קבע מובהק

1.

בימים האחרונים יצא שהתעסקתי קצת יותר מבדרך כלל עם כל מה שקשור לתקציב הביטחון, התנאים של אנשי הקבע בצה"ל, וכיוצא באלה דברים. הפרסומים האלה לרוב מרגיזים מאוד את הקצונה הבכירה של הצבא ואת ההנהלה של משרד הביטחון. הם רואים בזה עליהום בלתי קביל, אמירות לא לגיטימיות, "ניסיון ציני לפגוע בערך השירות בצה"ל", כפי שהגדירה זאת ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי.

בעקבות חלק ממה שכתבתי, אחד מקוראי העיתון שלח לי את המייל הזה:

״חייב לכתוב אליך אישית אתה צריך להתבייש לכתוב כך על ילדי אנשי הקבע .מתי הם רואים את ההורים שלהם בסופי שבוע וכמה בתי קברות יש בארץ לחילים אתה יודע כמה 24000 קברים יש שנתנו את נשמתם .למה אתה לא כותב על תנאי עובדי מס הכנסה למשל כי רועדות לך הידים בכתיבה .אני רוצה לומר לך כי אתה הבאת על עצמך בושה בכתיבה הזאת״

2.

פרסמתי את המייל הזה על הקיר שלי בפייסבוק. זמן קצר אחר כך הגיבה מישהי שאני מאוד אוהב ומעריך, בעצמה אשת קבע בצה"ל. וזה מה שהיא כתבה:

"שאול יקר, אני מנסה להתאפק מלהגיב, כי לרוב אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הדברים שאתה כותב ואת המקוריות שבהם, אבל הפעם קצת פחות נוח לי עם ההשתתפות בעליהום הציבורי, הקלישאתי והנוח כל כך על אנשי הקבע. נתח של אוכלי חינם, עצלנים ונצלנים כנראה שנמצא בכל ארגון, אבל נדמה לי שאנשים מ"האזרחות" לא כ"כ מבינים את מידת ההשקעה, המחויבות, התרומה והמחירים האישיים הגבוהים מאוד שמשלמים רבים רבים מאנשי הקבע שבחרו בקריירה הצבאית כיעוד, ולא רק אלה המשרתים כקרביים בגבולות, וחבל שכך. החלקים האלה תמיד פחות מודגשים, והכי קל להתלהם ולזרוע עוד קצת ארס וקנאה בלא ברור מה… אם תשאל את הילדים שלי אם היו רוצים ישור שיניים חינם או שאמא תעבוד במקום אחר, לא היתה להם שום התלבטות מהי התשובה המובהקת…"

3.

לא הספקתי להגיב, יום קצת עמוס וזה, אבל הדברים האלה הטרידו אותי. אז הנה התשובה שלי באיחור משהו.

לפני הכל, בעיני יש להבדיל בין מי שהקריירה הצבאית שהוא בחר בה היא קריירה של לחימה, של חירוף הנפש ועמידה בחזית, לבין מי שהמקצוע שלהם אזרחי לחלוטין, רק שבמקרה הם לובשים מדים (כן, גם אם הם עובדים הרבה שעות ומוקפצים מעת לעת, אתייחס לזה בהמשך. הם לא הופכים למסכני חיים בגלל זה, זה פשוט אומר שהם עובדים קשה, כמו הרבה עובדים אחרים במשק שלא עוטים מדים).

ראשית, את מה שהיא מגדירה עליהום ציבורי, אני מגדיר דיון ציבורי. זה אולי לא דיון נוח, אולי לא מידתי, אולי לא מנומס, אבל דיון. לדעתי חשוב שהדיון הזה יתקיים. גם אם הוא אינו נוח, מידתי או מנומס, זה עדיף על פני שתהיה דממה מוחלטת בנושאים האלה.

שנית, חשוב להכניס את הדיון/עליהום הזה לקונטקסט. עליהום/דיון ציבורי דומה מתחיל גם ביחס להטבות שמקבלים עובדים במקומות אחרים – למשל בחברת החשמל או בנמלי הים – בכל עת שצצה איזו תקלה תקציבית במקומות האלה. בכל פעם שרשות החשמל מעלה את תעריפי החשמל, או בכל פעם שחברת החשמל מבקשת ערבויות מן המדינה, או בכל פעם שחברת החשמל נקלעת לאיזו מצוקה תקציבית, מתעורר מחדש הדיון בהטבות המופלגות שמקבלים (חלק מ) עובדיה. כך גם לגבי הנמלים. אלון חסן הוא אחד האנשים המושמצים ביותר במדינה, לא בלי סיבה. וכך, להבדיל ההבדלות הנחוצות, כך גם לגבי אנשי הקבע. הקונטקסט הוא חשוב. הדיון הזה לא התחיל אגב אורחא. הוא התחיל משום שהצבא טוען שאין לו כסף לאימונים, להצטיידות, להחזקת מלאים, להתעצמות ובאופן כללי לביטחון, בעוד שאנשיו מקבלים הטבות מופלגות שלחלקן אין אח ורע בשירות הציבורי, וגם לא במגזר הפרטי. למי שמתעניין, הנה הרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לשים עליה את היד) של ההטבות שמקבלים אנשי הקבע (טיזר: הם משלמים מס בריאות מופחת, פחות מכל הישראלים האחרים, ומקבלים בחינם סל בריאות מורחב, הרבה יותר מכל הישראלים האחרים, שכולל תרופות ללא השתתפות עצמית, טיפולים שיניים וכו'). במלים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שהדיון/עליהום הציבורי הזה מתחיל לגבי אנשי הקבע. ואת האחריות לכך צריך להפנות בחזרה אל הצבא עצמו. התקשורת, ככל שיש יישות-בעלת-מוח-חושב-אחד כזו, לא התעוררה סתם כך.

שלישית, כפי שיונתן ענה בהמשך אותו שרשור, מה, עובדים במקומות אחרים במשק לא עובדים הרבה שעות? מה, הילדים שלי מרוצים מזה שאבא שלהם חוזר אחרי ארוחת הערב במקרה הטוב? הם לא היו רוצים שאבא יבוא בחמש? הם לא היו רוצים שאבא יהיה בבית בשבת (במשך שלוש שנים עבדתי מהמערכת בכל שבת שלישית, כי מישהו צריך לעשות את העיתון שתקראו ביום ראשון). הטיעון הזה, לדעתי, לא מחזיק מים. בשוק העבודה המודרני, היכן שהעובדים עובדים שעות ארוכות מאוד, חסרי ביטחון תעסוקתי, מקבלים שכר לא הולם ובונים על פנסיה שלא תהיה, הטבות תנאי שירות הן דבר נדיר יחסית. אנשי הקבע לא יכולים להלין, לטעמי, שהם עובדים הרבה יותר קשה מכל עובד אחר, ולכן מגיע להם לקבל – במימון הציבור הרחב – הטבות מרחיקות לכת.

רביעית, כפי שהגיב אמירימון בהמשך אותו שרשור תגובות, ישנה טענה כי "במקום להתעסק שלכולם יהיה טיפולי שיניים משאירים אותנו לריב על פירורים. שיטת הפרד ומשול ידועה. אני גאה בכך שלמשפחות אנשי קבע יש תנאים סוציאלים טובים". אני חושב שהטענה הזו אינה נכונה. דבר אחד נכון, זו אכן שיטת הפרד ומשול ידועה. עם זאת, כשקבוצה קטנה יחסית נהנית מהטבות מופלגות שממומנות בידי הציבור הרחב, זו לא סולידריות חברתית, זה סתם ניצול. כך הדבר גם לגבי הפנסיה התקציבית. הטבה סוציאלית יוצאת מגדר הרגיל, שניתנה בידי המדינה לקבוצה מצומצמת (יחסית) של עובדים, בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה (יחסית). היום, בעולם שבו תוחלת החיים כבר גבוהה יותר בעשור או שניים, ההטבה הזו הפכה להיות על גבול החזירית, בוודאי בשעה שליתר העובדים – שמממנים את הפנסיה התקציבית – כמעט שלא תהיה פנסיה משלהם.

לכן, למרות שצריך לשאוף להגדיל את הזכויות הסוציאליות של העובדים, לטעמי אין פירושו שהעובדים צריכים להסכים לממן באופן עיוור את ההטבות המופלגות שמקבלת קבוצה מצומצמת של עובדים, רק כי מדובר בפרה קדושה שאין לגעת בה, ואין לדבר בה.

ולבסוף, חלק לא מבוטל מהאנשים שבוחרים בצבא כקריירה עושים זאת לא מתוך הסתכלות על השכר או על התנאים, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך הזדהות עם האתוס. על כך בנוי הצבא. רק בגלל זה הוא מתקיים ומצליח לעמוד ביעדים שלו. לטעון שדיון על ההטבות של אנשי הקבע פירושו שחיקת ערך השירות הוא כמו לטעון שאנשי הקבע נשארים בקבע רק בגלל התנאים. והם לא. הטיעון הזה הוא זילות של הערכים שהאנשים האלה פועלים לפיהם.

4.

אגב, בהמשך אותו שרשור הגיב לי גם בעלה של אותה אשת קבע תגובה מעניינת. הנה זה:

"ההשקעה, המחויבות והמחירים האישיים בקבע הם יותר או פחות ממקומות אחרים. גם בתוך הקבע עצמו ברור שיש כאלה שמשלמים מחירים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הכעס הוא על כך שבתקשורת יש הדגשה של חלקים מאד מסוימים בסיפור הזה שנקרא "צבא קבע". התקשורת מדגישה את פלח המשרתים שמשלם את המחירים הנמוכים ביותר, מצד אחד, ומדגישה את ההטבות המקסימליות מצד שני (הטבות שלא תמיד אותו פלח זכאי להן). משום מה לא מדגישים את העובדה שכבר כמעט 10 שנים המתגייסים לקבע אינם זכאים לפנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת, כמו כל אחד במגזר הפרטי. או את העובדה שרכב הליסינג הצבאי מקבל הקצבת דלק שמחושבת כך שהיא תספיק לנסיעה לבסיס וחזרה, פלוס נסיעות לסופרמרקט, וגם זה רק אם משרת הקבע נוסע בו (בן הזוג אינו יכול לעשות ברכב שימוש). אה כן, ורק אם הוא/היא בדרגת רב סרן ומעלה. בניגוד לתדמית יחידת ה-804 (או 805), יש הרבה מאד ג'ובניקים בקבע שנותנים לא רק את הנשמה, אלא את מרבית שעות הערות שלהם. כן, גם כאשר הם לכאורה בבית – הם לא בבית. הם על הכביש כי הבסיס נמצא במרחק של 100 ק"מ מהבית, או שהם בטלפון כי יש מקרה חירום שצריך לנהל, או שהם בקורס שהצבא מחייב אותם לקחת, שלא תורם להם כלום באזרחות, אבל מחייב אותם "לבלות" שבוע (או חודש) מחוץ לבית. מבלי להכנס ללמה הטבה כזו או אחרת מוצדקת (או לא), אני רוצה להציב את השאלה הבאה: המקומות הדומים שמועלים על המוקד הם בדרך כלל מקומות כמו חברת החשמל, הנמלים ושאר מונופולים עם יד על השלטר. אנשים עומדים בתור על מנת להתקבל לעבודה בחברת החשמל ובנמל. איפה התורים הארוכים בלשכת הגיוס? אז הנה המצב בעיני בן זוג של משרתת קבע: השעות מחורבנות, העבודה נמשכת אל תוך הלילות וסופי השבוע, השכר זעום יחסית למקצוע (האזרחי), הצבירה לפנסיה על-הפנים, אבל הגאווה של זוגתי והסיפוק שלה מהעבודה שווים את זה. וכמעט שכחתי, פעם בשנה אנחנו יכולים לצאת לנופש של סוף שבוע ולשלם רק שליש מחיר. בעיני לשרת בקבע זה לא כלכלי בעליל. כנראה שגם בעיני רוב עצום מהאוכלוסיה שאינה משרתת בקבע, אחרת היתה נהירה לשם. אתה יודע מה? צה"ל צריך לשלם יותר, ולגרום לכך שיהיו תורים. אנחנו רוצים אנשים טובים בצבא, לא? כאלו שכיום עושים לביתם באזרחות, ודואגים לכך שהמגזר הפרטי יהיה טוב יותר. אני רוצה אותם גם במגזר הציבורי. אני רוצה אותם בתור המפקדים. ועכשיו לגבי "התקשורת": אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אין ספק. צריך להמשיך ולחשוף את המקומות שבהם יש שחיתות, או סתם חוסר יעילות, ולהצביע עליהם. אבל להוציא את זה מפרופורציה (הכתבה המקורית אף מודה בכך: "זה אמנם לא הרבה כסף בהשוואה לתקציב צה"ל כולו, העומד על כ־29 מיליארד שקל. אבל, כאמור, זהו רק משל לכסף קטן") משרת את האיטרסים של הכתב ובעלי העיתון: העליהום מושך קוראים, מייצר באזז, ובסופו של דבר מוכר יותר פרסומות. זה הרבה יותר מעניין לקרוא על טיפולי השיניים של ילדי הקבע (לא שמענו על כך עד היום, דרך אגב. צה"ל לא טוב בהפצת אינפורמציה על ההטבות שלו…), ולהתעצבן על ההורה מהגן עם הדרגות, מאשר לקרוא כתבה על דולר סיוע אמריקאי והאופן שבו הוא מחייב את צה"ל לרכוש בארה"ב".

