המערכת

1 בשלושת השבועות האחרונים שמתי גז על סיפור שעמיתי אורי פסובסקי אמר לי שלדעתו יש לו פוטנציאל עיתונאי שלא מומש עד הסוף. "מה לעזאזל קרה שם בתוך תקציב 2013?", הוא שאל אותי באיזה יום, ושלח אותי לשעות של שיחות טלפון ונבירה בטבלאות אקסל ופרוטוקולים בשביל להבין איך עונים על השאלה הזו.
בסופו של דבר, הואיל ואין לי גישה מלאה לנתונים, ולפרוטוקולים של דיונים שנערכו (פרוטוקולים שלא תמיד קיימים בכלל), לא הצלחתי להגיע לתשובה חותכת אחת, שאני יכול להגיד בוודאות גבוהה שהיא היא הגרסה הנכונה לאירועים שהתרחשו בעת גיבוש התקציב.
זה תסכל אותי מאוד, כי ידעתי שסד הזמנים קרוב. לפני שבועיים שלושה ידעתי שהשבוע משרד האוצר צפוי לפרסם את הנתונים המסכמים לשנת 2013, שיראו כי הגירעון הממשלתי (הפער בין הוצאות הממשלה להכנסותיה) הצטמצם משמעותית, גם בגלל שלקופת המדינה זרמו הרבה מאוד מסים שחלקם לא תוכננו מראש, אבל גם בגלל שמשרדי הממשלה לא הצליחו לנצל את מלוא התקציב שעמד לרשותם.
הנקודה השנייה – פער של 6 מיליארד שקל בין מה שמשרדי הממשלה היו אמורים לתת לציבור לבין מה שנתנו בפועל – זה הסיפור שניסיתי להתחקות אחריו. איך יכול להיות שמשרד האוצר טעה בתחזית ההוצאות שלו? ומי בדיוק עשה את הטעות הזו, ומדוע? ובכלל, האם זו טעות, או "טעות מכוונת"? (הנה הכתבה שפרסמתי בנושא בסופו של דבר)


להמשך קריאה

מסימני התקופה

בנתוני היבוא של סיגריות חלה ירידה בכמויות ועליה בערך היבוא. ככל הנראה השינוי נובע ממעבר לרכישת סיגריות לגלגול במקום רכישת סיגריות זולותרשות המסים מסכמת את 2013

כשההפרטה מתקרבת לאגף התקציבים

1 השבוע, במקרה, קרו שני דברים בזירה המקרו-כלכלית הישראלית שהשלימו זה את זה, כמו שר התחבורה ישראל כץ והשנאה להסתדרות. אם לגלות את הסוף כבר עכשיו, מהשילוב של שניהם נובעת מסקנה מתבקשת אחת: הגיעה העת לעשות לאגף תקציבים את מה שהוא אוהב לעשות לאחרים. הגיעה העת לשבור את המונופול של אגף תקציבים על הידע, על הגישה למספרים, ולתת לו תחרות בניתוח המציאות המקרו-כלכלית, בגיבוש תחזיות מקרו-כלכליות, ובבקרה על האופן שבו הוא מנהל את התקציב.


להמשך קריאה

מסךעשן

אזהרה: הטקסט הזה עומד להיות בנאלי להפליא

1 הערב יצא לי להרצות בפני פורום קטן במכללה ללימודי מדיניות בירושלים. יחד איתי התעמת אמיר וייטמן מהתנועה הליברלית החדשה. הנושא היה עולם הפנסיה. המחלוקת: האם זה תפקיד המדינה לקחת אחריות על הפנסיה של הציבור (קרי, לממן לפחות חלק ממנה, ואם כן – איזה חלק) או לא. אני חשבתי שכן, הוא חשב שלא, בכך פחות או יותר אפשר למצות את הדיון הזה.

להמשך קריאה

קבע מובהק

1.

בימים האחרונים יצא שהתעסקתי קצת יותר מבדרך כלל עם כל מה שקשור לתקציב הביטחון, התנאים של אנשי הקבע בצה"ל, וכיוצא באלה דברים. הפרסומים האלה לרוב מרגיזים מאוד את הקצונה הבכירה של הצבא ואת ההנהלה של משרד הביטחון. הם רואים בזה עליהום בלתי קביל, אמירות לא לגיטימיות, "ניסיון ציני לפגוע בערך השירות בצה"ל", כפי שהגדירה זאת ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי.

