תוחלת, חיים

0.

לפני כמה שבועות טובים צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה מאזור חיוג 03. עניתי. בצידו השני של הקו נשמע קול של אדם זקן, עייף, אבל ברור. הוא הציג את עצמו בשם המשפחה – אבנרי. "כאן אבנרי", הוא אמר, מעלה בי זכרונות מספרים שקראתי בילדותי על תקופת המנדט.

אבנרי סיפר לי סיפור. הוא גמלאי. ליתר דיוק, הוא בן 87. והוא לא מבין למה דופקים אותו דווקא בפנסיה. הוא התקשר בשביל לבדוק אם אני יכול לעזור לו.

אמרתי לו שאני בדיוק באמצע פגישה עם אנשים, והוא הציע שיעלה את הסיפור שלו על הכתב וישלח לי. סיימנו את השיחה.

באמצע החגים, כשהגעתי יום אחד למערכת, מצאתי על שולחני מכתב ממוען אלי, נושא בול מקסים של "המפוזר מכפר אז"ר". זה היה המכתב של אבנרי. קיבלתי את רשותו לפרסם אותו כלשונו. אז הנה הוא:

1.
לידי מר שאול אמסטרדמסקי א.נ

שמי אבנרי נפתלי, גימלאי וניצול שואה. עבדתי בחיל האוויר כאזרח עובד צה"ל. שילמתי במשך 36 שנה פנסיה ל"מבטחים" שהייתה מנוהלת ע"י ההסתדרות ללא אפשרות לבחור ולשם קבלת הגימלה כשאהיה פנסיונר.

עקב ניהול כושל של ההסתדרות שנוהלה ע"י מר פרץ שהיום הוא חבר כנסת, הניהול נמסר למשרד האוצר עם חוב של 78.3 מיליארד שקל. בתחילחה גבו ממני 1% דמי ניהול, וכיום – החל משנת 2007 – גובים ממני 1.75% דמי ניהול. אף אחד לא שאל את הפנסיונרים האם הם מאשרים לקחת מהם את הכסף. כיום אני משלם 119 שקל כל חודש.

פניתי למשרד האוצר ובתשובה שלהם ענו לי כי "זה לפי החוק". כלומר, הם מחוקקים חוקים ואני צריך להסכים ללא יכולת התנגדות.

גם חוק אפשר לשנות, אם הוא לא צודק או לא נכון.

ביקשתי שיקדמו ועדת חקירה פרלמנטרית ולא קיבלתי תשובה.

זו שערוריה. לאן נעלמו הכספים שלי ושל עוד אלפי מבוטחים?

מר שאול אמסטרדמסקי, אני לא מצליח להבין איך אפשר לנהל בתור מזכרת הסתדרות קרנות פנסיה בצורה כושלת ולאחר שנכשלים להעביר את זה לאוצר, להמשיך להיות שר וח"כ ולא לתת את הדעת על הכישלון הגדול הזה.

בכל מדינה מתוקנת היו חוקרים לאן נעלם הכסף ומעמידים לדין את אלה שגרמו לכישלון.

שנה טובה

בכבוד רב

נפתלי אבנרי

<כתובת>

<טלפון>

2.

שלשום הוא התקשר, לבדוק אם קיבלתי את המכתב. דיברנו קצת. הוא סיפר לי מעט על עצמו. על איך איבד את אמא שלו בגיל 15 בזמן המלחמה, אי שם במה שלימים הפך להיות אוקראינה. על איך מצא את הקבר שלה כמה עשורים לאחר מכן. הוא דיבר בצלילות, בכעס, אבל באופן מפוכח מאוד.

הוא יודע שאין לי שום דרך לעזור לו. הוא ידע היטב גם מה אגיד לו – שאכן, הדברים נעשה על פי חוק. שאילולא הממשלה ההלאימה את קרנות הפנסיה ההן, בין היתר את זו שהוא חבר בה, לא היתה לו פנסיה כלל. שאילולא המיליארדים שהמדינה מזרימה לקרנות האלה מדי שנה לא היתה לו כל פנסיה. שדמי הניהול שהוא משלם הם כאין וכאפס לעומת הצרה הכלכלית שהיתה יכולה להיות מנת חלקו. שהפנסיה החודשית שלו – משהו כמו 7,000 שקל – היא גבוהה בהרבה מהפנסיה שתהיה מנת חלקם של מרבית בני הדור שלי.

וכשדיברנו, הרגשתי היטב שכל המלים שאני ממטיר עליו הן בבחינת יריקות חסרות משמעות אל הרוח הפתוחה. הבלים הבלים, תלי תלים של הבלים.

3.

