משל מטודיקיס

הנה מה ששלחה לי עכשיו חברה יקרה:

סאביאס מטודיקיס, יווני בן 44, התאבד היום בגלל המשבר הכלכלי (בתחילת החודש התאבד מול הפרלמנט היווני רוקח קשיש שלא נשאר לו כלום מהפנסיה).

הוא היה מהלוחמים הגדולים במדיניות הצנע, זה מה שהוא כתב ב-2008 (תרגום חופשי, מהיר ולא מוקפד מספרדית):

"אלימות זה לעבוד 40 שנה בשביל שכר זעום ולא לדעת אם באמת תזכה לראות קצבת זקנה

אלימות היא האג"ח הממשלתיות, הפנסיות שנשדדו, ההונאות בבורסה

אלימות היא המחויבות לקחת משכנתא ולשלם עליה ריבית כאילו היתה זהב

אלימות היא זכותו של המנהל לפטר בכל רגע שיחפוץ

אלימות היא האבטלה, חוסר הביטחון התעסוקתי, ה-700 יורו בחודש ללא ביטוח לאומי

אלימות היא 'תאונות' העבודה, שקורות מפני שהבוסים מנסים לצמצם את ההוצאות על ביטחון העובדים

אלימות היא לקחת תרופות פסיכיאטריות ותוספי מזון כדי להתמודד עם שעות העבודה הבלתי נגמרות

אלימות היא להיות מהגר שחי בפחד מתמיד שבכל רגע יגרשו אותו מהמדינה

אלימות היא מה שחווה מי שנאלצת להיות בו זמנית עובדת שכירה, עקרת בית ואמא

אלימות היא כשתופסים לך בישבן בעבודה ואומרים לך: 'תחייך, גם זה לא יישאר לך לתמיד'"

שבוע טוב.

היצע שיוצר את הביקוש

פרולוג
ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

רקע קצר
הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.
להמשך קריאה

בעיה בתקשורת

הודעה לתקשורת שהגיעה הערב מלשכת ראש הממשלה. לא נגעתי

מזכיר הממשלה קיים דיון ראשון של הצוות לחיזוק מעמד השפה העברית

היום, כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, קיים מזכיר הממשלה עו"ד צבי האוזר דיון ראשון של הצוות לחיזוק מעמד השפה העברית.
המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת. המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת. המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת. המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת.
הדיון נערך לאחר שהציבור נקרא להשתתף במיזם ולשלוח רעיונות, שיתווספו לפעולות שהממשלה יזמה בעניין – קיום הכינוס השנתי לשפה העברית, הענקת פרס הלשון העברית על שם אליעזר בן-יהודה והנפקת בול לציון מעמדה של הלשון העברית.

במהלך הדיון הדגיש מזכיר הממשלה האוזר את החשיבות של כלי התקשורת והאינטרנט בקידום השפה העברית, וביקש מהגורמים המקצועיים לבחון רעיונות שונים כגון פתיחת אתרים ללימוד עברית ומילונים לשימוש בחינם: "על מדינת ישראל, בה חיים רוב דוברי העברית על פני האדמה, מוטלת המשימה לשמור על השפה ועל שימוש ראוי בה. ערכנו היוועצות ציבורית והגיעו עשרות הצעות ורעיונות שייבחנו במהלך השבועות הקרובים. רבים מהם נוגעים לתחום התקשורת, האינטרנט והמרחב הציבורי".

אוף מכובס

1.
השבוע ביום רביעי בשעה 16:03 נשלחה מדוברות משרד האוצר הודעה רשמית, על נייר עם לוגו של המשרד, ההודעה הבאה:

י' בכסלו התשע"ב
6 בדצמבר 2011
דב. 2011-3453

הזמנה לתדרוך עיתונאים

תדרוך עיתונאים בנושא תקציב הביטחון – שקיפות ובקרה יתקיים מחר יום ד' ה-7.12.11 בהשתתפות הגב' מיכל עבאדי בויאנג'ו, החשבת הכללית, ויריב נחמה, סגן בכיר לחשבת הכללית
התדרוך יערך בשעה 12:30, בחדר ישיבות 2, במשרד האוצר בירושלים
נא אשרו הגעתכם מראש בטלפון : 02-5317201
לפרטים נוספים: בועז סטמבלר, דובר משרד האוצר