בעקבות חלק ממה שכתבתי, אחד מקוראי העיתון שלח לי את המייל הזה:

״חייב לכתוב אליך אישית אתה צריך להתבייש לכתוב כך על ילדי אנשי הקבע .מתי הם רואים את ההורים שלהם בסופי שבוע וכמה בתי קברות יש בארץ לחילים אתה יודע כמה 24000 קברים יש שנתנו את נשמתם .למה אתה לא כותב על תנאי עובדי מס הכנסה למשל כי רועדות לך הידים בכתיבה .אני רוצה לומר לך כי אתה הבאת על עצמך בושה בכתיבה הזאת״

2.

פרסמתי את המייל הזה על הקיר שלי בפייסבוק. זמן קצר אחר כך הגיבה מישהי שאני מאוד אוהב ומעריך, בעצמה אשת קבע בצה"ל. וזה מה שהיא כתבה:

"שאול יקר, אני מנסה להתאפק מלהגיב, כי לרוב אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הדברים שאתה כותב ואת המקוריות שבהם, אבל הפעם קצת פחות נוח לי עם ההשתתפות בעליהום הציבורי, הקלישאתי והנוח כל כך על אנשי הקבע. נתח של אוכלי חינם, עצלנים ונצלנים כנראה שנמצא בכל ארגון, אבל נדמה לי שאנשים מ"האזרחות" לא כ"כ מבינים את מידת ההשקעה, המחויבות, התרומה והמחירים האישיים הגבוהים מאוד שמשלמים רבים רבים מאנשי הקבע שבחרו בקריירה הצבאית כיעוד, ולא רק אלה המשרתים כקרביים בגבולות, וחבל שכך. החלקים האלה תמיד פחות מודגשים, והכי קל להתלהם ולזרוע עוד קצת ארס וקנאה בלא ברור מה… אם תשאל את הילדים שלי אם היו רוצים ישור שיניים חינם או שאמא תעבוד במקום אחר, לא היתה להם שום התלבטות מהי התשובה המובהקת…"

3.

לא הספקתי להגיב, יום קצת עמוס וזה, אבל הדברים האלה הטרידו אותי. אז הנה התשובה שלי באיחור משהו.

לפני הכל, בעיני יש להבדיל בין מי שהקריירה הצבאית שהוא בחר בה היא קריירה של לחימה, של חירוף הנפש ועמידה בחזית, לבין מי שהמקצוע שלהם אזרחי לחלוטין, רק שבמקרה הם לובשים מדים (כן, גם אם הם עובדים הרבה שעות ומוקפצים מעת לעת, אתייחס לזה בהמשך. הם לא הופכים למסכני חיים בגלל זה, זה פשוט אומר שהם עובדים קשה, כמו הרבה עובדים אחרים במשק שלא עוטים מדים).

ראשית, את מה שהיא מגדירה עליהום ציבורי, אני מגדיר דיון ציבורי. זה אולי לא דיון נוח, אולי לא מידתי, אולי לא מנומס, אבל דיון. לדעתי חשוב שהדיון הזה יתקיים. גם אם הוא אינו נוח, מידתי או מנומס, זה עדיף על פני שתהיה דממה מוחלטת בנושאים האלה.

שנית, חשוב להכניס את הדיון/עליהום הזה לקונטקסט. עליהום/דיון ציבורי דומה מתחיל גם ביחס להטבות שמקבלים עובדים במקומות אחרים – למשל בחברת החשמל או בנמלי הים – בכל עת שצצה איזו תקלה תקציבית במקומות האלה. בכל פעם שרשות החשמל מעלה את תעריפי החשמל, או בכל פעם שחברת החשמל מבקשת ערבויות מן המדינה, או בכל פעם שחברת החשמל נקלעת לאיזו מצוקה תקציבית, מתעורר מחדש הדיון בהטבות המופלגות שמקבלים (חלק מ) עובדיה. כך גם לגבי הנמלים. אלון חסן הוא אחד האנשים המושמצים ביותר במדינה, לא בלי סיבה. וכך, להבדיל ההבדלות הנחוצות, כך גם לגבי אנשי הקבע. הקונטקסט הוא חשוב. הדיון הזה לא התחיל אגב אורחא. הוא התחיל משום שהצבא טוען שאין לו כסף לאימונים, להצטיידות, להחזקת מלאים, להתעצמות ובאופן כללי לביטחון, בעוד שאנשיו מקבלים הטבות מופלגות שלחלקן אין אח ורע בשירות הציבורי, וגם לא במגזר הפרטי. למי שמתעניין, הנה הרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לשים עליה את היד) של ההטבות שמקבלים אנשי הקבע (טיזר: הם משלמים מס בריאות מופחת, פחות מכל הישראלים האחרים, ומקבלים בחינם סל בריאות מורחב, הרבה יותר מכל הישראלים האחרים, שכולל תרופות ללא השתתפות עצמית, טיפולים שיניים וכו'). במלים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שהדיון/עליהום הציבורי הזה מתחיל לגבי אנשי הקבע. ואת האחריות לכך צריך להפנות בחזרה אל הצבא עצמו. התקשורת, ככל שיש יישות-בעלת-מוח-חושב-אחד כזו, לא התעוררה סתם כך.

