תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

משהו בקשר השתיקה סביב ההתנהלות התקציבית בתוך הצבא מתחיל להיסדק. בעקבות הראיון שערך ״כלכליסט״ עם מפקד זרוע היבשה אלוף גיא צור לפני שבועיים, התחילו להגיע ל״כלכליסט״ ועוד ועוד עדויות של קצינים מתוך המערכת הצה״לית, ביחידות שונות ובזרועות שונות, שתיארו כיצד באמת צה״ל מנהל את התקציב שלו. כל הקצינים האלה בלי יוצא מן הכלל סירבו להיחשף בתמונתם ובשמם מחשש שהמערכת תתנכל להם, ודרשו שכל הציטוטים שיובאו בכתבה הזו יהיו אנונימיים לחלוטין ויובאו בלשון כללית ובלי ציון יחידות ספציפיות. הדברים שלהם מהווים הצצה אל מעבר לחומת השתיקה.
בשבוע שעבר חשף ״כלכליסט״ כי בפועל צה״ל פועל על בסיס תקציב שונה מזה שאושר בכנסת, שנקרא תקציב ההתקשרויות. התקציב הזה אמור לאפשר לצה״ל ולמשרד הביטחון לעבוד על פרויקטים רב שנתיים, כאשר המשימה המרכזית של אגף התקציבים במשרד הביטחון הוא לוודא שחשבון הבנק של משרד הביטחון יש מספיק כסף מזומן בכל רגע נתון בשביל לשלם את כל מה שהוא התחייב לשלם.
אנשי אגף התקציבים של משרד הביטחון הם בעצם קציני צה״ל, חלקם הגדול עתודאים שלמדו כלכלה ומבצעים את שירות הקבע שלהם במערך התקציבי של הצבא, ואחרים קצינים שחזרו לשירות מבחוץ. הם מפוזרים ביחידות השונות והם אלה שאמורים לתת פתרונות תקציביים למפקדי היחידות בשביל להוציא לפועל פרויקטים שונים. לתקציב ההתקשרויות, למשל, הם קוראים ״כסף של מונופול״, כי הוא לא כסף אמיתי. תקציב המימון – הוא הוא תקציב הביטחון שמאושר בכנסת – הוא בכלל שקוף מבחינתם, כי מישהו אחר צריך לדאוג שיש כסף בקופה. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לוודא שיש להם מספיק ״כסף של מונופול״ בשביל לעמוד בדרישות של המפקדים שלהם.


להמשך קריאה

מה שמסתתר מתחת להר החובות של הישראלים | ההבדל המסוכן בין דנמרק לארה״ב

כשליש ממשקי הבית בישראל (כלומר, כ-750 אלף משקי בית) נמצאים במינוס של לפחות עשרה חודשים בשנה או יותר. כך עולה מנתוני סקר שפרסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס). עוד עולה מן הסקר, שנערך בין סוף 2013 לתחילת 2014, כי 37% ממי שיש להם חשבון בנק (שהם כ-450 אלף משקית בית) קיבלו בשנה החולפת טלפון מפקיד הבנק בגלל חריגה מהמסגרת שהבנק נתן להם, כלומר שהם היו במינוס עמוק במיוחד. וזה עוד כלום. מהסקר עולה עוד כי 11% ממשקי הבית שיש להם חשבון בנק קיבלו 6 שיחות מהבנק במהלך השנה החולפת בגלל חריגה מהמסגרת. אלה אנשים שנמצאים ככל הנראה במינוס כרוני במיוחד.
הבעיה העיקרית עם הנתונים האלה היא שהם מבוססים רק על סקר, ושבכל מקרה אפילו הם אינם נותנים פילוח מספיק עמוק של מפת החובות של הציבור הישראלי. למשל, מיהם אותם 37% ממשקי הבית שקיבלו 6 טלפון מהבנק בשנה האחרונה? מה עומק המינוס שלהם? מה ההכנסה שלהם? אין אף אחד שיודע.


חוסר בנתונים אודות מאפייני משקי הבית שנכנסים בחובות עלולים להביא לכך שהרגולטורים לא יידעו בזמן אמת על התנפחות בועת חובות. כך נטען במחקר חדש של חברת הייעוץ העולמי מקינזי שפורסם בתחילת החודש, ומקדיש פרק שלם לסקירת מגמות בחובות משקי הבית במדינות שונות בעולם, ביניהן ישראל.
על פי מחברי הדוח, ״התשובה לשאלה האם רמה מסוימת של חובות של משקי בית היא יציבה או לא, תלויה באופן שבו החובות האלה מתחלקים בין משקי הבית. התבוננות רק ברמה המצרפית וביחס בין כלל החובות של משקי בית לכלל ההכנסה של משקי הבית, או בין סך החובות לסך התוצר של המשק הם התחלה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לדעת איזה משקי בית לקחו על עצמו את החובות ומה היכולת שלהם לעמוד בהחזר החובות האלה. לשם כך יש צורך בנתונים מיקרו-כלכליים איכותיים על מצבם הפיננסי של משקי הבית, נתונים שמדינות רבות אינן אוספות״.
בשנתיים האחרונות נכתב ב״כלכליסט״ בהזדמנויות שונות על הקצב המדאיג של עליית חובות משקי הבית בישראל, בעיקר מאז 2008. הריבית הנמוכה מצד אחד ועליית מחירי הדירות מצד שני (לפחות עד 2010, עליית מחירי הדירות נגרמה בעיקר בגלל הריבית הנמוכה) הביאו לכך שישראלים רבים יותר לקחו משכנתאות, והמשכנתאות האלה היו גדולות מבעבר. מחקרים של בנק ישראל עצמו הראו כי הדרכים לקחת את המשכנתאות הגבוהות האלה היו לפרוס אותן לתקופה ארוכה יותר, ולהצמיד חלק גדול מאוד לריבית במשק, דבר שמעמיד את נוטלי המשכנתאות האלה בסיכון גבוה מאוד אם הריבית תעלה, ובמיוחד אם האבטלה תעלה במקביל.
בנק ישראל טען בשנים האחרונות באופן עקבי כי למרות קצב עליית החובות, ישראל עדיין נמצאת במצב טוב בהשוואה בין לאומית. זאת משום שהיחס בין סך החובות בישראל לתוצר עומד על כ-40%, לעומת מדינות כמו דנמרק שבהן היחס הזה עומד על כ-129%. בקיצור, אמרו בבנק ישראל בשנים האחרונות, גם אם המגמה כאן מטרידה משהו, וגם אם החובות עולים בשנים האחרונות בקצב שגבוה מקצב הצמיחה במשק (בוודאי גבוה מקצב עליית השכר), אנחנו עדיין רחוקים מלהיות במצב מסוכן באמת.