הפנסיה בצה"ל – תיקון טעות ושלוש תגובות

1.
היום פרסם העיתון טקסט שכתבתי על הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע בצה"ל, נושא טעון מאין כמותו שבכל פעם שמישהו נוגע בו כל היצרים משתחררים מכל הכיונים.
אבל לפני שאגיד משהו על העניין הזה, קודם כל תיקון טעות, בעקבות פנייה שקיבלתי במייל:
בטקסט כתבתי במקור כי הפנסיה התקציבית היא "הטבה מופלגת שקיבלו כל עובדי המדינה בעבר, ובהם גם אנשי מערכת הביטחון, שבמסגרתה העובד לא חוסך דבר לפנסיה, ומיום פרישתו מקבל מהמדינה פנסיה חודשית של 70% ממשכורתו האחרונה עד יום מותו".
כאמור, אחד הקוראים העמיד אותי (בזעם) על אי דיוק, והוא אכן צודק. מדובר בפנסיה חודשית של עד 70% מהמשכורת האחרונה, לפי 2% בשנה. כלומר, אחרי 25 שנה של שירות בקבע (מגיל 21 ועד גיל 46, למשל), איש הקבע יהיה זכאי לפנסיה של 50% ממשכורתו האחרונה. כך שאם משכורתו הייתה 16 אלף שקל בחודש אזי הפנסיה שלו תהיה 8,000 שקל בחודש (ברוטו), וכן הלאה. הכתבה תוקנה באתר העיתון בהתאם.

2.
אי הדיוק הזה לא מוריד, בעיני, מהסיפור הבסיסי – שהפנסיה שאנשי הקבע מקבלים (וכן כל עובדי המדינה באשר הם שהיו במסלול של פנסיה תקציבית) היא הטבה מופלגת. את ההטבה המופלגת הזו מממנים, וימשיכו לממן עוד עשרות שנים, משלמי המסים. אותם משלמי מסים שבעוד עשורים בודדים יפרשו לפנסיה ויגלו שהפנסיה שלהם נמוכה להפליא, ועדיין ימשיכו למממן את הפנסיה התקציבית של אחרים.
בכל פעם שאני או מישהו אחר כותבים על הנושא הזה מתחיל מעגל של תגובות. מצד אחד, אלה שחושבים שצריך לשלול כל הטבה שהיא מאנשי הקבע. מצד שני, כל אותם אלה שכותבים שהם גמלאים של צה"ל שחיים מפנסיה זעומה ועל מה אנחנו מדברים.
אחת הסיבות, לטעמי, שהנושא הזה מעורר כל כך הרבה אמוציות היא משום שאנחנו חיים היום בעולם שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשורים בכל מה שקשור לשכר של עובדיו, ונגזרותיו (כמו הפנסיה).
אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהדרך שלהם להשתכר בהתאם ליוקר המחיה היא: 1. להיות מנכלים בכירים או איכשהו במועדון הזה של האנשים שיושבים מאוד גבוה בצמרת ומקבלים משכורות עתק 2. לעשות אקזיט בהייטק 3. להיות חברים באיזו גילדה מקצועית או בוועד חזק שנהנה מזכויות יתר שלא קיימות יותר היום. כמו, למשל, פנסיה תקציבית.
ככל שיגדל הפער בין כלל העובדים לבין העובדים משלוש הקבוצות האלה, כך הכעס, לדעתי, רק יגבר. ואם הניתוח שלי נכון, מוטב לטפל בבעיה הזו ולא לתת לה להחריף, משום שהיא לא רק בעיה תקציבית, אלא גם חברתית.

2.5
במאמר מוסגר, הנחיתי הערב כנס במכון ון-ליר בנושא הפרטת הנמלים. הרבה אנשים דיברו שם, והרבה אנשים מהקהל שאלו שאלות. אחד מהם היא מיכאל (שכחתי את שם משפחתו) שסיפר שהוא עבד בעבר בחברת הדלק הממשלתית פז, ופוטר במסגרת תהליך הפרטתה. מיכאל דיבר מדם ליבו, סיפר שהוא קורבן הפרטה, ושבגיל 53, כשפוטר, איש לא דאג לו לפנסיית גישור תקציבית.
המלים הנוקבות שלו, שקשה מאוד להתמודד איתן, גרמו לי לחשוב שוב על הפנסיה התקציבית של גמלאי צה"ל. מיכאל, אני מניח, היה מוכן להסתפק בחצי מפנסיית הגישור שיקבלו אנשי הקבע של צהל שישתחררו בעוד 15-20 שנה, מיום שחרורם ועד היום שיגיעו לגיל הפרישה במשק. אבל הוא לא מקבל כלום. מה מותר הדם שלהם ממנו?

3.
בעקבות הטקסט שפורסם היום קיבלתי כל מיני תגובות למייל. החלטתי לפרסם כאן חלק קטן מהן.

