כרוניקה של גירעון ידוע מראש | כך משרד האוצר, ושר האוצר, יצרו בעצמם את בעיית 2015 (והמלחמה לא עזרה)

לפעמים, בשביל להרכיב את התמונה המלאה, צריך ללכת אחרונית, לאסוף חתיכה אחר חתיכה, ולהתחיל לחבר. הנה ניסיון ראשון

אפריל 2013

מיד אחרי הבחירות, ואחרי כניסתו למשרד האוצר, התנפלו על שר האוצר הטרי יאיר לפיד כל מיני פקידים. אחד מהם היה איל אפשטיין, סגן ראש אגף התקציבים דאז, שאחראי על מסגרת התקציב. אפשטיין, למוד טראומה מתקציב 2011-2012, שנגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, כתוצאה מסדרת כשלים של צמרת משרד האוצר, הפחיד את לפיד.
הוא הפחיד אותו עד כדי כך, שלפיד אישר העלאת מסים בשנת 2013 (מע״מ) ובשנת 2014 (מס הכנסה), הכל בשביל להשתלט על הגירעון. במקביל, נקבעה תקרת גירעון של 3.5% לשנת 2014, ותקרת גירעון של 2.5% לשנת 2015 (תזכורת: הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה).
בדיעבד, ייתכן שאפשטיין הפחיד את לפיד יתר על המידה. בחודשים האחרונים חפרתי וחפרתי בעניין הזה, ולא הצלחתי למצוא עדויות לכך שאפשטיין הפחיד את לפיד בכוונה תחילה, בניסיון אלים ״לגנוב״ את התקציב ולהפחית את הגירעון ויהי מה בתוך שנה. זה ככל הנראה היה אובר-שוטינג כתוצאה מהשנתיים שקדמו לכך.


להמשך קריאה

הדילמה של נתניהו: (מר) ביטחון או (מר) כלכלה

1. הבעיה של נתניהו: איך להכניס 10 מיליארד שקל למסגרת של 8 מיליארד שקל?

הנה ניסוי: קחו 8 מיליארד שקל וחלקו אותם למשרדי הממשלה השונים, תחת ההנחה שמערכת הביטחון מקבלת את כל ה-8 מיליארד שקל (וצריכה לפחות עוד 2 מיליארד שקל מעבר לכך). כמה נשאר למשרדי הממשלה האחרים? להמשך קריאה

יאללה יאללה | 20 שנה של קרב על תקציב הביטחון, בתמונות

העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות – מ-1994 ועד היום – בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר – דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב – אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים – האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה – וגם באווירה הביטחונית – האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו – בימי רבין – לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב – הרבה תקציב – בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר – אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?
להמשך קריאה