2.
לא הייתי בתדרוך עצמו, אך לא היתה לי שום בעיה לדעת מה נאמר בו. כיצד? משום שכך התחילה הידיעה שהופיעה זמן לא רב לאחר התדריך באתר גלובס:

"תקציב הביטחון מהווה 16%-18% מתקציב המדינה בעשור האחרון – כרבע מתקציב המשרדים. מעבר להיעדר פיקוח אזרחי יש בעיה שאין שקיפות וזה משפיע על היכולת לנהל מדיניות מאקרו ולקבוע סדרי עדיפויות. אני מודה שמערכת הביטחון אינה מערכת רגילה והיא אכן זכאית לגמישות תקציבית יוצאת דופן, אבל השאלה היא מה המינון ומה המידה. אין כאן פרופורציה" – כך אמר היום (ד') בכיר מאוד במשרד האוצר בנושא תקציב הביטחון.

הממ. בכיר מאוד במשרד האוצר, מעניין מי זה יכול להיות. הידיעה הזו כמובן לא הופיעה רק בגלובס. דיווח זהה הושמע גם בגלצ, והתפרסם הבוקר בדה מארקר. לא חיפשתי במקומות נוספים. בכל הדיווחים מדובר בבכיר או בבכירים באוצר.

2.
נשאלת כמובן השאלה, מדוע? מדוע לא ציינו העיתונאים שהבכיר באוצר הוא החשבת הכללית. שבכיר נוסף הוא סגן החשבת הכללית? משום שבתדריך, שאליו הזמין משרד האוצר באופן רשמי רק יום קודם לכן – מה שאומר שלו רציתי הייתי יכול לפרסם יום קודם לכן את עצם העובדה שהולך להתקיים תדריך בהשתתפות אותם בכירים באוצר – נאמר לכתבים שהתדרוך הוא אוף רקורד (למרות האירוניה שכרוכה בעובדה שמדובר בתדרוך על כך שבמשרד הביטחון אין מספיק שקיפות). הכתבים הסכימו לתנאי. אלה שלא הסכימו לקבלו, פשוט לא פרסמו את הדברים.

3.
רק שזהו לא אוף רקורד, אלא סתם זלזול באינטלגנציה של הציבור ופגיעה בו. זה לא שהכתבים הגיעו למקור הבכיר, חלבו ממנו את האינפורמציה אבל מוכרחים לשמור על האנונימיות שלו ממגוון של סיבות. ההיפך הוא הנכון. אוף רקורד הוא כלי עיתונאי חשוב שנועד לשמר את היכולת להמשיך ולחשוף חלקים חשוכים עבור הציבור. הוא לא נועד לשמר את הפחדנות חסרת החינניות של פקידים כלשהם שרוצים שכלי התקשורת יילחמו את המלחמה עבורם.

על הכעס

1.
בכל יום שישי מעמד הביניים מת מחדש. זה קורה כשאתה ניגש לקופה ומתחיל להוציא את הדברים מהעגלה. בזמן שהקופאית מצפצפת אותם על המסוע, אתה עושה הכל בשביל להילחם בדחף האיום להגניב מבט אל מסך המחשב.

רק לא לראות את המספרים רצים, את השורה התחתונה תופחת. מדי פעם אתה נכנע ליצר הארור ונכווה מיד. 200 שקל. 250 שקל. ריבונו של עולם, מה כבר לקחת? קוטג', ביצים, גבינות. והנה זה כבר 300 שקל. והרי ידעת מההתחלה שזה לא ייגמר בפחות מ-350 שקל. אם נאלצת לקנות הפעם גם חיתולים או מזון תינוקות, לא תצא בפחות מחצי אלפייה. כשהקופאית מושיטה לעברך את החשבונית, אתה זורק הצצה נואשת ברשימה. אולי בכל זאת תמצא איזו טעות. אולי תצליח לגלח איזה שקל או שניים, כאילו שזה מה שיושיע. בזמן שאתה בולע את כבודך למשמע השאלה "רגיל או תשלומים", אתה מוכן להישבע לעצמך שממש לא מזמן המחירים לא היו כאלה, שהיית יכול להיכנס לסופר מבלי לצאת עם גיהוץ בגובה של כמה אחוזים טובים מהמשכורת שלך. אתה מוכן להישבע לעצמך שעד לפני רגע לא היה כאן יקר כל כך. וזו אותה תחושה שמלווה אותך כשאתה ממלא דלק, או מגלה בתיבת הדואר חשבון או שניים לתשלום.