לפחות בדבר אחד אני מסכים איתו מאוד. לא מובן לי כלל איך יכול להיות שאירוע כזה קורה מבלי שאיש נותן את הדין. והאירוע הזה, האירוע שבו כמעט קרסה מערכת הפנסיה הישראלית (הקודמת), הוא רק אחד מני כמה. מאז היו עוד כמה כאלה, אבל בעוצמה פחותה יותר. נניח, 5 בסולם ריכטר ולא 7. הנה, רק לפני כשנה וחצי קוצצה הפנסיה של הגמלאים בקרנות הפנסיה הוותיקות האחרות (אלה שלא נקלעו לגירעון) בכמה אחוזים טובים. ורק לפני שבועות ספורים בישר משרד האוצר כי הוא עומד לעשות מהלך דומה לעשרות אלפי חוסכים אחרים. והארץ רעשה לכמה דקות, וזהו. הכל חלף ונדם.

הדברים של אבנרי הם תמרור אזהרה לכולנו. העתיד הזה יבוא. זה טיבו של עתיד, הוא מגיע בסוף. ובעתיד הזה, לא משנה כמה חזק תכיחשו או תדחיקו, בעתיד הזה אתם עלולים למצוא את עצמכם זקנים עניים. לא כמו אבנרי. ממש לא. עניים באמת.

4.

אין לי יותר מדי פואנטה בפוסט הזה לבד זה שהעולם מסריח. ואפילו זה כבר לא מי יודע מה מקורי. צר לי. אפשר להתפזר עכשיו.

הפנסיה בצה"ל – תיקון טעות ושלוש תגובות

1.
היום פרסם העיתון טקסט שכתבתי על הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע בצה"ל, נושא טעון מאין כמותו שבכל פעם שמישהו נוגע בו כל היצרים משתחררים מכל הכיונים.
אבל לפני שאגיד משהו על העניין הזה, קודם כל תיקון טעות, בעקבות פנייה שקיבלתי במייל:
בטקסט כתבתי במקור כי הפנסיה התקציבית היא "הטבה מופלגת שקיבלו כל עובדי המדינה בעבר, ובהם גם אנשי מערכת הביטחון, שבמסגרתה העובד לא חוסך דבר לפנסיה, ומיום פרישתו מקבל מהמדינה פנסיה חודשית של 70% ממשכורתו האחרונה עד יום מותו".
כאמור, אחד הקוראים העמיד אותי (בזעם) על אי דיוק, והוא אכן צודק. מדובר בפנסיה חודשית של עד 70% מהמשכורת האחרונה, לפי 2% בשנה. כלומר, אחרי 25 שנה של שירות בקבע (מגיל 21 ועד גיל 46, למשל), איש הקבע יהיה זכאי לפנסיה של 50% ממשכורתו האחרונה. כך שאם משכורתו הייתה 16 אלף שקל בחודש אזי הפנסיה שלו תהיה 8,000 שקל בחודש (ברוטו), וכן הלאה. הכתבה תוקנה באתר העיתון בהתאם.

2.
אי הדיוק הזה לא מוריד, בעיני, מהסיפור הבסיסי – שהפנסיה שאנשי הקבע מקבלים (וכן כל עובדי המדינה באשר הם שהיו במסלול של פנסיה תקציבית) היא הטבה מופלגת. את ההטבה המופלגת הזו מממנים, וימשיכו לממן עוד עשרות שנים, משלמי המסים. אותם משלמי מסים שבעוד עשורים בודדים יפרשו לפנסיה ויגלו שהפנסיה שלהם נמוכה להפליא, ועדיין ימשיכו למממן את הפנסיה התקציבית של אחרים.
בכל פעם שאני או מישהו אחר כותבים על הנושא הזה מתחיל מעגל של תגובות. מצד אחד, אלה שחושבים שצריך לשלול כל הטבה שהיא מאנשי הקבע. מצד שני, כל אותם אלה שכותבים שהם גמלאים של צה"ל שחיים מפנסיה זעומה ועל מה אנחנו מדברים.
אחת הסיבות, לטעמי, שהנושא הזה מעורר כל כך הרבה אמוציות היא משום שאנחנו חיים היום בעולם שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשורים בכל מה שקשור לשכר של עובדיו, ונגזרותיו (כמו הפנסיה).
אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהדרך שלהם להשתכר בהתאם ליוקר המחיה היא: 1. להיות מנכלים בכירים או איכשהו במועדון הזה של האנשים שיושבים מאוד גבוה בצמרת ומקבלים משכורות עתק 2. לעשות אקזיט בהייטק 3. להיות חברים באיזו גילדה מקצועית או בוועד חזק שנהנה מזכויות יתר שלא קיימות יותר היום. כמו, למשל, פנסיה תקציבית.
ככל שיגדל הפער בין כלל העובדים לבין העובדים משלוש הקבוצות האלה, כך הכעס, לדעתי, רק יגבר. ואם הניתוח שלי נכון, מוטב לטפל בבעיה הזו ולא לתת לה להחריף, משום שהיא לא רק בעיה תקציבית, אלא גם חברתית.

