופו של דבר כל מטרתה היתה קיצוץ בתקציבי החינוך ותו לא).

הערת שוליים

ועוד דבר אחרון: למדתי שחוק ההסדרים כבר לא מסעיר אותי כמו פעם. או שהזדקנתי, או שהפכתי מתנשא עוד יותר ממה שהייתי, או שזו העובדה שאני לא חלק מעיתון יומי ולא צריך לכתוב על זה למחר או שהפכתי לאדיש אל מול אי היכולת של הממשלה לשפר את חיינו לטובה בצורה משמעותית, ומהר. ואולי כל התשובות נכונות.

הפוליטיקה והפסיכולוגיה של החיסכון לילדים

שר האוצר משה כחלון חשף אתמול שוב טפח מהשיטה הכחלונית: בשביל להוציא לדרך פרויקט טוב במהותו, הוא לא חייב להיות מושלם, אלא מספיק טוב. אם צריך להתכופף מול הבנקים, בואו נתכופף, חבל לריב, העיקר שנתניע. זו הגישה שהוא הפגין בעת גיבוש הסיכום התקציבי מול משרד הביטחון, וזו הגישה שהוא מפגין עכשיו.
התקנות שכחלון חתם עליהן אתמול קובעות כי החל מינואר הקרוב, המדינה תתחיל לחסוך כסף לכל ילד, 50 שקלים בחודש. ברירת המחדל תהיה שהכסף יזרום לקופות גמל, וההורים יצטרכו לבחור רק באיזה בית השקעות (איזה כלים יש להורים טריים לדעת באיזה בית השקעות לבחור? שאלה טובה).
אבל, וזה חתיכת אבל, הורים שירצו בכך יוכלו לסמן בטופס במחלקת יולדות שהם לא מעוניינים בחיסכון בקופת גמל, אלא בפיקדון בנקאי. זו בדיוק ההתכופפות של כחלון. מה שנראה ברגע הראשון כמו הישג אדיר שלו אל מול הבנקים – הכניס אותם פנימה אבל לא לברירת המחדל – הוא בעצם התקפלות רבתי. למה? כי הוא לא רצה לריב עם יו״ר יהדות התורה יעקב ליצמן.

איך הבנקים בכלל הגיעו לתמונה?

לפרויקט חיסכון לכל ילד יש הרבה הורים רעיוניים שתובעים עליו קרדיט. יצחק הרצוג, עמותת ידיד, פרופ׳ מיכל גרינשטיין-וייס. הם כולם צודקים, כנראה. אבל מי שבסופו של דבר גרם לפרויקט הזה לצאת לדרך הם פקידי אגף התקציבים, שהעלו את הרעיון בפני שר האוצר כחלון, ויחד איתו הצליחו לשכנע את ליצמן להסכים לו. מבחינת ליצמן, מדובר בשינוי תפיסתי אדיר – כסף לעתיד במקום כסף להווה. העובדה שהצליח לשכנע את הרבנים להסכים היא הישג מדהים של הפוליטיקאי הכל כך אפקטיבי הזה.
מה שכן, להישג הזה יש מחיר. ליצמן הבטיח לרבנים שהכסף ייחסך בבנקים. לכן, למרות שמהרגע הראשון במשרד האוצר רצו שהכסף הזה ייחסך בקופות גמל, ליצמן המשיך ללחוץ על הבנקים. זה מה שהציבור החרדי מכיר, הוא לא מכיר את בתי ההשקעות, זה מה שהוא הבטיח לרבנים, ואין לו כוונה להתבזות מולם.
אז ליצמן לחץ בנקים (גם באגף החשבת הכללית חשבו שמוטב להכניס גם את הבנקים לתמונה), והפקידים באגף תקציבים לחצו קופות גמל, ובסופו של דבר כחלון הכריע: גם וגם. אז נכון, הבנקים הם לא ברירת המחדל, אבל זה סתם עלה תאנה. בפועל, יש להם כוחות אדירים שמיד נפרט בשביל להשתלט על חלק הארי של החסכונות האלה, נגד האינטרס הציבורי. כך בדיוק נראית ההתקפלות של כחלון, ועוד בפני מי שהוא עצמו שם על הכוונת – הבנקים.
חיסכון לכל ילד אינפו

למה הבנקים יילחמו על כל שקל?

למה במשרד האוצר מעדיפים שההורים יחסכו לילדים שלהם בקופות הגמל. מכמה סיבות. ראשית, בחיסכון לטווח ארוך, יש סיכוי גבוה יותר שחיסכון בקופת גמל ישתלם להורים (ולילדים) מאשר חיסכון בפיקדון בנקאי. בזמן שהריבית כיום בפיקדונות של הבנקים היא בסביבות 1%, השקעה ארוכת טווח בבורסה דרך קופת גמל עשויה להניב תשואה של 3%-4% בשנה, בממוצע. אחרי 20 שנה של חיסכון, ההבדל בכמות הכסף המצטבר בין שני התסריטים האלה הוא תהומי (ראו טבלה).
מה שכן, בחיסכון בקופות גמל כרוך סיכון, משום שזו השקעה בבורסה, והיא אינה ודאית כמו פיקדון בנקאי. זו גם בדיוק הנקודה שהבנקים יעוטו עליה, וינסו לשכנע באמצעותה את ציבור ההורים. ׳אל תסכנו את החסכונות של הילדים שלכם בבורסה, אתם יודעים איך זה ייגמר׳, יספרו פקידי הבנק להורים הטריים, וינסו לגרוף נתח כמה שיותר גדול מה-1.6 מיליארד שקל בשנה (לפחות) שיוזרמו לחסכונות האלה.
יותר מזה. נסו לדמיין זוג הורים טרי, מפוחד וטרוט עיניים, עומד במחלקת יולדות ומנסה למלא את הטופס הממשלתי לאן הוא רוצה להזרים את כספי החיסכון של הילד שזה עתה נולד. אין לו מושג באיזה בית השקעות לבחור, הוא לא מבין בזה כלום. הוא רק רוצה לגמור עם זה. את הבנק שלו, לעומת זאת, הוא מכיר.
ולכן, אפילו שהמחקרים מראים כי ברוב מוחלט של המקרים הציבור בוחר בברירת המחדל, לא משנה מהי ברירת המחדל, בסיפור הזה ייתכן שהציבור ינהג אחרת. זה תלוי מאוד במאמצים השיווקיים של הבנקים, ואין ספק שהם ישקיעו בכך מאמצים אדירים, אבל זה תלוי גם באופן שבו הממשלה תעצב את הטופס שיינתן להורים.
אם ברירת המחדל תהיה קופת גמל, אבל ההורים יצטרכו לבחור מתוך עשרה בתי השקעות שונים, סיכוי לא רע שהם יעדיפו פשוט לסמן את הבנקים שלהם וזהו. אם משרד האוצר רוצה שהכסף יילך לקופות הגמל, הוא צריך לחשוב טוב טוב איך הוא מהנדס את הטופס הזה. זה הזמן לקרוא לדגל לפרופ׳ דן אריאלי, או למומחה מוביל אחר לכלכלה התנהגותית.
בזמן שבמשרד האוצר יחשבו על הטופס, הבנקים יתכוננו לקרב בוועדת הכספים. הם ינסו לשכנע את חברי הכנסת בכל דרך שברירת המחדל צריכה להיות חיסכון בבנקים, או שלא תהיה ברירת מחדל כלל, שההורים יבחרו. כל התקפלות כזו בפני הבנקים, רק תגדיל את הנתח שלהם בחסכונות הילדים עוד.
בסוף היום, לבנקים משתלם מאוד להילחם על הכסף הזה. מדובר ב-1.6 מיליארד שקל בשנה שיזרמו בוודאות לחסכונות האלה, ולתקופה של 20 שנה. הוודאות הזה שווה הרבה מאוד כסף לבנקים. מלבד זה, כל ילד שהם יצליחו לשים את ידם על כספי החיסכון שלו הוא לקוח פוטנציאלי לעתיד. כזה שלוקח הלוואות ולוקח משכנתא ומנהל חשבון עובר ושב עם מינוס סביר שהבנקים נהנים מהריבית עליו. לא שווה להילחם על 2.7 מיליון לקוחות פוטנציאלים כאלה? שווה מאוד.
במשרד האוצר צריכים להגיד בקול רם וברור: אם היינו רוצים שהילדים יקבלו סכום מסוים של כסף בגיל 20, לא היה צורך בכל הסיפור הזה של חיסכון, פשוט היינו נותנים להם 20 אלף שקל בגיל 20. כך זה עובד בדיוק עם הפיקדון לחיילים המשוחררים.
המדינה רוצה לעודד דפוסי חיסכון, ולאפשר להורים הזדמנות לעשות מהכסף הזה יותר כסף. חסכונות בבנקים הם פשוט אינם הפתרון לשם כך. ההתקפלות הזו של כחלון תקשה מאוד על משרד האוצר לשכנע את הח״כים לעמוד איתנים אל מול לחצי הבנקים.