תגובה ראשונה

לשאול,
קראתי את הכתבה שלך על הפנסיות של צה"ל.

בשנים האחרונות זה הפך למודה "לרדת" על המבוגרים שבנינו בגלל הפנסיה התקציבית….. יחד עם זאת אני לא חושבת שאנשים צעירים, יכולים לחוות את מה שאנחנו חשנו וחשבנו בתחילת שנות השמונים כדוגמא במקרה שלי.
אני לא איש קבע, אבל גם אני זכאית לפנסיה תקציבית, אני שוטרת.
אני לא אנסח מכתב חדש…….. אבל לפני חודשים בערך כתבתי מכתב לכתבת של גלובס. אני אעביר לך אותו מילה במילה.
אני מקווה שכך, תוכל לקבל הצצה הוגנת למחשבות של מי שנמצא בצד השני……..
של מי שעשה בחירות בגיל 20 ולא יכול להיות שוב בגיל 20

אני כן הוסיף ואספר לך, שאני בת לאיש צבא קבע שנפטר לפני 25 שנה. הוא היה גאה בעבודתו והרגיש אז שליחות…… הם כולם הרגישו שליחות……. אלו היו ימים אחרים של ציונות!!! שללכת לפני הצבא ל"כדורי" לדוגמא……. ורוב חברי וחברותי נשמו בבית את השליחות!!!
לצערי, היום אם היה בחיים היה מתקרב לגיל 78…. אני חושבת שהוא היה בהלם!!!

תודה מראש,
ר'

תגובה שניה

בכתבה נאמר כי כל איש צבא שנכנס לקבע עד ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית,
המשפט הנ"ל אינו מדויק משום שכל איש צבא שהתחייב להכנס לצבא הקבע לפני ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית.
לדוג' ישנו מסלול של עתודה אקדמאית בצבא שבמסגרתו אתה לומד תואר ראשון לפני הגיוס לצבא ורק לאחר מכן מתגייס לשרות הצבא,
במסגרת המסלול אתה מתחייב ל3 שנות קבע לפחות וזכאי לפנסיה תקציבית בתנאי שהתחייבת לקבע לפני ינואר 2004
ולכן המצב הנוצר הינו כי ישנם אנשי צבא (למדו תואר ראשון 4 שנים + 3 שנות שרות חובה) שנכנסים לקבע ב2011 וזכאים לפנסיה תקציבית.
(למיטב זכרוני הרופאים הצבאיים שלומדים 6/7 נכנסים לקבע מיד עם חזרתם לצבא ולכן שנת המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת הוא בערך ב2011).
ישנם גם את כל מסלולי הקצונה היעודיית שמתחייבים על כניסה לקבע לפני תחילת שרות החובה שלהם.
הכמות הכוללת של אנשי הקבע הללו אולי קטנה, אבל השכר (והפנסיה) שהם מקבלים הינו מהגבוהים בצבא, מי שלמד לפני השרות בצבא זכאי לדרוג מהנדסים,
ובהמשך הקבע מקבל דרוג מחקר.
המסלול של הקצינים הייעודיים הינו לרוב עבור אנשים שישרתו בשטח ויקבלו רמת פעילות (שאגב מתקבעת לאחר מספר שנים).
לדעתי מדובר בכסף רב בייחוד שמדובר על סך אנשי צבא שנכסו לקבע, לכל היותר, 7 שנים אחרי ינואר 2004.

תגובה שלישית

היי שאול,

כתבה מאוד מעניינת ונכונה, ידעתי את הפרטים האלה.

מה שכן, אגב, ולא נאמר בשום שלב על הקטע של הרעה החולה של הפנסיה התקציבית,
הוא שחיילים שבקבע ומשתחררים יחסית מוקדם (אני אתן את עצמי כדוגמה של עתודאי שהשתחרר אחרי 3
שנים בקבע, וכן, אני הייתי בפנסיה תקציבית), בעצם משתחררים בלי שום חסכון פנסיוני בשלב הזה.

אני אתן לך את זה כחישוב מהיר:
אני כעתודאי למדתי עד גיל 21 תואר ראשון.
בגיל 21 התחלתי את שירות החובה שלי.
בגיל 24 התחלתי שירות קבע והשתחררתי בגיל 27.

לא בטוח כמה זה נכון לאנשים שמשתחררים "באמצע" אחר כך (בגילאים כמו 30-35).

כשהשתחררתי למעשה איבדתי את כל הפנסיה התקציבית שלי ופשוט החזירו לי את דמי הניהול שגבו ממני אבל את הכסף הנחסך שהפרישו לי אני הפסדתי למעשה.

כך שהשתחררתי בגיל 27 אחרי שעבדתי 3 שנים בקבע ולמעשה לא חסכתי אפילו שקל אחד של פנסיה.

שוב, אני לא בטוח איך זה עבור אנשים שמשתחררים בתחילת גיל ה-30 אבל אם המצב דומה שם, אז בעצם נוצר מצב שאנשים שעבדו כבר כמעט עשור משתחררים מהצבא בלי שהם חסכו שקל אחד לפנסיה שלהם.

מיליארד פה, מיליארד שם

1.
אני כועס.

אני כועס כי קצת נמאס לי מכל מיני דברים. נמאס לי מזה שכל מיני אנשים שמנהלים את כספי המסים שלי – בשמם האחר, תקציב המדינה – לא מתייחסים אל המסים שלי ביראת קודש, אלא כאל מן שנופל מהשמיים. ויותר מזה, כשאני שואל, הי, תגידו, מה בדיוק אתם עושים שם עם כספי המסים שלי, אלה שנתתי לכם בעבודה קשה ובעמל רב, הם עונים לי, אנחנו לא מתכוונים להגיד לך. אתה לא באמת אמור לדעת.

אז אני כועס.

2.
אני כועס.