2.5
במאמר מוסגר, הנחיתי הערב כנס במכון ון-ליר בנושא הפרטת הנמלים. הרבה אנשים דיברו שם, והרבה אנשים מהקהל שאלו שאלות. אחד מהם היא מיכאל (שכחתי את שם משפחתו) שסיפר שהוא עבד בעבר בחברת הדלק הממשלתית פז, ופוטר במסגרת תהליך הפרטתה. מיכאל דיבר מדם ליבו, סיפר שהוא קורבן הפרטה, ושבגיל 53, כשפוטר, איש לא דאג לו לפנסיית גישור תקציבית.
המלים הנוקבות שלו, שקשה מאוד להתמודד איתן, גרמו לי לחשוב שוב על הפנסיה התקציבית של גמלאי צה"ל. מיכאל, אני מניח, היה מוכן להסתפק בחצי מפנסיית הגישור שיקבלו אנשי הקבע של צהל שישתחררו בעוד 15-20 שנה, מיום שחרורם ועד היום שיגיעו לגיל הפרישה במשק. אבל הוא לא מקבל כלום. מה מותר הדם שלהם ממנו?

3.
בעקבות הטקסט שפורסם היום קיבלתי כל מיני תגובות למייל. החלטתי לפרסם כאן חלק קטן מהן.

תגובה ראשונה

לשאול,
קראתי את הכתבה שלך על הפנסיות של צה"ל.

בשנים האחרונות זה הפך למודה "לרדת" על המבוגרים שבנינו בגלל הפנסיה התקציבית….. יחד עם זאת אני לא חושבת שאנשים צעירים, יכולים לחוות את מה שאנחנו חשנו וחשבנו בתחילת שנות השמונים כדוגמא במקרה שלי.
אני לא איש קבע, אבל גם אני זכאית לפנסיה תקציבית, אני שוטרת.
אני לא אנסח מכתב חדש…….. אבל לפני חודשים בערך כתבתי מכתב לכתבת של גלובס. אני אעביר לך אותו מילה במילה.
אני מקווה שכך, תוכל לקבל הצצה הוגנת למחשבות של מי שנמצא בצד השני……..
של מי שעשה בחירות בגיל 20 ולא יכול להיות שוב בגיל 20

אני כן הוסיף ואספר לך, שאני בת לאיש צבא קבע שנפטר לפני 25 שנה. הוא היה גאה בעבודתו והרגיש אז שליחות…… הם כולם הרגישו שליחות……. אלו היו ימים אחרים של ציונות!!! שללכת לפני הצבא ל"כדורי" לדוגמא……. ורוב חברי וחברותי נשמו בבית את השליחות!!!
לצערי, היום אם היה בחיים היה מתקרב לגיל 78…. אני חושבת שהוא היה בהלם!!!

תודה מראש,
ר'

תגובה שניה

בכתבה נאמר כי כל איש צבא שנכנס לקבע עד ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית,
המשפט הנ"ל אינו מדויק משום שכל איש צבא שהתחייב להכנס לצבא הקבע לפני ינואר 2004 זכאי לפנסיה תקציבית.
לדוג' ישנו מסלול של עתודה אקדמאית בצבא שבמסגרתו אתה לומד תואר ראשון לפני הגיוס לצבא ורק לאחר מכן מתגייס לשרות הצבא,
במסגרת המסלול אתה מתחייב ל3 שנות קבע לפחות וזכאי לפנסיה תקציבית בתנאי שהתחייבת לקבע לפני ינואר 2004
ולכן המצב הנוצר הינו כי ישנם אנשי צבא (למדו תואר ראשון 4 שנים + 3 שנות שרות חובה) שנכנסים לקבע ב2011 וזכאים לפנסיה תקציבית.
(למיטב זכרוני הרופאים הצבאיים שלומדים 6/7 נכנסים לקבע מיד עם חזרתם לצבא ולכן שנת המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת הוא בערך ב2011).
ישנם גם את כל מסלולי הקצונה היעודיית שמתחייבים על כניסה לקבע לפני תחילת שרות החובה שלהם.
הכמות הכוללת של אנשי הקבע הללו אולי קטנה, אבל השכר (והפנסיה) שהם מקבלים הינו מהגבוהים בצבא, מי שלמד לפני השרות בצבא זכאי לדרוג מהנדסים,
ובהמשך הקבע מקבל דרוג מחקר.
המסלול של הקצינים הייעודיים הינו לרוב עבור אנשים שישרתו בשטח ויקבלו רמת פעילות (שאגב מתקבעת לאחר מספר שנים).
לדעתי מדובר בכסף רב בייחוד שמדובר על סך אנשי צבא שנכסו לקבע, לכל היותר, 7 שנים אחרי ינואר 2004.