איך הפרויקט ישנה את דפוסי הציבור?

באוצר היו מעוניינים להשתמש בפרויקט חיסכון לכל ילד בשביל לעורר את החשיבות לחיסכון בקרב קבוצות גדולות באוכלוסיה, שהיום לא חוסכות כסף לילדים. כלומר, שהמשפחות לא יסתפקו ב־50 שקלים שנכפים על המדינה לשלם, אלא יגדילו את הסכום ויצרו אפיקי חיסכון נוספים.
באוצר חושבים שעצם העובדה שההורים יתחילו לקבל מגופי החיסכון, לא משנה אם מבנקים או מקופות גמל, את הדיווח השנתי על היקף החיסכון שהגיעו אליו, הדבר יעורר את המודעות בקרבם. רק שהמציאות מעידה כי התקווה הזו של פקידי משרד האוצר היא תקוות שווא.
גופי הפנסיה שולחים כבר היום את הדיווחים השנתיים שלהם לציבור והוא אינו קורא, וחלק גדול ממנו אף לא פותח את המעטפה או מתקשה להבין מה כתוב.
אם במשרד האוצר חפצים להגיע באמת לאותן אוכלוסיות, הם יכולים לעשות משהו אחר. למשל, המשרד יכול להכריז על תחרות לעיצוב טופס הדיווח השנתי על החיסכון לילדים לסטודנטים בשנה האחרונה באוניברסיטאות ומכללות ולהגדיר למשתתפים לעצב את הטופס שיפנה לילדים. כך, הטופס יסביר להם כמה כסף יש להם ומה הם יכולים לבקש מההורים על מנת להגדיל את הסכום. תהליך כזה יכול להיות פרודוקטיבי הרבה יותר מאשר עוד כמה דיונים של כמה פקידים בירושלים שחושבים כיצד לעצב את הטופס.

איך ניתן להשתמש בכסף בצורה טובה יותר?

מתחת לרדאר, פרויקט חיסכון לכל ילד הוא גם הזדמנות נהדרת גם בשביל להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת של הפנסיה. ההחלטה של שר האוצר שברירת המחדל לחיסכון תהיה בקופות גמל להשקעה, היא צעד חשוב בכיוון הזה.
ילד שיגיע לגיל 21 יוכל לצבור חיסכון של 30–40 אלף שקל (בהנחת תשואה של 3%–4% בממוצע לשנה, והפקדות של 100 שקל בחודש). אם הילד יחליט שהוא לא מושך את קופת הגמל שלו אלא משאיר אותה עד הסוף, עד לגיל הפרישה ממש, הוא ייהנה מהטבות מס מפליגות.
בחיסכון לפנסיה, בגלל שמדובר בחיסכון ארוך טווח עם אפקט ריבית דריבית (מצטברת) חזק מאוד, חשוב לצבור כמה שיותר כסף, וכמה שיותר מוקדם. לכן, ילד שיתחיל לחסוך לפנסיה כשיש לו 30–40 אלף שקל בתור התחלה, ימצא שהוא יכול לפרוש בגיל מוקדם יותר מילד שההורים שלו לא עשו את זה, או לחילופין, לפרוש באותו הגיל אבל ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר.
העניין הוא שאין הרבה סיכוי שילדים בני 21 יקבלו החלטות לגבי העתיד שלהם בגיל 60 ומשהו. זה פשוט לא עובד ככה, אף ילד לא חושב ככה. אם האוצר מצפה שזה מה שהילדים יבחרו, שיחשבו מחדש. אם יש להם כוונה אמיתית לאפשר להפוך את כספי החיסכון הזה לחיסכון פנסיוני, הם צריכים להשאיר את ההורים בתמונה.
לא שילדים בני 21 מקשיבים בהכרח להורים שלהם, אבל כך לפחות יש סיכוי שמשהו מזה יתממש, ורמת החיים העתידית של הילדים האלה תוכל לגדול בצורה משמעותית. גם זה חתיכת אתגר שמונח לפתחו של משרד האוצר.


גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לירדן על העריכה הטובה.

הפוליטיקה של הביצים

בשבוע שעבר, בעקבות חצי שיחה עם מישהי, החלטתי שבא לי ללמוד מה קורה בסיפור הזה של הרפורמה בביצים. אחרי כמה גישושים וחיפושים (ותודה לעמרי על הטלפונים שהצליח להשיג לי) מצאתי לי כמה לולנים בצפון שיהיו מוכנים לארח אותי. אספתי את הצלם המדהים שלנו עמית שעל ונסענו צפונה, לשתולה. זה מה שיצא מהנסיעה הזו.