היום בצהריים פתאום נחת מבול של הודעות לעיתונות מכיוון ירושלים. בסמסים, במיילים. ניצחנו את האוצר, קיצצנו את הגזרות, בלה בלה בלה. שוב חזר הריטואל החצי קבוע שבו החכים מתגאים בהישגים שהאוצר נתן להם להשיג בשביל שהם יוכלו להתגאות בהם – סרט משונה ששני השחקנים שמשחקים בו יודעים שהם רק משחקים, ורק הקהל לא מבין שהוא בעצם זה שמצולם. ניצחנו את האוצר, ביטלנו את הגזירות, היטבנו עם העם היהודי. כפיים.

הנה מה שקרה אחר כך.

התגובה הראשונה שלי הייתה להתקשר לאוצר. לא אגיד בדיוק עם מי דיברתי. ביקשתי לדעת את הפירוט של הצעדים שננקטו – מה שונה, מה יצא, מה נכנס, מה העלות של כל צעד או מה אובדן ההכנסות לקופת המדינה, ומה השורה התחתונה. הקריאו לי רשימה חלקית מדף. ביקשתי לקבל את כל הטבלה. אמרו לי, לא. אי אפשר. למה? כי אי אפשר. ומתי יהיה אפשר? לקראת ההצבעות במליאת הכנסת בשבוע הבא. אבל העיתון יוצא מחר, את העבודה שלי אני צריך לעשות עכשיו. לא, זה מה שיש. אבל זה מידע ציבורי, זה כסף ציבורי. לא, זה מה שיש. ביי.

השיחה הזו הכעיסה אותי עוד יותר.

אז התחלתי לעשות טלפונים, ולהסתמס, ולחבר חלק חלק, עוד סעיף סעיף סעיף. עד שאפשר היה להרכיב את הרשימה הבאה, של מה שיצא מחוק ההסדרים, והדברים שנכנסו במקום, בשביל לבדוק מה קרה בשורה התחתונה. זה נראה ככה:

בצד המינוסים, דברים שהוצאו מחוק ההסדרים, ולכן יצרו חור תקציבי –

ביטול הקטנת הטבות המס לחיסכון הפנסיוני: 1.2- מיליארד שקל
ביטול מס על רוכשי דירות – 1- מיליארד שקל
ביטול מס בריאות וביטוח לאומי על עקרות בית – 700- מיליון שקל
ביטול ביטול נקודות זיכוי לאקדמים – 120- מיליון שקל
הקטנת הקיצוץ בקצבאות הילדים – 180- מיליון שקל
(אולי שכחתי עוד משהו קטן)
סה"כ – חור של כ-3.2 מיליארד שקל שצריך לסגור

הנה, במקביל, הדברים שהוכנסו בתמורה לתוך חוק ההסדרים –

משיכת דיבידנדים מחברות ממשלתיות -500 מיליון שקל שקל (למה לא הצעתם את זה קודם אם זה כזה פשוט?)
הקטנת הגידול בתקציב המדינה – 1 מיליארד שקל (500 מיליון מהחינוך, 500 מיליון מהתחבורה)
עוד קצת הכנסות ממיסוי ירוק שנכנס לתוקף בעוד שבועיים
הגדלת מיסוי על רכישת קרקע – 250 מיליון שקל
סה"כ – תוספת של כ-1.8 מיליארד שקל

רק שיש בעיה עם הסיפור הזה – איפה עוד יותר ממיליארד שקל?

2.5. פסקה למיטיבי לכת. למי שאין כוח לממבו ג'מבו תקציבי מוזמן לקפוץ לפסקה הבאה.

עשיתי כל מיני טלפונים בשביל לברר. המידע היה מאוד מאוד חלקי. לבסוף, ממה שהצלחתי לברר, הצלחתי להרכיב תמונה שכזו. חלק מהמיליארד הזה יבוא מקיצוץ רוחבי. מיטיבי הלכת ישימו לב שזה לא מובן מאליו, משום שקיצוץ רוחבי לא באמת מקטין את מסגרת התקציב אלא רק עושה הסטות תקציביות בתוך התקציב. בשביל שקיצוץ רוחבי יהיה הפתרון, זה אומר שחלק מהגזרות שבוטלו בצד ההכנסות לא באמת היו בצד ההכנסות אלא בצד ההוצאות, אחרת הטריק הזה לא עובד. וזה אכן כך, מה שנדמה כהכנסות על ידי הטלת מס על עקרות בית בעצם נמצא בצד ההוצאות, בגלל טריק של אגף התקציבים שמוריד את הכסף הזה מתקציב התמיכה הממשלתית בביטוח הלאומי. אבל אני באמת נכנס כאן לרזולוציה גבוהה מדי.

3.
אז מאיפה יבוא הכסף?
חלק מהמיליארד יגיע מקיצוץ רוחבי. או במלים אחרות, ממפלטם של הפחדנים, של אלה שפוחדים לקבל החלטות, שאינם מסוגלים לקבל מנהיגות. נניח שהקיצוץ הזה יסתכם בסופו של דבר במיליארד שקל. אלה בדיוק מיליארד השקלים שהיו יכולים להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון. במקור, משרד האוצר הציע לקצץ 4 מיליארד שקל בביטחון. ראש הממשלה הכריע שהקיצוץ בביטחון יהיה קטן יותר, רק 3 מיליארד שקל. מאיפה הגיע המיליארד החסר? מסעיף שנקרא "רזרבת ההתאמות", מעין כרית ביטחון תקציבית שהממשלה שומרת לשנה השנייה של התקציב הדו שנתי (ובמקרה הזה, שנת 2014, כי 2013 תיכף נגמרת).
אם ראש הממשלה לא היה נותן את המיליארד הזה לביטחון,זה היה יכול להיות המיליארד שהיה מכסה עכשיו את הגירעון במקום הקיצוץ התקציבי. או במלים אחרות, נתניהו העדיף לא לקצץ בביטחון, אלא לקצץ בכל היתר.
זו המשמעות של ההחלטה שלו, ולא שום סיפור אחר.