תגובה שלישית

היי שאול,

כתבה מאוד מעניינת ונכונה, ידעתי את הפרטים האלה.

מה שכן, אגב, ולא נאמר בשום שלב על הקטע של הרעה החולה של הפנסיה התקציבית,
הוא שחיילים שבקבע ומשתחררים יחסית מוקדם (אני אתן את עצמי כדוגמה של עתודאי שהשתחרר אחרי 3
שנים בקבע, וכן, אני הייתי בפנסיה תקציבית), בעצם משתחררים בלי שום חסכון פנסיוני בשלב הזה.

אני אתן לך את זה כחישוב מהיר:
אני כעתודאי למדתי עד גיל 21 תואר ראשון.
בגיל 21 התחלתי את שירות החובה שלי.
בגיל 24 התחלתי שירות קבע והשתחררתי בגיל 27.

לא בטוח כמה זה נכון לאנשים שמשתחררים "באמצע" אחר כך (בגילאים כמו 30-35).

כשהשתחררתי למעשה איבדתי את כל הפנסיה התקציבית שלי ופשוט החזירו לי את דמי הניהול שגבו ממני אבל את הכסף הנחסך שהפרישו לי אני הפסדתי למעשה.

כך שהשתחררתי בגיל 27 אחרי שעבדתי 3 שנים בקבע ולמעשה לא חסכתי אפילו שקל אחד של פנסיה.

שוב, אני לא בטוח איך זה עבור אנשים שמשתחררים בתחילת גיל ה-30 אבל אם המצב דומה שם, אז בעצם נוצר מצב שאנשים שעבדו כבר כמעט עשור משתחררים מהצבא בלי שהם חסכו שקל אחד לפנסיה שלהם.

הרטוריקן

1.
שר האוצר יאיר לפיד נתן השבוע ראיון רדיופוני ארוך לקרן נויבך ברשת ב'. במשך 33 דקות תמימות נויבך שאלה ושר האוצר ענה, ולעיתים גם להיפך, על מגוון רחב של שאלות בנושאים רבים. יש נושאים שנותרו בחוץ, יש כאלה שקיבלו תשובות. הנה הראיון המלא, והוא מומלץ להאזנה. למעשה, מכל הראיונות שנעשו עד כה עם שר האוצר לפיד, נדמה לי כי זה הוא המקיף ביותר, ומלבד זה, ניכר שהמראיינת התכוננה אליו היטב, כפי שנדרש מראיון עם שר האוצר.

2.
אבל אני, צר עולמי, וכמו תמיד, אני רוצה לדבר על דבר אחד – על הפנסיה. כן כן, שוב זה. תראו איזה דבר מוזר קורה בראיון של נויבך את לפיד כשהם מגיעים לנושא הפנסיה. בדקה 09:50 של הראיון, נויבך שואלת אותו (כהמשך מנקודה קודמת), אם הוא כל כך דואג לעתידם של הישראלים, מדוע הוא הכניס לחוק ההסדרים רפורמה שלמעשה תקטין את החיסכון הפנסיוני בישראל (הנה כתבה שלי על המהלך של האוצר). עיקר הרפורמה הזו, למי שאין כוח לקרוא את הכתבה מלאה, היא הקטנת הטבות המס שהמדינה נותנת בשביל לעודד חיסכון לפנסיה (לעשירון העליון), כך שכפועל יוצא הישראלים (בעשירון העליון) יחסכו פחות לפנסיה.
לפיד עונה לה תשובה מוזרה. הנה מה שהוא אומר, כמעט מילה במילה:

לפיד: המדינה גורמת לאנשים לחסוך לימי זקנתם, זה חלק מתפקידה.
נויבך: אז למה בחוק ההסדרים יש פגיעה במיסוי על הפנסיה והערכה שאנחנו הולכים לגדל דור של זקנים עניים בעוד 40 שנה כי המוטיבציה לחסוך לפנסיה תקטן באופן משמעותי? למה הלכתם על זה?
לפיד: אנחנו במשא ומתן עם ועדת העבודה למצוא פתרון הכי טוב. למה הלכנו על זה? אנחנו רוצים שיהיו זקנים עניים? בכל העולם יש משבר אקטוארי, זו לא תופעה ישראלית. איש לא צפה שאנשים יחיו עד גיל 80 ו-90. קרנות הפנסיה לאט לאט לא עומדות בתחזיות של עצמן ואתה צריך לעשות תיקון ואנחנו במשא ומתן מאוד סבוך בשביל לעשות תיקון. אנחנו בסך הכל מנסים לעשות תיקון אחראי כדי לדאוג לזה שלא יהיה דור של זקנים עניים.
נויבך: אבל אתה מוריד את המוטיבציה של האנשים לחיסכון. הטענה של המומחים לפנסיה היא שזה תיקון לא אחראי. אנשים מיוזמתם לא יחסכו יותר, וכשהמדינה מורידה את זה יותר ויותר מה שיקרה הוא שאנשים יחסכו פחות.
לפיד: אני מסכים איתך, וזה מה שאנחנו מנסים לפתור. אנשים ממציאים לעמם גוף שנקקרא המדינה שיש לו כסף בלתי מוגבל שתמיד יזרים כסף בשביל לסגור את החוב. אבל המדינה זו את, וכל אזרח, זה הקולקטיב שהוא אנחנו. הפנסיות לא יספיקו לנו, אנחנו צריכים לפתור את זה עכשיו, ואנחנו פותרים את זה עכשיו.

3.
התשובה של לפיד כלל לא עונה על השאלה. לא קצת, לא מסביב, פשוט לא עונה על השאלה. נויבך שאלה מדוע הוא מקדם רפורמה שתקטין את החיסכון הפנסיוני של הציבור, והוא עונה לה שיש בעיה במערכת הפנסיונית ולכן הוא מקדם רפורמה שתגדיל את החיסכון הפנסיוני של הציבור. נדמה לי שזה די עונה על ההגדרה המילונית של שיח חרשים.
אז או ששר האוצר לא שמע טוב את השאלה, זו אפשרות אחת והיא לגיטימית. אפשרות אחרת, מבהילה בהרבה, היא ששר האוצר לא בקיא בפרטים. אולי כדאי להגיד את זה בצורה מעט בוטה יותר. האפשרות האחרת היא ששר האוצר לא יודע, לא מבין, אולי לא טרח להבין, מה פקידי האוצר הכניסו לו לחוק ההסדרים, באצטלה של "רפורמה בפנסיה". אולי הם בכלל השחילו את שר האוצר, לכו תדעו (אם כי זה נראה לי קלוש ביותר). כי מה שפקידי אגף התקציבים הכניסו לו שם היא "רפורמה" שמטרתה המיידית היא להגדיל את הכנסות המדינה ב-1.2 מיליארד שקל. זהו. זו לא רפורמה בפנסיה. בדיוק מסיבה זו אגף שוק ההון מחרים את הדיונים בנושא הזה בוועדת העבודה והרווחה, ומתנגד לאופן שבו אגף תקציבים מקדם את העניין הזה. למעשה, באגף שוק ההון חושבים את ההיפך המוחלט – שהיה צריך להגדיל את הטבות המס לחיסכון הפנסיוני. רק שזה עולה כסף, ולכן זה כלל לא עלה על הפרק.
אפשרות שלישית, שגם אותה צריך להביא בחשבוו, היא ששר האוצר דווקא יודע היטב מה יש בחוק ההסדרים, אבל לא נוח לו להודות בזה ולכן הוא מעדיף לדבר בשיחדש. והאמת היא, שגם זו לא אפשרות מי יודע מה.

[עדכון, 18:30: אסף קוט לקח את הפוסט הזה ושם אותו על קיר הפייסבוק של שר האוצר ושאל "שאול אמסטרדמסקי (כלכליסט) מעלה פה כמה סוגיות מטרידות בנוגע לתשובות שנתת לקרן נויבך בעניין הפנסיה. יש תגובה?"
שר האוצר יאיר לפיד הגיב: כן, ששאול אמסטרדמסקי יודע היטב שיש עוד אפשרות: שאת הדיון מול הכנסת על הפנסיות אסור לנהל ברדיו]

