המסע המופלא בערבות הפנסיה

1.

השבוע קרו שני דברים. כל אחד בקצה משלו. נתחיל מהשני. אילן בן דב, איש עסקים שכבר שלוש פעמים הביא את החברות שלו לשמיטת חובות, מתכנן לגייס כסף, בפעם הרביעית, מכספי הפנסיה שלנו. הפעם מדובר ב-150 מיליון שקל, שמיועדים בעצם להחזר חובות אחרים. קוראים לזה מחזור חובות וזה אולי נשמע מוזר, אבל זה חלק כל כך אינטגרלי מהשיטה שאנשים כבר לא מבינים איך אפשר אחרת. הנה הידיעה שמתארת את התעלול הפיננסי שבן דב מנסה לעשות. ואם אתם לא מבינים את הידיעה הזו, אתם בחברה טובה. גם אני לא מבין אותה עד הסוף, ולא במקרה. הניסיון לעטוף בז'רגון מתוחכם אמת כל כך פשוטה הוא ניסיון מכוון. אז הנה מה שעורך מדור שוק ההון בעיתון שלי, אלי שמעוני, חושב על הניסיון של בן דב:

בעל השליטה בסקיילקס אילן בן־דב ממשיך להתנהל לפי השיטה שהביאה אותו עד הלום: גלגול הסיכון לעתיד על חשבון הציבור. אם המצב ישתפר הוא יישאר בגרעין השליטה בפרטנר, אך אם התוכניות ישתבשו – בעלי החוב ייאלצו להתמודד עם החוב בעוד כמה שנים.

2.

לפני שהאנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו – הגופים המוסדיים – מחליטים אם הם נענים לפיתויים של בן דב או לא, כדאי להיתלות בחדשות הטובות. החדשות הטובות הן שבסוף השבוע האחרון הגופים המוסדיים, האנשים שמנהלים את הפנסיה, עשו לראשונה משהו נועז מאין כמותו – הם הודיעו לבעל שליטה שנמצא על סף פשיטת רגל, לבעל השליטה החזק במשק, לא פחות, שהם לא רוצים אותו יותר. שהם רוצים לקחת את החברה שלו, כי הם לא מאמינים יותר שהוא יכול לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה. זהו צעד מרחיק לכת. למעשה, זהו הצעד הכי מרחיק לכת שיש, והאנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו ביצעו אותו. זה מרשים. מאוד. מאוד מאוד. גם אם המהלך הזה לא ייצא לפועל בסופו של דבר מסיבה זו או אחרת, האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו הוכיחו לראשונה שיש להם את היכולת, את האומץ, ללכת עד הסוף. הם קבעו אמת מידה, וזה דבר חשוב מאוד. עכשיו נראה אותם מול אילן בן דב.

3.

אני כותב את הדברים האלה כאן כי הם מתחברים מבחינתי לפרויקט עיתונאי שסיימתי לפני שבוע, לאחר שבועות וחודשים ארוכים של עבודה. המסע בערבות הפנסיה. אם אתם במעגל המיידי שלי סביר להניח שחפרתי לכם על ענייני הפנסיה חזור וחפור, ואני מודה לכם על הסבלנות והסובלנות כלפי נושא כל כך משעמם, כל כך לא קשור לכאן ולעכשיו.

ואם אתם לא במעגל המיידי שלי, אז הנה הזדמנות בשבילכם לקחת את הפתיח של הפוסט הזה – שני סיפורים שונים על האנשים שמנהלים את כספי העתיד שלנו ועל האנשים שמעוניינים לקבל נתח מהכסף הזה – ולחבר אותו לעצמכם. לכסף שלכם. לפנסיה שלכם. לעתיד שלכם.

בשבועיים ומשהו האחרונים העיתון פרסם יומן מסע שעשיתי בעקבות הפנסיה שלי. זה היה יומן מסע סובייקטיבי לחלוטין, שמטיבו לא יכול היה לענות על כל ההיבטים של הקופסא השחורה הזו שקרויה פנסיה. קיבלתי לא מעט פידבק במהלך פרסום המסע הזה. רובו אוהד מאוד. חלקו נוזף, בעיקר מצד אנשי התעשייה, שטוענים בתוקף שאני מגזים, משחיר את התמונה, ובאופן כללי לא סימפטי מי יודע מה. אני מודה לכל מי שנתן פידבק, ואני מצטער בפני מי שהעלו רעיונות ונאלצו לשמוע את התשובה המאכזבת שהסדרה כבר סגורה אבל שאני אקח בחשבון את הרעיונות שלהם בעתיד, כי זו ממש לא הפעם האחרונה שבה אני כותב על פנסיה.

