סנדרום גילה

סעיף 52

הדבר הכי מוזר בהתפטרות של הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ׳ דיויד גילה הוא שיכול מאוד להיות שמה שיקרה עכשיו הוא מה שגילה מציג כאילו זה בדיוק מה שלא רצה שיקרה, ולכן בחר להתפטר. גילה לא רצה שהממשלה תעשה לו אובר-רולינג, הוא לא רצה שהפוליטיקאים יילכו לו מעל לראש ויפעילו את הסמכות שניתנה להם בסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, שמתירה לממשלה לפטור הגבל עסקי מקביעת הממונה במידה שיש חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. ובמקרה הזה, תטען הממשלה שיש חשש כזה, כי פירוק המונופול משמעו ביטול חוזים חתומים או כמעט חתומים של הספקת גז למצרים ולירדנים, דבר שעלול להזיק למאמצים של ישראל לשיפור המצב הגיאופוליטי שלה במזרח התיכון. זה לפחות הטיעון הפורמלי.
אז גילה התפטר. הוא פחד, כך נטען, שאילולא ימשיך להתנגד למתווה שהוצע על ידי הפקידים האחרים – בעיקר המועצה הלאומית לכלכלה ואגף התקציבים באוצר – אזי הממשלה תלך לו מעל לראש. האירוניה היא שכעת, כשהוא הודיע שלא יקבל שום החלטה בעניין, הממשלה כמעט בטוח תפעיל את סמכותה לפי סעיף 52 ותלך לו מעל לראש.
אם תשאלו את הפקידים הבכירים, הם יגידו לכם שגילה לא הותיר להם שום ברירה. החלופה היא לחכות שלושה חודשים עד שגילה יעזוב, ועוד שלושה חודשים עד שייבחר לו מחליף ושיילמד את הנושא, ולכו תדעו מה יקרה אז או עד אז. ולכן, כעת מסתמן שיקרה מה שגילה לא רצה לכאורה שיקרה – שהממשלה תפעיל, בצעד תקדימי, את סמכותה ותפעל מעל לראש של הממונה.
האם זהו מדרון חלקלק מסוכן שעלול לסרס את מעמדה העצמאי והחשוב של הרשות להגבלים עסקיים? האם זוהי דלת שברגע שהפוליטיקאים יעברו בה פעם אחת מבלי שייקרה להם נזק תדמיתי הם לא יהססו לעבור בה שוב ושוב?
התשובה לכך לא חד משמעית. כל עוד סעיף 52 נשאר מנוסח כפי שהוא היום, אזי השימוש בו שמור למקרי קיצון, שמשק הגז הטבעי הוא כנראה אחד הבודדים שבהם. קשה לראות את הממשלה מנמקת את השימוש בסעיף הזה – שמשמעו פסילת קביעה של הפקיד המקצועי שהוסמך לכך – במקרה של מיזוג בין רשת מגה לרמי לוי, למשל. יחסי החוץ של ישראל לא ייפגעו אם לרמי לוי יהיו יותר סניפים.
רק שפרצות כאלה, ברגע שנעשה בהן שימוש פעם אחת, יש להן נטייה להתרחב. ולכן, לא לגמרי מופרך לדמיין עתיד שבו הממשלה מתקנת את סעיף 52 ומרחיבה אותו כך שתהיה לה הסמכות להפוך החלטות של הממונה על ההגבלים גם במקרים של, לדוגמא, פגיעה במרקם החברתי של העם, מה שזה לא אומר. או במקרים של חשש לערעור הסדר החברתי, או משהו דומה. זה נשמע מופרך, אבל דברים מופרכים מזה כבר קרו.
בכל מקרה, גילה לא יכול להיתלות ביושר בדאגה מפני הפעלת סעיף 52 כנימוק להתפטרות שלו, שכן ההתפטרות שלו רק מזרזת את הפעלת הסעיף הזה, ואין בזה אפילו דבר חיובי אחד שאפשר לחשוב עליו. לכולם היה עדיף לא להגיע למצב הזה. בוודאי למי שיירש את גילה בתפקיד.


״אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז״

בשביל להבין איך בכלל הגענו למצב העקום הזה, צריך לקחת שני צעדים אחורה. ראשית, מי בכלל השחקנים הרלוונטיים. מי שהתחיל את כל הבוקה ומבולקה הזו היה בכלל אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
באמצע דצמבר 2014 ליכט שלח מכתב חריג מאוד באופיו, קל וחומר אם לזכור שהיה כבר מדובר בתקופת בחירות שבה הממשלה מתפקדת בחצי קלאץ׳. ליכט קרא לפקידי הממשלה להתעורר ולהתחיל לעבוד יחד, בשביל להתניע את משק הגז הטבעי.
באותה עת כולם חיכו למוצא פיו של גילה, שהיה אמור לאשר כבר את הפעילות של השותפות במאגרי הגז – קבוצת דלק של יצחק תשובה ונובל אנרג׳י האמריקנית – גם במאגר לווייתן וגם במאגר תמר. גילה לקח את הזמן בסיפור הזה. הוא הכריז שהוא יעשה את זה כבר שנה לפני כן, בסוף 2013, אבל התמהמה. והרגולטורים האחרים בינתיים נרדמו לחלוטין, כאילו כל עתיד משק הגז הטבעי מוטל רק על הכתפיים של גילה.
אחרי שהמכתב של ליכט התפרסם, העסק החל לבעבע, ושבועיים לאחר מכן גילה פשוט פוצץ אותו לחלוטין, כשהודיע שהוא חוזר בו מעמדתו הקודמת וכי אין בכוונתו לאשר לתשובה ולנובל אנרג׳י לפעול גם בתמר וגם בלווייתן.
בכך, גילה חשף את ערוותה של הממשלה – גם של הפקידים וגם של הפוליטיקאים – שלא הכינה שום תוכנית אסטרטגית למשק הגז הטבעי בישראל, למרות שמדובר באחד הנושאים הכלכליים החשובים ביותר למשק, למשך עשרות שנים קדימה.
מה שקרה מאז נראה כמו קומדיה עצובה מאוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי הוא מקים צוות חשיבה, או איך שלא קוראים לזה, שבו יישבו סוף כל סוף כל הרגולטורים הרלוונטיים ויגבשו מדיניות ממשלתית אחת אחידה למשק הגז הטבעי (תוך כדי משא ומתן עם חברות הגז עצמן). בשעה טובה.
רק שהצוות הזה לא הצליח לגבש מדיניות כזו. ליתר דיוק, הצוות הזה גיבש מדיניות, ואז הגיע למסקנה שהיא לא טובה או לא ישימה, ואז גיבש עוד מדיניות, ואז הגיע למסקנה שגם היא כנראה לא ישימה, אז הוא גיבש מדיניות נוספת. ובכל שלב כזה, המדיניות החדשה שגובשה הלכה עוד צעד אחורנית, ודרשה פחות מחברות הגז.
אז איך הגענו למצב שאפילו זה לא מצליח להתכנס לכדי פיתרון אחד מוסכם? אף אחד לא מוכן לדבר על זה לציטוט בשמו. מאחורי הקלעים הם מספרים שהם עברו תהליך. שהם התחילו את המשא ומתן עם החברות בנקודה מסוימת, עם שאיפות מסוימות, ובהדרגה הבינו שאין להם דרך להשיג את כל המטרות שלהם, ושחלק מהרעיונות שלהם אינם נכונים, כלומר לא יניבו תועלת למשק, או לא ישימים. או כמו שהיה מוכן להודות ביושר אחד הפקידים: ״אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז. פערי המידע בינינו לבין החברות כל כך גדולים, שלקח לנו הרבה זמן להבין מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומה יכול להיות שעובד בעולם אבל לא יעבוד פה מסיבות מסוימות״.
רק שגילה, כך הם טוענים, לא היה שותף לתהליך הזה. בניגוד לפקידים האחרים, לרבות אנשיו שלו בתוך הרשות להגבלים עסקיים, הוא המשיך לבחון את הנושא רק דרך המשקפיים שהוא מרכיב מתוקף תפקידו – האם המתווה שהממשלה מציעה תגדיל את התחרות בשוק הגז או לא?
התשובה היא לא. רק שהתשובה היא בכל מקרה לא. גם ההסכם שגילה עצמו היה מוכן לחתום עליו לפניו שנה לא היה מגדיל את התחרות, גם המתווה שהמדינה מציעה כעת לא יגדיל את התחרות, וגם לפוצץ את העסק וללכת לבית הדין להגבלים עסקיים ולחכות מה ייצא משם – גם זה לא יגדיל את התחרות.
ובכלל, הפקידים מספרים שהם לא מצליחים להבין את גילה, את העץ שהוא טיפס עליו, ומדוע לא ירד ממנו. מה בעצם היה הפער בינו לבין הפקידים? ככל הידוע בעיקר סוגיית המכר בנפרד. כלומר, השאלה האם תשובה ונובל אנרג׳י יתחרו אחד בשניה תוך כדי שהם שותפים במאגר לווייתן, או לא. גילה רצה שכן, הפקידים האחרים רצו בהתחלה גם הם, אבל אחר כך השתכנעו שזה לא יעבוד, מנימוקים שונים (חוסר אפשרות לא לתאם מחירים, חוסר אפשרות להקים חומות סיניות אפקטיביות, יתרון לא תחרותי לשותפה שתחזיק בתפעול צנרת הגז ונימוקים דומים מסוג אלה), והחליטו לרדת מזה.
זו, בשורה התחתונה, היתה כל המחלוקת.
בכל מקרה, ועל כך אין חולק, המחירים למשק לא היו יורדים, ותחרות פרועה לא היתה מתחוללת פה. זו, ככל הנראה, לא תושג בזמן הנראה לעין, אולי בעוד עשר שנים, אולי יותר. עד אז אין מנוס מפיקוח על מחירים וצעדים מסוג זה בשביל לוודא שהמונופול הקיים לא מנצל אות כוחו המונופוליסטי. על זה גילה התפטר, בעיקר כשהבין שהוא עם הגב לקיר ושאיש לא ייתן לו גיבוי, ושבעצם אף אחד לא באמת מבין מה הוא מנסה להשיג. השלימו פה קלישאה בסגנון האויב של הטוב הוא הטוב ביותר.