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא לא רק סיפור כלכלי. הוא גם סיפור חברתי, וסיפור פוליטי, וסיפור ביטחוני-לאומי-דמוגרפי, ווסיפור על התנגשות בין הדורות, בין קדמה למסורת, סיפור על חקלאים שמנסים להתמודד עם עולם שבו ענפי החקלאות כולם הופכים שריד לעידן הישן ומתקשים להסתגל.
אבל זהו גם סיפור עדתי. ומי שמפיל לי את האסימון הזה הוא אסף חתן, 60, ממושב שתולה, אי שם בגליל העליו. עמית הצלם ואני פגשנו את חתן נוהג בטרקטור שלו בחלקת העגבניות הקטנה בין מטעי האפרסקים, ממש בקצה המושב, על גבול לבנון. כלומר, פיזית, ממש ממש על קו הגבול, לא הרחק מהנקודה שבה נחטפו החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-2006.
בשנות ה-60, אומר לנו חתן, השלטון המפא״יניקי הלבן לקח את בני עדות המזרח ופיזר אותם במושבים מושבים לאורך הגדר. כל עדה והמושב שלה. האנשים לא בחרו ללכת לשם, שמו אותם שם. אמרו להם אתם תשמרו לנו על הגבול, ובתמורה תקבלו את הביצים. בשביל שתהיו קשורים לאדמה, ובשביל שתהיה לכם פרנסה. ״עם השנים השלמנו עם הקיפוח הזה, ואנחנו אוהבים את האדמה ואת הביצים והעבודה שלנו. כל מה שיש לנו כאן זה רק הביצים. אין כאן שום דבר אחר, אז עכשיו גם את זה אתם רוצים לקחת?״, הוא שואל.

8 (1)


הסיפור הכלכלי | מהפכה שלמה בשביל חיסכון של 8 שקלים בחודש

נסענו לגבול הצפון בעקבות הביצים. וליתר דיוק, בעקבות כוונת משרדי החקלאות והאוצר לבצע רפורמה מרחיקת לכת בענף הביצים בישראל. לפני פרטי הרפורמה, הנה כמה מספרים.
שוק הביצים בישראל הוא שוק בלתי תחרותי, והוא מתוכנן על ידי הממשלה מתחילתו ועד סופו. בישראל פועלים כ-3,000 מגדלי עופות להטלה (להבדיל מענף הפטם שמגדל עופות לשחיטה ואכילה), כ-2,000 מהם תושבי הגליל. משרד החקלאות ומועצת הלול קובעים מדי שנה מכסה מקסימלית לייצור הביצים. בשנת 2016 היא עומדת על 2.228 מיליארד ביצים. רוב מוחץ של המגדלים פועל על בסיס לול משפחתי, שבו כ-2,400 תרנגולות, שהן מכסת ייצור אחת.

מכסת הביצים היא מלאכותית, ובשנים האחרונות לא גדלה עם קצב גידול האוכלוסיה ונוצר מחסור מלאכותי בביצים. כתוצאה מכך מחיר הביצה עלה, ומשווקי הביצים נאלצים לייבא ביצים מחו״ל, לעיתים באיכות נמוכה יותר, רק בשביל להשלים את המחסור.
הממשלה מפקחת על מחירי הביצים, גם ליצרנים וגם לצרכנים. יצרן ביצים מוכר כל ביצה ב-47׳ אגורות, נכון להיום, והצרכן קונה כל ביצה ב-97 אגורות. 50 אגורות בדרך (הרבה יותר מעלות ייצור הביצה) הולכות לסיטונאים שקונים את הביצים מהיצרנים ומוכרים לרשתות (למשל, תנובה או גליקסמן) ולרשתות השיווק, וגם למדינה, בדמות מע״מ. יחד, השוק הזה מגלגל קצת יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה.
במשרד האוצר טוענים כי שיטת הייצור הנוכחית מיושנת, בלתי יעילה, ולכן גם יקרה מדי. בכמה? באוצר מעריכים זאת בערך ב-20%, על ידי השוואה למחירי הביצים במדינות אחרות, בהן הייצור נעשה בלולי ענק, בצורה יעילה יותר. כלומר, אומרים באוצר, הצרכנים בישראל מוציאים מדי בשנה כ-350-400 מיליון שקל מיותרים על ביצים. לכן, אם ייצור הביצים היה יעיל יותר, הוא היה מצליח לייצר יותר ביצים, בפחות כסף, ולחסוך את ייבוא הביצים.

רק שהאוצר מסתכל על הדברים מנקודת מבט מקרו-כלכלית. מנקודת מבט מיקרו כלכלית, גם של הצרכנים וגם של היצרנים, לא בטוח שכל הרפורמה הזו מצדיקה את עצמה. ראשית, מנקודת מבטם של היצרנים: לול משפחתי עם 2,400 תרנגולות מייצר הכנסה חודשית של כ-7,000 שקל בחודש ברוטו. הסכום הזה כולל סובסידיה ממשלתית ישירה של כ-2,800 שקל בחודש, שמועברת למגדלי הביצים מכוח חוק הגליל.
ההכנסה החודשית הזו גבוהה רק במעט מהשכר החציוני בישראל. במלים אחרות, הביצים האלה לא הופכות את המגדלים לעשירים גדולים, אבל הן נותנות להם הכנסה חודשית יציבה ובטוחה. רפורמה בענף הזה תיקח לרובם את היציבות הכלכלית הזו, והם פשוט לא מוכנים לוותר עליה, כל עוד אין להם שום אלטרנטיבה תעסוקתית יציבה באזור הצפון.
״אני מגדל עגבניות, אבל מאז שתאגידי המים נכנסו המים התייקרו נורא וזה נהיה כמעט לא כדאי לגדל. חקלאות זה לחיות על המזל. יש שנים ככה ויש שנים ככה, וכשכבר יש שנים טובות והמחיר קצת יותר גבוה ישר כולם נכנסים בחקלאים. הביצים זה היציבות, הביצים זה הפנסיה״, אומר אסף חתן.
מנקודת מבטם של הצרכנים, הרפורמה של האוצר לא תשפר את מצבם בצורה משמעותית. לפי נתוני הלמ״ס, משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-40 שקל בכל חודש על ביצים (אין שונות גדולה בין משפחות עניות לעשירות, כולן צורכות ביצים בסכום דומה מאוד).
כך שאם להאמין לאוצר, רפורמה מקיפה בענף ייצור הביצים, כזו שתשנה את פני הענף ותהפוך את הייצור מייצור משפחתי לייצור מתועש, תחסוך לצרכן הסופי 8 שקלים בחודש, שהם 100 שקל בשנה. זה הכל.
וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הפיוזים של חקלאי הצפון. הם לא מצליחים להבין איך בשביל 8 שקלים בחודש שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל מוכנים להשאיר את רובם המוחלט חסרי תעסוקה. אז הם יוצאים למלחמה. לא בא להם לעבור את מה שעברו נפגעי ענף הטקסטיל.


