יאללה יאללה | 20 שנה של קרב על תקציב הביטחון, בתמונות

העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות – מ-1994 ועד היום – בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר – דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב – אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים – האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה – וגם באווירה הביטחונית – האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו – בימי רבין – לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב – הרבה תקציב – בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר – אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?
להמשך קריאה

תוחלת, חיים | חלק ב׳

הראיון שערכתי עם הדמוגרף ד״ר אליהו בן משה (התפרסם ביום חמישי במוסף ״כלכליסט״) גרר כל מיני תגובות. חשבתי לרכז כאן חלק מהן, תוך ניסיון להתמודד איתן. חוצמזה, בסוף הפוסט תמצאו שני בונוסים. האחד, העבודה של בן משה (היו לא מעט אנשים שביקשו לקרוא אותה). השני, תמצית פגישה שהייתה לי עם ארי פלטיאל, האיש בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שאחראי על תחזיות התמותה בישראל (או בשמן המוכר יותר – תחזיות תוחלת החיים)

להמשך קריאה

האנשים שרוצים את הכל

בעוד חודש בערך, איפשהו אחרי פסח, יתחילו העבודות לגיבוש תקציב המדינה ל-2015. ובמדינת ישראל כמו במדינת ישראל, החלק החשוב בגיבוש תקציב המדינה, לפחות בפן הפרקטי, הוא לדעת כמה הולך להיות תקציב משרד הביטחון לשנה הבאה. ממנו ייגזר הכל. בגלל גודלו של תקציב הביטחון (יותר מ-50 מיליארד שקל, בהשוואה לתקציב של 400 מיליארד שקל), רק אחרי שנקבע הנתח שלו, אפשר להתחיל לחשב כמה לחלק למשרדי הממשלה האזרחיים. רגע לפני שהמלחמה בין משרד הביטחון למשרד האוצר מתחילה, "כלכליסט" מציג את המספרים שהולכים לריב עליהם, ומנתח מה צפוי לקרות בסופו של דבר.

להמשך קריאה

היום שבו הממונה על התקציבים יגיד לכם באמת איפה הכסף

ראש אגף התקציבים אמיר לוי משלים בימים אלה את תוכנית הפעולה של אגף התקציבים לתקציב המדינה לשנת 2015. בתוך חודש, אחרי שישלים את התוכנית, יתחיל אגף התקציבים את העבודה האינטנסיבית על בניית תקציב המדינה. זה אומר בעיקר להתחיל בתחרות הורדות הידיים השנתית מול משרדי הממשלה – מה אתם צריכים, למה כל כך הרבה, קחו פחות. בתוך חודשיים, בערך, יגבש משרד האוצר את התחזיות שלו לשנה הבאה, מהן הוא יגזור את המסגרות התקציביות (כמה כסף אפשר להוציא בסך הכל ועל מה), יקבל את אישורו והערותיו של שר האוצר, משם יילך לקבל את אישורו והערותיו של ראש הממשלה, עד להנחת התקציב כולו על שולחן הממשלה באוגוסט.
אחרי שיריית הפתיחה תישמע, לאף אחד לא תהיה הנכונות או היכולת לעצור את המירוץ הזה בשביל לחשוב אם צריך לשנות משהו בשיטה, או בצורה שבה מגישים את המוצר הסופי – ספר התקציב – לממשלה. לכן, הימים האלה הם הימים הקריטיים אם הציבור רוצה לראות שינוי במוצר הסופי.
לוי מעוניין לשנות. הוא לא רוצה לעשות מהפכות, אבל הוא מצהיר על עצמו כמי שמעוניין לקחת את אגף התקציבים ולהצעיד אותו מימי תוכנית הייצוב של 1985 אל ימינו אנו. אל ימים בהם הדרישה הציבורית לשקיפות היא עניין בסיסי, אל ימים בהם המעורבות של הציבור בנושאים הכלכליים גבוהה מאי פעם, אל ימים בהם בלי שיתוף כלשהו של הציבור בתהליך ההחלטות הממשלתיות מתקבלות בעוינות וחשדנות, שמצידן מייצרות מיאוס בקרב מקבלי ההחלטות מכל אספסוף הפופוליסטים האלה שם למטה.
עד כה הרצון הזה שלו בא לידי ביטוי בצהרת כוונות על כך שחוק ההסדרים צפוי להיות מידתי ולא מנופח, וכן בהודעה על כך שמשרד האוצר יפרסם מדי שבוע באתר האינטרנט שלו את הכספים שהוא מבקש מוועדת הכספים להעביר ממקום למקום בתוך התקציב. אלה שני צעדים חשובים, אבל בסופו של יום הם צעדים קטנים, יחסית, בדרך לשקיפות תקציבית משמעותית.
הנה שלוש הצעות לראש אגף התקציבים לשינויים שהוא יכול להוביל בתוך ספר התקציב, שיגבירו את השקיפות, שיתנו לציבור את התחושה שמישהו שם בממשלה מעוניין להראות לו מה באמת עושים עם המסים שהוא משלם, ואולי כך גם יגבירו את האמון הציבורי במשרתי ובנבחרי הציבור.


להמשך קריאה

חה? חי!

1 לפני שבוע, בכנס השנתי של המכון לאנרגיה וסביבה, עלה לבמה מי שצפוי להתמנות בקרוב, אולי, ליו״ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ובלי למצמצץ אמר את המשפט המדהים הבא: ״בלי הסדרת נושא הפנסיה וחריגות השכר לא נחתום על רפורמה בחברת החשמל".
מאחורי הציטוט הזה של ניסנקורן מסתתרת אחת מהמחלוקות הגדולות ביותר בין המדינה לבין עובדי חברת החשמל במשא ומתן על רפורמה בחברה. העובדים דורשים שהמדינה למעשה תלבין, תעניק תעודת כשרות, לשורה של הטבות שכר ותנאי שכר של שנים על גבי שנים, שכולן חורגות מהכללים שקבעה המדינה וקבע הממונה על השכר במשרד האוצר. אם לנסח במלים אחרות, כפי שזה נראה מהצד של האוצר: העובדים דורשים שהמדינה תהפוך לחוקי את מה שלא, רק בשביל שהם יאפשרו למדינה לנהל את חברת החשמל, שהיא חברה ממשלתית לגמרי, כפי שהמדינה רוצה.
אם היה מדובר בכסף שולי, ניחא. אבל בפועל מדובר על הרבה מאוד כסף. כמה? לא לגמרי ברור, כי לא הכל ידוע עד הסוף. ממה שכן ידוע, ויפורט מיד, מדובר על חריגות שכר בהיקף של כ-3.4 מיליארד שקל (על פי בדיקת מבקר המדינה שפורסמה ב-2012) עד לשנת 2010 , וחריגות נוספות בסכום של 400 מיליון שקל שהצטבר מאז הבדיקה של המבקר.


להמשך קריאה