4.
הדבר המשמח היחידי בעניין הזה הוא ששר האוצר מכיר בכך שיש בעיה. שיש פצצה פנסיונית שמתקתקת במרץ ועתידה להתפוצץ בתוך 15-25 שנה. הפיצוץ שלה יהיה מאוד לא נעים, ויבוא לידי ביטוי בירידה פתאומית ברמת החיים של אנשים שעבדו וחסכו כל חייהם. אנשים שביום שהם יגלו שאין להם מספיק פנסיה, יצטרכו במקביל לסבסד את אנשי הפנסיה התקציבית, אלה שבקושי חסכו בעצמם משהו לאורך השנים, אבל ייהנו מפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הפוטנציאל לפיצוץ חברתי פועם לו בתוך נבכי הפנסיה.
החלק העצוב הוא ששר האוצר, למיטב ידיעתי, לא עושה שום דבר עם ההבנה הזו. חוק ההסדרים הוא ממילא לא הפלטפורמה המתאימה להביא שינויים מרחיקי לכת בעולם הפנסיה, כאלה שיאפשרו לנו לשמור על רמת החיים שלנו אחרי שכבר לא נוכל לעבוד. בשביל זה צריך להקים ועדה ציבורית רצינית, שיישבו בה אנשים שיכולים לראות את התמונה הרחבה ולא רק פקידי האוצר, ולחשוב איך לעצב את העתיד שלנו. הבעיות שצריך להתמודד איתן בהקשר הזה מסובכות להפליא, ומעסיקות את העולם כולו – העלייה בתוחלת החיים והריביות הנמוכות שרוצחות את הפנסיה. יש פתרונות יצירתיים, אני נחשף להם מדי שבוע בכל מיני פגישות עם כל מיני אנשים. עכשיו רק צריך שמישהו – שר האוצר – ייתן את המנדט לכמה אנשים לשבת ולחשוב ולהמליץ המלצות. ואחר כך לקיים עליהן דיון ציבורי מתאים בכנסת, עד שיאושרו. בפגישת ההיכרות שהייתה לנו, אמרתי את זה לשר האוצר באופן אישי – תקים כבר ועדה. עכשיו, כשמתחלף הממונה על שוק ההון, זו הזדמנות טובה מאין כמותה לעשות צעד כזה, כי גם לא יהיה מי שייעלב.

זה בידיים של שר האוצר. בכל יום שהוא לא עושה את זה, לתפיסתי הוא עושה עוול מוסרי עתידי גדול כלפי הישראלים. בדיוק כפי שעשו קודמיו.

נמס

1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.

2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.

נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.

אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.

נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.

ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.

3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.

ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.

הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.

די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.

4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.

סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.

ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.

5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.

אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.

אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.

6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.

המסע המופלא בערבות הפנסיה

1.

השבוע קרו שני דברים. כל אחד בקצה משלו. נתחיל מהשני. אילן בן דב, איש עסקים שכבר שלוש פעמים הביא את החברות שלו לשמיטת חובות, מתכנן לגייס כסף, בפעם הרביעית, מכספי הפנסיה שלנו. הפעם מדובר ב-150 מיליון שקל, שמיועדים בעצם להחזר חובות אחרים. קוראים לזה מחזור חובות וזה אולי נשמע מוזר, אבל זה חלק כל כך אינטגרלי מהשיטה שאנשים כבר לא מבינים איך אפשר אחרת. הנה הידיעה שמתארת את התעלול הפיננסי שבן דב מנסה לעשות. ואם אתם לא מבינים את הידיעה הזו, אתם בחברה טובה. גם אני לא מבין אותה עד הסוף, ולא במקרה. הניסיון לעטוף בז'רגון מתוחכם אמת כל כך פשוטה הוא ניסיון מכוון. אז הנה מה שעורך מדור שוק ההון בעיתון שלי, אלי שמעוני, חושב על הניסיון של בן דב:

בעל השליטה בסקיילקס אילן בן־דב ממשיך להתנהל לפי השיטה שהביאה אותו עד הלום: גלגול הסיכון לעתיד על חשבון הציבור. אם המצב ישתפר הוא יישאר בגרעין השליטה בפרטנר, אך אם התוכניות ישתבשו – בעלי החוב ייאלצו להתמודד עם החוב בעוד כמה שנים.

2.

לפני שהאנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו – הגופים המוסדיים – מחליטים אם הם נענים לפיתויים של בן דב או לא, כדאי להיתלות בחדשות הטובות. החדשות הטובות הן שבסוף השבוע האחרון הגופים המוסדיים, האנשים שמנהלים את הפנסיה, עשו לראשונה משהו נועז מאין כמותו – הם הודיעו לבעל שליטה שנמצא על סף פשיטת רגל, לבעל השליטה החזק במשק, לא פחות, שהם לא רוצים אותו יותר. שהם רוצים לקחת את החברה שלו, כי הם לא מאמינים יותר שהוא יכול לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה. זהו צעד מרחיק לכת. למעשה, זהו הצעד הכי מרחיק לכת שיש, והאנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו ביצעו אותו. זה מרשים. מאוד. מאוד מאוד. גם אם המהלך הזה לא ייצא לפועל בסופו של דבר מסיבה זו או אחרת, האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו הוכיחו לראשונה שיש להם את היכולת, את האומץ, ללכת עד הסוף. הם קבעו אמת מידה, וזה דבר חשוב מאוד. עכשיו נראה אותם מול אילן בן דב.

3.

אני כותב את הדברים האלה כאן כי הם מתחברים מבחינתי לפרויקט עיתונאי שסיימתי לפני שבוע, לאחר שבועות וחודשים ארוכים של עבודה. המסע בערבות הפנסיה. אם אתם במעגל המיידי שלי סביר להניח שחפרתי לכם על ענייני הפנסיה חזור וחפור, ואני מודה לכם על הסבלנות והסובלנות כלפי נושא כל כך משעמם, כל כך לא קשור לכאן ולעכשיו.

ואם אתם לא במעגל המיידי שלי, אז הנה הזדמנות בשבילכם לקחת את הפתיח של הפוסט הזה – שני סיפורים שונים על האנשים שמנהלים את כספי העתיד שלנו ועל האנשים שמעוניינים לקבל נתח מהכסף הזה – ולחבר אותו לעצמכם. לכסף שלכם. לפנסיה שלכם. לעתיד שלכם.

בשבועיים ומשהו האחרונים העיתון פרסם יומן מסע שעשיתי בעקבות הפנסיה שלי. זה היה יומן מסע סובייקטיבי לחלוטין, שמטיבו לא יכול היה לענות על כל ההיבטים של הקופסא השחורה הזו שקרויה פנסיה. קיבלתי לא מעט פידבק במהלך פרסום המסע הזה. רובו אוהד מאוד. חלקו נוזף, בעיקר מצד אנשי התעשייה, שטוענים בתוקף שאני מגזים, משחיר את התמונה, ובאופן כללי לא סימפטי מי יודע מה. אני מודה לכל מי שנתן פידבק, ואני מצטער בפני מי שהעלו רעיונות ונאלצו לשמוע את התשובה המאכזבת שהסדרה כבר סגורה אבל שאני אקח בחשבון את הרעיונות שלהם בעתיד, כי זו ממש לא הפעם האחרונה שבה אני כותב על פנסיה.

4.

בעשורים הקרובים הכוח החזק ביותר שהולך להשפיע על החיים שלנו הוא הזדקנות האוכלוסיה. כלומר, העובדה שבפרק זמן קצר יחסית (שני עשורים) כמות הזקנים שחיים בישראל עומדת להיות מוכפלת, ושיעורם באוכלוסיה יעלה דרמטית לאחר שבמשך שני עשורים היה קבוע. זו המסקנה שהגעתי אליה אחרי הרבה מאוד שיחות ופגישות עם הרבה מאוד אנשים מקצועיים בתחומם ומביני עניין.

השינוי הדמוגרפי הזה הולך להשפיע על חיינו בצורה שעלולה להתברר כקיצונית. יש לה המון המון השלכות רוחב, גם פיננסיות וגם חברתיות. מדינת ישראל לא ערוכה לשינוי הזה. לא מבחינת התשתיות – כמות בתי החולים הגריאטריים והמוסדות הסיעודיים, כמות האחיות שיודעות לטפל בקשישים כאלה, כמות הרופאים שמוכשרים לכך. היא לא ערוכה לכך מבחינה פיננסית – לחלק גדול מדי מהאוכלוסיה אין ביטוחים סיעודיים (שבתורם עולים הרבה מאוד כסף), והנטל לטפל בקשישים הסיעודיים עומד לעלות למדינה המון המון כסף. כל כך הרבה, למעשה, שבדוח מיוחד שחיברה ועדה מיוחדת ממש כתוב שאם לא יימצא פתרון אחר, יקרו שני דברים – גיל הפרישה יעלה במידה משמעותית (מעל ל-70, גם לגברים וגם לנשים) וקצבאות הביטוח הלאומי יישחקו עד דק. וזו, כזכור, רשת הביטחון של כל מי שעומד להיות קשיש, כלומר כולנו. וזה עוד לפני שדיברנו על זה שהירושה שמחכה לדור הבא הולכת להימחק כי הדרך היחידה למממן את כל עלויות הזקנה האלה היא פשוט לשחוק את הירושות (על ידי מכירת דירות וכו'). בקיצור, בעיה רצינית.