תחושת הבטן הזו אינה מוטעית. האינפלציה המצטברת בישראל בחמש השנים האחרונות הסתכמה ב-16.8%. המדד הכללי אינו חזות הכל. מדד מחירי המזון בחמש השנים האחרונות, כולל הירקות והפירות, עלה ב-29%. במילים אחרות, קנייה שבועית של 200 שקל לפני חמש שנים עולה היום 260 שקל. מי שקנה ב-500 שקל, משלם היום 645 שקל. עבור אדם מהקצה התחתון של מעמד הביניים, קרי מהעשירון השישי, מדובר ב-10% מהכנסתו החודשית. כל קנייה שבועית בסופר, ארבע קניות כאלה והלכו 40% מהמשכורת.

2.
לרוע המזל, זה לא סוף הסיפור. נתוני הלמ"ס מראים שמשפחה ממוצעת ממעמד הביניים הולכת ושוקעת באוברדראפט שלא ברור איך אפשר לצאת ממנו. החשבון כל כך פשוט, שזה מבהיל. הכנסתה החודשית (נטו) של משפחה ממוצעת מהעשירון השישי עמדה ב-2008 (השנה האחרונה שיש נתונים לגביה) על 11,263 שקל. מנגד, הוצאותיה החודשיות של אותה משפחה על מוצרי צריכה הסתכמו ב-12,333 שקל. בשורה התחתונה, משפחה כזו נכנסת מדי חודש למינוס של קצת יותר מאלף שקל. בכל חודש. זהו מינוס של יותר מ-12 אלף שקל בשנה, בכל שנה. אגב, הריבית הממוצעת על המינוס, נכון למאי 2011, עמדה על 10.93%.

בעשירון התשיעי, הקצה העליון של מעמד הביניים, המצב משקף תמונת ראי מדויקת: בידי משפחה ממוצעת בעשירון זה נשאר עודף של כאלף שקל מדי חודש. בסוף כל שנה יכולה כל משפחה כזו לצבור כ-12 אלף שקל. זה אמנם לא סכום גדול במיוחד, שיתבזבז כולו ברגע אם יתקלקלו מכונת הכביסה והמקרר, אבל הוא מראה איך פועל מנגנון העמקת הפערים בקרב הציבור הישראלי. אין פלא, אפוא, שבסקר "מבחן ה-8,000" של "כלכליסט" מהחודש האחרון עלה כי 40% מהציבור יתקשו מאוד, אם בכלל, לעמוד בהוצאה לא מתוכננת של 8,000 שקל.

אולי זו הסיבה שבגללה מחאת הקוטג' עשתה את מה שמחאות צרכניות חילוניות לא עשו לפניה. מעמד הביניים הישראלי רווי. הוא כמו אגם שעומד לעלות על גדותיו, לפרוץ את הסכר ולשטוף איתו הכל. כל טיפה נוספת שיתיזו עליו עלולה להביא לאסון. את הניצנים לכך היה אפשר לראות כבר בפברואר, כשהציבור הישראלי אמר לא לממשלה שניסתה להעמיס על גבו עוד 20 אגורות לליטר דלק. היה קשה להאמין ש-20 אגורות הן שיצליחו להוציא את הציבור הישראלי האדיש מכליו, אבל זה עבד, כי במצב הנוכחי כל אגורה מספיקה כדי לשבור את גב הגמל. כמה ימים של מחאה ציבורית עשו את שלהם, ושר האוצר וראש הממשלה התקפלו. משמרות המהפכה של מעמד הביניים רשמו ניצחון קטן, אך חשוב. הניצחון השני, והחשוב יותר, התרחש לפני שבוע, כשהציבור הישראלי הצליח להוריד על ברכיו שתיים מהחברות הגדולות במשק – תנובה ושטראוס. אחרי שבועיים של חרם צרכני, שהצליח לגבור על הנטייה הישראלית לנפח סיפור למשך יום או יומיים ואז לעבור לסיפור הבא, נכנעו ענקיות המזון ללחץ והורידו את מחירי הקוטג'.