אלא שאז מגיע המחקר של מקינזי ומראה כי הטענה הזו לא בהכרח נכונה. לשם כך, החוקרים משווים בין שתי מדינות שלגביהן יש נתונים לא רק על הרמה הכוללת של חובות משקי הבית, אלא גם על האופן שבו החובות האלה נחלקים בין משקי הבית. או בקיצור, בארה״ב ובדנמרק הרגולטורים והממשלות יכולים לדעת בדיוק איזה משקי בית, עניים או עשירים, לקחו על עצמם איזה חובות.
ההשוואה בין שתי המדינות האלה מראה כי למרות שעל פניו, ברמה המצרפית היחס בין סך החובות של משקי הבית בדנמרק בין ההכנסה שלהם היה ב-2007, ערב המשבר העולמי, אחד הגבוהים ביותר בעולם – 267%. לעומת זאת, היחס בין החובות של משקי הבית בארה״ב בין להכנסה שלהם עמד בשיא שלו על כ-125%. לכאורה, המצב בארה״ב היה יציב יותר.
ובכל זאת, בדנמרק אחוז משקי הבית שלא הצליחו לעמוד בהחזר החובות שלהם מאז 2007 היה זניח (רק 0.6% ממשקי הבית פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים בשיא המשבר). ואילו בארה״ב, 12% ממשקי הבית לא פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים.
את הסיבה העיקרית להבדל הזה, כך לפי מחברי המחקר, אי אפשר לראות בין בלתי מזוינת רק מנתוני המקרו, אלא יש צורך לצלול לתוך נתוני המיקרו. רק אז נחשף ההבדל המרכזי בין שתי המדינות, שלפי טענת מחברי המחקר מסביר מדוע במבחן התוצאה משקי הבית בדנמרק יציבים בהרבה מאלה בארה״ב.
בעוד שבדנמרק מי שלקחו על עצמם עוד ועוד חובות בשנים שקדמו למשבר (בין 2001-2007) היו בעיקר משפחות דניות מהמעמדות הגבוהים (עשירונים 8-10), בארה״ב מי שלקחו על עצמם יותר ויותר חובות היו דווקא העניים ביותר (עשירון 1-2) ומעמד הביניים. דווקא בקרב העשירים בארה״ב היחס בין החובות להכנסה היה נמוך יחסית, ובכל מקרה נמוך מאשר אותו היחס בקרב העניים ביותר.
בקיצור, בשתי המדינות התפתחה בועת חובות בשנים שקדמו למשבר. אבל העובדה שמי שלקחו על עצמם את החובות בדנמרק היו העשירים ביותר סייעה בכך שהמדינה כולה צלחה את המשבר יחסית בשלום, משום שלעשירים הייתה יכולת לעמוד בהחזר החובות גם אחרי שהמשבר פרץ. בארה״ב, לעומת זאת, לעניים לא היה מאיפה להביא את הכסף, וכך גם לחלק גדול ממעמד הביניים, דבר שבא לידי ביטוי בקריסה משמעותית של משכנתאות, איבודי ועיקולים בתים, ומיתון ארוך שהמדינה רק לאחרונה הצליחה להתאושש ממנו, וגם זה בהצלחה חלקית.


בחזרה לישראל. גם המחקר של מקינזי מעיד על כך שרמת החובות הכללית בישראל ביחס לתוצר נמוכה יחסית למדינות אחרות (לפי המחקר מדובר ביחס של 38%, אם כי לפי נתוני בנק ישראל היחס הזה גבוה יותר ועומד על כ-42%, אולם זהו עדיין יחס נמוך). אם משווים את החובות של משקי הבית להכנסה הפנויה שלהם, מקבלים כי היחס עומד על כ-100% (שינוי בהגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה האחרונה מקשה על חישוב היחס הזה בצורה מהימנה. בשנה שקדמה לכך היחס עמד על 111%). זה הרבה, אבל זה עדיין נמוך בהשוואה בין לאומית. ובאופן כללי, בין 2007 ל-2014 היחס בין חובות משקי הבית לבין התוצר עלה ב-3%, בזמן שבמדינות אחרות הוא עלה בשיעורים גבוהים בהרבה (בתאילנד, למשל, היחס הזה עלה ב-26% וביוון ב-20%), אולם יש מדינות שבהן היחס הזה ירד, כלומר שמשקי הבית הפכו להיות ממונפים פחות (בגרמניה, למשל, היחס הזה ירד ב-6%, כך גם בספרד. בארה״ב ובאירלנד היו ירידות חדות יותר, פשוט מפני שחובות רבים נשמטו ונמחקו).
אבל, וזה הנעלם הגדול, איש בישראל לא יודע להשיב באופן רשמי ואמין כיצד החובות של הישראלים מתחלקים. ואם לחזור לדוגמא הדנית והאמריקנית, הרגולטורים בישראל לא יודעים האם מי שלקחו על עצמם חובות גדולים הם בעיקר הישראלים העניים או בעיקר מעמד הביניים הישראלים או בעיקר העשירים הישראלים, או האם זה נחלק שווה בשווה, ומה היחס בין החובות לבין ההכנסה של משקי הבית בכל עשירון ועשירון.
או, בקיצור, האם אנחנו דומים יותר למה שקרה בדנמרק, שבעיקר העשירים לקחו על עצמם חובות, או האם אנחנו דומים יותר למקרה האמריקני, שבו העניים ומעמד הביניים השקיעו את עצמם בחובות. התשובה לשאלה הזו קריטית בשביל לדעת האם מתנפתחת בו בועת חובות שאם תתפוצץ תגרור את המשק כולו למיתון עמוק וממושך – כפי שהמחקר של מקינזי מראה שקרה במדינות עם חובות גבוהים מאוד של משקי בית – או שמא נעבור זעזוע כזה יחסית בשלום, כי לאנשים שלקחו את החובות יהיה מאיפה להחזיר אותם.
רק לפני שנה חטיבת המחקר של בנק ישראל החליטה להתחיל לאסוף את הנתונים האלה. התהליך הזה לוקח זמן, ונתונים עדיין אין. בימים אלה נעשית עבודה להקים את מערכות המחשב שיאספו ויעבדו את הנתונים, ורק בהמשך הנתונים עצמם ייאספו, ועד שיוכלו להפוך לניתוחים של ממש שיוצגו בידי מקבלי ההחלטות, צפויה לחלוף עוד שנה שלמה. אם בועת החובות תתפוצץ לפני כן – כלומר, אם יכה את המשק מיתון והאבטלה תעלה ואנשים לא יוכלו להחזיר את החובות שלהם, או יהיו חייבים להוריד משמעותית את רמת החיים שלהם בשביל להמשיך להחזיר חובות – נדע כולנו מה התשובה לשאלה הזו, אבל בדרך הקשה.


אגב, בסוף בדוח מציעים מחבריו מספר צעדים שממשלות ורגולטורים יכולים לנקוט בשביל להקטין את הסיכון שטמון בחובות משקי בית, ובעיקר במשכנתאות. חלק מהצעדים נעשו כבר בישראל בשנים האחרונות, כמו למשל להקטין את שיעור המשכנתא הכולל שניתן לקחת ביחס למחיר הדירה (לזוגות צעירים, למשל, ניתן לתת משכנתא של עד 60% מערך הדירה בלבד, לעומת 90% ויותר בשנים קודמות).
בנוסף, מחברי הדוח מציעים צעד שאמור לחלק את הסיכון בין נוטלי המשכנתאות לבין הבנקים שמחלקים אותם. למשל, משכנתאות שההחזר החודשי שלהן משתנה אם מחירי הדירות יורדים בחדות או אם מי שלקח אותם נקלע לתקופת אבטלה ממושכת. במקרה כזה, ההחזר החודשי יירד, עד שהמחירים ישובו לעלות או עד שמי שלקח אותם ימצא עבודה חדשה. לפי מודל אחר, אם מחיר הדירה יירד משמעותית גם ההחזר החודשי של המשכנתא יירד בשיעור דומה. בתמורה, אם המחירים יחזרו לרמת הקודמת, גם גובה ההחזר יעלה מחדש, והבנקים יקבלו בעתיד 5% מהרווח שיווצר אם בעל הבית ימכור את הדירה במחיר גבוה יותר ממה שקנה אותה.

התפרסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר

200 מיליון שקל כמשל

אם לא יהיו הפתעות מרעישות, ביום שלישי הקרוב תאשר ועדת הכספים את העברתם של כמעט שני מיליארד שקל מתקציב 2013 לתקציב 2014. הצעד הזה הוא טכני בעיקרו, ולמעשה הוא אפילו לא מצריך את אישורה של ועדת הכספים, אלא רק את יידועה. אז הנה, תדעו, מחר יעברו כמעט שני מיליארד שקל מתקציב 2013 לתקציב 2014.
אבל רגע, אם 2014 תיכף נגמרת, מה זה הכסף הזה שעובר מהשנה הקודמת? היא לא הסתיימה כבר מזמן? האמת שהיא כן, אבל חלק מהכסף ששכב בתקציב 2013 לא נוצל. אלה עודפים תקציביים שעד היום, כמעט שנה שלמה לאחר מכן, לא נוצלו בידי אף אחד.
תקציב המדינה כולו בשנה שעברה היה יותר מ-300 מיליארד שקל. כך שבאופן יחסי, מדובר במקרה הטוב בשני שלישי אחוז ממנו. ובכל זאת, כמעט שני מיליארד שקל הם לא סכום שהולך ברגל. ומתוך הסכום הזה, יותר ממיליארד שקל, יעברו היישר לתקציב הביטחון, לכיסוי חלק מעלויות המלחמה בעזה.


בואו נלך לרגע שני צעדים אחורה. מה זה בעצם הכסף הזה ואיך יכול להיות שהוא לא נוצל בשנת 2013? למעשה, איך יכול להיות שהכסף הזה לא נוצל מאז, כמעט שנה אחרי, ועכשיו פתאום אפשר לנצל אותו, אבל דווקא לתקציב הביטחון? איך זה עובד כל זה?
הכסף הזה הוא משהו שנקרא בשפה האגףתקציבית ״עודפים לא מחויבים״. כלומר, כסף שמשרדי הממשלה לא רק שלא הצליחו להוציא בזמן, כלומר במשך שנת 2013, אלא הם אפילו לא הצליחו להחליט מה הם עומדים לעשות איתו. למשל, הם עוד לא הספיקו אפילו להוציא מכרז למשהו ולבחור זוכה ולהתחייב להעביר לו סכום כסף מסוים. זה ממש כסף שלא נוצל.
למעשה, הכסף הזה הוא לא בדיוק של משרדי הממשלה. עודפי התקציב הספציפיים האלה שיעברו מחר לתקציב הביטחון הם עודפי רזרבות. הרזרבות האלה הם כספים שמשרד האוצר מפזר בין תקציבי משרדי הממשלה השונים, כך שבמבט ראשון הם נראים כמו כספי המשרדים. רק שהם לא. הם רזרבות שרק משרד האוצר יכול להשתמש בהן בעת הצורך.
שנת 2013 הסתיימה עם עודפים תקציביים אדירים של 6 מיליארד שקל. חלק גדול מהסכום, כמעט 3 מיליארד שקל, הלכו כבר בשנה שעברה לתקציב הביטחון. ככל הידוע, עוד מיליארד שקל נוסף לתקציב המדען הראשי, וכמיליארד שקל נוספים נוספו לתקציב הבריאות.
כך נותרו בערך עוד מיליארד שקל, מיותמים לחלוטין. מתוכם, 200 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך. הכסף הזה לא נוצל עד הרגע, משום שלא משרד החינוך הוא זה שיכול להשתמש בכסף אלא רק משרד האוצר. ולכן, כשבתחילת שנת הלימודים לא היה מספיק כסף בשביל לפתוח את הצהרונים המסובסדים להורים עובדים, אלה שהומלץ עליהם בוועדת טרכטברג, למשרד החינוך היו 200 מיליון שקל וירטואלים, אבל הוא לא היה יכול לגעת בהם. עכשיו הם הולכים לביטחון.



