על הכעס

1.
בכל יום שישי מעמד הביניים מת מחדש. זה קורה כשאתה ניגש לקופה ומתחיל להוציא את הדברים מהעגלה. בזמן שהקופאית מצפצפת אותם על המסוע, אתה עושה הכל בשביל להילחם בדחף האיום להגניב מבט אל מסך המחשב.

רק לא לראות את המספרים רצים, את השורה התחתונה תופחת. מדי פעם אתה נכנע ליצר הארור ונכווה מיד. 200 שקל. 250 שקל. ריבונו של עולם, מה כבר לקחת? קוטג', ביצים, גבינות. והנה זה כבר 300 שקל. והרי ידעת מההתחלה שזה לא ייגמר בפחות מ-350 שקל. אם נאלצת לקנות הפעם גם חיתולים או מזון תינוקות, לא תצא בפחות מחצי אלפייה. כשהקופאית מושיטה לעברך את החשבונית, אתה זורק הצצה נואשת ברשימה. אולי בכל זאת תמצא איזו טעות. אולי תצליח לגלח איזה שקל או שניים, כאילו שזה מה שיושיע. בזמן שאתה בולע את כבודך למשמע השאלה "רגיל או תשלומים", אתה מוכן להישבע לעצמך שממש לא מזמן המחירים לא היו כאלה, שהיית יכול להיכנס לסופר מבלי לצאת עם גיהוץ בגובה של כמה אחוזים טובים מהמשכורת שלך. אתה מוכן להישבע לעצמך שעד לפני רגע לא היה כאן יקר כל כך. וזו אותה תחושה שמלווה אותך כשאתה ממלא דלק, או מגלה בתיבת הדואר חשבון או שניים לתשלום.

תחושת הבטן הזו אינה מוטעית. האינפלציה המצטברת בישראל בחמש השנים האחרונות הסתכמה ב-16.8%. המדד הכללי אינו חזות הכל. מדד מחירי המזון בחמש השנים האחרונות, כולל הירקות והפירות, עלה ב-29%. במילים אחרות, קנייה שבועית של 200 שקל לפני חמש שנים עולה היום 260 שקל. מי שקנה ב-500 שקל, משלם היום 645 שקל. עבור אדם מהקצה התחתון של מעמד הביניים, קרי מהעשירון השישי, מדובר ב-10% מהכנסתו החודשית. כל קנייה שבועית בסופר, ארבע קניות כאלה והלכו 40% מהמשכורת.

2.
לרוע המזל, זה לא סוף הסיפור. נתוני הלמ"ס מראים שמשפחה ממוצעת ממעמד הביניים הולכת ושוקעת באוברדראפט שלא ברור איך אפשר לצאת ממנו. החשבון כל כך פשוט, שזה מבהיל. הכנסתה החודשית (נטו) של משפחה ממוצעת מהעשירון השישי עמדה ב-2008 (השנה האחרונה שיש נתונים לגביה) על 11,263 שקל. מנגד, הוצאותיה החודשיות של אותה משפחה על מוצרי צריכה הסתכמו ב-12,333 שקל. בשורה התחתונה, משפחה כזו נכנסת מדי חודש למינוס של קצת יותר מאלף שקל. בכל חודש. זהו מינוס של יותר מ-12 אלף שקל בשנה, בכל שנה. אגב, הריבית הממוצעת על המינוס, נכון למאי 2011, עמדה על 10.93%.

בעשירון התשיעי, הקצה העליון של מעמד הביניים, המצב משקף תמונת ראי מדויקת: בידי משפחה ממוצעת בעשירון זה נשאר עודף של כאלף שקל מדי חודש. בסוף כל שנה יכולה כל משפחה כזו לצבור כ-12 אלף שקל. זה אמנם לא סכום גדול במיוחד, שיתבזבז כולו ברגע אם יתקלקלו מכונת הכביסה והמקרר, אבל הוא מראה איך פועל מנגנון העמקת הפערים בקרב הציבור הישראלי. אין פלא, אפוא, שבסקר "מבחן ה-8,000" של "כלכליסט" מהחודש האחרון עלה כי 40% מהציבור יתקשו מאוד, אם בכלל, לעמוד בהוצאה לא מתוכננת של 8,000 שקל.