הסיפור החברתי | דור שלישי לביצים

ומה עם פיצוי חודשי במקום המכסות? האם יצרני הביצים, בעיקר המבוגרים שקרובים כבר לגיל הפנסיה, יהיו מוכנים להסתפק ב-4,500 שקל בחודש שמציעים במשרד האוצר במקום המכסות? לפי יצרני הביצים שפגשנו, התשובה היא חד משמעית – לא. משום שהסיפור הזה הוא לא רק כלכלי.
״אל תיקח לי את הביצים. אני רוצה לעבוד. זו תראפיה בשבילי, זו תעסוקה. מה עדיף, שאני אשב כל היום בבית ואריב עם אשתי?״, אומר לי אסף חתן לגבי עניין הפיצוי. ״אני לא רוצה פיצוי, לא רוצה מתנות. אנחנו לא למכירה. אני רוצה לחיות בזכות ולא בחסד. אנשים פה רוצים לעבוד גם בגיל 80״, הוא אומר.
הסיפור של שתולה הוא הסיפור של הגליל כולו. אנחנו מסיירים במושב לאורכו ולרוחבו. לולים על גבי לולים מציצים בינות לבתים. כל הגליל הוא ביצים, מתברר. האוויר רווי בריח העופות, קולות קרקור נשמעים מכל עבר, ואיפה שלא תסתכל אתה רואה ביצים.
יוסי אדוני, 47, תושב זרעית, משמש כנציג מגדלי הביצים בדירקטוריון מועצת הלול. בשתולה קוראים לו ״יו״ר המאבק״. אדוני מחדד את המסרים האמוציונליים של חתן. הוא אמנם חקלאי כמו כולם, אבל אפשר להרגיש בקלות שבניגוד אליהם הוא פוליטיקאי משופשף, מיומן בהדגשת המסרים הנכונים ובחזרה עליהם. מבחינתו, זה לא סיפור על כלכלה, אלא בכלל סיפור על ביטחון.
״ענף ההטלה זה לא רק כלכלה, זה ביטחון המדינה. בלי הביצים לא יהיו פה תושבים. לכן מייסדי המדינה החליטו שוב ושוב לחזק את היישובים לאורך השנים, לתת להם מכסות ולתת להם סובסידיות. הם רצו לקשור אותנו לקרקע בשביל לייהד את הגליל ולחזק את ההתיישבות בגבולות. הם הבינו טוב מאוד שאין פה שום פרנסה אחרת חוץ מהביצים. עובדה, כשהממשלה ראתה שהבנים הממשיכים יוצאים מהיישובים, היא החליטה לתת מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזרו לפה בשביל לחזק מחדש את היישובים. ועובדה, בשנים האחרונות הצלחנו להחזיר לכאן 300 בנים ממשיכים שבנו פה בתים והביצים זה מה שמחזיק אותם. אם תבטל את המכסות, לא יישארו פה תושבים והממשלה תצטרך לשים פה גדודים של הצבא״, הוא אומר.
אדוני מכנה את עצמו דור שני לביצים. הוא נולד במושב זרעית, והביצים הם כל מה שהוא מכיר. גם חתן הוא דור שני, כמו גם לאה יוגב משומרה, גם היא חברה במועצת הלול. ״מי שמקים עכשיו קול צעקה זה הדור השני״, אומרת יוגב, ״כי הדור הראשון כבר לא מסוגל, ואנחנו בספק אם יהיה עוד דור שלישי שימשיך אחרינו״.

דניאל חתן, האחיין של אסף, הוא נציג הדור השלישי לביצים. הוא אחד מהבנים הממשיכים האלה שחזרו. הוא קצת חריג בנוף של שתולה, כפי שהוא מעיד על עצמו. אחרי הצבא הלך ולמד עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, והחליט לחזור לשתולה כששמע שהממשלה מוכנה להקצות מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזירו. אז הוא חזר, לקח משכנתא, בנה בית, ומתכנן להחזיר את המשכנתא מהביצים, ומהעבודה החלקית שהוא עובד בה בנהריה.
מבחינתו, שהממשלה תחזור בה מההבטחה שלה, הוא כבר יסתדר. רק שתכסה לו בבקשה את המשכנתא, ושתתדאג לדור המבוגרים, אלה ״שאפילו בשביל להגיע ללשכת התעסוקה ולחתום אבטלה צריכים לנסוע באוטובוס, בזמן שקו האוטובוס מגיע אלינו בסך הכל שלוש פעמים ביום. אז אם הממשלה רוצה לבטל את הביצים, שלפחות תגדיל את התדירות של האוטובוסים, שנוכל לעשות עם עצמנו משהו אחר״, הוא אומר.
באוצר מודעים לרגישות הבין דורית. לפי סגן הממונה על התקציבים אודי אדירי, הממשלה היתה מוכנה לשבת עם המגדלים במטרה להגיע להסכמות, ולכלול בהן גם פיצוי עבור המגדלים המבוגרים שיעדיפו לצאת לפנסיה. ומה עם היתר? מה עם המגדלים שהם לא מבוגרים מספיק בשביל לקבל את הפיצוי הכספי מצד אחד, אבל לא יצליחו להימנות על הקבוצה המצומצמת של המגדלים שיקימו את לולי הענק החדשים? לפי אדירי, ״אנחנו מודעים לכך שבמסגרת הרפורמה הממשלה מוכרחה לתת מענה גם לקבוצה הזו״, למשל בהכשרות מקצועיות ובסיוע למעבר לתחום עיסוק אחר.
אני שואל את יוגב ואדוני אם הגישה שלהם – ההתעקשות להישאר במסגרת צורת ייצור הביצים הנוכחית ולא לעבור לייצור תעשייתי בלולי ענק – לא כופה בעצם את התלות המוחלטת בתמיכה הממשלתית בביצים גם על הדור הבא של הבנים הממשיכים, וכך עד קץ הדורות.
״אני נולדתי בזרעית. הדבר הראשון שלימדו אותי זה לעשות ביצים. בכל משפחה יש בן ממשיך שסימנו אותו להמשיך להתפרנס מהביצים. הוא לא הלך ללמוד, לא הלך לתל אביב או לחו״ל כמו שהצעירים עושים, הוא שרף 20-30 שנה על הביצים כי הוא יודע שבסוף המכסה תהיה שלו. הם יודעים שהם מגדלים ביצים, וזהו, והביצים נותנות להם ודאות ויציבות. אם הם היו יודעים שבסופו של דבר הם לא יירשו את המכסה של ההורים שלהם, הם לא היו טורחים לשרוף ככה 20-30 שנה. שיחזקו אותנו בתיירות, שיקימו אזורי תעסוקה, שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא יקחו לנו את הביצים, זה עמוד השדרה שלנו״, עונה אדוני, ומשרטט במו פיו את גבולות מעגל הדורות הבלתי ניתן לשינוי, זה שלא משאיר שום פתח לקידמה.