שלישית, כפי שיונתן ענה בהמשך אותו שרשור, מה, עובדים במקומות אחרים במשק לא עובדים הרבה שעות? מה, הילדים שלי מרוצים מזה שאבא שלהם חוזר אחרי ארוחת הערב במקרה הטוב? הם לא היו רוצים שאבא יבוא בחמש? הם לא היו רוצים שאבא יהיה בבית בשבת (במשך שלוש שנים עבדתי מהמערכת בכל שבת שלישית, כי מישהו צריך לעשות את העיתון שתקראו ביום ראשון). הטיעון הזה, לדעתי, לא מחזיק מים. בשוק העבודה המודרני, היכן שהעובדים עובדים שעות ארוכות מאוד, חסרי ביטחון תעסוקתי, מקבלים שכר לא הולם ובונים על פנסיה שלא תהיה, הטבות תנאי שירות הן דבר נדיר יחסית. אנשי הקבע לא יכולים להלין, לטעמי, שהם עובדים הרבה יותר קשה מכל עובד אחר, ולכן מגיע להם לקבל – במימון הציבור הרחב – הטבות מרחיקות לכת.

רביעית, כפי שהגיב אמירימון בהמשך אותו שרשור תגובות, ישנה טענה כי "במקום להתעסק שלכולם יהיה טיפולי שיניים משאירים אותנו לריב על פירורים. שיטת הפרד ומשול ידועה. אני גאה בכך שלמשפחות אנשי קבע יש תנאים סוציאלים טובים". אני חושב שהטענה הזו אינה נכונה. דבר אחד נכון, זו אכן שיטת הפרד ומשול ידועה. עם זאת, כשקבוצה קטנה יחסית נהנית מהטבות מופלגות שממומנות בידי הציבור הרחב, זו לא סולידריות חברתית, זה סתם ניצול. כך הדבר גם לגבי הפנסיה התקציבית. הטבה סוציאלית יוצאת מגדר הרגיל, שניתנה בידי המדינה לקבוצה מצומצמת (יחסית) של עובדים, בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה (יחסית). היום, בעולם שבו תוחלת החיים כבר גבוהה יותר בעשור או שניים, ההטבה הזו הפכה להיות על גבול החזירית, בוודאי בשעה שליתר העובדים – שמממנים את הפנסיה התקציבית – כמעט שלא תהיה פנסיה משלהם.

לכן, למרות שצריך לשאוף להגדיל את הזכויות הסוציאליות של העובדים, לטעמי אין פירושו שהעובדים צריכים להסכים לממן באופן עיוור את ההטבות המופלגות שמקבלת קבוצה מצומצמת של עובדים, רק כי מדובר בפרה קדושה שאין לגעת בה, ואין לדבר בה.

ולבסוף, חלק לא מבוטל מהאנשים שבוחרים בצבא כקריירה עושים זאת לא מתוך הסתכלות על השכר או על התנאים, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך הזדהות עם האתוס. על כך בנוי הצבא. רק בגלל זה הוא מתקיים ומצליח לעמוד ביעדים שלו. לטעון שדיון על ההטבות של אנשי הקבע פירושו שחיקת ערך השירות הוא כמו לטעון שאנשי הקבע נשארים בקבע רק בגלל התנאים. והם לא. הטיעון הזה הוא זילות של הערכים שהאנשים האלה פועלים לפיהם.

4.

אגב, בהמשך אותו שרשור הגיב לי גם בעלה של אותה אשת קבע תגובה מעניינת. הנה זה:

"ההשקעה, המחויבות והמחירים האישיים בקבע הם יותר או פחות ממקומות אחרים. גם בתוך הקבע עצמו ברור שיש כאלה שמשלמים מחירים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הכעס הוא על כך שבתקשורת יש הדגשה של חלקים מאד מסוימים בסיפור הזה שנקרא "צבא קבע". התקשורת מדגישה את פלח המשרתים שמשלם את המחירים הנמוכים ביותר, מצד אחד, ומדגישה את ההטבות המקסימליות מצד שני (הטבות שלא תמיד אותו פלח זכאי להן). משום מה לא מדגישים את העובדה שכבר כמעט 10 שנים המתגייסים לקבע אינם זכאים לפנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת, כמו כל אחד במגזר הפרטי. או את העובדה שרכב הליסינג הצבאי מקבל הקצבת דלק שמחושבת כך שהיא תספיק לנסיעה לבסיס וחזרה, פלוס נסיעות לסופרמרקט, וגם זה רק אם משרת הקבע נוסע בו (בן הזוג אינו יכול לעשות ברכב שימוש). אה כן, ורק אם הוא/היא בדרגת רב סרן ומעלה. בניגוד לתדמית יחידת ה-804 (או 805), יש הרבה מאד ג'ובניקים בקבע שנותנים לא רק את הנשמה, אלא את מרבית שעות הערות שלהם. כן, גם כאשר הם לכאורה בבית – הם לא בבית. הם על הכביש כי הבסיס נמצא במרחק של 100 ק"מ מהבית, או שהם בטלפון כי יש מקרה חירום שצריך לנהל, או שהם בקורס שהצבא מחייב אותם לקחת, שלא תורם להם כלום באזרחות, אבל מחייב אותם "לבלות" שבוע (או חודש) מחוץ לבית. מבלי להכנס ללמה הטבה כזו או אחרת מוצדקת (או לא), אני רוצה להציב את השאלה הבאה: המקומות הדומים שמועלים על המוקד הם בדרך כלל מקומות כמו חברת החשמל, הנמלים ושאר מונופולים עם יד על השלטר. אנשים עומדים בתור על מנת להתקבל לעבודה בחברת החשמל ובנמל. איפה התורים הארוכים בלשכת הגיוס? אז הנה המצב בעיני בן זוג של משרתת קבע: השעות מחורבנות, העבודה נמשכת אל תוך הלילות וסופי השבוע, השכר זעום יחסית למקצוע (האזרחי), הצבירה לפנסיה על-הפנים, אבל הגאווה של זוגתי והסיפוק שלה מהעבודה שווים את זה. וכמעט שכחתי, פעם בשנה אנחנו יכולים לצאת לנופש של סוף שבוע ולשלם רק שליש מחיר. בעיני לשרת בקבע זה לא כלכלי בעליל. כנראה שגם בעיני רוב עצום מהאוכלוסיה שאינה משרתת בקבע, אחרת היתה נהירה לשם. אתה יודע מה? צה"ל צריך לשלם יותר, ולגרום לכך שיהיו תורים. אנחנו רוצים אנשים טובים בצבא, לא? כאלו שכיום עושים לביתם באזרחות, ודואגים לכך שהמגזר הפרטי יהיה טוב יותר. אני רוצה אותם גם במגזר הציבורי. אני רוצה אותם בתור המפקדים. ועכשיו לגבי "התקשורת": אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אין ספק. צריך להמשיך ולחשוף את המקומות שבהם יש שחיתות, או סתם חוסר יעילות, ולהצביע עליהם. אבל להוציא את זה מפרופורציה (הכתבה המקורית אף מודה בכך: "זה אמנם לא הרבה כסף בהשוואה לתקציב צה"ל כולו, העומד על כ־29 מיליארד שקל. אבל, כאמור, זהו רק משל לכסף קטן") משרת את האיטרסים של הכתב ובעלי העיתון: העליהום מושך קוראים, מייצר באזז, ובסופו של דבר מוכר יותר פרסומות. זה הרבה יותר מעניין לקרוא על טיפולי השיניים של ילדי הקבע (לא שמענו על כך עד היום, דרך אגב. צה"ל לא טוב בהפצת אינפורמציה על ההטבות שלו…), ולהתעצבן על ההורה מהגן עם הדרגות, מאשר לקרוא כתבה על דולר סיוע אמריקאי והאופן שבו הוא מחייב את צה"ל לרכוש בארה"ב".