אולי זו הסיבה שבגללה מחאת הקוטג' עשתה את מה שמחאות צרכניות חילוניות לא עשו לפניה. מעמד הביניים הישראלי רווי. הוא כמו אגם שעומד לעלות על גדותיו, לפרוץ את הסכר ולשטוף איתו הכל. כל טיפה נוספת שיתיזו עליו עלולה להביא לאסון. את הניצנים לכך היה אפשר לראות כבר בפברואר, כשהציבור הישראלי אמר לא לממשלה שניסתה להעמיס על גבו עוד 20 אגורות לליטר דלק. היה קשה להאמין ש-20 אגורות הן שיצליחו להוציא את הציבור הישראלי האדיש מכליו, אבל זה עבד, כי במצב הנוכחי כל אגורה מספיקה כדי לשבור את גב הגמל. כמה ימים של מחאה ציבורית עשו את שלהם, ושר האוצר וראש הממשלה התקפלו. משמרות המהפכה של מעמד הביניים רשמו ניצחון קטן, אך חשוב. הניצחון השני, והחשוב יותר, התרחש לפני שבוע, כשהציבור הישראלי הצליח להוריד על ברכיו שתיים מהחברות הגדולות במשק – תנובה ושטראוס. אחרי שבועיים של חרם צרכני, שהצליח לגבור על הנטייה הישראלית לנפח סיפור למשך יום או יומיים ואז לעבור לסיפור הבא, נכנעו ענקיות המזון ללחץ והורידו את מחירי הקוטג'.

3.
אודה ולא אבוש: הניצחון הזה שינה בי משהו. עד לאותו רגע ביום חמישי שעבר, לא חשבתי שמחאות צרכניות יכולות להיות אפקטיביות בישראל 2011. הופתעתי. יותר מזה, הרגשתי רוממות רוח של ממש מכך שהציבור הישראלי הצליח לעשות משהו ביחד. אם לחטוא במילים גסות, הבנתי פתאום את פירושה של סולידריות. אם להשתמש במטפורה של מישהו אחר – פתאום הבנתי איך נראה קפיטליזם מנקודת מבטו של הקונה ולא של המוכר. קפיטליזם שנזכר שמלבד צד ההיצע, יש גם את צד הביקוש. אבל מעמד הביניים עדיין רווי, עדיין מאיים לפרוץ. לכן, במקום לחכות לפעם הבאה שתבוא – והיא תבוא – את המומנטום הציבורי צריך לנצל עכשיו כדי להוכיח אחת ולתמיד שמעמד הביניים אינו אסקופה נדרסת.

אלה היו כמה שנים של התייקרויות בלתי פוסקות. רובן ככולן, בדרך זו אחרת, התממשו פשוט כי אפשרנו לאנשים אחרים לחגוג על גבנו. מוצרי מזון רבים התייקרו בעשרות אחוזים, מחירי הדירות עדיין מטפסים בלי גבול, החשמל, המים, הדלק שעלה לשיאים חדשים וגם בעולם הפיננסי, שמסובך בהרבה מעולם הקוטג', דמי הניהול עולים בלי די. אפילו ההתנהלות הפרועה של הבנקים למשכנתאות שדחפו את הציבור לקחת משכנתאות צמודות לפריים, גרמו לכך שכיום, אותו ציבור נאלץ להתמודד עם גידול בלתי פוסק בהחזרים החודשיים בשל עליית הריבית.

הכל עולה, הכל מתייקר ולכולם יש סיבות מצוינות: הביקושים העולמיים למזון גדלים, הבצורת מכה באזורנו, היצע הנדל"ן קטן מהביקוש. אם יש משהו שמחאת הקוטג' הוכיחה הוא שלכל התייקרות יש כתובת, אלא שלרוב הציבור הרחב לא יודע מהי. במחאת הקוטג', הכתובת היתה ברורה להפליא – זהבית כהן ועפרה שטראוס – ולכן היא היתה אפקטיבית. כך גם במקרה של העלאת המס על הדלק. ביתר המקרים, הציבור לא הצליח למצוא את האחראים, את אלה שגרגרנותם מצליחה להוציא לנו מהארנק עוד כמה שקלים מדי חודש, ולכן הציבור לא הצליח לפעול.

4.
לא עוד. אם מעמד הביניים רוצה לעמוד על שלו, להוכיח גם לפוליטיקאים וגם לתאגידים הגדולים שכוחו במותניו, הוא חייב לדעת בפני מי הוא עומד. הוא צריך לדעת שמאחורי המחירים המופרזים שאיתם הוא צריך להתמודד מדי יום יש אנשים עם פנים ושמות. דווקא בתקופה זו הבנק הבינלאומי החליט לייקר את עמלת דמי ניהול ניירות ערך ב-4% ללא הצדקה נראית לעין. "כלכליסט" חשף בימים האחרונים שעמלה זו חולבת מהציבור מדי שנה 840 מיליון שקל. בעליו של הבנק הבינלאומי, צדיק בינו, צריך להיות הכתובת של המחאה הצרכנית הבאה. ואם קשה מדי להחרים בנק, יש פתרונות: בינו מחזיק גם בקבוצת פז; אפשר להחרים את תחנות הדלק שלו ואת חנויות yellow עד שיימאס לו, כמו שנמאס לתנובה, שטראוס וטרה.

בינו לא צריך להרגיש לבד. דמי הניהול בקופות הגמל התייקרו בחמש השנים האחרונות ב35%. שני הגופים הגדולים בשוק זה הם בתי ההשקעות פסגות ואקסלנס. בעליו של הראשון היא קרן אייפקס, שאותה מנהלת לא אחרת מזהבית כהן. הבעלים של אקסלנס הוא יצחק תשובה. שניהם צריכים להיות יעד לחרם ציבורי. לשיעור המע"מ המופרז שאנו משלמים על כל דבר שאנו צורכים יש שני אחראים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. גם הם צריכים להוות מטרה.

זה הזמן לעמוד על שלנו. להחרים. למחות. זו לא שנאת עשירים, זו הגנה עצמית. הנטל שסוחב מעמד הביניים מכריע את גבו בכל העולם. אין שום סיבה להתנתק מהגל הזה. סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה "זמן הזעם". אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם.

שיחות סגורות מאד

אמש נחתה בתיבת הדוא"ל של הכתבים הכלכליים הודעה מדוברות משרד האוצר בעקבות דברים שפורסמו בחדשות ערוץ 2. הנה לשון ההודעה:

‏‏‏ל' חשון תשע"א
‏07 נובמבר 2010

הודעה לעיתונות
לשכת שר האוצר שטייניץ מכחישה בתוקף את הפרסומים לפיהם קיים הסכם לגבי האברכים

לשכת שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, מכחישה בתוקף את כל הפרסומים בכלי התקשורת לפיהם נחתם הסכם המסדיר העברת תקציב בגובה 110 מיליון שקל לטובת הסדרת המשך העברת הכספים לאברכים הלומדים בישיבות.
מלשכת שר האוצר נמסר כי "לא נחתם כל הסכם עם יו"ר ש"ס או עם כל גורם פוליטי אחר בנושא זה. מדובר בניסיון פתטי נוסף של גורמים בכנסת להרוויח כותרת ולהסית ציבור שלם כנגד הממשלה".
מלשכתו של שטייניץ נמסר עוד כי שר האוצר אמר בשיחות סגורות שהוא אינו מתנגד להסדיר את הנושא באמצעות הליך חקיקה כפי שקבע בית המשפט העליון לפני מספר חודשים.

לפרטים נוספים- יובל לידור, יועץ התקשורת לשר האוצר 050-6237081

אה וואלה? בשיחות סגורות זה היה? איזה מגניב. ממש מידע פנים. עכשיו אני מרגיש עיתונאי מקצועי.

לך לעזאזל, מר איצקוביץ

0.

אחד הדברים שגורמים לי לאהוב את העבודה שלי, הוא העובדה שלמרות שאני רק ילד בן כמעט-30, יש לי יכולת (לפחות חלקית) לקום בבוקר, ובדרכי לעבודה להחליט מה יקראו למחרת עשרות אלפי זוגות עיניים ויותר, רק בגלל שמשהו ממש ממש עצבן אותי באותו בוקר.

זה לא קורה המון – שחדשות נולדות מתוך הבטן – אבל זה קורה. וכשזה קורה, כשחדשות נולדות מהבטן, זה בדרך כלל מרגיש טוב יותר מסתם חדשות.

1.

זה מה שהיה אתמול. קמתי בבוקר, קראתי ידיעה בדה-מארקר על עמותת מגדל אור, שבית המשפט המחוזי בחיפה החליט למנות לה מפרק זמני בגלל גירעון מצטבר של 9 מיליון שקל. מדובר בעמותה שמזה עשרות שנים מעניקה במסירות שירותי שיקום לעיוורים על מנת שיוכלו להשתלב באופן נורמלי, או כמעט נורמלי, בחברה הכללית. על שירותיה נסמכים 3,500 עיוורים. לפני שהחליט בית המשפט לפרק את העמותה, הוא ביקש לראות האם משרד הרווחה מוכן לכסות את הגירעון. משרד הרווחה סירב.

אני ממליץ בחום לקרוא עוד קצת בעניין בעבודה שחורה.

משפט אחד קומם אותי במיוחד בידיעה שהתפרסמה בעיתון. מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, אמר כי משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את גירעונה של העמותה שהגיע למצבה העגום בגלל ניהול קלוקל מצד ההנהלה.

2.

המשפט הזה הרתיח לי את הדם.

2.5.

התגובה הייתה שני עמודים בעיתון שמתפרסם הבוקר. והיה גם טור.

3.

באמת מר איצקוביץ? משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את כיסוי הגירעון של העמותה שהגיעה למצבה רק בגלל ניהול כושל? ברצינות? חבל שמשלם המסים צריך לממן את המשכורת שלך, מר איצקוביץ.

תהיתי היכן היית כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו, מבלי שמישהו שאל אותו, את גירעונות העתק של קופות החולים, או את הסדר פריסת החובות של הקיבוצים, או את כספי מימון המפלגות ומימון הבחירות (שאינם צמודים למדד או נושאי ריבית) או את הגירעונות של הרשויות המקומיות השונות, שהמדינה מעבירה להן מענקי איזון בגובה של מיליארדים מדי שנה, רק בגלל שלא ניתן לפרק אותן כמו שניתן לפרק את עמותת מגדל אור.

תהיתי היכן היית, מר איצקוביץ, כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו את בניית ההתנחלויות, את השמירה על ההתנחלויות, את מיגון ההתנחלויות, את הכבישים העוקפים המובילים להתנחלויות, את פינוי ההתנחלויות, את הפינוי מחדש של ההתנחלויות. היכן היית מר איצקוביץ? נמנמת? לא ידעת? לא שמעת? לא שמת לב שאפאחד מעולם לא שאל את משלם המסים מה בדיוק הוא היה רוצה שיעשו עם הכסף שלו?

4.

לעזאזל איתך מר איצקוביץ. 9 מיליון שקל זה לא כסף. אם מישהו היה מועל בסכום הזה במשרד הרווחה, אף אחד לא היה שם לב בכלל. זה בקושי עיטוש. תקציב המשרד שלך לשנת 2010 הסתכם ביותר מ-4 מיליארד שקל. התקציב השנתי לאבטחת שר הרווחה בוז'י הרצוג הוא 3 מיליון שקל (והתקציב השנתי של אבטחת כל שרי הממשלה הוא יותר מ-85 מיליון שקל). מה זה בשבילך 9 מיליון שקל? מה הם בשבילך 3,500 עיוורים?

5.

ולמרות האטימות הגועלית של מר איצקוביץ במקרה זה, השאלה האמיתית שעומדת כאן על הפרק היא לא עתידה של עמותת מגדל אור, אלא עתיד השירות הניתן היום לעיוורים באמצעות העמותה, והאחריות של הממשלה לתושביה ולשירות שהיא אמורה להעניק להם.

אם המדינה החליטה שחלק מהשירותים שניתנים לתושביה, ובעיקר לקבוצות החלשות והפגיעות באוכלוסייה, ניתנים באמצעות המגזר השלישי, שנסמך ברובו על מימון ממשלתי, תתכבד נא המדינה ותיקח על כך אחריות. המדינה צריכה לדאוג לפקח ברצינות על העמותות שהיא תומכת בהן, לוודא כי פעילותן תקינה ועומדת באמות מידה מסוימת – ברמת השירות, ברמת הניהול ובפרמטרים נוספים. המדינה צריכה לוודא כי העובדים ומקבלי השירותים לא יהיו אלה שיסבלו במקרה של הנהלה שסרחה באחת העמותות, כפי שאולי קרה במגדל אור. כשם שהמדינה יודעת לפזר מועצה מקומית משום שלא הצליחה לאשר תקציב, למשל, ולמנות תחתיה ועדה קרואה (כפי שקרה למשל בירוחם עם עמרם מצנע), כך היא יכולה לעשות במקרה של עמותות בהן היא תומכת.

6.

כל עוד אנו חיים במסגרת של מדינה, הרי שהמדינה אחראית לתושביה, בין אם תרצה ובין אם לא. אין לה כל צידוק אחר. אז כן, מר איצקוביץ, יכול להיות שאתה עושה דברים מדהימים ונפלאים לאורך כל השנה, אבל כאן נפלת. תתפלא, מר איצקוביץ, אבל משלם המסים צריך לכסות את גירעונה של עמותת מגדל אור. היה עדיף אם הסכום הזה היה מגיע מכיסך האישי, מר איצקוביץ, משום שאתה זה שמעלת בתפקידך לאורך השנים כשלא וידאת שהעמותה הזו מתנהלת באופן תקין. אבל כעת, משהגיעו הדברים לאן שהגיעו, לא העיוורים צריכים לשלם את המחיר. כל עוד אנחנו חברה סולידרית, שאינה מתעלמת מאנשים שהגורל היכה בהם – אנשים שכל חטאם הוא שהם דווקא מנסים להשתלב בחברה היצרנית הנורמטיבית – כל עוד זהו המצב, הרי שהציבור צריך לשלם את המחיר הזה. למעשה, אני אשמח שלראשונה ייעשה שימוש נאה בסכומים שאני מפריש מדי חודש למס הכנסה.

משל המערה

אני לא נוהג לעשות זאת, אבל הפעם החלטתי לחרוג.
קראתי את טורו של עורך דה מארקר, גיא רולניק, במוסף סוף השבוע של העיתון. הפעם, כמו גם בפעמים אחרות, החליט רולניק לכתוב טור מז'אנר ה"הקורא שואל, העורך עונה". קראתי פסקה אחר פסקה, וראיתי כיצד מנסה רולניק להוליך אותי אל האמת.
כל העסק הזה הדהד לי כמשהו מוכר. ואז, סתם כך, הבנתי למי רולניק מנסה לדמות את עצמו.

חיים, תדליק את האור

טור שלי שהתפרסם אתמול (3.5) בעיתון:

אין ממשלה בישראל. זה המסר הפשוט שעולה מכיוון משכן הכנסת. אין ממשלה בישראל, אחרת אין דרך הגיונית להסביר כיצד ייתכן שחבר כנסת יחיד, פוליטיקאי ממולח ככל שיהיה, מצליח לעצור בגופו ראש ממשלה, שר אוצר ושר תמ"ת ואת פמליית פקידיהם, ולהוריד לטמיון תוכנית ממשלתית שמיושמת זה ארבע שנים ושהמדינה השקיעה בה עד כה חצי מיליארד שקל.

תוכנית ויסקונסין, או בשמה השני – התוכנית שח"כ חיים כץ הצליח להרוג בלי שאיש עצר בעדו – היא רק משל להיעדר המשילות בישראל. צריך להבין: אין מדובר כאן באיזה כביש או גשר. מדובר בתוכנית ממשלתית שהושקה בשנת 2005 אחרי שעות עבודה רבות של תכנון והתאמה למציאות הישראלית; תוכנית שעברה שינויים מוצדקים במהלך הדרך כדי שתשיג את המטרה שלשמה הושקה – צירוף מובטלים "קשים" לשוק העבודה; תוכנית שיש לה יעדים ברורים ומדידים שהממשלה בודקת באופן שוטף כדי שתוכל לתקן את התוכנית במידת הצורך; תוכנית שנוגעת לחייהם של אנשים, לדיני נפשות ממש; מדובר בנושא שנמצא כה גבוה בסדר יומה של הממשלה עד כדי כך שעלה לדיון בישיבתה הראשונה של ממשלת נתניהו לאחר הבחירות. והנה, בכל זאת, הצליח חיים כץ להרוג את התוכנית בשבוע שעבר. רק השבוע נזכרו בנימין נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ להתרעם ולהזדעם.

הצורה שבה הצליח חיים כץ להרוג את תוכנית ויסקונסין היא דוגמה יוצאת דופן לאופן הקלוקל שבו פועלת הדמוקרטיה בישראל. כץ משמש כיו"ר ועדת העבודה של הכנסת, ולכן הצעת החוק הממשלתית להרחיב את תוכנית ויסקונסין לפריסה כלל־ארצית (במקום ארבעה מוקדים כיום) הגיעה אל שולחנו לפני חודשים רבים. בסוף שנת 2009 החליט כץ כי אין הוא מאשר את הצעת החוק, אלא מבקש להאריך את פעילותה של התוכנית הקיימת בארבעה חודשים, כדי "ללמוד את החומר בעיון הדרוש".

ארבעה חודשים חלפו. אם חשבתם שכץ ערך סיורים לרוחבה של הארץ, נפגש עם מומחים, שמע עדויות וקיים עשרות דיונים בנושא – התבדיתם. למעשה, עד לשבוע שעבר לא קיים כץ ולו דיון אחד בנושא. כדאי לחזור שוב: כץ לא קיים אף לא דיון אחד בתוכנית ויסקונסין מאז סוף דצמבר 2009. כעת, ערב מועד פקיעת התוקף של התוכנית, העלה כץ את ההצעה לסדר היום, אולם החליט כי הוא מסרב לאשר לתוכנית הארכה נוספת ולהרחיבה לפריסה ארצית.

אם חשבתם שההחלטה התקבלה לאחר דיון מעמיק ולאחר הצבעה דמוקרטית בנושא שוב טעיתם. למעשה, כץ מרח את הזמן עד יום לפני פקיעת התוקף של תוכנית ויסקונסין, ולא קיים כל הצבעה על הצעת החוק. הוא פשוט הודיע שהוא מוריד את הדיון מסדר היום. לא הצבעה דמוקרטית, לא דיון ציבורי. כלום. רק דמוקרטיה נוסח חיים כץ, ולעזאזל כל היתר. ועל כך נאמר בסוף ספר שופטים: "ובימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".