למה? כי במשרד האוצר לא מעבירים כסף שמשרדי הממשלה לא הצליחו לנצל משנה לשנה אם מדובר בכסף שהמשרדים לא הספיקו להתחייב לאן להעביר אותו. מה שלא הלך, הולך דה פקטו בשביל להקטין את החוב של מדינת ישראל. לא משנה שכבר שילמנו את המסים האלה ושהם כבר שוכבים בקופה, הם לא באמת ישמשו לשום דבר, לשום שירות, שהמדינה נותנת לנו.
ובכל זאת, ראה איזה פלא, לתקציב הביטחון הכסף הזה דווקא יודע להגיע. צריך לומר ביושר, מדובר במקרה חריג. בכל שנה נורמלית, הכסף הזה היה יורד לאדמה. רק שהשנה היתה מלחמה, וכעת משרד האוצר מחפש כל שקל פנוי בשביל לממן אותה. המיליארד האלה הם רק חלק מהסיפור, יש עוד הרבה בדרך.
וזה המשל וזה הנמשל. 200 מיליון שקל מתקציב החינוך שכבר שילמנו בכספי המסים שלנו שכבו כל הזמן הזה בצד כשלמשרד החינוך היה חסר כסף להפעיל צהרונים, ואיש לא היה מוכן להשתמש בהם. כעת, רק כשמשרד הביטחון זקוק לכסף לממן את המלחמה, הכסף הזה מופשר. 200 מיליון שקל כמשל, סדר עדיפויות שלם כנמשל.

(התפרסם הבוקר בגרסה מקוצרת בעיתון)

היום שבו הממונה על התקציבים אמר לכם, קצת, איפה באמת הכסף

סיכוי סביר שיש שלושה קוראים וחצי שמתעניינים בנושא הספציפי הזה. עם הקוראים האחרים הסליחה. אני מקווה לפרסם פה בקרוב איזה ניתוח על רפורמת ביטוחי הבריאות החדשה של משרד האוצר. אני מקווה שזה יחזיר לכאן את מיליוני הקוראים שיברחו בפוסט הזה. קריאה נעימה

בחודש מרץ האחרון פרסמתי פה פוסט תחת כותרת דומה מאוד לכותרת של הפוסט הנוכחי. אז, במרץ, עוד היו תקוות למישהו שבניית התקציב והאישור שלו ייעשו מוקדם. שהתקציב יוגש מוקדם לכנסת. שיבוא שלום למזרח התיכון, ושאנשים יתחילו לנהוג פה כמו בני אדם בכבישים.
בפוסט ההוא, שהתפרסם גם בעיתון בגרסה תמציתית יותר, כתבתי שלראש אגף התקציבים אמיר לוי יש הזדמנות יוצאת דופן להכניס רוח חדש לתוך ספר התקציב. לוי הוא אמנם בשר מבשרו של האגף, אבל הוא כבר היה בשוק הפרטי, ואסף כמה נורמות עבודה מתרבות ארגונית אחרת, שטוב היה לו המגזר הציבורי היה מאמץ לעצמו.

כתבתי אז שמה שאמיר לוי יכול לעשות הוא לקחת את ספר התקציב קדימה מבחינת השקיפות שבו. ובפרט, כתבתי שהוא יכול להכניס את השקיפות לשלושה רבדים עיקריים: לתחזיות שניצבות בבסיס התקציב, לאופן שבו התקציב מוגש, ולאופן שבו משרד האוצר מנהל את התקציב ביום יום, באופן שוטף, אחרי שהתקציב מאושר בכנסת.

למען ההגינות, לוי לא אחראי על החלק האחרון, אלא אגף החשב הכללי. ושם יושבים אנשים טובים מאוד ומוכשרים מאוד, עם המון כוונות טובות, והמון נתונים – ואני מתכוון, מילולית, להמון המון המון המון נתונים – שפוחדים לעשות את הצעד הנוסף הזה. בקרוב הם אולי יעשו אותו, מי יודע.

אבל סטיתי קצת. בחזרה לאמיר לוי.


להמשך קריאה

הגיע הזמן לגרוס את חוק חובת המכרזים ולחשוב על משהו חדש

הנה הגרסא הארוכה לכתבה שלי שהתפרסמה הבוקר. אני מנסה להציע פה כיוון מחשבה חדש בניגוד לזרם המקובל של ״בוא נשים על עובדי המדינה עוד ועוד שלשלאות בירוקרטיות בשביל שלא יהיו מושחתים. אשמח לשמוע מה דעתכם

הסיפור המשונה של כפר הנוער כדורי

בעקבות פרסום הוצאות משרדי הממשלה בתחילת השבוע, סגן שר האוצר מיקי לוי עשה מעשה. הוא הוציא צ'ק ורכש מהמדינה בכספו האישי את המקרר שהתקין ברכב השרד שלו לפני שנה. זאת לאחר שהתעוררה ביקורת ציבורית סביב השאלה מדוע ציבור משלמי המסים צריך לממן לסגן שר האוצר מקרר בשווי של יותר מ־3,000 שקל ברכבו. צמא ככל שיהיה, ההוצאה הזו נראתה מיותרת.

סיפור המקרר הוא נקודת הקצה, הצ'ופצ'יק של מפעל ההוצאות של משרדי הממשלה, והוא ההוכחה לכך שהגברת השקיפות חיונית להתייעלות המגזר הציבורי. אבל מדובר בצד אחד בלבד של התמונה, ודרושה מהפכה של ממש בתחום נוסף כדי שמשהו ישתנה. משרדי הממשלה מוציאים מדי שנה מיליארדי שקלים בעשרות אלפי התקשרויות מול ספקים פרטיים. עם השנים חלק גדול ממפעל ההוצאות הזה שינה צורה והפך לתעשייה של השגת פטורים ממכרז.

קחו למשל את הסיפור של כפר הנוער כדורי. באפריל האחרון רצה המנהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לרכוש שירותי הזרעת פרות לכפר הנוער כדורי. יש רק חברה אחת שנותנת את השירות הזה ושעומדת בקריטריונים הנדרשים בשם ״שיאון, חברה ישראלית להזרעה מלאכותית״. השירות עולה 42 אלף שקל. אלא שהמנהל לחינוך התיישבותי לא יכול לפנות לשיאון, לכתוב להם צ'ק ולקבל את השירות. המנהל לחינוך התיישבותי צריך לדווח לוועדת הפטור של משרד החינוך בעילת פטור של "ספק יחיד", למלא טפסים, להציג מסמכים ולהמתין לאישור הפטור. רק לאחר שיאושר הפטור הוא יוכל לבצע את הרכישה. בדרך, מעגלים שלמים של פקידים צריכים להשקיע זמן בפרוצדורה שכרוכה בהשגת הפטור, זאת במקום לשלם 42 אלף שקל ולגמור עם הסיפור.


כדורי לא לבד – כך מגלגלת תעשיית הפטורים 73 מיליארד שקל בשנה

משרד התחבורה

מטרת ההתקשרות: תמיכה ותחזוקה של חוקרי הטכניון במערכת חכמה של רמזורים שהם פיתחו עבור הרשויות המקומיות
שווי הפטור: 1.9 מיליון שקל
העילה: התקשרות עם ספק יחיד
הנימוק: ״המערכת לתכנון תוכניות רמזורים פותחה בהזמנת משרד התחבורה בידי מומחים מהטכניון. זהו הצוות היחידי שיכול לבצע את משימות התחזוקה והתמיכה במערכת״

משרד הכלכלה

מטרת ההתקשרות: אחסון ורענון מלאי קמח ממשלתי לשעת חירום (הבקשה לפטור מוגשת מדי שנה)
שווי הפטור: 1.4 מיליון שקל
העילה: פגיעה מהותית בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה ובכלכלתה
הנימוק: ״במידה שנצא למכרז אנו עלולים להגיע למצב שמאפיות וטחנות לא יגשו למכרז על כל כמות הקמח הממשלתי דהיינו 6,105 טון, דבר שעלול להביא את משרדנו למצב שתהיה יתרת מלאי קמח ממשלתי ללא איחסון ורענון״

משרד החקלאות

מטרת ההתקשרות: רכישה של מבנים ממוגנים למגזר החקלאי באזור עוטף עזה
שווי הפטור: 3.5 מיליון שקל
העילה: פגיעה מהותית בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה ובכלכלתה
הנימוק: ״נחתם הסכם עם חברת "וולפן תעשיות בע"מ" אשר זכתה במכרז לאספקת 36 מבנה מחסה. בהתאם לבקשת משרד הביטחון ואגף התקציבים הורחב ההסכם בהתאם לאופציה שהיתה קיימת בחוזה עד כ- 100 יחידות מחסה, לאור הדחיפות שנוצרה״

החטיבה להתיישבות

מטרת ההתקשרות: התקשרות עם חברת מנופי אבי לביצוע פינוי והובלת אשקוביות מגוש קטיף לפני שהצבא יהרוס את המבנים – בקשה דחופה!!!!!!! (סימני הקריאה במקור)
שווי הפטור: 1.3 מיליון שקל
העילה: התקשרות דחופה למניעת נזק של ממש
הנימוק: "מאחר שהצבא נכנס ל"יישר" השטח לאחר שהתפנו המתיישבים מגוש קטיף, אנו מבקשים להוציא האשקוביות השייכות למדינה במיידית!!!" (סימני הקריאה במקור)

משרד הבריאות

מטרת ההתקשרות: העברת החוסים במוסד נווה יעקב שנסגר בשל התעללות בחוסים למוסד אחר
שווי הפטור: 5 מיליון שקל
העילה: התקשרות דחופה למניעת נזק של ממש
הנימוק: "לאחר בדיקת מטופלי נווה יעקב נמצא כי חלקם הגדול הינם חולים עם בעיות גופניות קשות (סכרת, בעיות לב, מחלות ממאירות, אסטמה אפילפסיה עם תדירות גבוהה של התקפים). מטופלים אלה דורשים נוכחות צוות סיעודי 24 שעות״

המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך

מטרת ההתקשרות: מתן שירותי הזרעה עבור פרות בכפר הנוער כדורי
שווי הפטור: 42,480 שקל
העילה: התקשרות עם ספק יחיד
הנימוק: "שיאון הינה חברה להזרעת פרות והיחידה שפעולותיה נרשמות בספר העדר אשר מתעדכן עם כל הזרעה. ישנם מזריעים נוספים שאינם עומדים בדרישות משרד החקלאות. איתור הספק נעשה דרך העיתון של מועצת החלב, האינטרנט ודרך חוות הדעת של מדריכי ענף הרפת״

בית חולים תל השומר

מטרת ההתקשרות: רכישת שירותי תחזוקה למכונת שטיפה
שווי הפטור: 100 אלף שקל
העילה: התקשרות עם ספק יחיד
הנימוק: ״החברה היא היבואנית הבלעדית של מכונות השטיפה שסופקו לבית החולים ולכן רק היא בעלת האמצעים, החלפים והיכולת לתקן את אותן המכונות״

משרד התחבורה

מי ביקש את הפטור: משרד התחבורה
מטרת ההתקשרות: חכירת ספינת גוררת פחם מחברת הפחם הממשלתית (חברה בת של חברת החשמל)
שווי הפטור: 7.4 מיליון יורו
העילה: התקשרות בנסיבות מיוחדות ונדירות
הנימוק: "בהתקשרות עם חברת הפחם יש משום נסיבות מיוחדות, זאת בשל רמת המיומנות המקצועית הגבוהה שקיימת לחברת הפחם בתחום הרכישה והחכירה של כלי שייט"

משרד הפנים

מטרת ההתקשרות: משלוח הודעות לבוחר לקראת הבחירות לכנסת ה-19
שווי הפטור: 6 מיליון שקל
העילה: התקשרות בנסיבות מיוחדות ונדירות
הנימוק: ״בשל הקדמת הבחירות לכנסת לא היה די זמן בפרסום מכרז רגיל ולכן התבקש פטור ממכרז בשביל לעבוד עם שלוש חברות הפצת הדואר הגדולות (דואר ישראל, דפוס בארי וא.ד. הפצות)״

מכון וולקני

מטרת ההתקשרות: שכירת יועץ תקשורת חיצוני
שווי הפטור: 45,666 שקל
העילה: התקשרות ששוויה אינה עולה על 50 אלף שקל
הנימוק: יום הסטודנט השנתי, כנס "ישראל צרפת" במהלכו יגיעו 20 מדענים מובילים מצרפת וכן הצטרפות המרכז הלאומי לחקלאות ימית למכון וולקני – כל אלה גרמו למכון לבקש יחצ"ן חיצוני ל"קידום במדיות השונות ובפייסבוק" (חמישה מסמכים שונים נכתבו ושלוש ישיבות שונות לפחות נערכו רק בשביל הבקשה הזו)

משרד הרווחה

מטרת ההתקשרות: שכירת יחצ"ן חיצוני
שווי הפטור: 650 אלף שקל
העילה: התקשרות דחופה למניעת נזק של ממש
הנימוק: "סיוע לדוברות המשרד בטיפול בנושאים שבהם הוא מתמודד מול מתקפה תקשורתית וחזיתית". ההתקשרות תהיה לתקופה של שניה עבור שני פרויקטים ממוקדים: הוצאת ילדים בסיכון מביתם וטיפול באוכלוסיה הנמצאת על רצף האוטיזם


המקרה הזה הוא דוגמה לתופעה הולכת ומתרחבת שתוקעת מקלות בגלגלי פעילות המגזר הציבורי. יחד עם עוד אלפי דוגמאות כאלה מדי שנה, המקרה הזה הוא חלק מהניסיון למצוא את נקודת האיזון בין היכולת לעבוד בגמישות לבין הפחד מפני שחיתות. לכאורה, זהו סיפור על הדבר המשעמם ביותר בעולם: חוק חובת המכרזים. בפועל, הסיפור הזה הוא על האופן שבו הניסיון למנוע שחיתויות ברשות המבצעת קם על יוצרו.
זה הולך ככה: אם אתם עובדים במגזר הפרטי וצריכים שירות מגוף חיצוני, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לצאת החוצה, לקבל כמה הצעות מחיר, ועד סוף היום להחליט עם איזה ספק אתם רוצים לעבוד, ולצאת לדרך. מקסימום, אם תגלו בהמשך שבחרתם לא טוב, תחליפו ספק. בממשלה התהליך הזה יכול לקחת נצח.
זה קורה משום שמהפחד מפני מתן יותר מדי כוח בידי פקידי הממשלה, מתוך הנחה שהכוח משחית, שומרי הסף מיגנו את הקופה הציבורית בשכבות רבות מאוד של בירוקרטיה מתישה, בתקווה שזה יוציא את החשק משחיתות למי שהיה שוקל זאת. לגישה הזו של חוסר אמון בפקידי הציבור יש מחיר. והמחיר הוא פגיעה ביכולת הביצוע של הממשלה. הצורך במכרז, או יותר נכון העדר הצורך בו במקרים רבים, הוליד גם מנגנון שלם של פטורים ממכרזים שהפכו עם הזמן ליותר שכיחים מהמכרזים עצמם.
הכתבה שלפניכם היא ניסיון לבדוק האם השיטה הקיימת מיצתה את עצמה, או שמא היא מוצדקת. בחודשים האחרונים שוחח ״כלכליסט״ עם שורה של פקידים בדרגים שונים במגזר הציבורי בשביל לנסות לענות על השאלה הזו. רוב מוחלט של הפקידים הביע תרעומת נגד השיטה הקיימת. מיעוטם טען כי שינוי מוחלט של השיטה יפתח פתח לשחיתות שאיש לא יוכל לעמוד בו, או לפקח עליו.
בחמש השנים האחרונות הממשלות עשו צעדים בכיוון הגמשת החוק הקיים ומתן כוח רב יותר בידי משרדי הממשלה השונים. זה עזר, אבל לא פתר את הבעיה. פקידי מדינה רבים עדיין מבזבזים שעות עבודה רבות על בירוקרטיה וועדות. זה הזמן לבדוק האם יש לשנות את הגישה מן היסוד: לתת אמון רב יותר בפקידי המדינה, ולהעניש בחומרה רבה יותר את אלה שסרחו, למען יראו וייראו.


78% מהפטורים ממכרז הם עד חצי מיליון שקל

לפני שתגידו שהרעיון לשנות את השיטה — כלומר, הקביעה בחוק שכל גוף ממשלתי שמעוניין לרכוש שירותים חייב לעבור דרך תהליך של מכרז — הוא רעיון מטומטם שישחית כל חלקה טובה שעוד נותרה בשירות הציבורי, כדאי להכיר כמה מספרים ואת האופן שבו השיטה פועלת. שכן, עם השנים, חוק ותקנות חובת המכרזים בעיקר הצמיחו מנגנון מורכב של השגת פטורים מחובת המכרזים.
במקום שהכל יהיה חייב לעבור מכרז, כבר מזמן המכרזים הם המיעוט, והפטורים ממכרז הם העיקר. תעשיית הפטור ממכרז יצרה מצב שבו פקידי ממשלה רבים משחיתים חלק לא מבוטל מזמנם על הבירוקרטיה שכרוכה בהשגת הפטור, גם אם מדובר בהתקשרויות בסכומים קטנים מאוד. נתוני הממשלה עצמם מעידים על כך ש־78% מהפטורים שניתנו ממכרזים הם עד סכומים של חצי מיליון שקל. הנתון הזה מעיד כי מדובר בעיסוק בירוקרטי רב בסכומים קטנים עד מאוד ביחס לפעילות הממשלה.
הנה עוד כמה ראיות לכך שתעשיית הפטורים ממכרז הפכה העיקר: מבדיקת ״כלכליסט״ עולה כי מדי שנה ניתנים הרבה יותר פטורים ממכרז מאשר מכרזים שיוצאים לפועל. בשנת 2012, למשל, נסגרו 1,357 מכרזים, אבל חולקו במקביל 4,994 פטורים ממכרז (יותר מפי 3.5). כלומר, 80% מההתקשרויות של הממשלה נעשות בפטור ממכרז, ולא במכרז.
הנתון הזה אמנם מעט מוטה, משום שבערך מחצית מהפטורים ניתנים לטובת הארכת התקשרות עם גורם חיצוני שזכה במכרז בעבר. לעתים, אגב, התקשרויות כאלה נמשכות שנים ארוכות מאוד, דבר שמוציא את העוקץ מחוק חובת המכרזים והופך אותו לבדיחה עגומה. אבל אפילו אם מורידים את הפטורים הניתנים לצורך הארכת התקשרות קיימת, עדיין כמות הפטורים גדולה מכמות המכרזים.