שהמדינה תניח כבר עוד צינור גז. זה יעלה פחות מההסכמים הקואליציוניים

המתווה שגובש במשרדי ראש הממשלה והאוצר רחוק מלהיות מושלם. הוא לא מגדיל את התחרות, הוא משאיר בידי המונופול את האפשרות – גם אם מצומצמת יותר – לסחוט רווחים מונופוליסטיים, ומנגנוני הבקרה שהוא מבקש ליצור אינם בכרח ישימים.
ובכל זאת, המתווה הזה טוב יותר מהמצב הקודם. כלומר, אם גילה היה מאשר את הפטור מהסדר כובל לתשובה ולנובל אנרג׳י, המצב היה הרבה יותר גרוע. לכן, טוב שאבי ליכט וגילה שרפו את המועדון ושלחו את כל הרגולטורים לשולחן השרטוטים. רק שעצוב מאוד שאחרי שהתהליך הזה החל, הפקידים לא הצליחו להתיישר עד הסוף ולפעול לטובת הציבור בהגעה למתווה מוסכם אחד.
המשימה העיקרית כעת תהיה ליישם את המתווה הזה, להוציא את תשובה ממאגרי תמר, כריש ותנין, לפקח על מחירי הגז ששותפות הגז ייסגרו עליהם בחוזים שלהם ממאגר לווייתן, ולעשות כל מה שאפשר בשביל להכניס לשוק הזה שחקנים נוספים.
זה אומר, למשל, שהמדינה תצטרך לשים כסף ולפתח תשתיות גז בים בשביל לחסוך עלויות לשחקנים נוספים שייכנסו למאגרים קטנים כמו כריש ותנין, או לתת להם ערבויות ממשלתיות שיוכלו להשיג מימון להקמת תשתיות כאלה, או לקנות מהם חוזי גז, או להגן עליהם מול לקוחות מפני מונופול הגז של נובל אנרג׳י, ובעצם כל מה שאפשר בשביל לקדם את הסיכוי לתחרות בענף הזה. מה הסיכוי שהממשלה תצליח לעשות את זה? אם לשפוט לפי ההתנהלות המחדלית שלה במשק הגז עד היום – סיכוי קטן.
ויש עוד משהו שהמדינה צריכה לעשות, ויפה שעה אחת קודם. מדינת ישראל מחוברת היום למאגרי הגז בצינור אחד. הצינור הזה יוצא מנקודת קליטה בחוף הים באשקלון, עובר דרך מאגר ים תטיס המנוח וממשיך משם למאגר תמר. אם משהו יקרה לצינור הזה, הלך הגז שחברת החשמל משתמשת בו בשביל לייצר חשמל, ותוכלו להגיד שלום לעליית תעריפים.
המדינה צריכה לבנות עוד צינור. כמה שיותר מהר. הצינור הזה צריך ללכת ישירות למאגר תמר, ויכול לשמש בעתיד בסיס לצינורות למאגרים נוספים. העיקר שיהיה לנו עוד חיבור. כל הפקידים מדברים על העניין הזה לפחות מאז ימי ועדת צמח ב-2012, אבל הולכים סביבו סחור סחור בלי לדקור את הנקודה. יש אפילו החלטת ממשלה מ-2013 שמחייבת את שותפות הגז לבנות צינור כזה בעצמן עד 2016. נו, אז מה? הגיע הזמן שהממשלה תבין שהתועלת הכלכלית למשק בהנחת צינור כזה תהיה גדולה בהרבה מהעלות שלו (שנאמדת במיליארד דולר, אם אני זוכר נכון). ראש הממשלה חילק סכומים גדולים פי כמה בהסכמים הקואליציוניים שחתם בשביל להקים את הממשלה הזו מאשר עלות הצינור הזה, הגיע הזמן להשקיע קצת כסף גם בזה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצת קצרה יותר. תודה לאיתי על העריכה

תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

משהו בקשר השתיקה סביב ההתנהלות התקציבית בתוך הצבא מתחיל להיסדק. בעקבות הראיון שערך ״כלכליסט״ עם מפקד זרוע היבשה אלוף גיא צור לפני שבועיים, התחילו להגיע ל״כלכליסט״ ועוד ועוד עדויות של קצינים מתוך המערכת הצה״לית, ביחידות שונות ובזרועות שונות, שתיארו כיצד באמת צה״ל מנהל את התקציב שלו. כל הקצינים האלה בלי יוצא מן הכלל סירבו להיחשף בתמונתם ובשמם מחשש שהמערכת תתנכל להם, ודרשו שכל הציטוטים שיובאו בכתבה הזו יהיו אנונימיים לחלוטין ויובאו בלשון כללית ובלי ציון יחידות ספציפיות. הדברים שלהם מהווים הצצה אל מעבר לחומת השתיקה.
בשבוע שעבר חשף ״כלכליסט״ כי בפועל צה״ל פועל על בסיס תקציב שונה מזה שאושר בכנסת, שנקרא תקציב ההתקשרויות. התקציב הזה אמור לאפשר לצה״ל ולמשרד הביטחון לעבוד על פרויקטים רב שנתיים, כאשר המשימה המרכזית של אגף התקציבים במשרד הביטחון הוא לוודא שחשבון הבנק של משרד הביטחון יש מספיק כסף מזומן בכל רגע נתון בשביל לשלם את כל מה שהוא התחייב לשלם.
אנשי אגף התקציבים של משרד הביטחון הם בעצם קציני צה״ל, חלקם הגדול עתודאים שלמדו כלכלה ומבצעים את שירות הקבע שלהם במערך התקציבי של הצבא, ואחרים קצינים שחזרו לשירות מבחוץ. הם מפוזרים ביחידות השונות והם אלה שאמורים לתת פתרונות תקציביים למפקדי היחידות בשביל להוציא לפועל פרויקטים שונים. לתקציב ההתקשרויות, למשל, הם קוראים ״כסף של מונופול״, כי הוא לא כסף אמיתי. תקציב המימון – הוא הוא תקציב הביטחון שמאושר בכנסת – הוא בכלל שקוף מבחינתם, כי מישהו אחר צריך לדאוג שיש כסף בקופה. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לוודא שיש להם מספיק ״כסף של מונופול״ בשביל לעמוד בדרישות של המפקדים שלהם.


להמשך קריאה

מה שמסתתר מתחת להר החובות של הישראלים | ההבדל המסוכן בין דנמרק לארה״ב

כשליש ממשקי הבית בישראל (כלומר, כ-750 אלף משקי בית) נמצאים במינוס של לפחות עשרה חודשים בשנה או יותר. כך עולה מנתוני סקר שפרסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס). עוד עולה מן הסקר, שנערך בין סוף 2013 לתחילת 2014, כי 37% ממי שיש להם חשבון בנק (שהם כ-450 אלף משקית בית) קיבלו בשנה החולפת טלפון מפקיד הבנק בגלל חריגה מהמסגרת שהבנק נתן להם, כלומר שהם היו במינוס עמוק במיוחד. וזה עוד כלום. מהסקר עולה עוד כי 11% ממשקי הבית שיש להם חשבון בנק קיבלו 6 שיחות מהבנק במהלך השנה החולפת בגלל חריגה מהמסגרת. אלה אנשים שנמצאים ככל הנראה במינוס כרוני במיוחד.
הבעיה העיקרית עם הנתונים האלה היא שהם מבוססים רק על סקר, ושבכל מקרה אפילו הם אינם נותנים פילוח מספיק עמוק של מפת החובות של הציבור הישראלי. למשל, מיהם אותם 37% ממשקי הבית שקיבלו 6 טלפון מהבנק בשנה האחרונה? מה עומק המינוס שלהם? מה ההכנסה שלהם? אין אף אחד שיודע.