הנה הצעה קצרה, גסה, סכמטית, לאיך היה אפשר בכל זאת לגלח עוד מיליארד שקל, אולי מעט פחות, מתקציב הביטחון:
לסגור את משלחות הרכש של הצבא ומשרד הביטחון – כ-200 מיליון שקל
לבטל לשנה אחת, רק שנה, את סבסוד הנופשונים המבצעיים לאנשי הקבע, המוסד, השבכ ועובדי משרד הביטחון – 100 מיליון שקל
להקפיא לשנה אחת, רק שנה, את הטבות המס המופלגות שאנשי הקבע מקבלים – 350 מיליון שקל
להקפיא לשנה, רק שנה אחת, את ההטסות האוויריות (טרמפים מוסקים לאלופי הפיקודים במסוק הביתה ולבסיס, טרמפים מוטסים לאנשים שמשרתים בדרום) – כ-100 מיליון שקל
נותרו 250 מיליון שקל. קצרו בכמה חודשים את השירות של 10,000 חיילים בסדיר, במערך העורפי, קצצו קצת בסבסוד הדלק לקצינים, תשביתו כמה מערכי רכב צמוד לכמה חודשים, ותרו לשנה – רק שנה אחת – על סבסוד טיפולי השיניים וישוריי השיניים לילדים של אנשי הקבע, ואני משוכנע שתצליחו לגרד עוד כמה שקלים
(ולא אמרתי מילה על הפנסיה התקציבית)

אבל בשביל לגעת בדברים האלה צריך קצת אומץ, קצת לריב, קצת מנהיגות.

4.
אבל זה עוד לא הסוף. כי יש שם בחור הזה שנוצר עוד איזו שארית, אני לא יודע להגיד בדיוק, ככל הנראה של כמה מאות מיליוני שקלים, שהיא פשוט "שוליים". מעין טווח נשימה, אורך נשימה, מרחב תמרון, מרחב טעות, תקראו לזה איך שתרצו – אלה מעין שוליים שאנשי אגף התקציבים מביאים בחשבון כשהם בונים את התקציב. הם יודעים שלא כל מה שהם יביאו לכנסת אכן יתממש. אז הם משאירים שוליים.
מי יכול לקבל מידע על זה? מי יכול לדעת מי זה? למי הם מדווחים על זה?
לאפאחד. זה רק כספי המסים שלכם, מה קרה, בשביל מה שתדעו.
וחברי הכנסת? הם סטטיסטים במשחק המשונה הזה שם בוועדת הכספים, במסדרונות שמוליכים אליה, ובחדר היו"ר שצמוד לה. סטטיסטים. מי יותר, מי פחות.
העיקר שהצבעתי.

5.
אז יוצא שאני קצת כועס הערב.
כועס על המונופול המטורף, מטורף באמת, של אגף התקציבים על המידע הבלעדי. אפילו בבנק ישראל מנחשים איך המספרים מסתדרים, והם לא תמיד מסתדרים. בבנק ישראל העריכו, למשל, שאגף התקציבים גיבש רשימה גבוהה ב-2 מיליארד של העלאות מסים ממה שבאמת צריך. 2 מיליארד פאקינג שקל מהכיס של הציבור.
וכשאתה מנסה לדעת, לברר, אתה ממש צריך להשתחל פנימה דרך איזה חור של מנעול, דרך קוף של מחט, בשביל לדלות פירורי מידע.
לא זה האופן שבו צריך לנהל את כספי הציבור, את כספי משלם המסים. מילא אל תשאלו אותי מה לעשות עם הכסף, אני מקבל את העיקרון של דמוקרטיה נציגותית, אבל לפחות ספרו לי. לפחות שיהיה לכם האומץ לעמוד ולהסתכל לי בעיניים ולהגיד לי מה אתם עושים את הכסף שלי.
לפחות זה.

6.
אז אני כועס. אבל עכשיו טיפה פחות.

הרטוריקן

1.
שר האוצר יאיר לפיד נתן השבוע ראיון רדיופוני ארוך לקרן נויבך ברשת ב'. במשך 33 דקות תמימות נויבך שאלה ושר האוצר ענה, ולעיתים גם להיפך, על מגוון רחב של שאלות בנושאים רבים. יש נושאים שנותרו בחוץ, יש כאלה שקיבלו תשובות. הנה הראיון המלא, והוא מומלץ להאזנה. למעשה, מכל הראיונות שנעשו עד כה עם שר האוצר לפיד, נדמה לי כי זה הוא המקיף ביותר, ומלבד זה, ניכר שהמראיינת התכוננה אליו היטב, כפי שנדרש מראיון עם שר האוצר.

2.
אבל אני, צר עולמי, וכמו תמיד, אני רוצה לדבר על דבר אחד – על הפנסיה. כן כן, שוב זה. תראו איזה דבר מוזר קורה בראיון של נויבך את לפיד כשהם מגיעים לנושא הפנסיה. בדקה 09:50 של הראיון, נויבך שואלת אותו (כהמשך מנקודה קודמת), אם הוא כל כך דואג לעתידם של הישראלים, מדוע הוא הכניס לחוק ההסדרים רפורמה שלמעשה תקטין את החיסכון הפנסיוני בישראל (הנה כתבה שלי על המהלך של האוצר). עיקר הרפורמה הזו, למי שאין כוח לקרוא את הכתבה מלאה, היא הקטנת הטבות המס שהמדינה נותנת בשביל לעודד חיסכון לפנסיה (לעשירון העליון), כך שכפועל יוצא הישראלים (בעשירון העליון) יחסכו פחות לפנסיה.
לפיד עונה לה תשובה מוזרה. הנה מה שהוא אומר, כמעט מילה במילה:

לפיד: המדינה גורמת לאנשים לחסוך לימי זקנתם, זה חלק מתפקידה.
נויבך: אז למה בחוק ההסדרים יש פגיעה במיסוי על הפנסיה והערכה שאנחנו הולכים לגדל דור של זקנים עניים בעוד 40 שנה כי המוטיבציה לחסוך לפנסיה תקטן באופן משמעותי? למה הלכתם על זה?
לפיד: אנחנו במשא ומתן עם ועדת העבודה למצוא פתרון הכי טוב. למה הלכנו על זה? אנחנו רוצים שיהיו זקנים עניים? בכל העולם יש משבר אקטוארי, זו לא תופעה ישראלית. איש לא צפה שאנשים יחיו עד גיל 80 ו-90. קרנות הפנסיה לאט לאט לא עומדות בתחזיות של עצמן ואתה צריך לעשות תיקון ואנחנו במשא ומתן מאוד סבוך בשביל לעשות תיקון. אנחנו בסך הכל מנסים לעשות תיקון אחראי כדי לדאוג לזה שלא יהיה דור של זקנים עניים.
נויבך: אבל אתה מוריד את המוטיבציה של האנשים לחיסכון. הטענה של המומחים לפנסיה היא שזה תיקון לא אחראי. אנשים מיוזמתם לא יחסכו יותר, וכשהמדינה מורידה את זה יותר ויותר מה שיקרה הוא שאנשים יחסכו פחות.
לפיד: אני מסכים איתך, וזה מה שאנחנו מנסים לפתור. אנשים ממציאים לעמם גוף שנקקרא המדינה שיש לו כסף בלתי מוגבל שתמיד יזרים כסף בשביל לסגור את החוב. אבל המדינה זו את, וכל אזרח, זה הקולקטיב שהוא אנחנו. הפנסיות לא יספיקו לנו, אנחנו צריכים לפתור את זה עכשיו, ואנחנו פותרים את זה עכשיו.

3.
התשובה של לפיד כלל לא עונה על השאלה. לא קצת, לא מסביב, פשוט לא עונה על השאלה. נויבך שאלה מדוע הוא מקדם רפורמה שתקטין את החיסכון הפנסיוני של הציבור, והוא עונה לה שיש בעיה במערכת הפנסיונית ולכן הוא מקדם רפורמה שתגדיל את החיסכון הפנסיוני של הציבור. נדמה לי שזה די עונה על ההגדרה המילונית של שיח חרשים.
אז או ששר האוצר לא שמע טוב את השאלה, זו אפשרות אחת והיא לגיטימית. אפשרות אחרת, מבהילה בהרבה, היא ששר האוצר לא בקיא בפרטים. אולי כדאי להגיד את זה בצורה מעט בוטה יותר. האפשרות האחרת היא ששר האוצר לא יודע, לא מבין, אולי לא טרח להבין, מה פקידי האוצר הכניסו לו לחוק ההסדרים, באצטלה של "רפורמה בפנסיה". אולי הם בכלל השחילו את שר האוצר, לכו תדעו (אם כי זה נראה לי קלוש ביותר). כי מה שפקידי אגף התקציבים הכניסו לו שם היא "רפורמה" שמטרתה המיידית היא להגדיל את הכנסות המדינה ב-1.2 מיליארד שקל. זהו. זו לא רפורמה בפנסיה. בדיוק מסיבה זו אגף שוק ההון מחרים את הדיונים בנושא הזה בוועדת העבודה והרווחה, ומתנגד לאופן שבו אגף תקציבים מקדם את העניין הזה. למעשה, באגף שוק ההון חושבים את ההיפך המוחלט – שהיה צריך להגדיל את הטבות המס לחיסכון הפנסיוני. רק שזה עולה כסף, ולכן זה כלל לא עלה על הפרק.
אפשרות שלישית, שגם אותה צריך להביא בחשבוו, היא ששר האוצר דווקא יודע היטב מה יש בחוק ההסדרים, אבל לא נוח לו להודות בזה ולכן הוא מעדיף לדבר בשיחדש. והאמת היא, שגם זו לא אפשרות מי יודע מה.

[עדכון, 18:30: אסף קוט לקח את הפוסט הזה ושם אותו על קיר הפייסבוק של שר האוצר ושאל "שאול אמסטרדמסקי (כלכליסט) מעלה פה כמה סוגיות מטרידות בנוגע לתשובות שנתת לקרן נויבך בעניין הפנסיה. יש תגובה?"
שר האוצר יאיר לפיד הגיב: כן, ששאול אמסטרדמסקי יודע היטב שיש עוד אפשרות: שאת הדיון מול הכנסת על הפנסיות אסור לנהל ברדיו]

4.
הדבר המשמח היחידי בעניין הזה הוא ששר האוצר מכיר בכך שיש בעיה. שיש פצצה פנסיונית שמתקתקת במרץ ועתידה להתפוצץ בתוך 15-25 שנה. הפיצוץ שלה יהיה מאוד לא נעים, ויבוא לידי ביטוי בירידה פתאומית ברמת החיים של אנשים שעבדו וחסכו כל חייהם. אנשים שביום שהם יגלו שאין להם מספיק פנסיה, יצטרכו במקביל לסבסד את אנשי הפנסיה התקציבית, אלה שבקושי חסכו בעצמם משהו לאורך השנים, אבל ייהנו מפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הפוטנציאל לפיצוץ חברתי פועם לו בתוך נבכי הפנסיה.
החלק העצוב הוא ששר האוצר, למיטב ידיעתי, לא עושה שום דבר עם ההבנה הזו. חוק ההסדרים הוא ממילא לא הפלטפורמה המתאימה להביא שינויים מרחיקי לכת בעולם הפנסיה, כאלה שיאפשרו לנו לשמור על רמת החיים שלנו אחרי שכבר לא נוכל לעבוד. בשביל זה צריך להקים ועדה ציבורית רצינית, שיישבו בה אנשים שיכולים לראות את התמונה הרחבה ולא רק פקידי האוצר, ולחשוב איך לעצב את העתיד שלנו. הבעיות שצריך להתמודד איתן בהקשר הזה מסובכות להפליא, ומעסיקות את העולם כולו – העלייה בתוחלת החיים והריביות הנמוכות שרוצחות את הפנסיה. יש פתרונות יצירתיים, אני נחשף להם מדי שבוע בכל מיני פגישות עם כל מיני אנשים. עכשיו רק צריך שמישהו – שר האוצר – ייתן את המנדט לכמה אנשים לשבת ולחשוב ולהמליץ המלצות. ואחר כך לקיים עליהן דיון ציבורי מתאים בכנסת, עד שיאושרו. בפגישת ההיכרות שהייתה לנו, אמרתי את זה לשר האוצר באופן אישי – תקים כבר ועדה. עכשיו, כשמתחלף הממונה על שוק ההון, זו הזדמנות טובה מאין כמותה לעשות צעד כזה, כי גם לא יהיה מי שייעלב.