98% מהבקשות לפטור ממכרז מאושרות

איך בעצם נראה התהליך של השגת פטור ממכרז? פקיד ממשלתי שמעוניין לרכוש שירות מסוים בודק תחת איזו אחת מעשרות התקנות של חוק חובת המכרזים הוא יכול לקטלג את בקשת הפטור שלו, כדי להימנע ממכרז. למשל, האם זהו ספק יחיד? ואז צריך להוכיח שהוא אכן יחיד ולנמק ולמלא את הטפסים המתאימים, גם במקרים שבהם מדובר באבסורד מוחלט כי מובן מאליו שזהו ספק יחיד. אחר כך צריך להבין לאיזו ועדת פטור מגישים את הבקשה: האם זו ועדת הפטור המשרדית? ועדת מכרזים? הוועדה המרכזית שבמשרד האוצר? ואז צריך לחכות שהוועדה תתכנס, ושיהיה לה זמן לדון דווקא בבקשה שלך. ואם היא רוצה הוכחות ומסמכים נוספים הדיון ידחה לישיבה הבאה. ואפילו אחרי שהוועדה כבר מאשרת, צריך לחכות עד שהיא תפרסם פרוטוקול שחתום בידי כל חברי הוועדה, תהליך שיכול לקחת לבדו כשבוע. בקיצור, כל הסיפור יכול לקחת שבועות או חודשים ולגזול בדרך הרבה שעות עבודה מקבוצה גדולה של אנשים. מלבד זאת, האנשים שיושבים בוועדות עושים זאת בנוסף לתפקיד העיקרי שלהם. הזמן המוגבל שיש להם להקדיש למלאכת הפטורים עלול ליצור צווארי בקבוק בתהליך ולהאריך אותו עוד יותר.
צוות ממשלתי מיוחד שבדק את הנושא ב־2007 גילה ש־98% מהבקשות לפטור ממכרז מאושרות בסופו של דבר. הנתון המדהים הזה מעלה מיד את השאלה: אם זה המצב, מדוע לא לשנות את חוק חובת המכרזים כך שיעסוק רק במה שהוא באמת מהותי, במקום ליצור תעשייה שלמה של פטורים שמבזבזת זמן ואנרגיה יקרים?
מה יקרה אם במקום השיטה הקיימת נהפוך את הפרדיגמה ופשוט נצא מנקודת הנחה בסיסית שנותנת אמון באנשים שהם אינם מושחתים, תוך שילוב של הרתעה באמצעות עונשים כבדים מאוד למי שסרחו. זה בדיוק ההבדל בין השיטה האמריקאית לשיטה הישראלית בכל מה שקשור לתשלום מסים. בישראל יוצאים מנקודת הנחה שכולם שקרנים. בארה״ב הממשל יוצא מנקודה הנחה שכולם מדווחים דיווח אמת לרשויות המס. למה? כי הציבור האמריקני יודע שאם במקרה הוא יפול בבדיקה המדגמית של ה־IRS (מס ההכנסה האמריקני), ובמקרה משהו לא יהיה בסדר בספרים, ה־IRS לא יעזבו אותו עד סוף החיים. לכן, כבר עדיף לדווח אמת. אותו הדבר יכול לעבוד כאן בהקשר של חוק חובת המכרזים.


מספק יחיד ועד דאגה לביטחון המדינה

יש הרבה מאוד עילות לבקש פטור ממכרז. באתר מנהל הרכש של אגף החשב הכללי ניתן למצוא כל בקשה שהוגשה לפטור, את הנימוקים לה, את אלפי המסמכים שמלווים את הבקשות והדיונים בהן, ואת ההחלטות הסופיות.
הנה כמה דוגמאות: המדינה מחזיקה מלאים לשעת חירום של כל מיני מוצרי יסוד. אחת לכמה זמן צריך לרענן את המלאים האלה, אחרת מוצרי המזון יתיישנו ויתקלקלו. מה עושים? בעיקרון, צריך לצאת למכרז, נכון? אבל, בינינו, כל מה שהמדינה צריכה זה לרענן אחת לשנה את התיונים במאגר התה הלאומי. רק שהמדינה לא יכולה סתם כך לפנות לויסוצקי, לשלם לה 150 אלף שקל עבור ה־233 טונות תה שהיא מחליפה, ושלום על ישראל. כי עוד יגידו שהפקידים מושחתים. אז מה עושים? פטור ממכרז. מה עושים? כותבים מסמכים. ממלאים טפסים. העיקר שלא יגידו שהפקידים מושחתים. במקרה הספציפי של התה הנימוק מדי שנה למתן הפטור הוא שויסוצקי היא ספק יחיד בתחום. אז בשביל מה צריך את כל ההצגה הזו מלכתחילה?
בין הסיבות לבקשת הפטור ממכרז גם סיבות פואטיות משהו. כך, למשל, הבקשה לפטור ממכרז מ״חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה ובכלכלתה״. בחיי, יש דבר כזה. הנה כל מיני פטורים שאושרו במסגרת הנימוק הזה: רענון מלאי הקמח הלאומי (כל שנה באותו נימוק משונה), וגם מיגון מבנים חקלאיים באזור עוטף עזה באחת התקופות של נפילות הרקטות מכיוון רצועת עזה.
רק שאם יש מלחמה או מצב חירום באזור וצריך למגן דברים, למה צריך לעבור את כל התהליכים הבירוקרטיים המתישים האלה? פשוט מגנו וזהו זה.
פטור ממכרז ניתן גם במקרה של התקשרות עם מוסדות שיקומיים פרטיים שיקלטו אליהם אנשים ששוהים במוסדות אחרים (כמו במקרה של מוסד נווה יעקב, שהחסוים הועברו למוסדות אחרים אחרי שהתגלו בו מקרי התעללות). בשביל מה הפטור? למה שלא תהיה למדינה גמישות לעשות זאת גם כשלא מדובר בחירום?
ויש גם פטורים שניתנים ״בנסיבות מיוחדות ונדירות״. למשל, הצורך בחכירת גוררת פחם שתביא פחם לחברת החשמל. העלות למדינה היא יותר מ־6 מיליון יורו. ולמרות שהמדינה קונה את השירות הזה מחברת הפחם הממשלתית, פקידי המדינה עדיין צריכים להשחית את זמנם בשביל לנסח מסמכים משפטיים, העיקר שלא יאשימו אותם בשחיתות.
לצד הדוגמאות הללו ישנן גם דוגמאות לפטורים משמעותיים יותר, בהיקפים של מאות מיליוני שקלים.