אגב, מושבי הצפון הם לא היחידים שהממשלות זרקו בהן תושבים (לרוב מעדות המזרח) בשביל לשמור על הגבול, ובתמורה נתנו להם הכנסה בטוחה ויציבה בדמות לולי הביצים. גם במושבים שבהרי ירושלים, שפעם גם הם היו על קו הגבול, הממשלה עשתה דבר דומה. אני עצמי מתגורר במושב כזה.
בניגוד ליישובי הצפון, במושבי הרי ירושלים מרבית הלולים עומדים היום נטושים. התושבים מזמן עברו לעשות משהו אחר. רק שבאזור ירושלים, בניגוד לצפון הרחוק, אפשר למצוא תעסוקה אחרת, בין אם בירושלים ובין אם בתל אביב או באזור המרכז. בצפון הרחוק, אי שם ליד הגבול, זה קצת יותר מסובך.
לכן, האמירה האינסטנקטיבית הזו – יאללה, שיתייעלו – היא מורכבת יותר מכפי שנראה ממבט ראשון. זה נכון, חלק מיצרני הביצים עוסקים במשהו אחר והביצים הן רק השלמת הכנסה. ובכל זאת, המבוגרים יותר תלויים בהן למחייתם, וגם עבור מי שעוסקים במשהו אחר, הביצים מעניקים יציבות שכולנו היינו מייחלים לה.


הסיפור העסקי | ייצור משפחתי מול טייקונים

האם יצרני הביצים מפחדים מהתייעלות, מהקידמה הטכנלוגית, ופשוט נאחזים בכוח בעולם הולך ונעלם משום שהם לא מכירים שום דבר אחר? אולי. אבל האמת היא שאפילו שמעון אסרף, 50, יצרן ביצים מפקיעין החדשה שהקים לול ענק של 43 אלף תרנגולות, גם הלולים הגדולים לא יצילו את החקלאים אם יבוטלו מכסות הביצים. ביטול המכסות, הוא מסביר, יכניס לענף את הטייקונים, שיקימו לולים מפלצתיים בגודלם, ובבת אחת כל יצרני הביצים מהצפון יישארו בלי עבודה. אין להם את ההון הדרוש בשביל להקים לולים כאלה.
הלול של אסרף הוא פאר היצירה החקלאית טכנולוגית. הלול שלו ענק. עשרות אלפי התרנגולות מסודרות בכלובים אינסופיים בגובה של שש קומות, בכמה זוגות מעברים. יותר מהכל זה מזכיר לי ספריה ענקית, פשוט מלאה בתרנגולות מטילות ביצים.
הלול שלו אוטומטי לחלוטין. סרטים נעים מניעים את הביצים מהתרנגולות ועד למכונת מיון אוטומטית שמכניסה אותן לתבניות קרטון ואורזת אותן כך שיוכלו להגיע בקלות לחדר הקירור. אפילו הפסולת של התרנגולות מפונה באופן אוטומטי במסועים עד למשאיות שמפנות אותה אחת לשבוע. גג הלול מכוסה פאנלים סולריים חדישים.
אסרף מספר שאת הונו עשה ביפן, ואז החליט לחזור לישראל, לביצים, מטעמים אידאולוגיים. הוא השקיע בלול שלו 7 מיליון שקל, ואסף מכסות ביצים מאחיו ובני משפחתו וכן מבעלי לולים קטנים שחלו ולא יכלו להפעיל אותם בעצמם. הוא הרס את מבנה הלול הישן שלו, והקים על חורבותיו לול ענק ומודרני, פאר היצירה מבחינתו.
ואפילו לפי אסרף, לול כזה אינו כדאי. ״אין שום יתרונות לגודל, שלא ימכרו לך סיפורים״, הוא אומר, ״הוזלת עלויות הייצור מתקזזת עם השכירות על המכסה שאני צריך לשלם לבעלי המכסה המקוריים״.

״ובכל מקרה״, הוא ממהר להסביר, ״אם מחר הממשלה מודיעה שהיא מבטלת את מכסות הביצים, אני קם וסוגר. כי עם כל זה שאני לול גדול, ברגע שיבטלו את המכסות אני לא אהיה אפילו במשקל נוצה. כי תוך חמישה חודשים גליקסמן (המשווק הגדול ביותר של ביצים בישראל – ש״א) יקים לול מפלצתי של 5 מיליון ביצים באזור המרכז, ונגמר העסק״.
לפי אסרף, לולים גדולים גם חשופים יותר לסכנה של מחלות. אם פורצת מחלה בלול קטן, לכל היותר מושבתות 2,400 תרנגולות. אם פורצת מחלה בלול גדול, מושבתת הפעילות של 50 אלף תרנגולות. ולכן, לטענתו, הטענות של משרד האוצר שהלולים הגדולים לא רק יעילים יותר מבחינה כלכלית אלא גם טובים יותר בהיבטים של בטיחות המזון ובריאות הציבור אינם נכונים.
ומלבד זה, המגדלים הקטנים חוששים שאם יבוטלו המכסות, הטייקונים של הביצים, כפי שהם מכנים אותם, ישתלטו על הענף וידירו אותם ממנו. אלה יהיו משווקי הביצים. גליקסמן, תנובה ואחרים, וגם רשתות השיווק כמו רמי לוי או שופרסל, הם טוענים.
אדירי טוען כי הוא מבין את החשש הזה, ומספר שהממשלה מוכנה לדון עם המגדלים על מגבלות שניתן להטיל בשביל שהמצב לא יקרה. ״אפשר להגיד שהגודל המקסימלי של לול לא יעבור את ה-100 אלף עופות ולהטיל מגבלות על מי יכול להקים את הלולים הגדולים ולאיזה נתח שוק מקסימלי הוא יכול להגיע. אפשר לעשות הכל, רק קודם כל צריך להחליט שהולכים לרפורמה״, הוא אומר.
אגב, גם מבחינה כלכלית, עדיף למשרד האוצר להישאר במודל של המון שחקנים קטנים ומפוזרים מאשר לעבור למודל שבו מספר קטן של שחקנים מייצרים את כל הביצים מישראל, אם הריכוזיות הזו מקטינה מאוד את כוחה של המדינה בשוק הגז, דמיינו איך זה ייראה כששניים וחצי טייקוני ביצים ייאלצו את המדינה להעלות שוב ושוב את מחירי הביצים.


הסיפור הפוליטי | האיום של 2017

אדירי מדגיש לאורך השיחה שוב ושוב את המסר שגם שר האוצר כחלון מרבה להשמיע – שאין סיכוי שהאוצר יכפה רפורמה חד צדדית על המגדלים, ושאין שום סיכוי שתהיה רפורמה בלי הסכמה מלאה של המגדלים. אין סיבה לחשוד באמיתות הטענה הזו, אבל היא מעלה את השאלה – מדוע עכשיו? כלומר, אם משרדי האוצר והחקלאות לא מתכוונים לכפות רפורמה חד צדדית, מה פתאום הרפורמה הזו צצה עכשיו דווקא?
האמת היא שהיא לא. היא צצה אי שם ב-2008, כששלום שמחון היה שר החקלאות. המגדלים יצאו מיד למאבק עיקש, בדרך גם מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על כך ששמחון מקדם את הרפורמה חרף ניגוד עניינים משפחתי שהיה נתון בו, והרפורמה נשלחה לפריזר של הרפורמות. כעת, תחת כהונתו של אורי אריאל במשרד החקלאות, הפריזר נפתח הרפורמה נשלפה החוצה.
אבל האמת היא שמי שמחממים את הגזרה הפעם הם לא משרדי הממשלה, אלא דווקא החקלאים עצמם, יצרני הביצים. זאת משום שהם יודעים שאם הם לא יעשו עכשיו משהו אקטיבי, בסוף השנה הבאה הם הולכים לקבל פטיש בראש.
בסוף 2017 יפוג תוקפו של חוק הגליל, זה שמעניק את הסובסידיה הקבועה למגדלי הביצים, בהיקף של כ-2,800 שקל בחודש. אם הם יחכו לרגע האחרון, החקלאים ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול האוצר, בשביל שום מנוף לחץ. אם הם יתחילו את המאבק עכשיו, יש להם סיכוי לא רע להשיג הישגים.
לכן, יצרני הביצים דורשים כבר עתה להתחיל לדון בהארכת חוק הגליל לעשור נוסף, ובמתן התחייבות שלטונית שלאחר מכן יוארך החוק בעשור נוסף, כך שבסך הכל יקבלו פה התחייבות לפנסיה שלהם לעשרים השנים הבאות. במשרדי האוצר והחקלאות מעוניינים לנצל את הצורך הזה של החקלאים בשביל לקדם את הרפורמה.

בינתיים, אם לשפוט לפי העמדה הנחרצת של אדוני, אין בכלל על מה לדבר. ״תכתוב שיש לנו שתי מטרות״, הוא אומר לי, ״הראשונה היא שהממשלה תצהיר באופן רשמי שאין לה שום כוונה לבטל את מכסות הביצים. ואחרי שזה יקרה אנחנו נהיה מוכנים להיכנס למשא ומתן לגבי הארכת חוק הגליל בעשור נוסף. זו המטרה השניה שלנו״.
הסיפור הזה רחוק מלהיגמר. נכון לעתה, יצרני הביצים עומדים על הרגליים האחוריות ומסמנים להראות שום סימן של נכונות לפשרה. ההתפקדות הזו נראית מהצד כמו רפלקס של אנשים על גבול הייאוש, שמבינים לעומק את התלות שלהם בביצים, אבל מפחדים פחד גדול לעשות את מה שהממשלה מציעה בשביל לשבור אחת ולתמיד את המעגל הזה. האמת? אפשר גם להבין אותם. שום דבר מובטח לא נמצא בצד השני של המעגל, בזמן שהביצים מספקות להם קרקע יציבה.
כן, זה לא שוק תחרותי, אבל לטענתם גם אם יפתחו את השוק לתחרות היחידים שיגזרו את הקופון יהיו בעלי הרשתות, ״מדליקי המשואות״, כדברי אדוני, ולא הצרכן הסופי. אז מה הפתרון? שהמדינה תשקיע כסף בשדרוג הלולים כך שיהיו מודרניים יותר, אבל שיישארו במתכונת של לולים משפחתיים, אומר אדוני.
היום יגיעו לצפון שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל, במסגרת ישיבת ממשלה מיוחדת. הם צפויים להיפגש עם נציגי המגדלים בניסיון להתניע משא ומתן על פרטי הרפורמה. מה שיקרה בסופו של דבר במגעים האלה בין כחלון לבין יצרני הביצים יכול להשליך בסופו של דבר על כל המגזר החקלאי בישראל. מגזר שעומד כיום בפני טלטלה קונספטואלית, בפני מעבר מצורת תמיכה עקיפה ומעוותת, למתן סובסידיות ישירות, כמו באירופה. זה לפחות מה ששר האוצר מבטיח. החקלאים, מנגד, מתקשים להאמין להבטחות הממשלה. מה שיקרה בענף ביצים, יודעים כולם, עשוי להיות נקודת המפנה.


גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לשלומית על העריכה המוקפדת

האנשים שוועדת שטרום שכחה לפגוש

עם כל הכבוד לחזון היפה שחברי ועדת שטרום הציבו בפני עצמם – להגיע למצב שבו כל אחד יוכל להפקיד כסף לפיקדון, לקחת הלוואה או לבצע תשלום דרך כל גוף פיננסי שהוא – הבעיה הכי גדולה עם ועדת שטרום היא חברי הוועדה עצמם.
אם יורשה לי לנחש, סביר מאוד להניח שכל חברי הוועדה מעולם לא היו במינוס, או לפחות לא בשנים האחרונות. סביר מאוד להניח שגם לא יהיו במינוס בעתיד. פרופיל השכר שלהם עולה, ההשכלה שלהם גבוהה, יש להם יציבות תעסוקתית ואופק תעסוקתי, הם שייכים כולם לעשירון העליון. במקרה הטוב יש להם משכנתא, אבל גם אותה לקחו אחרי סקר שוק מעמיק, בלי קושי להבין את המושגים שהפקידים בבנק מסבירים להם.
הם רציונליים, הם מתעסקים במספרים למחייתם ולא מפחדים מהם, והם מבינים לעומק את המושגים הפיננסיים. חלקם אנשי אקדמיה בעיסוקם, ובכל מקרה – גם כשהם מגבשים מדיניות, הם עושים זאת מתוך הניסיון התיאורטי שלהם. לא מתוך הניסיון המעשי שלהם בשטח. אני לא אומר את זה לגנותם, זה לא ניסיון להעליב, זה פשוט מי שהם.