3.
אודה ולא אבוש: הניצחון הזה שינה בי משהו. עד לאותו רגע ביום חמישי שעבר, לא חשבתי שמחאות צרכניות יכולות להיות אפקטיביות בישראל 2011. הופתעתי. יותר מזה, הרגשתי רוממות רוח של ממש מכך שהציבור הישראלי הצליח לעשות משהו ביחד. אם לחטוא במילים גסות, הבנתי פתאום את פירושה של סולידריות. אם להשתמש במטפורה של מישהו אחר – פתאום הבנתי איך נראה קפיטליזם מנקודת מבטו של הקונה ולא של המוכר. קפיטליזם שנזכר שמלבד צד ההיצע, יש גם את צד הביקוש. אבל מעמד הביניים עדיין רווי, עדיין מאיים לפרוץ. לכן, במקום לחכות לפעם הבאה שתבוא – והיא תבוא – את המומנטום הציבורי צריך לנצל עכשיו כדי להוכיח אחת ולתמיד שמעמד הביניים אינו אסקופה נדרסת.

אלה היו כמה שנים של התייקרויות בלתי פוסקות. רובן ככולן, בדרך זו אחרת, התממשו פשוט כי אפשרנו לאנשים אחרים לחגוג על גבנו. מוצרי מזון רבים התייקרו בעשרות אחוזים, מחירי הדירות עדיין מטפסים בלי גבול, החשמל, המים, הדלק שעלה לשיאים חדשים וגם בעולם הפיננסי, שמסובך בהרבה מעולם הקוטג', דמי הניהול עולים בלי די. אפילו ההתנהלות הפרועה של הבנקים למשכנתאות שדחפו את הציבור לקחת משכנתאות צמודות לפריים, גרמו לכך שכיום, אותו ציבור נאלץ להתמודד עם גידול בלתי פוסק בהחזרים החודשיים בשל עליית הריבית.

הכל עולה, הכל מתייקר ולכולם יש סיבות מצוינות: הביקושים העולמיים למזון גדלים, הבצורת מכה באזורנו, היצע הנדל"ן קטן מהביקוש. אם יש משהו שמחאת הקוטג' הוכיחה הוא שלכל התייקרות יש כתובת, אלא שלרוב הציבור הרחב לא יודע מהי. במחאת הקוטג', הכתובת היתה ברורה להפליא – זהבית כהן ועפרה שטראוס – ולכן היא היתה אפקטיבית. כך גם במקרה של העלאת המס על הדלק. ביתר המקרים, הציבור לא הצליח למצוא את האחראים, את אלה שגרגרנותם מצליחה להוציא לנו מהארנק עוד כמה שקלים מדי חודש, ולכן הציבור לא הצליח לפעול.

4.
לא עוד. אם מעמד הביניים רוצה לעמוד על שלו, להוכיח גם לפוליטיקאים וגם לתאגידים הגדולים שכוחו במותניו, הוא חייב לדעת בפני מי הוא עומד. הוא צריך לדעת שמאחורי המחירים המופרזים שאיתם הוא צריך להתמודד מדי יום יש אנשים עם פנים ושמות. דווקא בתקופה זו הבנק הבינלאומי החליט לייקר את עמלת דמי ניהול ניירות ערך ב-4% ללא הצדקה נראית לעין. "כלכליסט" חשף בימים האחרונים שעמלה זו חולבת מהציבור מדי שנה 840 מיליון שקל. בעליו של הבנק הבינלאומי, צדיק בינו, צריך להיות הכתובת של המחאה הצרכנית הבאה. ואם קשה מדי להחרים בנק, יש פתרונות: בינו מחזיק גם בקבוצת פז; אפשר להחרים את תחנות הדלק שלו ואת חנויות yellow עד שיימאס לו, כמו שנמאס לתנובה, שטראוס וטרה.

בינו לא צריך להרגיש לבד. דמי הניהול בקופות הגמל התייקרו בחמש השנים האחרונות ב35%. שני הגופים הגדולים בשוק זה הם בתי ההשקעות פסגות ואקסלנס. בעליו של הראשון היא קרן אייפקס, שאותה מנהלת לא אחרת מזהבית כהן. הבעלים של אקסלנס הוא יצחק תשובה. שניהם צריכים להיות יעד לחרם ציבורי. לשיעור המע"מ המופרז שאנו משלמים על כל דבר שאנו צורכים יש שני אחראים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. גם הם צריכים להוות מטרה.

זה הזמן לעמוד על שלנו. להחרים. למחות. זו לא שנאת עשירים, זו הגנה עצמית. הנטל שסוחב מעמד הביניים מכריע את גבו בכל העולם. אין שום סיבה להתנתק מהגל הזה. סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה "זמן הזעם". אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם.