כששני פקידים מחליטים לקצץ לכם 40% מהפנסיה

הממונה על שוק ההון דורית סלינגר, הרגולטורית של הפנסיה, ממשיכה במלוא המרץ לקדם את תוכניתה שצפויה לקצץ את בסיס הפנסיה של הפורשים בקרנות הפנסיה בשנים הקרובות. מדובר בשינוי האופן שבו קרנות הפנסיה מחשבות את הפנסיה החודשית של מי שמגיעים לגיל הפרישה.
כיום, בגלל שהריבית שמשמשת את קרנות הפנסיה לחישוב הפנסיה החודשית גבוהה משמעותית מאשר הריבית בעולם הממשי, המשמעות היא כי קרנות הפנסיה נכנסות לגירעון. את הגירעון הזה, שמוערך כיום בכ-20% ויותר, משלמים דור החוסכים הצעירים, שחלק מהכסף שהם חוסכים הולך לטובת מימון הפנסיה של הפנסיונרים.
בשביל לפתור את בעית הסבסוד הצולב, סלינגר הודיעה בחודש יולי האחרון כי תשנה את שיטת חישוב הפנסיה החודשית, באופן שישית את הגירעון על הפנסיונרים עצמם. המנגנון שסלינגר בחרה בו הוא זה: ביום הפרישה לפנסיה הפנסיונרים עדיין יקבלו את הפנסיה שהיו אמורים לקבל אם הריבית בעולם לא היתה נמוכה. אלא שמאותו רגע, ולאורך כל תקופת הפנסיה (20 שנה), בסיס הפנסיה החודשית יילך ויתקצץ משנה לשנה.
בכמה? בגלל שמדובר בתקופה של 20 שנה, מדובר בקיצוץ שמוערך ב-35%-45% ואפילו יותר. כך שפנסיה חודשית התחלתית של 5,000 שקל עלולה להפוך בסופו של דבר ל-3,000 שקל בחודש ככל שהפנסיונר הולך ומזדקן.


pension

חוסר השקיפות בפנסיה

בכירים בגופי הפנסיה ששוחחתי איתם בשבועות האחרונים מתנגדים למהלך של סלינגר. אף אחד מהם לא הסכים להיות מצוטט בשמו ולצאת בגלוי נגד הממונה ואנשיה, מחשש שבעתיד הדבר ייחשב לרעתם. עם זאת, בדיונים ובפגישות שנערכים בין אותם בכירים לבין סלינגר ואנשיה הם מביעים את התנגדותם, כך לפחות הם טוענים. סלינגר ואנשיה, אגב, טוענים בדיוק את ההיפך (עוד על כך, בהמשך).
בשבוע שעבר אגף שוק ההון זימן אליו את האקטוארים של חברות הביטוח (אנשי המקצוע שחלק מתפקידם הוא להעריך מה גובה ההתחייבויות הפנסיונית של הקרנות וכל מה שכרוך בכך) לפגישה בה הוסבר להם כיצד עליהם ליישם את המנגנון החדש. האקטוארים ששוחחתי איתם הביעו מרמור על כך שהפגישה היתה לצורך דיון טכני בלבד ולא לשם היוועצות. ככל הידוע, חלקם הביעו את הסתייגויותיהם המשמעותיות מהמנגנון החדש שסלינגר מציעה.
ההסתייגויות העיקריות של האקטוארים ויתר אנשי המקצוע היא שהמנגנון שסלינגר מציעה יחשוף את הפנסיונרים לאי ודאות קשה לגבי מה תהיה הפנסיה שלהם (יותר מאשר היום אפילו). באיזו דרך בדיוק קרנות הפנסיה יודיעו לפנסיונרים כי הפנסיה החודשית שיתקבלו בתחילת הדרך תלך ותתקצץ ובאיזה שיעור?


הסיכוי היחידי שבו הפנסיה הזו לא תתקצץ היא אם קרנות הפנסיה יצליחו לאורך זמן להשקיע את הכסף של הפנסיונרים (הכסף ממשיך להיות מושקע ברובו בשוק ההון עד המוות) ולהשיג עליו תשואה גבוהה מאוד. רק שעם זה יש שתי בעיות, כך לפי אנשי המקצוע. ראשית, אין כל ערובה שלאורך זמן קרנות הפנסיה יצליחו להשיג תשואות גבוהות כאלה, בטח לא בעולם של ריביות נמוכות כל כך. ושנית, וחשוב יותר, בשביל להשיג תשואות גבוהות יותר צריך להשקיע את כספי הפנסיונרים באפיקים מסוכנים יותר. ולהשקעות מסוכנות יש חיסרון משמעותי – הן עלולות ליצור תנודתיות משמעותית בפנסיה. שנה היא תרד, שנה היא תעלה. לא בטוח שהפנסיונרים עצמם היו רוצים בכך.
הסתייגות אחרונה היא כי אם כבר מחילים את המנגנון הבלתי שקוף הזה, שבו הפנסיונרים לא יכולים לדעת מה צפוי לקרות להם (מלבד זה שבוודאות בסיס הפנסיה שלהם יילך ויצנח), לפחות היה ראוי ליצור דור מעבר כלשהו שלא ישלם את המחיר. כלומר, להמשיך לסבסד את מי שיפרשו בשנים הקרובות, ולאחר מכן להחיל את המודל. זו הרי לא אשמת הפורשים שהריביות בעולם נמוכות, ולא היה להם מספיק זמן להיערך לשינוי.

מה יקרה למדיניות ההשקעות?

