אין לי כותרת טובה. פשוט קראו את זה

אני עיתונאי בדיוק 8 שנים. הגעתי לעיתונות לגמרי במקרה, ולא ידעתי עד הסוף למה אני בכלל רוצה לעסוק במקצוע הזה. בשלוש השנים האחרונות לפחות אני כותב לא מעט על פנסיה. לעיתים באובססיביות, אבל בעיקר מתוך תחושת שליחות מסוימת, כי אני חושב שיש במודל הפנסיה שלנו דברים מקולקלים שצריך לתקן אותם, ובשביל שזה יקרה צריך להעלות את המודעות הציבורית לכך, אחרת הפוליטיקאים והפקידים לא יזוזו. זו עבודה יומיומית וסיזיפית, ולשמחתי יש לי עורכים שנותנים לי לרוץ על המגרש הזה ברוחב לב. אתמול, כשמשרד האוצר יצא סוף כל סוף בהכרזה הסוג של היסטורית הזו, לא יכולתי שלא להתרגש. זו הסיבה שבגללה אני עיתונאי. לא במקור, אבל בדיעבד. זו הסיבה שבגללה אני קם כל בוקר ובוחר להיות במקצוע הזה: לא רק לדווח אלא להשפיע, בשביל לשנות (ולדעתי לטובה). לעיתים נדירות אתה זוכה להרגיש בתור עיתונאי שאשכרה הצלחת במשהו. הנה טור הפרשנות שכתבתי על הצעד הזה לעיתון

להמשך קריאה

מה נשאר מהבטחות הפנסיה של כחלון

ערב הבחירות הייתי אופטימי באופן חריג.
עברתי על מצעי המפלגות, חיפשתי דברים מעניינים, והתרשמתי מכמה (חלק) מהמפלגות הקדישו תשומת לב במצעים הכלכליים שלהם לעניין הפנסיה. ובמיוחד, התרשמתי ממצע הפנסיה של מי שהפך זמן קצר לאחר מכן לשר האוצר, משה כחלון. כל כך התרשמתי, שאפילו כתבתי על זה פוסט.

השבוע כחלון עשה מעשה יאיר לפיד והתחיל למנות בפייסבוק שלו (בערך 105 אלף לייקים) את הדברים הטובים שהוא עשה במסגרת התקציב וחוק ההסדרים. אתמול הוא הקדיש פוסט שלם לתחום הפנסיה. הנה הוא לפניכם.

כחלון_פנסיה

אז בואו נעשה קצת סדר ברשימה הזו, כי זה לא בדיוק נראה ככה במציאות. יש ברשימה הזו דברים שאכן קרו, יש דברים שעוד נמצאים עמוק בצנרת, ויש דברים שכחלון מציג בדרך אחת אבל בעצם הם ממש נראים אחרת. ויש גם דברים שכחלון, איך נאמר, שכח לספר.
להמשך קריאה

כששני פקידים מחליטים לקצץ לכם 40% מהפנסיה

הממונה על שוק ההון דורית סלינגר, הרגולטורית של הפנסיה, ממשיכה במלוא המרץ לקדם את תוכניתה שצפויה לקצץ את בסיס הפנסיה של הפורשים בקרנות הפנסיה בשנים הקרובות. מדובר בשינוי האופן שבו קרנות הפנסיה מחשבות את הפנסיה החודשית של מי שמגיעים לגיל הפרישה.
כיום, בגלל שהריבית שמשמשת את קרנות הפנסיה לחישוב הפנסיה החודשית גבוהה משמעותית מאשר הריבית בעולם הממשי, המשמעות היא כי קרנות הפנסיה נכנסות לגירעון. את הגירעון הזה, שמוערך כיום בכ-20% ויותר, משלמים דור החוסכים הצעירים, שחלק מהכסף שהם חוסכים הולך לטובת מימון הפנסיה של הפנסיונרים.
בשביל לפתור את בעית הסבסוד הצולב, סלינגר הודיעה בחודש יולי האחרון כי תשנה את שיטת חישוב הפנסיה החודשית, באופן שישית את הגירעון על הפנסיונרים עצמם. המנגנון שסלינגר בחרה בו הוא זה: ביום הפרישה לפנסיה הפנסיונרים עדיין יקבלו את הפנסיה שהיו אמורים לקבל אם הריבית בעולם לא היתה נמוכה. אלא שמאותו רגע, ולאורך כל תקופת הפנסיה (20 שנה), בסיס הפנסיה החודשית יילך ויתקצץ משנה לשנה.
בכמה? בגלל שמדובר בתקופה של 20 שנה, מדובר בקיצוץ שמוערך ב-35%-45% ואפילו יותר. כך שפנסיה חודשית התחלתית של 5,000 שקל עלולה להפוך בסופו של דבר ל-3,000 שקל בחודש ככל שהפנסיונר הולך ומזדקן.


pension

חוסר השקיפות בפנסיה

בכירים בגופי הפנסיה ששוחחתי איתם בשבועות האחרונים מתנגדים למהלך של סלינגר. אף אחד מהם לא הסכים להיות מצוטט בשמו ולצאת בגלוי נגד הממונה ואנשיה, מחשש שבעתיד הדבר ייחשב לרעתם. עם זאת, בדיונים ובפגישות שנערכים בין אותם בכירים לבין סלינגר ואנשיה הם מביעים את התנגדותם, כך לפחות הם טוענים. סלינגר ואנשיה, אגב, טוענים בדיוק את ההיפך (עוד על כך, בהמשך).
בשבוע שעבר אגף שוק ההון זימן אליו את האקטוארים של חברות הביטוח (אנשי המקצוע שחלק מתפקידם הוא להעריך מה גובה ההתחייבויות הפנסיונית של הקרנות וכל מה שכרוך בכך) לפגישה בה הוסבר להם כיצד עליהם ליישם את המנגנון החדש. האקטוארים ששוחחתי איתם הביעו מרמור על כך שהפגישה היתה לצורך דיון טכני בלבד ולא לשם היוועצות. ככל הידוע, חלקם הביעו את הסתייגויותיהם המשמעותיות מהמנגנון החדש שסלינגר מציעה.
ההסתייגויות העיקריות של האקטוארים ויתר אנשי המקצוע היא שהמנגנון שסלינגר מציעה יחשוף את הפנסיונרים לאי ודאות קשה לגבי מה תהיה הפנסיה שלהם (יותר מאשר היום אפילו). באיזו דרך בדיוק קרנות הפנסיה יודיעו לפנסיונרים כי הפנסיה החודשית שיתקבלו בתחילת הדרך תלך ותתקצץ ובאיזה שיעור?


הסיכוי היחידי שבו הפנסיה הזו לא תתקצץ היא אם קרנות הפנסיה יצליחו לאורך זמן להשקיע את הכסף של הפנסיונרים (הכסף ממשיך להיות מושקע ברובו בשוק ההון עד המוות) ולהשיג עליו תשואה גבוהה מאוד. רק שעם זה יש שתי בעיות, כך לפי אנשי המקצוע. ראשית, אין כל ערובה שלאורך זמן קרנות הפנסיה יצליחו להשיג תשואות גבוהות כאלה, בטח לא בעולם של ריביות נמוכות כל כך. ושנית, וחשוב יותר, בשביל להשיג תשואות גבוהות יותר צריך להשקיע את כספי הפנסיונרים באפיקים מסוכנים יותר. ולהשקעות מסוכנות יש חיסרון משמעותי – הן עלולות ליצור תנודתיות משמעותית בפנסיה. שנה היא תרד, שנה היא תעלה. לא בטוח שהפנסיונרים עצמם היו רוצים בכך.
הסתייגות אחרונה היא כי אם כבר מחילים את המנגנון הבלתי שקוף הזה, שבו הפנסיונרים לא יכולים לדעת מה צפוי לקרות להם (מלבד זה שבוודאות בסיס הפנסיה שלהם יילך ויצנח), לפחות היה ראוי ליצור דור מעבר כלשהו שלא ישלם את המחיר. כלומר, להמשיך לסבסד את מי שיפרשו בשנים הקרובות, ולאחר מכן להחיל את המודל. זו הרי לא אשמת הפורשים שהריביות בעולם נמוכות, ולא היה להם מספיק זמן להיערך לשינוי.

מה יקרה למדיניות ההשקעות?

סייג נוסף של חלק מאנשי המקצוע הוא שסלינגר ואנשיה אמנם מניחים שגופי הפנסיה ישנו את מודל ההשקעות שלהם לפנסיונרים, אבל כלל לא בטוח שזה יקרה. גופים שייקחו סיכונים גדולים יותר בהשקעת כספי הפנסיונרים יחשפו אותם לתנודתיות גבוהה בפנסיה.
אבל מנגד, לא בטוח שלגופי הפנסיה בכלל יהיה תמריץ לעשות את זה. אחרי הכל, זו ההוראה של הרגולטור שמשנה את האופן שבו הפנסיה תחושב, ותקוצץ. גופי הפנסיה לא אשמים בכך, ויוכלו להפנות את האשמה אל הרגולטור. למה הם בכלל צריכים לקחת סיכונים גבוהים? הרי אחרי שהפנסיונר פורש לפנסיה, התחרות בין גופי הפנסיה (שזעומה גם כך) מתה לחלוטין כי לא ניתן לעבור מקרן אחת לקרן אחרת. במצב כזה, כשהפנסיונר הוא שבוי מוחלט, איזה תמריץ יש בדיוק לגופי הפנסיה להשקיע את הכסף שלו באפיקים מסוכנים?
בנוסף, בגופי הפנסיה טוענים כי יש סתירה בין הוראה קודמת של אגף שוק ההון לכך שקרנות הפנסיה צריכות לנסות לשמור על הערך הריאלי של הפנסיות החודשיות, כלומר להשקיע את הכסף כך שהאינפלציה לא תשחוק את הפנסיה החודשית. כעת, אם המהלך החדש גורם לגופי הפנסיה להשקיע את הכסף באפיקים מסוכנים יותר, כיצד שתי ההוראות מתיישבות?
באגף שוק ההון מסבירים כי אין סתירה, מאחר שאחרי המהלך החדש המשמעות של שמירה על הערך הריאלי של הפנסיה משמעה לקחת סיכונים גדולים יותר, שכן אחרת אין דרך לשמור על הערך הריאלי של הפנסיה, כי היא תישחק. אם המשפט הזה נשמע לכם מסובך מדי, זה לא במקרה. גם בשוק הפנסיה לא מבינים אותו עד הסוף.
בכל מקרה, בין גופי הפנסיה אין עדיין תמימות דעים לגבי מה יקרה למדיניות ההשקעות שלהם ביום שאחרי. הדיונים על כך בגופי הפנסיה עצמם נמצאים עדיין בחיתוליהם.

חוסר השקיפות בתהליך

אבל מה שאולי הכי מרגיז בסיפור הזה, הוא האופן שבו כל התהליך הזה מתנהל. עם כל הכבוד לסלינגר ולאנשיה, לא ייתכן שהחלטה כל כך דרמטית, שתשפיע בצורה מהותית על עתידם של כל כך הרבה אנשים, תתקבל אחרי תהליך לא שקוף של חשיבה, על ידי שני אנשים וחצי.
באגף שוק ההון מספרים כי במשך שנתיים הם שמעו כל מומחה שהיה לו משהו להגיד בנושא, ובסופו של דבר הגיעו לכדי ההחלטה שהגיעו אליה. אבל עצם זה שקיימו תהליך התייעצות, מסודר יותר או פחות, עוד לא הופך את ההחלטה שהתקבלה לנכונה, ובעיקר לא הופך את התהליך לשקוף. הוא לא.
גם מה שקורה בימים אלה, כשאגף שוק ההון נמצא בדיונים מול גופי הפנסיה, גם זה אינו שקוף. לראייה, שני הצדדים – פקידי האגף מצד אחד ואנשי גופי הפנסיה מצד שני – מספרים סיפורים שונים לחלוטין. באגף טוענים כי גופי הפנסיה התיישרו ומסכימים איתם על נכונות המהלך. בגופי הפנסיה טוענים את ההיפך הגמור. בחוסר שקיפות כזה, וכשמשרד האוצר מדיר את הציבור הרחב מהתהליך עצמו ולא מוכן לחשוף מה קורה בפנים, איך מישהו יכול לדעת מה האמת?
חושבים שסיפור מתווה הגז נעשה באפילה? הצחקתם את אגף שוק ההון. על מתווה הגז עבדו לפחות חמישה פקידים, קיימו פגישות שתועדו לפחות בסיכומי דיון, קיבלו ניירות עמדה שגלויים לעיון הציבורי וקיימו שני ימי שימוע פתוחים בכפר המכביה ששודרו בלייב. זה לא המון, אבל זה עולם ומלואו לעומת התהליך שבו נעשה סיפור הפנסיה הזה – באפילה מוחלטת.


בהחלטה כל כך דרמטית, שמשפיעה על כל כך הרבה אנשים, היה ראוי לקיים הליך ציבורי יותר, שקוף יותר, משתף יותר. בסוף זו הפנסיה שלנו, לא כדאי שניקח איזשהו חלק בדיון הזה? האם אגף שוק ההון עשה מתישהו סקר מה הפנסיונרים מעדיפים? האם הם מעדיפים יציבות בפנסיה החודשית גם אם היא תהיה נמוכה יותר, או שמא הם מעדיפים שמנהלי ההשקעות ייקחו סיכונים על הכסף שלהם?
וזו השורה התחתונה, השינוי שסלינגר מקדמת במרץ חושף את הבעייתיות הקשה שיש בתוך מודל הפנסיה הנוכחי – האקראיות המוחלטת שאנחנו החושפים חשופים אליה. אם נצא לפנסיה בתקופה שבה הריביות נמוכות, הרגולטור ייתן לנו פטיש בראש ויקצץ את הפנסיה. אם בתקופה שנצא לפנסיה הבורסות יצנחו ולא יתאוששו, הפנסיה תתכווץ. הסיכון כולו עלינו.
בשביל להקטין חלק מהסיכון הזה, הדיון היה צריך להיות אחר. לא דיון טכני במנגנון שסלינגר מציעה, אלא דיון ערכי, רחב יותר. כלומר, סלינגר היתה יכולה לשים על השולחן את הבעיה, ולהגיד – זה גדול עלי. זה מחייב דיון ציבורי רחב יותר, של פקידים נוספים עם סמכויות נוספות. בדומה למהלך של דיויד גילה – שהכריז, נושא הגז לא יכול להיות מטופל רק דרך העיניים של פקיד שחושב על התחרותיות בלבד – כך גם סלינגר היתה יכולה לעשות זאת. תחת זאת היא בחרה בדרך לא שקופה, ולא ציבורית.

אין ברירה, מוכרחים לדבר על פנסיה

בתחילת הפוסט הזה, הבהרה כפולה:
אני *לא* חושב שנושא הפנסיות הצבאיות הוא הנושא הכי חשוב בדוח ועדת לוקר. ממש לא.
אני *כן* חושב שמערכת הביטחון עושה שימוש בנושא הזה, בגלל שהוא טעון ושנוי במחלוקת, בשביל לפזר עשן, לסחוף לשם את דעת הקהל הציבורית, תוך כדי גיוס (גם אם בעקיפין) של נשות הקבע ויצירת דה-מוראליזציה אמיתית בשורות משרתי הקבע, וכל זה בגלל שמה שהכי מפחיד אותם הן ההמלצות לגבי שקיפות ובקרה. זו רק דעתי, שמבוססת גם על שיחות עם גורמים רלוונטיים, אבל היא רק דעה.
אבל אם כבר נושא הפנסיה בכותרות, מי אני שאלחם בזה. אז הנה מה שאני חושב על העניין, בהקשר קצת רחב יותר, של המשק כולו, ולא רק של הצבא.

כך מת עולם הפנסיה הישן, שבו המדינה לקחה אחריות על העתיד שלכם

עולם הפנסיה בישראל נחלק לשניים בתהליך הדרגתי מאמצע סוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000. מי שהתמזל מזלו להיות שם קודם שייך לעולם הפנסיה הישן, שזו פחות או יותר הדרגה הכי קרובה לאלוהים, במונחים פנסיוניים. מי שאתרע מזלו (כמוני) להגיע לשם רק אחר כך, מצא את עצמו נכנס לעולם הפנסיה החדש, ומפה והלאה הוא צריך לקוות שאלוהים יהיה איתו (איך התחלתי לדבר על אלוהים, השד יודע).


עולם הפנסיה הישן נחלק גם הוא לשניים. מי שנכנס לשירות המדינה (או לשלטון המקומי, או לחברות הממשלתיות, או לאחת מארבע האוניברסיטאות הגדולות), נמצא בעולם הפנסיה המושלם – עולם הפנסיה התקציבית. בעולם הזה, המדינה לוקחת 100% אחריות על העתיד של העובדים ביום שבו לא יעבדו יותר לפרנסתם. 100% אחריות פירושו שעד תחילת שנות ה-2000, העובדים אפילו לא חסכו שום דבר לפנסיה בעצמם, אלא המדינה הבטיחה להם את הכל. הכל פירושו צבירה של 2% בשנה (ולמיוחסים, 3% בשנה, 4%, ולחלקם אפילו 6% ו-7% בשנה), עד למקסימום של 70% מהשכר האחרון (ולמיוחסים – גם יותר מזה, 76% ואפילו 100% במקרים מסוימים).
עולם הפנסיה הזה היה כל כך מושלם, שעד לאחרונה, הפנסיה הזו המשיכה לעלות גם אחרי שהעובדים יצאו לפנסיה, כי היא היתה צמודה לשכר של העובדים שעדיין במערכת. כלומר, אם העובדים קיבלו העלאת שכר, גם הפנסיונרים קיבלו. למה זה הגיוני? אין לי מושג, אבל ככה זה עבד עד לשנים האחרונות ממש.
צריך להגיד ביושר, מלבד ההטבה המופלאה לעובדים, זה עזר גם למדינה, בשני אופנים. ראשית, עד תחילת שנות ה-2000, המדינה דפקה את העובדים שלה (לא בכל המגזרים), כי השכר שחושב לצורך פנסיה לא היה השכר המלא, אלא רק בסיס השכר, שהיה נמוך למדי. בשלב מסוים ההסתדרות קלטה את הטריק ובשנים האחרונות זה סודר, וכיום כמעט כל רכיבי השכר של מי שנמצאים עדיין בפנסיה תקציבית נחשבים לצורך הפנסיה.
אבל מעבר לזה, במשך עשרות שנים המדינה יכלה לא לשים בצד אפילו שקל לפנסיה, ובעצם לדחות את כל התשלומים האלה לעתיד (ובינתיים להוציא את הכסף על חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון וכו׳). אבל בסוף, איזה קטע, העתיד הזה הגיע, והבטחות צריך לקיים, גם אם הן מופזרות לחלוטין. מעשית, כיום ההתחייבויות האלה שוות איפשהו בדרך לטריליון שקל (ולמדקדקים, אמנם בדוחות הכספיים של ממשלת ישראל כתוב 769 מיליארד שקל בהבשלה מלאה, אבל זה לא כולל את החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, האוניברסיטאות ואת רשת הביטחון לקרנות הפנסיה הוותיקות).


מלבד עובדי המדינה, גם מי שחסכו לפנסיה עד אמצע שנות ה-90 דרך מקום העבודה שלהם (בין אם זה היה מקום עבודה הסתדרותי או סתם גדול ומסודר), חסכו בכללים הישנים – בקרנות הפנסיה הישנות. בשונה מעובדי המדיה הם ממש חסכו בעצמם (במקביל לכסף שהמעסיקים הפקידו לקרנות הפנסיה), אבל מודל הפעולה של קרנות הפנסיה היה די דומה לזה של הפנסיה התקציבית. כלומר, על כל שנת עבודה, העובד צבר התחייבות של עוד 2% בגובה הפנסיה שלו בסופו של דבר. כך שעובד עם ותק של 35 שנה, היה אמור להגיע לפנסיה של 70% מהשכר האחרון שלו.
בשלב מסוים, אי שם בשנות ה-90, כל מיני אנשים התחילו לטעון שהעסק הזה לא הולך להחזיק מים. הקטליזטור היה, למיטב ידיעתי, העליה הגדולה מברית המועצות לשעבר. פתאום, בבת אחת, הגיע לישראל גל גדול מאוד של אנשים, שחלק לא מבוטל מהם נכנס למעגל העבודה, וישר לתוך הקרנות הוותיקות. פתאום, אנשים שלא הספיקו לצבור כמעט כלום לפנסיה, נכנסו למעגל ההטבה הזה, ומישהו הבין שקרנות הפנסיה לא יצליחו לעמוד בהתחייבויות האלה, כי אין להם מספיק שנות חיסכון מאחוריהם. בקיצור, זה היה סוג של הונאת פירמידה, שעמדה להתפרק.
אז בתהליך הדרגתי שהתחיל ב-1995 והסתיים כשנתניהו היה שר האוצר, העולם הזה נסגר למצטרפים חדשים ובהמשך המדינה החליטה שהיא שופכת יותר מ-100 מיליארד שקל, שאנחנו שופכים עד היום ונמשיך לשפוך עוד הרבה מאוד זמן, בשביל שאשכרה תהיה פנסיה לכל אותם אנשים שהבטיחו להם פנסיה על הקרח.
וזה מביא אותנו אל ימינו אנו, ואל עולם הפנסיה החדש.


כך נולד עולם הפנסיה החדש, שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו

כלקח או טראומה מעולם הפנסיה הישן, האנשים שבנו את עולם הפנסיה החדש בנו אותו כך שהמדינה לוקחת בדיוק 0 אחריות על העתיד שלכם, על היכולת שלכם לפרנס את עצמכם ביום שבו לא תוכלו יותר לעבוד (ולמי שרוצה לדייק, לכל היותר המדינה לוקחת 30% אחריות).
בעולם הפנסיה החדש אין יותר הבטחות (כמעט) לכלום. מה שתחסוך, תחסוך. ואפילו לא זה בטוח יהיה שלך, כי בין 70% ל-100% מכספי הפנסיה שלנו מושקעים בשוק ההון, מה שאומר שתיאורטית הפנסיה שלכם יכולה לגדול במלא, או להתכווץ במלא, תלוי מה יקרה בבורסה רגע לפני הפרישה שלכם.
המודל הזה נבנה כך שגופי הפנסיה החדשים לעולם לא יקרסו. יש בהם מנגנוני אל כשל מובנים, שיגרמו לכך שהפנסיה שלכם תתכווץ ותתכווץ בלי סוף, והעיקר שהקרנות לא יקרסו. זה יקרה אם תוחלת החיים תתארך מעבר לתחזיות, זה יקרה אם הריבית תהיה נמוכה מדי יותר מדי זמן, זה יקרה אם לא יהיו מספיק אנשים צעירים שיכניסו כסף למערכת בשביל לממן את המבוגרים, אם יהיו יותר מדי תספורות, אם התשואות לא יהיו מספיק גבוהות. זה יקרה תמיד, שוב ושוב, העיקר שהקרנות לא יקרסו, העיקר שהמדינה לא תצטרך לקחת על זה אחריות.
ואם תוסיפו לכך את השינויים בשוק העבודה, ואת העובדה שאנחנו חוסכים פחות זמן, ואת זה שאנחנו עוברים בין מלא עבודות (ולכן מושכים כספי פיצויים), ובאופן כללי נמצאים בסכנת הכחדה תעסוקתית גוברת אחרי גיל 45 ואילך, תקבלו שהפנסיה שלנו בסכנה משמעותית, בניגוד מוחלט לדור הקודם (שגם כשהפנסיה שלו באמת היתה בסכנה, המדינה פרסה תחתיו רשת ביטחון נאה על חשבון משלם המסים).


ואיך דוח לוקר קשור לכל זה לכל הרוחות?

בתווך שבין העולם הישן לבין העולם החדש נכנסים משרתי הקבע בצה״ל (ואיתם גם השוטרים, הסוהרים ואנשי השב״כ והמוסד). עולם הפנסיה הישן (הפנסיה התקציבית) בצה״ל ויתר כוחות הביטחון הסתיים בסוף 2003. בערך. זאת אומרת, כל מי שנכנס לשירות קבע מינואר 2004 ואילך חוסך לפנסיה על פי כללי העולם החדש. כל מי שהספיק להיכנס קודם לכן, הרוויח ושייך ועולם הישן.
א-מה-מה, במסגרת אותו הסכם הוחלט שלמשרתי הקבע (ויתר אנשי כוחות הביטחון) בכל זאת תינתן הטבה. כשהם יגיעו לגיל הפרישה מצה״ל, הם יקבלו מהמדינה פנסיית גישור, מאותו היום ועד להגיעם לגיל 67, או מה שלא יהיה באותה עת גיל הפרישה הכללי במשק. פנסיית הגישור הזו היא פנסיה תקציבית בתחפושת, שכן המדינה מממנת אותה מבלי שהמשרת עצמו עשה משהו לטובת העניין. ואם זה לא מספיק, באותו הסכם נקבע כי בעת הפרישה המדינה תכניס עוד 12 משכורות, כלומר משכורות של שנה שלמה, לתוך קרן הפנסיה שלו, בשביל להגדיל לו את פנסיית הגישור.
פנסיית הגישור תהיה בגובה זהה לזה שהוא היה אמור לקבל מקרן הפנסיה שלו על בסיס הסכום שצבר עד כה. ובגלל שהכסף בקרן הפנסיה יילך ויגדל ב-20 ומשהו השנה שיחלפו מגיל הפרישה מצה״ל ועד לגיל הפרישה הקבוע במשק, הרי שגם פנסיית הגישור תלך ותעלה, והכל על חשבון משלם המסים.
אותו משלם מסים, אגב, שתקוע בעולם הפנסיה החדש עם הכללים החדשים והמסריחים שלו. למה? ככה.
את זה, את הנקודה הזו בדיוק, ועדת לוקר מבקשת כעת לשנות. במקום פנסיית גישור, מענק פרישה חד פעמי, בסכום נמוך יותר. אגב, לאנשי הקבע הלוחמים שמגיעים לגיל פרישה (כלומר, מג״דים ומעלה), הוועדה ממליצה לא לגעת בפנסיית הגישור.


זו הנקודה שבה כל מיני אנשים אומרים לי – רגע, אבל אתה כל הזמן מטיף לנו שעולם הפנסיה החדש הוא מסריח, ושבמקום לקחת אחריות על עתיד שלנו המדינה מסירה את האחריות הזו לחלוטין ומפקירה אותנו חשופים בצריח. אז מה פתאום אתה רוצה לדפוק את אנשי הקבע? להיפך, במקום להוריד את אנשי הקבע למטה, תשאף לשפר את התנאים של כל היתר.
אז דבר ראשון, אני באמת שואף לשפר את התנאים של כל היתר. מי שקרא את אלפי המלים שכתבתי על ענייני הפנסיה בשנים האחרונות יודע שהמסר העיקרי שלי אינו שדמי הניהול דופקים אותנו, אלא שהמודל עצמו של עולם הפנסיה החדש דפוק. שהוא הלך רחוק מדי בהסרת האחריות מהמדינה.
דבר שני, על אף שאני בעד פנסיה סבבה לכולם, אני לא חושב שאנשי הקבע צריכים ליהנות ממה שאולי פעם היה זכות, אבל הפך עם הזמן להיות זכות יתר. תוחלת החיים התארכה, הריבית נמוכה, ועלות הפנסיה שלהם גדלה מאוד מאוד עם הזמן. את זכות היתר הזו מממן הציבור, אותו ציבור שהפנסיה שלו עצמו תהיה לא משהו בכלל. אי הצדק פה, לפחות לתפיסתי בולט (וזה, לתפיסתי, לא קשור רק לאנשי הקבע אלא לכל עולם הפנסיה התקציבית, ובטח למי שמקבלים פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים בחודש, זו פשוט שערורייה, נקודה).
העניין הוא שאני לא רואה כיצד ניתן להעלות את מצבם של כל אנשי עולם הפנסיה החדש למצבם של אנשי הקבע, כפי שמישהו אמר אתמול בטוויטר. איך בדיוק עושים את זה? ראשית, האם אנחנו בכלל רוצים שאנשים יתחילו לקבל פנסיה מגיל 40 ומשהו כמו אנשי הקבע הפורשים? פנסיה מגיל 40 ומשהו משמעותה פנסיה לאורך 40 שנה פלוס מינוס. זה מאוד נחמד הסידור הזה, אבל מי בדיוק אמור לממן את זה ומאיזה כסף? אז מספיק שנגיד שאנחנו לא באמת רוצים שאנשים יקבלו פנסיה מגיל 40 ומשהו וכבר אנחנו בעד להרע את מצבם של אנשי הקבע.
אם הכוונה היא אחרת, ופשוט להעניק רשת ביטחון לאנשים שעובדים בעבודה מסוימת ונפלטים משוק העבודה בגיל 40 ומשהו ולא מצליחים לחזור, זה כבר סיפור אחר. אבל האמת שיש כבר מנגנונים כאלה. ייתכן שהם לא טובים מספיק או נדיבים מספיק, ייתכן שצריך לשכלל אותם, ובעיקר צריך לחשוב איך מתאימים את שוק העבודה לעולם שיש בו המון צעירים מצד אחד והרבה יותר מבוגרים מצד שני מאשר בעבר. אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו רוצים להתחיל לחלק מיליונים מכספי משלם המסים לכל מי שחצה את גיל 45.
אז אני לא בעד לחזור לעולם הישן שבו לכאורה המדינה לוקחת 100% על כולם ובפועל מדובר בהונאת פונזי שמתישהו מתפוצצת, אבל אני בהחלט בעד לא להישאר במקום שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו. הפתרון יכול להיות איפשהו בין שני הקצוות האלה, של פעם והיום.
איך עושים את זה? יש כל מיני רעיונות שמסתובבים. למשל, על ידי פריסה מחדש של רשת הביטחון המינימלית שקיימת כבר היום לפנסיה, כך שחוסכים מבוגרים יותר יקבלו יותר. או על ידי מתן מענק פנסיה שלילי (כמו מס הכנסה שלילי) לבעלי הכנסות נמוכות. או חלוקה מחדש של הטבות המס כך שייטיבו עם מעמד הביניים ולא עם העשירון העליון. או החלת חובת פנסיה מגיל 0 בשביל להגדיל את בסיס החיסכון. יש המון המון רעיונות שמסתובבים, ואני מאוד מקווה שבקרוב אגף שוק ההון במשרד האוצר יתחיל ליישם חלק מהם (למשל, קרן פנסיה ממלכתית בדמי ניהול מוזלים. אנחנו קרובים לדבר הזה יותר מאי פעם, לשמחתי), ולמיטב הבנתי מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד מרכז צוות פנים-אוצרי שמטפל באופן רחב יותר בעניין הפנסיה.


בשורה התחתונה, הייתי שמח מאוד לו תנאי הפנסיה של כולנו היו משתפרים. זה לכשעצמו עדיין לא אומר שצריך להמשיך להיטיב בהטבת יתר עם הדור הנוכחי של משרתי הקבע, אלה שאמורים להיות חלק מעולם הפנסיה החדש כמו כולנו, אבל עדיין נהנים משאריות של עולם הפנסיה הישן.
זה לא עניין אישי נגד משרתי הקבע, זה עניין נגד חלוקת הטבות יתר לאוכלוסיות ספציפיות, ואי טיפול בצרכים האמיתיים של כל היתר. לכן, כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אני בעד המלצות לוקר לעניין הפנסיה הצה״לית (אפשר לעשות בהן תיקונים, כמו למשל להרחיב את אוכלוסיית הזכאים לפנסיית גישור או להעלות מעט את המענק), אבל בבסיס, אני לא מבין מדוע אני צריך לממן הטבה בשווי מיליונים רבים לאוכלוסיה מאוד מאוד מסוימת בזמן שכל היתר מקבלים קדחת. ובאופן משלים, אני חושב (ופועל, בגזרתי) בשביל לוודא שאלה שהולכים לקבל קדחת לא יקבלו קדחת, אלא שהמדינה תיקח עליהם יותר אחריות. למשל, על ידי סבסוד יותר גדול של הפנסיה מאשר היום (אבל באופן פרוגרסיבי), וגם ביצירת כלים שיאפשרו להקטין עלויות, (קרן פנסיה ממלכתית, כבר אמרתי) או חלוקה מחדש של הטבות המס.
זה לא זה או זה. זה גם וגם. וזו נראית לי הצעה הרבה יותר מפוכחת מאשר הקריאה של חלק מהאנשים שקראתי בימים האחרונים שקוראים פשוט להשוות את תנאי הפנסיה של כולנו לאלה של אנשי הקבע.
איך נשיא המדינה היה אומר בוועדת הכספים פעם? כולנו בעד חיסול הטרור. נו יופי.


ובסוף בסוף, עם כל הדיבורים על פנסיה, יש בערך שני שלישים מהציבור שלא חסכו מעולם לפנסיה. בין אם כי לא היו בשירות המדינה ולא זכו לפנסיה תקציבית, בין אם כי לא עבדו במקום גדול ומאורגן או הסתדרותי, ובין אם היו עצמאים. מה יש לאלה? רק קדחת. כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך. ואם לא הצליחו? זבש״ם.
אשמח לראות יום אחד מישהו מתגייס לטובתם כמו ההתגייסות החצי אוטומטית לטובת אנשי הקבע.

כשהאוצר סוף סוף מתחיל לעשות חישובים מציאותיים, פצצת הפנסיה נחשפת

הפוסט הזה הוא טיפונת למיטיבי לכת שמתעניינים בפנסיה, אבל השתדלתי ככל יכולתי לפשט את זה. מקווה שהצלחתי

לפני עשרה ימים פרסמתי את הקווים הכלליים של תוכנית שמתגבשת (או התגבשה) במשרד האוצר לרפורמה במודל הפנסיה הנוכחי בישראל. הכתבה גם כך היתה די עמוסה פרטים, ולצערי גם יותר טרמינולוגיה מקצועית ממה שהאוזן הממצעת מסוגלת לסבול, ולכן יש משהו אחד שכבר נראה לי יותר מדי להכניס פנימה.

המשהו הזה הוא החישובים שמשרד האוצר עשה עם עצמו בשביל לבדוק אם נחוץ שינוי במודל. ומה שממש מרגש אותי בסיפור הזה הוא שזו הפעם הראשונה שאני יודע עליה שמשרד האוצר ישב ועשה חישובים על בסיס הנחות מציאותיות, ולא על בסיס הנחות תלושות מהמציאות כפי שהוא עשה עד כה.
להמשך קריאה