אני כותב את זה כי יש עכשיו חלון הזדמנויות להתחיל לחשוב על איך מתמודדים עם פצצת הזמן הזו. ויש עכשיו חלון הזדמנויות של מודעות והתעוררות ציבורית לנושאים האלה, ולעובדה שאנשים אחרים מנהלים את הכסף שלנו בכל מיני דרכים שונות ומשונות, וזה לאו דווקא עובד לטובתנו. לא בהכרח כי הם גנבים ושקרנים, אלא כי זו השיטה, וכי אנחנו לא מודעים מספיק. ואם אנחנו לא נשים לב, הם יתנו את כספי הפנסיה שלנו לאילן בן דב בפעם הרביעית. ואם לא הייתה מודעות, המהלך שהפעילו האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו כלפי בעל השליטה החזק בישראל מעולם לא היה מתרחש. ובאותו האופן, אם לא נהיה מודעים מספיק ולא נדרוש פתרונות מצד הפוליטיקאים ופקידי הציבור, נתעורר בעוד שני עשורים למערכת סוציאלית על סף פשיטת רגל, שבה כל אחד מנסה לגרד עוד גרוש וחצי בעוד עבודה חלקית ומזדמנת, בגיל 70, כי הפנסיה שלו פשוט לא מספיקה לכלום. זה העתיד שלנו. ואם אנחנו לא רוצים ליפול נטל על כתפי הילדים שלנו – את ההורים שלנו אנחנו כבר מממנים, בין אם בפנסיה תקציבית ובין אם בקרנות הישנות, על ידי תשלום מסים – הגיע הזמן שניקח אחריות על העתיד שלנו בעצמנו. בשנת 2020 הכסף שאנחנו חוסכים לפנסיה צפוי להכפיל את עצמו ולהגיע ל-2 טריליון שקל. אם אף אחד לא ינתב אותו למקומות חכמים יותר, הוא ימשיך ללכת לאותם טייקונים, ולחטוף את אותן התספורות. במקום זה, הכסף הזה יכול לשמש למטרות אחרות, להצמיח את המשק, וגם להשיג לנו פנסיה גבוהה יותר על הדרך.

הסדרה הזו, באופן מוזר, נולדה בכלל עקב שאלה של גדי שמשון בטוויטר – איך אפשר לוודא שהאנשים שמנהלים את הכסף שלנו לא מלווים אותו שוב לאנשים ששמטו חובות בעבר. זה שלח אותי למסע של פגישות עם האנשים שמנהלים את הכסף שלנו בניסיון למצוא תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזו (ראו פרק 9), ומכאן כבר עלה הצורך שלי להרחיב את המעגל לשאלות נוספות. מי האנשים שמנהלים את הכסף שלנו, מאיזה שיקולים הם פועלים, מי מפקח עליהם ואיך, מה ניגודי האינטרסים שלהם. ובכלל – איפה לעזאזל נמצא הכסף?

5.

אני מצרף כאן את הכתבות כפי שהופיעו בעיתון, בקבצי פידיאף. בלינקים לכתבות תמצאו מלבד הטקסטים שלי גם סרטונים קצרים שצולמו בשביל האתר, ומדריכים קצרים של כתבת העיתון מעין מנלה שליוו את סדרת הכתבות שלי.

טור פותח (לינק, פידיאף)

פרק ראשון (לינק, פידיאף)

פרק שני (לינק, פידיאף)

פרק שלישי (לינק, פידיאף)

פרק רביעי (לינק, פידיאף)

פרק חמישי (לינק, פידיאף)

פרק שישי (לינק, פידיאף)

פרק שביעי (לינק, פידיאף)

פרק שמיני (לינק, פידיאף)

פרק תשיעי (לינק, פידיאף)

פרק עשירי (לינק, פידיאף)

כל פרקי הסדרה (לינק)

6.

ולבסוף, זה הרגע להודות לכל מי שלקח חלק במלאכה. לעורכת האחת והיחידה אדווה קיזלשטיין, היחידה שהייתה יכולה לגלות סבלנות כזו גם כלפי וגם כלפי הנושא, שלקחה את הטקסטים שלי, פירקה אותם והרכיבה מחדש במיומנות וברגישות, וזו משימה לא פשוטה כשמדובר ב-21 אלף מילה שצריכות להתקצץ משמעותית. תודה גדולה גם לאבנר הברפלד שעיצב את כל הכתבות האלה, והבריק כשהעלה את הרעיון לשכנע את יזהר כהן לאייר אותן. וגם ללנה בס על האינפואים היפהפיים, כמו תמיד. תודה גם לאלון רייס והצוות שלו שהפכו את הפרויקט הזה למוצר יפהפה ועשיר באייפד. ותודה אחרונה לעיתון שלי ולעורכים שלי ששמחו על ההזדמנות לשלב טקסטים כאלה בעיתון, למרות המורכבות שלהם ולמרות שמדובר במוצר עיתונאי שאינו קשור במישרין להווייה היומיומית. ותודה כמובן לכל מי שקרא והגיב והעיר.

ולמי שלא קרא עד כה, קריאה נעימה.

*

ולמי שממש ממש מתעניין בנושא ורוצה לצפות בכתבה אמריקאית מגניבה בעניין (באמת מגניבה), מוזמן להיכנס לכאן.

יזהר כהן הגדול מכולם