סייג נוסף של חלק מאנשי המקצוע הוא שסלינגר ואנשיה אמנם מניחים שגופי הפנסיה ישנו את מודל ההשקעות שלהם לפנסיונרים, אבל כלל לא בטוח שזה יקרה. גופים שייקחו סיכונים גדולים יותר בהשקעת כספי הפנסיונרים יחשפו אותם לתנודתיות גבוהה בפנסיה.
אבל מנגד, לא בטוח שלגופי הפנסיה בכלל יהיה תמריץ לעשות את זה. אחרי הכל, זו ההוראה של הרגולטור שמשנה את האופן שבו הפנסיה תחושב, ותקוצץ. גופי הפנסיה לא אשמים בכך, ויוכלו להפנות את האשמה אל הרגולטור. למה הם בכלל צריכים לקחת סיכונים גבוהים? הרי אחרי שהפנסיונר פורש לפנסיה, התחרות בין גופי הפנסיה (שזעומה גם כך) מתה לחלוטין כי לא ניתן לעבור מקרן אחת לקרן אחרת. במצב כזה, כשהפנסיונר הוא שבוי מוחלט, איזה תמריץ יש בדיוק לגופי הפנסיה להשקיע את הכסף שלו באפיקים מסוכנים?
בנוסף, בגופי הפנסיה טוענים כי יש סתירה בין הוראה קודמת של אגף שוק ההון לכך שקרנות הפנסיה צריכות לנסות לשמור על הערך הריאלי של הפנסיות החודשיות, כלומר להשקיע את הכסף כך שהאינפלציה לא תשחוק את הפנסיה החודשית. כעת, אם המהלך החדש גורם לגופי הפנסיה להשקיע את הכסף באפיקים מסוכנים יותר, כיצד שתי ההוראות מתיישבות?
באגף שוק ההון מסבירים כי אין סתירה, מאחר שאחרי המהלך החדש המשמעות של שמירה על הערך הריאלי של הפנסיה משמעה לקחת סיכונים גדולים יותר, שכן אחרת אין דרך לשמור על הערך הריאלי של הפנסיה, כי היא תישחק. אם המשפט הזה נשמע לכם מסובך מדי, זה לא במקרה. גם בשוק הפנסיה לא מבינים אותו עד הסוף.
בכל מקרה, בין גופי הפנסיה אין עדיין תמימות דעים לגבי מה יקרה למדיניות ההשקעות שלהם ביום שאחרי. הדיונים על כך בגופי הפנסיה עצמם נמצאים עדיין בחיתוליהם.

חוסר השקיפות בתהליך

אבל מה שאולי הכי מרגיז בסיפור הזה, הוא האופן שבו כל התהליך הזה מתנהל. עם כל הכבוד לסלינגר ולאנשיה, לא ייתכן שהחלטה כל כך דרמטית, שתשפיע בצורה מהותית על עתידם של כל כך הרבה אנשים, תתקבל אחרי תהליך לא שקוף של חשיבה, על ידי שני אנשים וחצי.
באגף שוק ההון מספרים כי במשך שנתיים הם שמעו כל מומחה שהיה לו משהו להגיד בנושא, ובסופו של דבר הגיעו לכדי ההחלטה שהגיעו אליה. אבל עצם זה שקיימו תהליך התייעצות, מסודר יותר או פחות, עוד לא הופך את ההחלטה שהתקבלה לנכונה, ובעיקר לא הופך את התהליך לשקוף. הוא לא.
גם מה שקורה בימים אלה, כשאגף שוק ההון נמצא בדיונים מול גופי הפנסיה, גם זה אינו שקוף. לראייה, שני הצדדים – פקידי האגף מצד אחד ואנשי גופי הפנסיה מצד שני – מספרים סיפורים שונים לחלוטין. באגף טוענים כי גופי הפנסיה התיישרו ומסכימים איתם על נכונות המהלך. בגופי הפנסיה טוענים את ההיפך הגמור. בחוסר שקיפות כזה, וכשמשרד האוצר מדיר את הציבור הרחב מהתהליך עצמו ולא מוכן לחשוף מה קורה בפנים, איך מישהו יכול לדעת מה האמת?
חושבים שסיפור מתווה הגז נעשה באפילה? הצחקתם את אגף שוק ההון. על מתווה הגז עבדו לפחות חמישה פקידים, קיימו פגישות שתועדו לפחות בסיכומי דיון, קיבלו ניירות עמדה שגלויים לעיון הציבורי וקיימו שני ימי שימוע פתוחים בכפר המכביה ששודרו בלייב. זה לא המון, אבל זה עולם ומלואו לעומת התהליך שבו נעשה סיפור הפנסיה הזה – באפילה מוחלטת.


בהחלטה כל כך דרמטית, שמשפיעה על כל כך הרבה אנשים, היה ראוי לקיים הליך ציבורי יותר, שקוף יותר, משתף יותר. בסוף זו הפנסיה שלנו, לא כדאי שניקח איזשהו חלק בדיון הזה? האם אגף שוק ההון עשה מתישהו סקר מה הפנסיונרים מעדיפים? האם הם מעדיפים יציבות בפנסיה החודשית גם אם היא תהיה נמוכה יותר, או שמא הם מעדיפים שמנהלי ההשקעות ייקחו סיכונים על הכסף שלהם?
וזו השורה התחתונה, השינוי שסלינגר מקדמת במרץ חושף את הבעייתיות הקשה שיש בתוך מודל הפנסיה הנוכחי – האקראיות המוחלטת שאנחנו החושפים חשופים אליה. אם נצא לפנסיה בתקופה שבה הריביות נמוכות, הרגולטור ייתן לנו פטיש בראש ויקצץ את הפנסיה. אם בתקופה שנצא לפנסיה הבורסות יצנחו ולא יתאוששו, הפנסיה תתכווץ. הסיכון כולו עלינו.
בשביל להקטין חלק מהסיכון הזה, הדיון היה צריך להיות אחר. לא דיון טכני במנגנון שסלינגר מציעה, אלא דיון ערכי, רחב יותר. כלומר, סלינגר היתה יכולה לשים על השולחן את הבעיה, ולהגיד – זה גדול עלי. זה מחייב דיון ציבורי רחב יותר, של פקידים נוספים עם סמכויות נוספות. בדומה למהלך של דיויד גילה – שהכריז, נושא הגז לא יכול להיות מטופל רק דרך העיניים של פקיד שחושב על התחרותיות בלבד – כך גם סלינגר היתה יכולה לעשות זאת. תחת זאת היא בחרה בדרך לא שקופה, ולא ציבורית.

אין ברירה, מוכרחים לדבר על פנסיה

בתחילת הפוסט הזה, הבהרה כפולה:
אני *לא* חושב שנושא הפנסיות הצבאיות הוא הנושא הכי חשוב בדוח ועדת לוקר. ממש לא.
אני *כן* חושב שמערכת הביטחון עושה שימוש בנושא הזה, בגלל שהוא טעון ושנוי במחלוקת, בשביל לפזר עשן, לסחוף לשם את דעת הקהל הציבורית, תוך כדי גיוס (גם אם בעקיפין) של נשות הקבע ויצירת דה-מוראליזציה אמיתית בשורות משרתי הקבע, וכל זה בגלל שמה שהכי מפחיד אותם הן ההמלצות לגבי שקיפות ובקרה. זו רק דעתי, שמבוססת גם על שיחות עם גורמים רלוונטיים, אבל היא רק דעה.
אבל אם כבר נושא הפנסיה בכותרות, מי אני שאלחם בזה. אז הנה מה שאני חושב על העניין, בהקשר קצת רחב יותר, של המשק כולו, ולא רק של הצבא.