4.

בעשורים הקרובים הכוח החזק ביותר שהולך להשפיע על החיים שלנו הוא הזדקנות האוכלוסיה. כלומר, העובדה שבפרק זמן קצר יחסית (שני עשורים) כמות הזקנים שחיים בישראל עומדת להיות מוכפלת, ושיעורם באוכלוסיה יעלה דרמטית לאחר שבמשך שני עשורים היה קבוע. זו המסקנה שהגעתי אליה אחרי הרבה מאוד שיחות ופגישות עם הרבה מאוד אנשים מקצועיים בתחומם ומביני עניין.

השינוי הדמוגרפי הזה הולך להשפיע על חיינו בצורה שעלולה להתברר כקיצונית. יש לה המון המון השלכות רוחב, גם פיננסיות וגם חברתיות. מדינת ישראל לא ערוכה לשינוי הזה. לא מבחינת התשתיות – כמות בתי החולים הגריאטריים והמוסדות הסיעודיים, כמות האחיות שיודעות לטפל בקשישים כאלה, כמות הרופאים שמוכשרים לכך. היא לא ערוכה לכך מבחינה פיננסית – לחלק גדול מדי מהאוכלוסיה אין ביטוחים סיעודיים (שבתורם עולים הרבה מאוד כסף), והנטל לטפל בקשישים הסיעודיים עומד לעלות למדינה המון המון כסף. כל כך הרבה, למעשה, שבדוח מיוחד שחיברה ועדה מיוחדת ממש כתוב שאם לא יימצא פתרון אחר, יקרו שני דברים – גיל הפרישה יעלה במידה משמעותית (מעל ל-70, גם לגברים וגם לנשים) וקצבאות הביטוח הלאומי יישחקו עד דק. וזו, כזכור, רשת הביטחון של כל מי שעומד להיות קשיש, כלומר כולנו. וזה עוד לפני שדיברנו על זה שהירושה שמחכה לדור הבא הולכת להימחק כי הדרך היחידה למממן את כל עלויות הזקנה האלה היא פשוט לשחוק את הירושות (על ידי מכירת דירות וכו'). בקיצור, בעיה רצינית.

אני כותב את זה כי יש עכשיו חלון הזדמנויות להתחיל לחשוב על איך מתמודדים עם פצצת הזמן הזו. ויש עכשיו חלון הזדמנויות של מודעות והתעוררות ציבורית לנושאים האלה, ולעובדה שאנשים אחרים מנהלים את הכסף שלנו בכל מיני דרכים שונות ומשונות, וזה לאו דווקא עובד לטובתנו. לא בהכרח כי הם גנבים ושקרנים, אלא כי זו השיטה, וכי אנחנו לא מודעים מספיק. ואם אנחנו לא נשים לב, הם יתנו את כספי הפנסיה שלנו לאילן בן דב בפעם הרביעית. ואם לא הייתה מודעות, המהלך שהפעילו האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו כלפי בעל השליטה החזק בישראל מעולם לא היה מתרחש. ובאותו האופן, אם לא נהיה מודעים מספיק ולא נדרוש פתרונות מצד הפוליטיקאים ופקידי הציבור, נתעורר בעוד שני עשורים למערכת סוציאלית על סף פשיטת רגל, שבה כל אחד מנסה לגרד עוד גרוש וחצי בעוד עבודה חלקית ומזדמנת, בגיל 70, כי הפנסיה שלו פשוט לא מספיקה לכלום. זה העתיד שלנו. ואם אנחנו לא רוצים ליפול נטל על כתפי הילדים שלנו – את ההורים שלנו אנחנו כבר מממנים, בין אם בפנסיה תקציבית ובין אם בקרנות הישנות, על ידי תשלום מסים – הגיע הזמן שניקח אחריות על העתיד שלנו בעצמנו. בשנת 2020 הכסף שאנחנו חוסכים לפנסיה צפוי להכפיל את עצמו ולהגיע ל-2 טריליון שקל. אם אף אחד לא ינתב אותו למקומות חכמים יותר, הוא ימשיך ללכת לאותם טייקונים, ולחטוף את אותן התספורות. במקום זה, הכסף הזה יכול לשמש למטרות אחרות, להצמיח את המשק, וגם להשיג לנו פנסיה גבוהה יותר על הדרך.