06
להמשך קריאה

משרד הכלכלה זה לחלשים

החדשות אודות המלטותו של אריה דרעי ממשרד הכלכלה למשרד אחר, והישארותו במשרד לפיתוח הנגב והגליל, מאפשרות לשאול שוב את השאלה – למה בכלל יש לנו משרד לפיתוח הנגב והגליל? או משרד לשיתוף פעולה אזורי? או משרד לענייני ירושלים?
מיד אחרי הבחירות, ערב הקמת הממשלה, צוות משותף של משרדי האוצר וראש הממשלה חיבר דוח והמליץ לראש הממשלה לצמצם את מספר משרדי הממשלה בישראל מ-27 כיום עד ל-12. המשמעות: חיסכון תקציבי של 1-4.5 מיליארד שקל בשנהשׂ, וצמצום תקנים בהיקף של 780-2,250. ראש הממשלה יוכל להמשיך למנות מספר גדול של שרים, שישובצו בתוך משרדי ממשלה יחד עם שרים אחרים. נקודות התורפה: חיכוכים פוליטיים, ניגודי עניינים מקצועיים והתנגדות מצד ההסתדרות.
את הדוח המלא אפשר להוריד מכאן.

דוח סודי שחובר במשותף על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר ואגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה ממליץ לראש הממשלה לצמצם את מספר משרדי הממשלה מ-27 משרדים כיום, ל-12 או 18 משרדים. לפי מחברי הדוח, צעד כזה יכול לחסוך בין 1-4.5 מיליארד שקל בשנה, תוך צמצום של 780-2,250 תקנים (מחברי הדוח מדגישים כי אין מדובר בפיטורי עובדים, אם כי לא ברור כיצד זה יכול להיות).

שתי הצעות לצמצום כמות משרדי הממשלה

שתי הצעות לצמצום כמות משרדי הממשלה


רוב המשרדים שהצוות ממליץ לבטל או למזג עם משרדים אחרים הם משרדים שהוקמו מלכתחילה בגלל צורך פוליטי לתת לשר מסוים משרד מסוים (כך הוקם במקור המשרד לשיתוף פעולה אזורי לטובת שמעון פרס או המשרד לתשתיות לאומיות לטובת אריאל שרון וכך פוצלו במקור משרדי התרבות הספורט והמדע ממשרד החינוך).
במקביל, בשביל להתגבר על הבעיה הפוליטית שכל ראש ממשלה ניצב בפניה עם הקמת הממשלה, מחברי הדוח ממליצים לראש הממשלה למנות מספר שרים במשרדים שונים, כך שבחלקם יכהנו שניים ואפילו שלושה שרים. כך, ראש הממשלה יוכל להקטין את מספר משרדי הממשלה ולגרום לממשלה להתייעל, מבלי שיהיה צריך להתמודד עם הקושי בלהגיד לח״כים בכירים מהקואליציה שהוא אינו יכול למנותם לשרים.


הדוח חובר ערב הבחירות במטרה להציע לראש הממשלה הנבחר ״מבנה ממשלה מיטבי, המאפשר עמידה בהוראות החוק (הקובע מה גודל הממשלה – ש״א) תוך שיפור ברמת היעילות והאפקטיביות של הממשלה תוך התאמת מבנה הממשלה לקידום מדיניות הממשלה ומטרותיה״. אימוץ הדוח אף נכלל כסעיף בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין כולנו – ״כולנו והליכוד מתחייבות לפעול לצמצום ואיחוד של משרדי הממשלה על סמך דוח הצוות להתאמת מבנה הממשלה״ – אך מעולם לא יושם.
בפועל, במקום למנות מספר שרים לאותו המשרד, ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה מספר שרים להחזיק בכמה תיקים (השר ישראל כץ, למשל, הוא גם שר התחבורה וגם השר לענייני מודיעין. זאב אלקין הוא גם השר לעלייה וקליטה וגם השר לענייני ירושלים. אריה דרעי הוא גם שר הכלכלה אבל גם השר לפיתוח הנגב והגליל).


מי צריך את המשרד לענייני תפוצות?

מחברי הדו״ח נעזרו בחברת הייעוץ החיצונית טאסק על מנת לבחון מה הנוהל המקובל במדינות אחרות בעולם לגבי כמות משרדי הממשלה וכמות השרים. המדינות שנבחרו להשוואה לישראל הן מדינות מארגון ה-OECD, בעלות דירוג יעילות ואפקטיביות ממשלתית גבוה, שיש בהן שלטון מרכזי כמו בישראל (ולא פדרלי כמו בגרמניה), והכי חשוב – עם משטר קואליציוני כמו בישראל, שכן זהו המרכיב שמשפיע יותר מכל על התנפחות ממשלות ומספר השרים שבהן. בין המדינות שנבחרו להשוואה: פינלנד, הולנד, אוסטריה, ואירלנד. בנוסף, גם צרפת הוכנסה להשוואה למרות שהיעילות הממשלתית בה נמוכה, משום שהיא מדינה עם הרכב אוכלוסייה מגוון כמו בישראל וגם היא מתמודדת עם בעיות ביטחוניות.
ההשוואה הבין לאומית מצאה כי בישראל ישנו מספר משרדי הממשלה הגדול ביותר מבין המדינות הללו. בישראל פועלים 27 משרדי ממשלה שונים, בזמן שבמדינה הבאה בתור מבחינת כמות משרדי הממשלה (דנמרק) פועלים 20 משרדי ממשלה בלבד.


חברת הייעוץ בחנה איזה משרדי ממשלה קיימים בישראל ושאין להם משרד מקביל במדינות האחרונות. הבחינה הזו העלתה שיש בישראל עשרה משרדי ממשלה ייחודיים בלי משרד בר השוואה במדינות האחרות. אלה הם משרדי המדע, קליטת עלייה, שירותי דת, תקשורת, תיירות, אזרחים ותיקים, עניינים אסטרטגיים ומודיעין, פיתוח הנגב והגליל, ירושלים והתפוצות והמשרד לביטחון הפנים. מחברי הדוח מציינים כי חלק מהפעילויות האלה כן קיימות בממשלות במדינות האחרות, אולם הן תמיד משולבות במשרדי ממשלה אחרים ולא עומדות בפני עצמן כמשרד ממשלתי לכל דבר.
בנוסף, השוואה העלתה כי בישראל ישנם 13 משרדי ממשלה שקיימים אמנם במדינות האחרות אולם לרוב פועלים במסגרת משרד ממשלתי רחב יותר. למשל, משרד התרבות והספורט, משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה וכיוצא באלה.