כך מת עולם הפנסיה הישן, שבו המדינה לקחה אחריות על העתיד שלכם

עולם הפנסיה בישראל נחלק לשניים בתהליך הדרגתי מאמצע סוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000. מי שהתמזל מזלו להיות שם קודם שייך לעולם הפנסיה הישן, שזו פחות או יותר הדרגה הכי קרובה לאלוהים, במונחים פנסיוניים. מי שאתרע מזלו (כמוני) להגיע לשם רק אחר כך, מצא את עצמו נכנס לעולם הפנסיה החדש, ומפה והלאה הוא צריך לקוות שאלוהים יהיה איתו (איך התחלתי לדבר על אלוהים, השד יודע).


עולם הפנסיה הישן נחלק גם הוא לשניים. מי שנכנס לשירות המדינה (או לשלטון המקומי, או לחברות הממשלתיות, או לאחת מארבע האוניברסיטאות הגדולות), נמצא בעולם הפנסיה המושלם – עולם הפנסיה התקציבית. בעולם הזה, המדינה לוקחת 100% אחריות על העתיד של העובדים ביום שבו לא יעבדו יותר לפרנסתם. 100% אחריות פירושו שעד תחילת שנות ה-2000, העובדים אפילו לא חסכו שום דבר לפנסיה בעצמם, אלא המדינה הבטיחה להם את הכל. הכל פירושו צבירה של 2% בשנה (ולמיוחסים, 3% בשנה, 4%, ולחלקם אפילו 6% ו-7% בשנה), עד למקסימום של 70% מהשכר האחרון (ולמיוחסים – גם יותר מזה, 76% ואפילו 100% במקרים מסוימים).
עולם הפנסיה הזה היה כל כך מושלם, שעד לאחרונה, הפנסיה הזו המשיכה לעלות גם אחרי שהעובדים יצאו לפנסיה, כי היא היתה צמודה לשכר של העובדים שעדיין במערכת. כלומר, אם העובדים קיבלו העלאת שכר, גם הפנסיונרים קיבלו. למה זה הגיוני? אין לי מושג, אבל ככה זה עבד עד לשנים האחרונות ממש.
צריך להגיד ביושר, מלבד ההטבה המופלאה לעובדים, זה עזר גם למדינה, בשני אופנים. ראשית, עד תחילת שנות ה-2000, המדינה דפקה את העובדים שלה (לא בכל המגזרים), כי השכר שחושב לצורך פנסיה לא היה השכר המלא, אלא רק בסיס השכר, שהיה נמוך למדי. בשלב מסוים ההסתדרות קלטה את הטריק ובשנים האחרונות זה סודר, וכיום כמעט כל רכיבי השכר של מי שנמצאים עדיין בפנסיה תקציבית נחשבים לצורך הפנסיה.
אבל מעבר לזה, במשך עשרות שנים המדינה יכלה לא לשים בצד אפילו שקל לפנסיה, ובעצם לדחות את כל התשלומים האלה לעתיד (ובינתיים להוציא את הכסף על חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון וכו׳). אבל בסוף, איזה קטע, העתיד הזה הגיע, והבטחות צריך לקיים, גם אם הן מופזרות לחלוטין. מעשית, כיום ההתחייבויות האלה שוות איפשהו בדרך לטריליון שקל (ולמדקדקים, אמנם בדוחות הכספיים של ממשלת ישראל כתוב 769 מיליארד שקל בהבשלה מלאה, אבל זה לא כולל את החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, האוניברסיטאות ואת רשת הביטחון לקרנות הפנסיה הוותיקות).


מלבד עובדי המדינה, גם מי שחסכו לפנסיה עד אמצע שנות ה-90 דרך מקום העבודה שלהם (בין אם זה היה מקום עבודה הסתדרותי או סתם גדול ומסודר), חסכו בכללים הישנים – בקרנות הפנסיה הישנות. בשונה מעובדי המדיה הם ממש חסכו בעצמם (במקביל לכסף שהמעסיקים הפקידו לקרנות הפנסיה), אבל מודל הפעולה של קרנות הפנסיה היה די דומה לזה של הפנסיה התקציבית. כלומר, על כל שנת עבודה, העובד צבר התחייבות של עוד 2% בגובה הפנסיה שלו בסופו של דבר. כך שעובד עם ותק של 35 שנה, היה אמור להגיע לפנסיה של 70% מהשכר האחרון שלו.
בשלב מסוים, אי שם בשנות ה-90, כל מיני אנשים התחילו לטעון שהעסק הזה לא הולך להחזיק מים. הקטליזטור היה, למיטב ידיעתי, העליה הגדולה מברית המועצות לשעבר. פתאום, בבת אחת, הגיע לישראל גל גדול מאוד של אנשים, שחלק לא מבוטל מהם נכנס למעגל העבודה, וישר לתוך הקרנות הוותיקות. פתאום, אנשים שלא הספיקו לצבור כמעט כלום לפנסיה, נכנסו למעגל ההטבה הזה, ומישהו הבין שקרנות הפנסיה לא יצליחו לעמוד בהתחייבויות האלה, כי אין להם מספיק שנות חיסכון מאחוריהם. בקיצור, זה היה סוג של הונאת פירמידה, שעמדה להתפרק.
אז בתהליך הדרגתי שהתחיל ב-1995 והסתיים כשנתניהו היה שר האוצר, העולם הזה נסגר למצטרפים חדשים ובהמשך המדינה החליטה שהיא שופכת יותר מ-100 מיליארד שקל, שאנחנו שופכים עד היום ונמשיך לשפוך עוד הרבה מאוד זמן, בשביל שאשכרה תהיה פנסיה לכל אותם אנשים שהבטיחו להם פנסיה על הקרח.
וזה מביא אותנו אל ימינו אנו, ואל עולם הפנסיה החדש.


כך נולד עולם הפנסיה החדש, שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו

כלקח או טראומה מעולם הפנסיה הישן, האנשים שבנו את עולם הפנסיה החדש בנו אותו כך שהמדינה לוקחת בדיוק 0 אחריות על העתיד שלכם, על היכולת שלכם לפרנס את עצמכם ביום שבו לא תוכלו יותר לעבוד (ולמי שרוצה לדייק, לכל היותר המדינה לוקחת 30% אחריות).
בעולם הפנסיה החדש אין יותר הבטחות (כמעט) לכלום. מה שתחסוך, תחסוך. ואפילו לא זה בטוח יהיה שלך, כי בין 70% ל-100% מכספי הפנסיה שלנו מושקעים בשוק ההון, מה שאומר שתיאורטית הפנסיה שלכם יכולה לגדול במלא, או להתכווץ במלא, תלוי מה יקרה בבורסה רגע לפני הפרישה שלכם.
המודל הזה נבנה כך שגופי הפנסיה החדשים לעולם לא יקרסו. יש בהם מנגנוני אל כשל מובנים, שיגרמו לכך שהפנסיה שלכם תתכווץ ותתכווץ בלי סוף, והעיקר שהקרנות לא יקרסו. זה יקרה אם תוחלת החיים תתארך מעבר לתחזיות, זה יקרה אם הריבית תהיה נמוכה מדי יותר מדי זמן, זה יקרה אם לא יהיו מספיק אנשים צעירים שיכניסו כסף למערכת בשביל לממן את המבוגרים, אם יהיו יותר מדי תספורות, אם התשואות לא יהיו מספיק גבוהות. זה יקרה תמיד, שוב ושוב, העיקר שהקרנות לא יקרסו, העיקר שהמדינה לא תצטרך לקחת על זה אחריות.
ואם תוסיפו לכך את השינויים בשוק העבודה, ואת העובדה שאנחנו חוסכים פחות זמן, ואת זה שאנחנו עוברים בין מלא עבודות (ולכן מושכים כספי פיצויים), ובאופן כללי נמצאים בסכנת הכחדה תעסוקתית גוברת אחרי גיל 45 ואילך, תקבלו שהפנסיה שלנו בסכנה משמעותית, בניגוד מוחלט לדור הקודם (שגם כשהפנסיה שלו באמת היתה בסכנה, המדינה פרסה תחתיו רשת ביטחון נאה על חשבון משלם המסים).


ואיך דוח לוקר קשור לכל זה לכל הרוחות?

בתווך שבין העולם הישן לבין העולם החדש נכנסים משרתי הקבע בצה״ל (ואיתם גם השוטרים, הסוהרים ואנשי השב״כ והמוסד). עולם הפנסיה הישן (הפנסיה התקציבית) בצה״ל ויתר כוחות הביטחון הסתיים בסוף 2003. בערך. זאת אומרת, כל מי שנכנס לשירות קבע מינואר 2004 ואילך חוסך לפנסיה על פי כללי העולם החדש. כל מי שהספיק להיכנס קודם לכן, הרוויח ושייך ועולם הישן.
א-מה-מה, במסגרת אותו הסכם הוחלט שלמשרתי הקבע (ויתר אנשי כוחות הביטחון) בכל זאת תינתן הטבה. כשהם יגיעו לגיל הפרישה מצה״ל, הם יקבלו מהמדינה פנסיית גישור, מאותו היום ועד להגיעם לגיל 67, או מה שלא יהיה באותה עת גיל הפרישה הכללי במשק. פנסיית הגישור הזו היא פנסיה תקציבית בתחפושת, שכן המדינה מממנת אותה מבלי שהמשרת עצמו עשה משהו לטובת העניין. ואם זה לא מספיק, באותו הסכם נקבע כי בעת הפרישה המדינה תכניס עוד 12 משכורות, כלומר משכורות של שנה שלמה, לתוך קרן הפנסיה שלו, בשביל להגדיל לו את פנסיית הגישור.
פנסיית הגישור תהיה בגובה זהה לזה שהוא היה אמור לקבל מקרן הפנסיה שלו על בסיס הסכום שצבר עד כה. ובגלל שהכסף בקרן הפנסיה יילך ויגדל ב-20 ומשהו השנה שיחלפו מגיל הפרישה מצה״ל ועד לגיל הפרישה הקבוע במשק, הרי שגם פנסיית הגישור תלך ותעלה, והכל על חשבון משלם המסים.
אותו משלם מסים, אגב, שתקוע בעולם הפנסיה החדש עם הכללים החדשים והמסריחים שלו. למה? ככה.
את זה, את הנקודה הזו בדיוק, ועדת לוקר מבקשת כעת לשנות. במקום פנסיית גישור, מענק פרישה חד פעמי, בסכום נמוך יותר. אגב, לאנשי הקבע הלוחמים שמגיעים לגיל פרישה (כלומר, מג״דים ומעלה), הוועדה ממליצה לא לגעת בפנסיית הגישור.


זו הנקודה שבה כל מיני אנשים אומרים לי – רגע, אבל אתה כל הזמן מטיף לנו שעולם הפנסיה החדש הוא מסריח, ושבמקום לקחת אחריות על עתיד שלנו המדינה מסירה את האחריות הזו לחלוטין ומפקירה אותנו חשופים בצריח. אז מה פתאום אתה רוצה לדפוק את אנשי הקבע? להיפך, במקום להוריד את אנשי הקבע למטה, תשאף לשפר את התנאים של כל היתר.
אז דבר ראשון, אני באמת שואף לשפר את התנאים של כל היתר. מי שקרא את אלפי המלים שכתבתי על ענייני הפנסיה בשנים האחרונות יודע שהמסר העיקרי שלי אינו שדמי הניהול דופקים אותנו, אלא שהמודל עצמו של עולם הפנסיה החדש דפוק. שהוא הלך רחוק מדי בהסרת האחריות מהמדינה.
דבר שני, על אף שאני בעד פנסיה סבבה לכולם, אני לא חושב שאנשי הקבע צריכים ליהנות ממה שאולי פעם היה זכות, אבל הפך עם הזמן להיות זכות יתר. תוחלת החיים התארכה, הריבית נמוכה, ועלות הפנסיה שלהם גדלה מאוד מאוד עם הזמן. את זכות היתר הזו מממן הציבור, אותו ציבור שהפנסיה שלו עצמו תהיה לא משהו בכלל. אי הצדק פה, לפחות לתפיסתי בולט (וזה, לתפיסתי, לא קשור רק לאנשי הקבע אלא לכל עולם הפנסיה התקציבית, ובטח למי שמקבלים פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים בחודש, זו פשוט שערורייה, נקודה).
העניין הוא שאני לא רואה כיצד ניתן להעלות את מצבם של כל אנשי עולם הפנסיה החדש למצבם של אנשי הקבע, כפי שמישהו אמר אתמול בטוויטר. איך בדיוק עושים את זה? ראשית, האם אנחנו בכלל רוצים שאנשים יתחילו לקבל פנסיה מגיל 40 ומשהו כמו אנשי הקבע הפורשים? פנסיה מגיל 40 ומשהו משמעותה פנסיה לאורך 40 שנה פלוס מינוס. זה מאוד נחמד הסידור הזה, אבל מי בדיוק אמור לממן את זה ומאיזה כסף? אז מספיק שנגיד שאנחנו לא באמת רוצים שאנשים יקבלו פנסיה מגיל 40 ומשהו וכבר אנחנו בעד להרע את מצבם של אנשי הקבע.
אם הכוונה היא אחרת, ופשוט להעניק רשת ביטחון לאנשים שעובדים בעבודה מסוימת ונפלטים משוק העבודה בגיל 40 ומשהו ולא מצליחים לחזור, זה כבר סיפור אחר. אבל האמת שיש כבר מנגנונים כאלה. ייתכן שהם לא טובים מספיק או נדיבים מספיק, ייתכן שצריך לשכלל אותם, ובעיקר צריך לחשוב איך מתאימים את שוק העבודה לעולם שיש בו המון צעירים מצד אחד והרבה יותר מבוגרים מצד שני מאשר בעבר. אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו רוצים להתחיל לחלק מיליונים מכספי משלם המסים לכל מי שחצה את גיל 45.
אז אני לא בעד לחזור לעולם הישן שבו לכאורה המדינה לוקחת 100% על כולם ובפועל מדובר בהונאת פונזי שמתישהו מתפוצצת, אבל אני בהחלט בעד לא להישאר במקום שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו. הפתרון יכול להיות איפשהו בין שני הקצוות האלה, של פעם והיום.
איך עושים את זה? יש כל מיני רעיונות שמסתובבים. למשל, על ידי פריסה מחדש של רשת הביטחון המינימלית שקיימת כבר היום לפנסיה, כך שחוסכים מבוגרים יותר יקבלו יותר. או על ידי מתן מענק פנסיה שלילי (כמו מס הכנסה שלילי) לבעלי הכנסות נמוכות. או חלוקה מחדש של הטבות המס כך שייטיבו עם מעמד הביניים ולא עם העשירון העליון. או החלת חובת פנסיה מגיל 0 בשביל להגדיל את בסיס החיסכון. יש המון המון רעיונות שמסתובבים, ואני מאוד מקווה שבקרוב אגף שוק ההון במשרד האוצר יתחיל ליישם חלק מהם (למשל, קרן פנסיה ממלכתית בדמי ניהול מוזלים. אנחנו קרובים לדבר הזה יותר מאי פעם, לשמחתי), ולמיטב הבנתי מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד מרכז צוות פנים-אוצרי שמטפל באופן רחב יותר בעניין הפנסיה.


בשורה התחתונה, הייתי שמח מאוד לו תנאי הפנסיה של כולנו היו משתפרים. זה לכשעצמו עדיין לא אומר שצריך להמשיך להיטיב בהטבת יתר עם הדור הנוכחי של משרתי הקבע, אלה שאמורים להיות חלק מעולם הפנסיה החדש כמו כולנו, אבל עדיין נהנים משאריות של עולם הפנסיה הישן.
זה לא עניין אישי נגד משרתי הקבע, זה עניין נגד חלוקת הטבות יתר לאוכלוסיות ספציפיות, ואי טיפול בצרכים האמיתיים של כל היתר. לכן, כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אני בעד המלצות לוקר לעניין הפנסיה הצה״לית (אפשר לעשות בהן תיקונים, כמו למשל להרחיב את אוכלוסיית הזכאים לפנסיית גישור או להעלות מעט את המענק), אבל בבסיס, אני לא מבין מדוע אני צריך לממן הטבה בשווי מיליונים רבים לאוכלוסיה מאוד מאוד מסוימת בזמן שכל היתר מקבלים קדחת. ובאופן משלים, אני חושב (ופועל, בגזרתי) בשביל לוודא שאלה שהולכים לקבל קדחת לא יקבלו קדחת, אלא שהמדינה תיקח עליהם יותר אחריות. למשל, על ידי סבסוד יותר גדול של הפנסיה מאשר היום (אבל באופן פרוגרסיבי), וגם ביצירת כלים שיאפשרו להקטין עלויות, (קרן פנסיה ממלכתית, כבר אמרתי) או חלוקה מחדש של הטבות המס.
זה לא זה או זה. זה גם וגם. וזו נראית לי הצעה הרבה יותר מפוכחת מאשר הקריאה של חלק מהאנשים שקראתי בימים האחרונים שקוראים פשוט להשוות את תנאי הפנסיה של כולנו לאלה של אנשי הקבע.
איך נשיא המדינה היה אומר בוועדת הכספים פעם? כולנו בעד חיסול הטרור. נו יופי.


ובסוף בסוף, עם כל הדיבורים על פנסיה, יש בערך שני שלישים מהציבור שלא חסכו מעולם לפנסיה. בין אם כי לא היו בשירות המדינה ולא זכו לפנסיה תקציבית, בין אם כי לא עבדו במקום גדול ומאורגן או הסתדרותי, ובין אם היו עצמאים. מה יש לאלה? רק קדחת. כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך. ואם לא הצליחו? זבש״ם.
אשמח לראות יום אחד מישהו מתגייס לטובתם כמו ההתגייסות החצי אוטומטית לטובת אנשי הקבע.

כשהאוצר סוף סוף מתחיל לעשות חישובים מציאותיים, פצצת הפנסיה נחשפת

הפוסט הזה הוא טיפונת למיטיבי לכת שמתעניינים בפנסיה, אבל השתדלתי ככל יכולתי לפשט את זה. מקווה שהצלחתי

לפני עשרה ימים פרסמתי את הקווים הכלליים של תוכנית שמתגבשת (או התגבשה) במשרד האוצר לרפורמה במודל הפנסיה הנוכחי בישראל. הכתבה גם כך היתה די עמוסה פרטים, ולצערי גם יותר טרמינולוגיה מקצועית ממה שהאוזן הממצעת מסוגלת לסבול, ולכן יש משהו אחד שכבר נראה לי יותר מדי להכניס פנימה.

המשהו הזה הוא החישובים שמשרד האוצר עשה עם עצמו בשביל לבדוק אם נחוץ שינוי במודל. ומה שממש מרגש אותי בסיפור הזה הוא שזו הפעם הראשונה שאני יודע עליה שמשרד האוצר ישב ועשה חישובים על בסיס הנחות מציאותיות, ולא על בסיס הנחות תלושות מהמציאות כפי שהוא עשה עד כה.
להמשך קריאה

למה כחלון מתכוון כשהוא מדבר על פנסיה, ומה הדרך שיהיה פה דיסקופנסיה אחרי הבחירות

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פה. ובכל זאת, לא מצליח להביא את עצמי. משהו תקוע. מערכת הבחירות הזו לא מוציאה ממני את המיטב. הערב הכרחתי את עצמי קצת. לפעמים צריך. מקווה שיצא סביר

בהתחשב שפנסיה היא אחד מהנושאים המשעממים ביותר בעולם, משהו די מדהים קורה בזמן האחרון. שלוש מתוך ארבע המפלגות היחידות שפרסמו תוכניות כלכליות – כולנו, המחנה הציוני ויש עתיד – התייחסו לבעיית הפנסיה (היחידה שלא מצאתי את זה בתוכנית הכלכלית שלה היא מרצ, אבל יש מצב שפספסתי. אם מישהו רוצה לתקן, בבקשה, רק שיביא סימוכין).
אז תגידו, נו, התייחסו, קל להבטיח. ובכל זאת, במערכות בחירות קודמות זה פשוט לא היה בתודעה. אם אני זוכר נכון, רק שלי יחימוביץ כללה את עניין הפנסיה בתוכנית הכלכלית שהציגה (עיקר ההצעה שלה היה להגדיל את הסבסוד הממשלתי לפנסיה של החוסכים מ-30% ל-50%). אמנם כשפנינו מהעיתון לכל המפלגות בשביל לשאול מה הם יעשו בעניין הם טרחו להתייחס לכך, אבל אלה היו התייחסויות חלקיות, שטחיות משהו, ולא בלב התוכניות.

והנה עכשיו, עולם אחר. ולא רק זה. שלוש המפלגות מציעות כל מיני הצעות בתחום הפנסיה, אבל הצעה אחת משותפת לשלושתן – יצירת מסלולי חיסכון לפנסיה בדמי ניהול מוזלים/אפסיים/איך שלא תרצו לקרוא לזה, שיהיו מיועדים לעובדים בעלי הכנסות נמוכות.
אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. כתבתי עליו בעבר, וחברת הכנסת מיכל בירן קידמה בכנסת היוצאת רעיון דומה (במסגרת הצעת חוק הרבה יותר מרחיקת לכת), אולם נתקלה בהתנגדות מצד משרד האוצר. והנה, חרף ההתנגדות ההיא, פתאום שלוש מפלגות מיינסטרים מציעות את הרעיון הזה.
אני צריך לצבוט את עצמי בשביל לוודא שאני לא מדמיין.

הרעיון הזה בעצם נורא פשוט. חצי עד שני שלישים מהעובדים משלמים כיום את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק (אין מספר רשמי של היקף העובדים האלה, ויש כל מיני דרכים לספור, אבל להערכתי מדובר לפחות במחצית מהעובדים השכירים, אלה שמשתכרים עד 6,000 שקל בחודש). כלומר, מבלי שמישהו שאל אותם בכלל, הם ייאלצו להיפרד מחלק ניכר מרמת החיים העתידית שלהם, רק כי אין להם שום כוח מיקוח, ורק משום שלמעסיק שלהם לא אכפת והוא לא טורח להשיג עבורם דמי ניהול זולים יותר מקרן הפנסיה שהם נמצאים בה.
קרנות הפנסיה טוענות שהשכר של העובדים האלה כל כך נמוך, עד שדמי הניהול שהם משלמים בכלל לא מכסים את העלויות של קרנות הפנסיה, כך שאפילו בדמי הניהול המקסימליים האלה הם עדיין הפסדיים לקרן. יכול להיות, אין לי כלים אמיתיים לבדוק את זה כי אני לא חשוף להרכב העלויות של קרנות הפנסיה.
אז מה עושים? יוצרים קבוצת רכישה. לא סתם, חתיכת קבוצת רכישה. לוקחים את כל העובדים החלשים בישראל, אלה שנמצאים בפנסיה חובה, אלה שהשכר שלהם הוא עד 6,000 שקל בחודש ברוטו, והופכים אותם לקבוצת רכישה ענקית לפנסיה. כעת, אם הם יבואו בקבוצה אחת, ייתכן מאוד שלקרנות הפנסיה כבר יהיה תמריץ להתחרות עליהם, מה שיוזיל עבורם את דמי הניהול (בעיקר אם לא יהיה סוכן ביטוח בדרך שיגזור קופון, מיותר, גם לכיסו).
העניין הוא שאין שום דרך לאגד את העובדים האלה, אין שום דרך להקים את קבוצת הרכישה הזו, זולת אם המדינה תעשה זאת בצורה כלשהי. וזה בדיוק הרעיון שמציעות עכשיו שלוש המפלגות.
למעשה, הרעיון הזה כבר ״נבחן״ בימים אלה במשרד האוצר. אני כותב ״נבחן״ במירכאות כי בתי הקברות מלאים בדברים שנבחנו בידי משרד האוצר. הבחינה הזו עדיין בחיתוליה, ולא ברור מתי תהפוך למדיניות ממשית. אבל עצם ההצהרה של המפלגות שהן רוצות להיכנס לעניין הזה, ולקדם את הרעיון הזה, אפילו אם זה רק לצורכי מערכת בחירות, זה כבר משהו. זה מפעיל לחץ על משרד האוצר. זה מסמן עבורו כיוון, משהו שכדאי לו להזיז. ואני אוהב את זה.
ולמי שחושב שזה לא ישים, הנה דרך אחת שבה זה יכול לעבוד: משרד האוצר עושה מכרז בין כל קרנות הפנסיה, מי רוצה להיות זו שתקלוט כברירת מחדל את כל חוסכי פנסיה חובה. אין צורך במערכי שיווק, כל העובדים האלה יופנו לשם באופן אוטומטי (מי שלא ירצה, ויתעקש לשלם דמי ניהול גבוהים יותר, יוכל ללכת לאיזו קרן שבא לו), וההשקעות יהיו מבוססות על מדדים בשביל להוזיל את העלות עוד יותר. גם בפן התפעולי אפשר למצוא דרכים להוזיל את הסיפור. באופן הזה, דמי הניהול יכולים לרדת לסביבות ה-0.1%-0.2% וזהו. זה חיסכון אדיר.

אגב, אני לא יודע אם במשרד האוצר חשבו על זה עד הסוף, או אם במפלגות חשבו על זה עד הסוף, אבל מהלך כזה, אם ייצא לדרך בסופו של דבר, לא יוכל להישאר לאורך זמן במתכונת הזו. כי אם זה עובד עבור כל חוסכי הפנסיה חובה (שהם לפחות מיליון אנשים אם לא יותר), אז למה בעצם שגם אני לא אהיה בפול הזה? כלומר, ניהול ההשקעות הוא בקירוב אותו ניהול השקעות, אז למה שאני לא אשלם דמי ניהול כל כך נמוכים? ובכלל, למה שכולם לא? בקיצור, לדעתי, אם מהלך כזה אכן יקרום עור וגידים בסופו של דבר, הקריאה הציבורית להרחיב את העניין הזה לכל מי שמעוניין, ובסופו של דבר לכלל הציבור, תהיה על גבול הטריוויאלית. ואם נדמה לכם שבסוף הדרך מסתתרת קרן פנסיה ממלכתית, שבעיקרה היא ללא מטרות רווח, אז בתכל׳ס גם לי נדמה. ייתכן מאוד שאני שוגה באשליות, אבל ככה נדמה לי.

בחזרה למפלגות. מבין השלוש שהזכירו את עניין הפנסיה, ההצעה המפורטת ביותר היתה של משה כחלון. הנה תמצית ההצעה שלו, בחלוקה למהלכים שכבר נמצאים בצנרת של משרד האוצר, ומהלכים שצריך ליזום מאפס:
מהלכים שכחלון מציע וכבר נמצאים גם ככה בצנרת (אבל לא תזיק להם דחיפה) – הקטנת ניגודי העניינים של סוכני הביטוח (עובדים עבור חברת הביטוח או עבור הלקוח?), התרת הפלונטר בין החוסכים, המעסיקים והסוכנים (כיום החוסכים מסבסדים את המעסיקים שלהם דרך סוכני הביטוח), קידום המודל הצ׳יליאני שמאפשר התאמת מידת הסיכון בחיסכון שלכם לפי הגיל שלכם, פיקוח על התנאים שבהם יהיה אפשר לדחוף לכם משכנתאות שאנשים לקחו לתוך תיק הפנסיה ופישוט דוחות הפנסיה (הדוח הקרוב שיגיע אליכם לקראת הפסח כבר יהיה פשוט למדי, למען האמת).
מהלכים שכחלון מציע ודורשים שינוי תפיסה במשרד האוצר (לטעמי מדובר במהלכים ראויים מאוד) – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה ב-200 שקל בחודש לאנשים שאין להם שום כיסוי פנסיוני (לשני שלישים מהציבור שיצא לפנסיה אין שום כיסוי פנסיוני. רק ב-2008 החיסכון לפנסיה הפך להיות חובה), מתן מענק פנסיה (בדומה למענק מס הכנסה שלילי) לאנשים בעלי משכורות נמוכות שכיום לא נהנים מהטבות המס (כי השכר שלהם כל כך נמוך שהם לא מגיעים לרף המס). כחלון לא מפרט את המנגנון הספציפי שבו יפעיל את הרעיון הזה (יש כמה דרכים, למשל על ידי שימוש בקצבאות הילדים), אבל לטעמי זה פחות חשוב, והעיקר קריאת הכיוון.
(החלק הרלוונטי במצע של כחלון נמצא כאן).

למה אני בכלל מייגע אתכם בזוטות האלה? משום שמבחינתי מדובר בצעד גדול מאוד קדימה. במשך שלוש שנים כמעט אני חופר באובססיביות בענייני הפנסיה, כמו גם עמיתיי בכלי תקשורת אחרים. לדעתי המודעות לנושא הזה עלתה פלאים בשלוש השנים האחרונות, ואני שמח על כך. נדמה לי שהיא רק תמשיך ותעלה. העובדה שהמפלגות פתאום מתייחסות לנושא הפנסיה, וחלקן אפילו ממש ברצינות, היא מבחינתי הישג גדול. פוליטיקאים לא ממהרים להתעניין בעניינים של הטווח הארוך, כי התמריצים שלהם פועלים אך ורק כמעט בטווח הקצר.
עכשיו, שוו בנפשכם מה היה קורה לו אולפן שישי היה מקדיש כתבה על העניין הזה אחת לשבוע במשך חודש ברציפות. ארבע כתבות כאלה, שכולן היו נגמרות באמירה שעל שר האוצר הנוכחי (כשיהיה כזה) מוטלת האחריות לפתור את בעיית הפנסיה, ויש לי הרגשה שאותו שר היה מזדרז להקים ועדה ציבורית שתחשוב איך מתמודדים עם האיומים על הפנסיה, והעיקר שהטלוויזיה תעזוב אותו בשקט.


וזו השורה התחתונה מבחינתי. העובדה שהרעיונות האלה מופיעים במצעים היא צעד גדול בכיוון הנכון, אבל לגמרי לא הצעד האחרון. הרעיונות האלה יועילו רק לחלק מהאוכלוסיה, ובכל מקרה ההשפעה של הצעדים האלה מוגבלת. הם אמנם מתמודדים עם בעיית דמי הניהול, אבל לא מתמודדים עם בעיות בסיסיות ומסובכות מאוד שמאיימות על הפנסיה שלנו. הרעיונות האלה לא מתמודדים עם השינויים בשוק העבודה שמשפיעים מהותית על אורך תקופת החיסכון שלנו, הם לא מתמודדים תוחלת החיים המתארכת, עם הריביות הנמוכות, ועם עוד כל מיני בעיות.
הבעיות האלה מסובכות לפתרון, והן דורשות חפירה אמיתית. לא של עיתונאים, אלא של אנשי מקצוע. שיישבו ויחשבו. אני מאוד מקווה ששר האוצר החדש שיתמנה אחרי הבחירות יכריז על הקמת ועדה ציבורית שתעשה בדיוק את זה. בתכלס, בקיץ הקרוב ימלא עשור לוועדת בכר. זו עשויה להיות הזדמנות מצוינת להקים ועדה חדשה.
ובשביל שזה יקרה שר האוצר החדש שיתמנה צריך לזכור שאי אפשר רק לרשום רעיונות יפים ערב הבחירות, אלא שצריך לפרוע את הצ׳ק הזה אחרי הבחירות. ובשביל שזה יקרה, אני לא מכיר שום כלי אפקטיבי יותר מאשר לחץ ציבורי. בתכל׳ס, אנחנו כמעט שם.

כשהכסף ל-8 שנות פנסיה אמור להספיק ל-17 שנה

לא מזמן הנחיתי פאנל בכנס השנתי של מכון ון ליר שדן בנושא הפנסיה (הוידאו נמצא פה).
היה לי מעניין לאללה. פנסיה זה עניין משעמם להפליא, אבל גם מרתק בצורה בלתי רגילה. מרתק משום שהוא נוגע בכל כך הרבה תחומים – בריאות ומדיניות ותפיסות עולם וממשלה ושוק ההון וניהול וסיכון ופסיכולוגיה ותמותה וימין מול שמאל ציבורי מול פרטי ומה לא.

בכל מקרה, שני שקפים שהוצגו בכנסת הזה העיפו לי את המוח, אז רציתי לשתף. הנה זה בא, מקווה לא להיות יותר מדי למיטיבי לכת.


השקף הראשון הוא מתוך מצגת של לאה אחדות. היא בדקה בעבודה שהיא עשתה כל מיני דברים, אבל על הדרך הראתה שקף שמבוסס על נתוני ה-OECD (המקור נמצא כאן, ראו עמוד 147), שמציג את הבעיה של הפנסיה בדרך שעוד לא ראיתי.
תסתכלו על הטבלה הזו (תתעלמו מזה שכתוב פנסיה חובה בכותרת) טוב טוב. המספרים האלה הם אורך הזמן, בשנים, שהפנסיה שלכם הולכת להספיק לכם אחרי שתפרשו ולא תעבדו יותר (בהנחה שאתם רוצים לשמור על אותה רמת חיים):


לאה אחדות

מה שהטבלה הזו מראה, למשל, הוא שהפנסיה של גבר ממוצע, עם השכר הממוצע במשק (כ-9,000 שקל בחודש ברוטו), תספיק לו ל-11 שנה מיום הפרישה. הפנסיה הממוצעת של אישה ממוצעת, עם השכר הממוצע במשק, תספיק לה ל-12 שנה (לא הבנתי איך זה יכול להיות, כי נשים עובדות פחות וחיות יותר, ולא הצלחתי למצוא הסבר בנתונים המקוריים. אם מישהו רוצה לחפור ולבדוק, אשמח להבין).
שימו לב שהמצב חמור במיוחד עבור אנשים עם שכר שגבוה מהשכר הממוצע ב-50%. ואל תחשבו שאלה אנשים עשירים במיוחד, השכר שלהם הוא בערך 13.5 אלף שקל בחודש ברוטו. הם לגמרי מעמד הביניים. הפנסיה שלהם תספיק להם לקצת פחות מ-7 שנים באותה רמת חיים. לנשים שמשתכרות ככה הפנסיה תספיק ל-8 שנים.
תגידו, נו, לא נורא.
רק שלפי הלמ״ס, לנשים בנות 62 (גיל הפרישה) נותרו בממוצע יותר מ-19 שנים לחיות. לגברים בני 67, לפי הלמ״ס, נותרו בממוצע כ-17 שנים לחיות. זה יותר מפי שניים ממשך הזמן שהפנסיה תספיק לו, בהנחה שאתם רוצים לשמור על אותה רמת חיים.

המסקנה מהנתונים האלה ברורה מאוד: אם אתם רוצים שהפנסיה שלכם תספיק לכם עד המוות, ושלא תיגמר פתאום באמצע ותישארו בלי כלום, אין לכם ברירה אלא לרדת ברמת החיים שלכם. ובשביל ש-8 שנים יספיקו ל-17 שנה, אתם מבינים לבד שהירידה ברמת החיים תהיה דרמטית מאוד.
מאוד מאוד.


השקף השני שהעיף לי את המוח שייך לפרופ׳ דיויד בלייק, מומחה עולמי לפנסיה שהובא לכנס במיוחד מבריטניה. הוא הציג כל מיני דברים מעניינים בעבודה שלו, אבל מה שהדליק אותי היה דרך חדשה שהם מצאו בשביל להראות לאנשים בצורה אפקטיבית מה הולך לקרות לפנסיה שלהם. לטענתם, צורת ההצגה הזו עובדת, וגורמת לאנשים להבין טוב יותר לאיזו בעיה הם עומדים להיכנס.


שימו לב לגרף הזה:

דיויד בלייק

הביטו בעמודות משמאל. מה שבלייק מראה כאן לאנשים הוא מה הולכת להיות הפנסיה שלהם בתסריט האופטימי ביותר (שמבוסס על הנחות של תוחלת חיים מסוימת ובעיקר על התשואה שהכסף שלהם יעשה בבורסה), מה הפנסיה שלהם תהיה בתסריט הצפוי, מה היה תהיה בתסריט הפסימי ביותר, ומה גוף הפנסיה שלכם מנסה להשיג (ומה הסיכוי שלו להצליח). בעמודות מימין הוא מראה את אותו הדבר, רק לא במונחים של כסף, אלא באחוזים ביחס לשכר האחרון שלכם.

זה מאוד מאוד נחמד בעיני.
מאוד מאוד.
כלומר, ככל שדבר כזה בכלל יכול להיות נחמד.

אגב, כששאלתי את פרופ׳ בלייק בפאנל האם זה יהיה הגיוני להניח שהפנסיה של בני הדור שלי תהיה נמוכה מהפנסיה של בני הדור שלו (כלומר, של ההורים שלי) הוא ענה בפשטות – אני לא חושב שבני הדור שלך יוכלו להרשות לעצמם בכלל לפרוש לפנסיה.


זהו, רק רציתי לשתף.