חוסר בנתונים אודות מאפייני משקי הבית שנכנסים בחובות עלולים להביא לכך שהרגולטורים לא יידעו בזמן אמת על התנפחות בועת חובות. כך נטען במחקר חדש של חברת הייעוץ העולמי מקינזי שפורסם בתחילת החודש, ומקדיש פרק שלם לסקירת מגמות בחובות משקי הבית במדינות שונות בעולם, ביניהן ישראל.
על פי מחברי הדוח, ״התשובה לשאלה האם רמה מסוימת של חובות של משקי בית היא יציבה או לא, תלויה באופן שבו החובות האלה מתחלקים בין משקי הבית. התבוננות רק ברמה המצרפית וביחס בין כלל החובות של משקי בית לכלל ההכנסה של משקי הבית, או בין סך החובות לסך התוצר של המשק הם התחלה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לדעת איזה משקי בית לקחו על עצמו את החובות ומה היכולת שלהם לעמוד בהחזר החובות האלה. לשם כך יש צורך בנתונים מיקרו-כלכליים איכותיים על מצבם הפיננסי של משקי הבית, נתונים שמדינות רבות אינן אוספות״.
בשנתיים האחרונות נכתב ב״כלכליסט״ בהזדמנויות שונות על הקצב המדאיג של עליית חובות משקי הבית בישראל, בעיקר מאז 2008. הריבית הנמוכה מצד אחד ועליית מחירי הדירות מצד שני (לפחות עד 2010, עליית מחירי הדירות נגרמה בעיקר בגלל הריבית הנמוכה) הביאו לכך שישראלים רבים יותר לקחו משכנתאות, והמשכנתאות האלה היו גדולות מבעבר. מחקרים של בנק ישראל עצמו הראו כי הדרכים לקחת את המשכנתאות הגבוהות האלה היו לפרוס אותן לתקופה ארוכה יותר, ולהצמיד חלק גדול מאוד לריבית במשק, דבר שמעמיד את נוטלי המשכנתאות האלה בסיכון גבוה מאוד אם הריבית תעלה, ובמיוחד אם האבטלה תעלה במקביל.
בנק ישראל טען בשנים האחרונות באופן עקבי כי למרות קצב עליית החובות, ישראל עדיין נמצאת במצב טוב בהשוואה בין לאומית. זאת משום שהיחס בין סך החובות בישראל לתוצר עומד על כ-40%, לעומת מדינות כמו דנמרק שבהן היחס הזה עומד על כ-129%. בקיצור, אמרו בבנק ישראל בשנים האחרונות, גם אם המגמה כאן מטרידה משהו, וגם אם החובות עולים בשנים האחרונות בקצב שגבוה מקצב הצמיחה במשק (בוודאי גבוה מקצב עליית השכר), אנחנו עדיין רחוקים מלהיות במצב מסוכן באמת.


אלא שאז מגיע המחקר של מקינזי ומראה כי הטענה הזו לא בהכרח נכונה. לשם כך, החוקרים משווים בין שתי מדינות שלגביהן יש נתונים לא רק על הרמה הכוללת של חובות משקי הבית, אלא גם על האופן שבו החובות האלה נחלקים בין משקי הבית. או בקיצור, בארה״ב ובדנמרק הרגולטורים והממשלות יכולים לדעת בדיוק איזה משקי בית, עניים או עשירים, לקחו על עצמם איזה חובות.
ההשוואה בין שתי המדינות האלה מראה כי למרות שעל פניו, ברמה המצרפית היחס בין סך החובות של משקי הבית בדנמרק בין ההכנסה שלהם היה ב-2007, ערב המשבר העולמי, אחד הגבוהים ביותר בעולם – 267%. לעומת זאת, היחס בין החובות של משקי הבית בארה״ב בין להכנסה שלהם עמד בשיא שלו על כ-125%. לכאורה, המצב בארה״ב היה יציב יותר.
ובכל זאת, בדנמרק אחוז משקי הבית שלא הצליחו לעמוד בהחזר החובות שלהם מאז 2007 היה זניח (רק 0.6% ממשקי הבית פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים בשיא המשבר). ואילו בארה״ב, 12% ממשקי הבית לא פיגרו בהחזר החובות שלהם יותר משלושה חודשים.
את הסיבה העיקרית להבדל הזה, כך לפי מחברי המחקר, אי אפשר לראות בין בלתי מזוינת רק מנתוני המקרו, אלא יש צורך לצלול לתוך נתוני המיקרו. רק אז נחשף ההבדל המרכזי בין שתי המדינות, שלפי טענת מחברי המחקר מסביר מדוע במבחן התוצאה משקי הבית בדנמרק יציבים בהרבה מאלה בארה״ב.
בעוד שבדנמרק מי שלקחו על עצמם עוד ועוד חובות בשנים שקדמו למשבר (בין 2001-2007) היו בעיקר משפחות דניות מהמעמדות הגבוהים (עשירונים 8-10), בארה״ב מי שלקחו על עצמם יותר ויותר חובות היו דווקא העניים ביותר (עשירון 1-2) ומעמד הביניים. דווקא בקרב העשירים בארה״ב היחס בין החובות להכנסה היה נמוך יחסית, ובכל מקרה נמוך מאשר אותו היחס בקרב העניים ביותר.
בקיצור, בשתי המדינות התפתחה בועת חובות בשנים שקדמו למשבר. אבל העובדה שמי שלקחו על עצמם את החובות בדנמרק היו העשירים ביותר סייעה בכך שהמדינה כולה צלחה את המשבר יחסית בשלום, משום שלעשירים הייתה יכולת לעמוד בהחזר החובות גם אחרי שהמשבר פרץ. בארה״ב, לעומת זאת, לעניים לא היה מאיפה להביא את הכסף, וכך גם לחלק גדול ממעמד הביניים, דבר שבא לידי ביטוי בקריסה משמעותית של משכנתאות, איבודי ועיקולים בתים, ומיתון ארוך שהמדינה רק לאחרונה הצליחה להתאושש ממנו, וגם זה בהצלחה חלקית.