זה בידיים של שר האוצר. בכל יום שהוא לא עושה את זה, לתפיסתי הוא עושה עוול מוסרי עתידי גדול כלפי הישראלים. בדיוק כפי שעשו קודמיו.

האיש שהפך את המציאות לטור

1.
שנתיים קשות, ואחר כך? דבש. מלכות גן עדן עלי אדמות. זו, בתמצית, הייתה הבשורה של שר האוצר יאיר לפיד השבוע לציבור הישראלי. אמרתי לציבור הישראלי? התבלבלתי – לאדם העובד. למגזר החרדי מחכים רק גזרות, בלי גזרים. לפחות בלי גזרים טעימים.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של העלאת מסים מכל הכיוונים, קיצוץ בשירותים ציבוריים, שינויים מבניים, ואחר כך דבש. אחר כך השירותים הציבוריים יהיו מושלמים. יעילים. עטורי פרסים. כל החוליים יעלמו בשנתיים האלה. משרתי הציבור יחזרו לשרת את הציבור, קיצוצי השכר שלהם רק יעודדו אותם לעבוד קשה יותר ולתת שירות טוב יותר. הבירוקרטיה תהפוך פשוטה יותר, זריזה יותר. בירוקרטיה קטנה וחכמה.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של מלחמה בוועדים הגדולים, ואחר כך דבש. אחר כך מערכת הבריאות תהיה זמינה לכולם בצורה שוויונית, גם בפריפריה וגם במרכז ישראל. אחר כך מערכת החינוך תנפיק תלמידים מצטיינים בקנה מידה לאומי. אחר כך העסקים ישגשגו, הכבישים לא יהיו פקוקים, והטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

2.
שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. אם למישהו היה ספק לגבי היכולות הורבליות שלו הוא הוכיח אותן השבוע מעל לכל ספק בנאום שנשא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. שר האוצר יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו, לצרכיו, למוראל השפוף שלו.
שר האוצר יאיר לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים הישראלי ורוצה להרים אותו. הוא רוצה להרים אותו אל על, ולכן הוא יכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.
איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה כשאתה משלם עוד ועוד מסים? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. המישהו הזה, אחרי שנים ארוכות של שאיבת תקציבים סחטנית, הם כמובן החרדים. אלה, על פי לפיד, צריכים להיות צפויים למלחמה. למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? אחר כך דבש.

3.
ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון האם המלים של לפיד הן רק מלים, או שההשראה שהן מבקשות לעורר, התקווה, נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף ממשרד האוצר, הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שמקבלים החרדים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.
הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על חוסנה של החברה הישראלית בעשורים הקרובים – השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הורדת הגרזן, לא על ידי הושטת היד לחרדים. אפילו מילותיו מדברות מלחמה, ולא שלום.
אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה של לפיד על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. וליתר דיוק, ברחוב החרדי. שם, מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיע לשיא בעיקר בגלל עליית מחירי הדיור, הבינו שהסדר הישן לא יוכל להתקיים לנצח. בזה אחר זה, עוד ועוד חרדים – נשים וגברים – פנו לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד. לעבוד במקצועות אמיתיים, יצרניים, לא להתפרנס זה מזה במקצועות קודש.
את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, מתחת לפני השטח, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים אלא רק הפקירו אותו לחסדי הגורל, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.
וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את כוחם של העסקנים החרדיים, ולבסס את מעמדם. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים לא באמת רוצים אתכם במקומות העבודה שלהם. הם רק רוצים שתבחרו – להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בארבע השנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיה כאן חרדים אחרים. חדשים. נאורים. חרדים דבש.

4.
ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה ישראל כץ, שר התיירות עוזי לנדאו, וכמובן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור את עופר עיני להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה אחת על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.
עופר עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לשלוח מכתב איומים משונה לראש הממשלה ולשר האוצר, לאיים עליהם בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למשא ומתן. ומה הייתה התשובה של ראש הממשלה? הבטחה לעוד רפורמות. לרפורמה בתחבורה, לרפורמה נוספת בנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו מלבצע את הצעדים האלה", הבטיח ראש הממשלה במליאת הכנסת.
המשק הישראלי שבע רפורמות. הוא ידע כבר רפורמה אחת בנמלים, ובתחבורה הציבורית, ובשוק ההון, ואיפה לא. מה יצא לו מכל זה? האם מערכת החינוך עומדת בסטנדרטים שעמדה פעם, לפני כל הרפורמות? האם מערכת הבריאות הציבורית נשמעת למישהו כמו רשת ביטחון מספיקה, או שאם יש לכם כסף תמהרו לבטח את עצמכם בכמה שכבות?
הצעדים של שר האוצר, לפחות כפי שהם משתקפים במה שדלף עד כה מחוק ההסדרים, הוא במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. יאחדו כמה מערכות גבייה, אבל בשביל לעשות תיאום מס עדיין תצטרך ללכת פיזית למס הכנסה ולחכות לפקיד שיעביר אותך אחרי המתנה ארוכה לפקיד אחר.
ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שכבר הובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. אף לא פרומיל. הם נועדו רק לסתום את החור, כמו מרבית הצעדים הגדולים האחרים שמשרד האוצר מתכנן. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך נראה. אחר כך אולי יהיו עוד מסים – כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף – ואולי עוד קצת קיצוצים – כי ההתחייבויות בלי כיסוי שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשנתיים הקרובות.

5.
הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע. הזעם הזה לא הלך לשום מקום. הוא כאן מתחת לפני השטח. שר האוצר מתעל עכשיו את הזעם הזה, את הזעם של מעמד הביניים, כלפי מי שאינם עובדים, או כלפי מי שעובדים אבל מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו, בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.
לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא משוכנע בצדקת דרכו. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.
בעוד שנתיים, המצאות הישראלית לא תסתדר מעצמה כמו בחזון של לפיד. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם המחירים יפסיקו לעלות כל כך הרבה, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל את הזעם הזה לכיוון החרדים או לכיוון המגזר הציבורי. רק אל לפיד עצמו. שנתיים של השחלה,
ואחר כך?

(התפרסם הבוקר בעיתון תחת הכותרת "שר המלחמה" בגרסה טיפה קצרה יותר)