הסדרה הזו, באופן מוזר, נולדה בכלל עקב שאלה של גדי שמשון בטוויטר – איך אפשר לוודא שהאנשים שמנהלים את הכסף שלנו לא מלווים אותו שוב לאנשים ששמטו חובות בעבר. זה שלח אותי למסע של פגישות עם האנשים שמנהלים את הכסף שלנו בניסיון למצוא תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזו (ראו פרק 9), ומכאן כבר עלה הצורך שלי להרחיב את המעגל לשאלות נוספות. מי האנשים שמנהלים את הכסף שלנו, מאיזה שיקולים הם פועלים, מי מפקח עליהם ואיך, מה ניגודי האינטרסים שלהם. ובכלל – איפה לעזאזל נמצא הכסף?

5.

אני מצרף כאן את הכתבות כפי שהופיעו בעיתון, בקבצי פידיאף. בלינקים לכתבות תמצאו מלבד הטקסטים שלי גם סרטונים קצרים שצולמו בשביל האתר, ומדריכים קצרים של כתבת העיתון מעין מנלה שליוו את סדרת הכתבות שלי.

טור פותח (לינק, פידיאף)

פרק ראשון (לינק, פידיאף)

פרק שני (לינק, פידיאף)

פרק שלישי (לינק, פידיאף)

פרק רביעי (לינק, פידיאף)

פרק חמישי (לינק, פידיאף)

פרק שישי (לינק, פידיאף)

פרק שביעי (לינק, פידיאף)

פרק שמיני (לינק, פידיאף)

פרק תשיעי (לינק, פידיאף)

פרק עשירי (לינק, פידיאף)

כל פרקי הסדרה (לינק)

6.

ולבסוף, זה הרגע להודות לכל מי שלקח חלק במלאכה. לעורכת האחת והיחידה אדווה קיזלשטיין, היחידה שהייתה יכולה לגלות סבלנות כזו גם כלפי וגם כלפי הנושא, שלקחה את הטקסטים שלי, פירקה אותם והרכיבה מחדש במיומנות וברגישות, וזו משימה לא פשוטה כשמדובר ב-21 אלף מילה שצריכות להתקצץ משמעותית. תודה גדולה גם לאבנר הברפלד שעיצב את כל הכתבות האלה, והבריק כשהעלה את הרעיון לשכנע את יזהר כהן לאייר אותן. וגם ללנה בס על האינפואים היפהפיים, כמו תמיד. תודה גם לאלון רייס והצוות שלו שהפכו את הפרויקט הזה למוצר יפהפה ועשיר באייפד. ותודה אחרונה לעיתון שלי ולעורכים שלי ששמחו על ההזדמנות לשלב טקסטים כאלה בעיתון, למרות המורכבות שלהם ולמרות שמדובר במוצר עיתונאי שאינו קשור במישרין להווייה היומיומית. ותודה כמובן לכל מי שקרא והגיב והעיר.

ולמי שלא קרא עד כה, קריאה נעימה.

*

ולמי שממש ממש מתעניין בנושא ורוצה לצפות בכתבה אמריקאית מגניבה בעניין (באמת מגניבה), מוזמן להיכנס לכאן.

יזהר כהן הגדול מכולם

שומרי הסף (של הפנסיה שלכם)

1.
הבוקר מוכרחים לדבר על פנסיה. מוכרחים, משום שממש ברגעים אלה יושבים אנשים שאתם לא מכירים בכל מיני חדרים בתל אביב ואולי רוקמים עסקה בכספי הפנסיה שלכם. הם לא ישאלו אתכם, הם בקושי יספרו לכם, סביר להניח שאם לא תתעקשו לדעת לעולם לא תדעו. ואם הכל יזרום, בסופו של דבר כספי הפנסיה שלכם ימצאו את עצמם זורמים – שוב, בפעם הרביעית – לאיש העסקים אילן בן דב. איש עסקים שהוכיח עד כה שלוש פעמים כי חברות שלו לא מצליחות לעמוד בהחזרי החובות שלהם לאנשים שהלוו להם את הכסף – אתם, הפנסיה שלכם. הרקורד המדהים הזה לא מונע מגופי הפנסיה שמנהלים את הכסף שלכם לשקול לתת לו את הכסף שלכם בפעם הרביעית.