בחזרה לישראל. גם המחקר של מקינזי מעיד על כך שרמת החובות הכללית בישראל ביחס לתוצר נמוכה יחסית למדינות אחרות (לפי המחקר מדובר ביחס של 38%, אם כי לפי נתוני בנק ישראל היחס הזה גבוה יותר ועומד על כ-42%, אולם זהו עדיין יחס נמוך). אם משווים את החובות של משקי הבית להכנסה הפנויה שלהם, מקבלים כי היחס עומד על כ-100% (שינוי בהגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה האחרונה מקשה על חישוב היחס הזה בצורה מהימנה. בשנה שקדמה לכך היחס עמד על 111%). זה הרבה, אבל זה עדיין נמוך בהשוואה בין לאומית. ובאופן כללי, בין 2007 ל-2014 היחס בין חובות משקי הבית לבין התוצר עלה ב-3%, בזמן שבמדינות אחרות הוא עלה בשיעורים גבוהים בהרבה (בתאילנד, למשל, היחס הזה עלה ב-26% וביוון ב-20%), אולם יש מדינות שבהן היחס הזה ירד, כלומר שמשקי הבית הפכו להיות ממונפים פחות (בגרמניה, למשל, היחס הזה ירד ב-6%, כך גם בספרד. בארה״ב ובאירלנד היו ירידות חדות יותר, פשוט מפני שחובות רבים נשמטו ונמחקו).
אבל, וזה הנעלם הגדול, איש בישראל לא יודע להשיב באופן רשמי ואמין כיצד החובות של הישראלים מתחלקים. ואם לחזור לדוגמא הדנית והאמריקנית, הרגולטורים בישראל לא יודעים האם מי שלקחו על עצמם חובות גדולים הם בעיקר הישראלים העניים או בעיקר מעמד הביניים הישראלים או בעיקר העשירים הישראלים, או האם זה נחלק שווה בשווה, ומה היחס בין החובות לבין ההכנסה של משקי הבית בכל עשירון ועשירון.
או, בקיצור, האם אנחנו דומים יותר למה שקרה בדנמרק, שבעיקר העשירים לקחו על עצמם חובות, או האם אנחנו דומים יותר למקרה האמריקני, שבו העניים ומעמד הביניים השקיעו את עצמם בחובות. התשובה לשאלה הזו קריטית בשביל לדעת האם מתנפתחת בו בועת חובות שאם תתפוצץ תגרור את המשק כולו למיתון עמוק וממושך – כפי שהמחקר של מקינזי מראה שקרה במדינות עם חובות גבוהים מאוד של משקי בית – או שמא נעבור זעזוע כזה יחסית בשלום, כי לאנשים שלקחו את החובות יהיה מאיפה להחזיר אותם.
רק לפני שנה חטיבת המחקר של בנק ישראל החליטה להתחיל לאסוף את הנתונים האלה. התהליך הזה לוקח זמן, ונתונים עדיין אין. בימים אלה נעשית עבודה להקים את מערכות המחשב שיאספו ויעבדו את הנתונים, ורק בהמשך הנתונים עצמם ייאספו, ועד שיוכלו להפוך לניתוחים של ממש שיוצגו בידי מקבלי ההחלטות, צפויה לחלוף עוד שנה שלמה. אם בועת החובות תתפוצץ לפני כן – כלומר, אם יכה את המשק מיתון והאבטלה תעלה ואנשים לא יוכלו להחזיר את החובות שלהם, או יהיו חייבים להוריד משמעותית את רמת החיים שלהם בשביל להמשיך להחזיר חובות – נדע כולנו מה התשובה לשאלה הזו, אבל בדרך הקשה.


אגב, בסוף בדוח מציעים מחבריו מספר צעדים שממשלות ורגולטורים יכולים לנקוט בשביל להקטין את הסיכון שטמון בחובות משקי בית, ובעיקר במשכנתאות. חלק מהצעדים נעשו כבר בישראל בשנים האחרונות, כמו למשל להקטין את שיעור המשכנתא הכולל שניתן לקחת ביחס למחיר הדירה (לזוגות צעירים, למשל, ניתן לתת משכנתא של עד 60% מערך הדירה בלבד, לעומת 90% ויותר בשנים קודמות).
בנוסף, מחברי הדוח מציעים צעד שאמור לחלק את הסיכון בין נוטלי המשכנתאות לבין הבנקים שמחלקים אותם. למשל, משכנתאות שההחזר החודשי שלהן משתנה אם מחירי הדירות יורדים בחדות או אם מי שלקח אותם נקלע לתקופת אבטלה ממושכת. במקרה כזה, ההחזר החודשי יירד, עד שהמחירים ישובו לעלות או עד שמי שלקח אותם ימצא עבודה חדשה. לפי מודל אחר, אם מחיר הדירה יירד משמעותית גם ההחזר החודשי של המשכנתא יירד בשיעור דומה. בתמורה, אם המחירים יחזרו לרמת הקודמת, גם גובה ההחזר יעלה מחדש, והבנקים יקבלו בעתיד 5% מהרווח שיווצר אם בעל הבית ימכור את הדירה במחיר גבוה יותר ממה שקנה אותה.

התפרסם הבוקר בעיתון בגרסה קצרה יותר

200 מיליון שקל כמשל

אם לא יהיו הפתעות מרעישות, ביום שלישי הקרוב תאשר ועדת הכספים את העברתם של כמעט שני מיליארד שקל מתקציב 2013 לתקציב 2014. הצעד הזה הוא טכני בעיקרו, ולמעשה הוא אפילו לא מצריך את אישורה של ועדת הכספים, אלא רק את יידועה. אז הנה, תדעו, מחר יעברו כמעט שני מיליארד שקל מתקציב 2013 לתקציב 2014.
אבל רגע, אם 2014 תיכף נגמרת, מה זה הכסף הזה שעובר מהשנה הקודמת? היא לא הסתיימה כבר מזמן? האמת שהיא כן, אבל חלק מהכסף ששכב בתקציב 2013 לא נוצל. אלה עודפים תקציביים שעד היום, כמעט שנה שלמה לאחר מכן, לא נוצלו בידי אף אחד.
תקציב המדינה כולו בשנה שעברה היה יותר מ-300 מיליארד שקל. כך שבאופן יחסי, מדובר במקרה הטוב בשני שלישי אחוז ממנו. ובכל זאת, כמעט שני מיליארד שקל הם לא סכום שהולך ברגל. ומתוך הסכום הזה, יותר ממיליארד שקל, יעברו היישר לתקציב הביטחון, לכיסוי חלק מעלויות המלחמה בעזה.


בואו נלך לרגע שני צעדים אחורה. מה זה בעצם הכסף הזה ואיך יכול להיות שהוא לא נוצל בשנת 2013? למעשה, איך יכול להיות שהכסף הזה לא נוצל מאז, כמעט שנה אחרי, ועכשיו פתאום אפשר לנצל אותו, אבל דווקא לתקציב הביטחון? איך זה עובד כל זה?
הכסף הזה הוא משהו שנקרא בשפה האגףתקציבית ״עודפים לא מחויבים״. כלומר, כסף שמשרדי הממשלה לא רק שלא הצליחו להוציא בזמן, כלומר במשך שנת 2013, אלא הם אפילו לא הצליחו להחליט מה הם עומדים לעשות איתו. למשל, הם עוד לא הספיקו אפילו להוציא מכרז למשהו ולבחור זוכה ולהתחייב להעביר לו סכום כסף מסוים. זה ממש כסף שלא נוצל.
למעשה, הכסף הזה הוא לא בדיוק של משרדי הממשלה. עודפי התקציב הספציפיים האלה שיעברו מחר לתקציב הביטחון הם עודפי רזרבות. הרזרבות האלה הם כספים שמשרד האוצר מפזר בין תקציבי משרדי הממשלה השונים, כך שבמבט ראשון הם נראים כמו כספי המשרדים. רק שהם לא. הם רזרבות שרק משרד האוצר יכול להשתמש בהן בעת הצורך.
שנת 2013 הסתיימה עם עודפים תקציביים אדירים של 6 מיליארד שקל. חלק גדול מהסכום, כמעט 3 מיליארד שקל, הלכו כבר בשנה שעברה לתקציב הביטחון. ככל הידוע, עוד מיליארד שקל נוסף לתקציב המדען הראשי, וכמיליארד שקל נוספים נוספו לתקציב הבריאות.
כך נותרו בערך עוד מיליארד שקל, מיותמים לחלוטין. מתוכם, 200 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך. הכסף הזה לא נוצל עד הרגע, משום שלא משרד החינוך הוא זה שיכול להשתמש בכסף אלא רק משרד האוצר. ולכן, כשבתחילת שנת הלימודים לא היה מספיק כסף בשביל לפתוח את הצהרונים המסובסדים להורים עובדים, אלה שהומלץ עליהם בוועדת טרכטברג, למשרד החינוך היו 200 מיליון שקל וירטואלים, אבל הוא לא היה יכול לגעת בהם. עכשיו הם הולכים לביטחון.



למה? כי במשרד האוצר לא מעבירים כסף שמשרדי הממשלה לא הצליחו לנצל משנה לשנה אם מדובר בכסף שהמשרדים לא הספיקו להתחייב לאן להעביר אותו. מה שלא הלך, הולך דה פקטו בשביל להקטין את החוב של מדינת ישראל. לא משנה שכבר שילמנו את המסים האלה ושהם כבר שוכבים בקופה, הם לא באמת ישמשו לשום דבר, לשום שירות, שהמדינה נותנת לנו.
ובכל זאת, ראה איזה פלא, לתקציב הביטחון הכסף הזה דווקא יודע להגיע. צריך לומר ביושר, מדובר במקרה חריג. בכל שנה נורמלית, הכסף הזה היה יורד לאדמה. רק שהשנה היתה מלחמה, וכעת משרד האוצר מחפש כל שקל פנוי בשביל לממן אותה. המיליארד האלה הם רק חלק מהסיפור, יש עוד הרבה בדרך.
וזה המשל וזה הנמשל. 200 מיליון שקל מתקציב החינוך שכבר שילמנו בכספי המסים שלנו שכבו כל הזמן הזה בצד כשלמשרד החינוך היה חסר כסף להפעיל צהרונים, ואיש לא היה מוכן להשתמש בהם. כעת, רק כשמשרד הביטחון זקוק לכסף לממן את המלחמה, הכסף הזה מופשר. 200 מיליון שקל כמשל, סדר עדיפויות שלם כנמשל.

(התפרסם הבוקר בגרסה מקוצרת בעיתון)

היום שבו הממונה על התקציבים אמר לכם, קצת, איפה באמת הכסף

סיכוי סביר שיש שלושה קוראים וחצי שמתעניינים בנושא הספציפי הזה. עם הקוראים האחרים הסליחה. אני מקווה לפרסם פה בקרוב איזה ניתוח על רפורמת ביטוחי הבריאות החדשה של משרד האוצר. אני מקווה שזה יחזיר לכאן את מיליוני הקוראים שיברחו בפוסט הזה. קריאה נעימה

בחודש מרץ האחרון פרסמתי פה פוסט תחת כותרת דומה מאוד לכותרת של הפוסט הנוכחי. אז, במרץ, עוד היו תקוות למישהו שבניית התקציב והאישור שלו ייעשו מוקדם. שהתקציב יוגש מוקדם לכנסת. שיבוא שלום למזרח התיכון, ושאנשים יתחילו לנהוג פה כמו בני אדם בכבישים.
בפוסט ההוא, שהתפרסם גם בעיתון בגרסה תמציתית יותר, כתבתי שלראש אגף התקציבים אמיר לוי יש הזדמנות יוצאת דופן להכניס רוח חדש לתוך ספר התקציב. לוי הוא אמנם בשר מבשרו של האגף, אבל הוא כבר היה בשוק הפרטי, ואסף כמה נורמות עבודה מתרבות ארגונית אחרת, שטוב היה לו המגזר הציבורי היה מאמץ לעצמו.

כתבתי אז שמה שאמיר לוי יכול לעשות הוא לקחת את ספר התקציב קדימה מבחינת השקיפות שבו. ובפרט, כתבתי שהוא יכול להכניס את השקיפות לשלושה רבדים עיקריים: לתחזיות שניצבות בבסיס התקציב, לאופן שבו התקציב מוגש, ולאופן שבו משרד האוצר מנהל את התקציב ביום יום, באופן שוטף, אחרי שהתקציב מאושר בכנסת.

למען ההגינות, לוי לא אחראי על החלק האחרון, אלא אגף החשב הכללי. ושם יושבים אנשים טובים מאוד ומוכשרים מאוד, עם המון כוונות טובות, והמון נתונים – ואני מתכוון, מילולית, להמון המון המון המון נתונים – שפוחדים לעשות את הצעד הנוסף הזה. בקרוב הם אולי יעשו אותו, מי יודע.

אבל סטיתי קצת. בחזרה לאמיר לוי.


להמשך קריאה