בשורה התחתונה, ברוב המדינות שאליהן נעשתה ההשוואה פועלים בין 12-18 משרדי ממשלה, ולפיכך מחברי הדוח ממליצים לראש הממשלה לצמצם את מספר משרדי הממשלה בישראל לגודל זה. הם מציעים שתי חלופות. הראשונה, רחבה יותר, כוללת 18 משרדי ממשלה (כלומר, סגירה של 9 משרדים). החלופה השניה, צרה יותר, כוללת 12 משרדי ממשלה בלבד, כלומר סגירה של 15 משרדים.
איזה משרדי ממשלה יצומצמו? בחלופה הצרה (ראו טבלה), המשרד לביטחון פנים ימוזג לתוך משרד המשפטים, ומשרד הכלכלה ישתלט על משרדי החקלאות, התיירות, המדע והתקשורת. משרד החינוך ימוזג עם משרד התרבות והספורט כפי שהיה בעבר, ומשרד הרווחה יתמזג עם המשרד לקליטת עלייה. משרד התשתיות יבלע את המשרד להגנת הסביבה, את משרד התחבורה ואת משרד האנרגיה והמים. המשרדים בעלי הציביון הביטחוני (עניינים אסטרטגיים, מודיעין) ימוזגו לתוך משרד ראש הממשלה.
בחלופה הרחבה יותר משרדים רבים ישארו עצמאים (כמו משרד המשפטים) אולם משרד הפנים יבלע את המשרד לפיתוח אזוזרי, משרד האנרגיה והמים יבלע את המשרד להגנת הסביבה, משרד החינוך ימוזג עם התרבות והספורט ומשרד הכלכלה יבלע את משרד התיירות והמדע. בכל חלופה, משרדי הביטחון, החוץ, הבריאות, האוצר, הבינוי ורש הממשלה יישארו משרדים עצמאים.


שני פתרונות לבעייה הפוליטית

ומה עושים עם השרים? בשביל להימנע מהבעיה הפוליטית שכרוכה בלהגיד לחברי כנסת ״אין לי יותר תפקידי שרים כי צמצמנו את מספר משרדי הממשלה״, מחברי הדוח מציעים לראש הממשלה מספר שיטות לשמירה על מספר שרים גבוה.
השיטה הראשונה היא למנות מספר שרים לאותו משרד, בהיררכיה זהה, כשאף אחד מהם אינו בכיר מהשני ושניהם כפופים ישירות לראש הממשלה. למשל, בשבדיה ישנם במשרד האוצר שני שרים. האחד הוא שר האוצר הראשי, והשני הוא שר אוצר שמופקד על המערכת הפיננסית ועל שוק הבנקאות. בהולנד ישנם שני שרים במשרד הפנים, אחד מופקד על ענייני פנים, והשני על תחום הדיור.
שיטה זו חוסכת כסף משום שהמשרד משתמש במטה אחד במקום בשניים ואמורה לאפשר לכל שר להקדיש יותר תשומת לב לנושאים שנמצאים תחת אחריותו. מנגד, היא עלולה ליצור קונפליקטים בין שני השרים ולתקוע תהליכי קבלת החלטות ולכן מודל זה מתאים רק לזוג שרים שיש ביניהם תיאום בלתי רגיל וכימיה מופלאה ושאין ביניהם יריבות פוליטית משמעותית.
השיטה השניה היא למנות שר לנושא מסוים בתוך משרדו של שר אחר, ולתת לו בלעדיות על נושא זה, אם כי להשאיר אותו כפוף לשר הראשי באותו משרד. בשבדיה, למשל, פועל במשרד ראש הממשלה גם שר לשיתוף פעולה נורדי, ובצרפת פועל שר לענייני עסקים קטנים בתוך משרד הכלכלה.


היתרונות של המודל הזה הם שהממשלה שמה דגש ציבורי גם על נושאים שאינם נמצאים בקדמת הבמה (למשל, אזרחים ותיקים) ויוצרת איזונים בעת חלוקת התיקים בהרכבת הממשלה. עם זאת, בצד החסרונות, השרים בעלי התפקיד המשני עלולים להרגיש את עצמם בלתי חשובים (וכך יווצר פוטנציאל לתסיסה פוליטית).
בחלופה הרחבה שמציע הצוות (18 משרדי ממשלה במקום 27) יהיה עוד שר אחד שיוכל להשתבץ בתוך אחד המשרדים הקיימים. בחלופה הצרה (12 משרדי ממשלה במקום 27) יהיו עוד 7 שרים שאפשר יהיה לשבץ בתוך המשרדים השונים לקידום נושאים ספציפיים.
אגב, למה כמות גדולה של משרדי ממשלה זה בכלל דבר רע? לפי מחברי הדוח, לממשלה גדולה יש מספר חסרונות ובהם ״סרבול בקבלת החלטות, מעבר תדיר של עניינים ממשרד למשרד באופן שפוגע ביציבות ובקידום נושאים באופן רציף ובזבוז כספי ציבור ופגיעה באמון הציבור ברשות המבצעת״.


נקודות התורפה של הדוח

למרות שמחברי הדוח ניסו ללכת בין הטיפות ולאפשר לראש הממשלה להיות מסוגל למנות שרים מצד אחד, ומצד שני לממש את תפיסת עולמו כי הממשלה צריכה להיות קטנה ויעילה ולצמצם משרדים, ישנן כמה נקודות תורפה שמקשות ויקשו בעתיד על יישום הדוח.
הקושי הראשון הוא הקושי הפוליטי. על אף שראש הממשלה יוכל להמשיך למנות שרים לתפקידים ססגוניים, מפלגות הקואליציה יכולות לראות בצמצום מספר המשרדים ניסיון לצמצום יכולת ההשפעה שלהן (ריבוי בעלי תפקידים במשרדים רבים מגדיל את יכולת ההשפעה, גם בעתיד אחרי שהממשלה תתחלף), ובמיוחד צמצום יכולת מינוי מקורביהם לג׳ובים רבים ושונים.
מלבד זה, באיחוד משרדים שונים עלולים להיווצר ניגודי עניינים מקצועיים שעלולים לשתק את עבודת המשרדים הממוזגים. למשל, מיזוג של המשרד להגנת הסביבה אל תוך משרד האנרגיה עלול ליצור התנגשויות רבות בין שני התחומים הללו, שלרוב לא עולים זה עם זה בקנה אחד. למשל, אם שר האנרגיה מעוניין להקים מתקן קליטת גז בנקודה מסוימת בחוף, ואילו השר להגנת הסביבה באותו משרד סבור כי הדבר מהווה סיכון סביבתי, כיצד תתקבל ההחלטה?
ולבסוף, קושי מרכזי נוסף הוא הקושי מול העובדים. אחת המטרות בצמצום משרדי הממשלה היא חיסכון תקציבי וייעול תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות ומתן השירותים לציבור. למרות שמחברי הדוח מציינים כי ההמלצות שלהם לא אמורות להוביל לפיטורים לא ברור כיצד זה יכול להיות. סביר מאוד להניח שצמצום משרדי ממשלה יוביל לפיטורים בהיקף מסוים (למשל, של מאות עובדים) בעיקר בתפקידי מנהל ומשק. מהלך כזה צפוי להיתקל בהתנגדות נחרצת מצד ההסתדרות ועובדי המדינה ולגרור את המשק לשביתות, ולא ברור כיצד אפשר להוציא אותו לפועל באופן זה.


גרסה קצרה יותר של הכתבה הזו התפרסמה השבוע בעיתון. תודה לאורי תובל על העריכה המוצלחת