מנכ"ל משרד האוצר נגד החשב הכללי

חוק חובת המכרזים, שנחקק בצורתו הראשונית ב־1992, נחקק במקור אחרי שבמשרד האוצר שמו לב שבדרג הפוליטי נהגו להזכיר יותר מפעם אחת את שמו של אריאל שרון כמי שמטה תקציבי ממשלה לכיוונם של חברי מרכז מפלגה, מקורבים של, חברים של, בני משפחה של, וכיוצא באלה. עד כדי כך שבמשרד האוצר החליטו לשים לזה סוף.
אלא שהמערכת שבנו במשרד האוצר בשביל להילחם בתופעה היתה הדוקה מדי, ברף נמוך מדי, והיא גרמה לצווארי בקבוק אדירים שהקשו מאוד על היכולת של פקידי הממשלה להוציא לדרך החלטות שהממשלה או מנכ"לי משרדים קיבלו. מאז שנחקק החוק וגם לאחר ששונה ב־2009 (כפי שיפורט בהמשך) הסכום המקסימלי שפקיד ממשלה יכול להוציא שלא במכרז היה 50 אלף שקל. זהו. ביחס לתקציב ממשלה של יותר מ־400 מיליארד שקל, 50 אלף שקל הם סכום מגוחך. מה היה קורה לקצב עבודת הממשלה וליעילותה אם הרף הזה היה עולה לגובה של כמה מיליוני שקלים? נניח, 3–5 מיליון שקל, בהתאם לגובה התקציב של היחידה הממשלתית. עד כמה זה היה מגביר את יעילות הממשלה במתן שירותים?
החנק שיצר חוק חובת המכרזים הגיע למצב חמור כל כך עד שבסוף 2006 הטילה הממשלה על מנכ״ל משרד האוצר דאז ירום אריאב לעמוד בראש ועדה ממשלתית שתבחן האם, למה וכיצד חוק חובת המכרזים מקשה על הממשלה לעבוד. הצורך בבחינה נולד בעקבות הקשיים של הממשלה לטפל בלוחות הזמנים שנקבעו במפוני תוכנית ההתנתקות.
הוועדה בראשות אריאב המליצה להגמיש את חוק חובת המכרזים: במקום שכל הבקשות לפטורים ממכרז יתנקזו אל החשב הכללי באוצר — תפקיד שכיהן בו באותה תקופה ירון זליכה — ועדת אריאב המליצה לפזר את סמכויות החשב הכללי בין משרדי הממשלה, ולהטיל את האחריות לחלק גדול מהפטורים על ועדה שתפעל בכל משרד. ההמלצות הטילו אחריות גדולה יותר על מנכ״לי המשרדים, על החשבים, ועל היועצים המשפטיים של המשרדים, ומינו אותם להיות שומרי הסף, שיוודאו שפיזור הסמכות לא משחיתה את פקידי המדינה רק בגלל שהחשב הכללי כבר לא מפקח עליהם.
״לפני ששינינו את המצב, הפטור ממכרז היה מרוכז בידי החשב הכללי בלבד. זה הפך להיות מנגנון שהוא מסורבל מאוד, ולא פחות גרוע, נתן לחשב הכללי כוח להשחית, והוא גם ניצל את זה״, נזכר אריאב בשיחה עם ״כלכליסט״. ״נוצר אצלו תור גדול מאוד של אנשים שבאים לבקש פטור ממכרז. היה אצלו תור של חודשים, למרות שבסופו של דבר 98% מהבקשות קיבלו אישור. זה יצר מצב שהחשב הכללי גם עיכב הכל וגם השתמש בזה בתור דבר משחית, כי למי שהם רצו הם סידרו קיצור של התור״, מספר אריאב. ״אני עדיין מאמין שדרך המכרז היא דרך המלך, כי אחרת נגיע למקומות מאוד לא טובים מבחינת השחיתות הציבורית. התקופה של לפני החוק, של לפני 1992, היתה גרועה יותר. היה שלטון מקורבים וחלוקת שלל של עבודות בהתאם לקריטריונים לא עניינים. חובת המכרזים יצרה שינוי מאוד גדול במערכת, במחיר של פגיעה ביכולת הביצוע. ועל זה היה לי ויכוח גדול מאוד עם זליכה בזמנו: האם אתה מדביר את היתושים או מייבש את הביצה. כי יש אפשרויות לעשות דברים בצורה תקינה ומהירה בלי שאתה כל הזמן עושה פעולות שמקשות על הביצוע של הפקידים״, אומר אריאב.
בתשובה לשאלה על הרף שמחייב מכרז מרמה של 50 אלף שקל ועל האפשרות להעלותו לרמה של כמה מיליוני שקלים כדי לאפשר לממשלה לעבוד ביעילות גדולה יותר, השיב אריאב כי ״מה שדרוש הוא לא בהכרח רף גבוה יותר. אם תשתמש במקום זה בתהליכים שקופים ושווים לכל נפש שאפשר לפקח עליהם בקלות, ייתכן שתקצר תהליכים בלי להעלות את הרף. למשל, ליצור מכרזים אינטרנטיים, שקופים, שבמקום חודש יקחו יום אחד. כי בסופו של דבר הממשלה צריכה לבצע, לא להיתקע״.


שומרי הסף מזדעזעים מהרעיון של שינוי השיטה

החשבים והיועצים המשפטיים איתם שוחח ״כלכליסט״ התפלצו רק למשמע השאלה האם לא הגיע הזמן לשנות את השיטה. אפשר להבין אותם. מנקודת המבט שלהם, הם עוצרים את השחיתות בגופם מדי יום ביומו ושומרים על מנהל תקין. הם יגידו לכם, ובצדק, שהכוח משחית. ואם בידי פקידי המדינה היה ניתן הכוח הזה ללא רסן ובקרה, כל המערכת הייתה הופכת מושחתת תוך זמן קצר.
אבל האם השיטה באמת עוצרת את המושחתים? לא בטוח.
ובמילותיו של אחד מהספקים הקטנים שהממשלה עובדת איתם, שביקש לשמור על עילום שמו, ושהסכים לחשוף בפני ״כלכליסט״ את השיטה: ״כולם יודעים שיש ספקים גדולים שמחלקים ביניהם את השוק, מתאמים לאיזה מכרזים כל אחד ייגש, או מתאמים מחירים. אתה רואה את זה בכנסי ספקים. הם באים ומדברים איך הם יכולים לחלק ביניהם את השוק כך שבכל פעם אחד מהם יזכה. שלא לדבר על זה שהם גורמים למשרדי הממשלה להכניס כל מיני תנאים במכרזים החדשים בשביל להבטיח שרק הם יזכו בהם״.
תומכי השיטה הקיימת טוענים כי אילולא החוק הקיים מקרי השחיתות הציבורית היו רבים יותר בצורה משמעותית. שניים ממנכ״לי משרדי הממשלה עמם שוחח ״כלכליסט״ התרעמו לנוכח הטיעון הזה. ״בחשב הכללי נשארו מאחור והעולם התקדם״, אמר אחד מהם, ״הם נשארו בנהלים הישנים ובתפיסה הישנה. כל דבר צריך לעבור מיליון ואחת ערכאות, רק לפי הכללים שהם קבעו, גם אם זה לא עונה על הצרכים שלנו. זו תפיסה מגבילה שבסופו של דבר גם עולה יותר כסף. שחררו, סמכו עלי״.
״אני שואל את עצמי למה אני לא יכול לקום בבוקר, להיתקל בבעיה, להבין שאין לי את היכולת המקצועית להתמודד איתה ולהחליט להתקשר עם יועץ כלשהו וכבר באותו ערב לבחור את היועץ שאני רוצה? למה אני לא יכול לעשות את זה ובמגזר העסקי כן יכולים?, הוסיף המנכ״ל השני. "זה מאוד מאוד מקשה על העבודה, מסרבל הכל והופך את הכל לאיטי ופוגע מאוד ביעילות״, סיכם.