2.
לפני שנשאל מה בכוחכם לעשות עם המידע הזה, בואו נעשה סדר לרגע. לבן דב יש חברה בשם סקיילקס. בכלל, בשוק ההון אוהבים לשחק עם חברות עם שמות מרתיעים, אולי בשביל להרתיע את הציבור. לא יודע. בכל אופן, הבוקר מתפרסם שאתמול סקיילקס הודיעה שהיא בודקת אפשרות לצאת להנפקה פרטית של אג"ח למוסדיים בהיקף של 50-100 מיליון שקל. לא הבנתם כלום? לא במקרה. זה הז'רגון שמשתמשים בו בשוק ההון, ולא במקרה. ידע הוא כוח, ולכן הדרה באמצעות שפה מתוחכמת היא כלי יעיל לשמירה על כוח.
במלים של בני אדם, החברה של בן דב הודיעה שהיא בודקת אם היא תוכל לקחת הלוואה של 50-100 מיליון שקל מהגופים שמנהלים את הפנסיה שלכם (קרי, הגופים המוסדיים). זו לא טעות אופטית. סקיילקס, שמתקשה להחזיר את החובות הנוכחיים שלה, מעוניינת בעצם למחזר חובות – כלומר, לקחת על עצמה עוד חוב, עוד הלוואות, בשביל להחזיר את החובות הנוכחיים שלה, גם הם מכספי הפנסיה שלכם. אם זו לא פירמידה, אני לא יודע מהי פירמידה.

3.
גולן פרידנפלד כתב על זה אצלנו היום טור מעולה, לטעמי. אצטט ממנו קצת:

אילן בן-דב הוא סוחר מעולה, אלוף במשא ומתן. שלוש חברות שאיתן הבליח לשוק ההון לא עמדו בתשלומים שלהם לבעלי איגרות החוב, ובכל זאת בן־דב מאמין שהאנרגיות, הלהטטנות הפיננסית והוורבאליות שלו יצליחו לגרום למשקיעים המוסדיים, כלומר לפנסיות לקופות הגמל ולקרנות הנאמנות של עם ישראל, להשקיע בחברות שלו. בן־דב גייס עד היום מהחיסכון הפנסיוני של עם ישראל יותר מ־2 מיליארד שקל לשלוש החברות הלוהטות שלו.
לאחת מונה מפרק, האחרת כרעה תחת נטל החובות והשלישית נמצאת על ערש דווי. בן־דב עשוי להבטיח שהפעם אין דברים כאלה. שיהיו ביטחונות מבטון. מה זה בטון? ברזל. שאין כמעט סיכון ולכן הריבית צריכה כמובן להיות בהתאם ושבכלל אינטרס של המוסדיים הוא לתת לו את ההלוואה כי אם לא, הם, שמושקעים באג"ח של החברות שלו עד צוואר, ייפלו ביחד איתו. וחבל. עניין של כמה עשרות מיליוני שקלים והכול חוזר למסלול.
השאלה המרכזית היא לא מה בן־דב רוצה, אלא מה בן־דב יקבל. שכן בן־דב הוא למעשה בוחן הפתע שנערך לשומרי הסף המנהלים את המיליארדים של כספי הפנסיה, הגמל וההשתלמות. אלו צריכים להחליט האם הם מענישים את בן־דב או שהם מעדיפים להתעלם מהיסטוריית האשראי הבעייתית שלו לאורך השנים, ומהתחביב שפיתח לעצמו: לקחת כסף מהמשקיעים, ואם זה מצליח לגרוף מאות מיליונים. אך אם זה נכשל, לעשות תספורות ואז לגייס שוב. מנגנון העונש של המוסדיים יכול לעבוד בשני אופנים: האחד – לא להיענות לבן־דב ולא להשתתף בהנפקה, והשני – להשתתף בהנפקה אבל לדרוש ביטחונות קשים וריבית שתשקף היטב את הסיכון הגלום באישיות כזו.

4.
רחלי בינדמן, כתבת העיתון, בדקה עם הגופים שמנהלים את הפנסיה שלכם מי שוקל להלוות את הכסף שלכם – שוב – לאילן בן דב. הגופים האלה השיבו שהם לא מתכוונים – מנורה, פסגות, כלל ביטוח. בית ההשקעות אלטשולר-שחם השיב שיש סיכוי נמוך שילווה כסף לבן דב. חברות הביטוח הראל, הפניקס ומגדל – שלדעתי מחזיקות יחד לפחות בשליש מהשוק, אני מצטט מהזיכרון, ייתכן שאני טועה – סירבו לתת תשובה ברורה אם כן או לא. כל עוד זו ההחלטה שלהן, אתייחס אליהן כאילו הן שוקלות להלוות לאילן בן דב את כספי הפנסיה שלכם. מגדל, הראל והפניקס.
ועכשיו, ללב העניין. אם אין לכם בעיה שילוו את הכסף שלכם – שוב – לאילן בן דב, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן. הטקסט הזה לא רלוונטי עבורכם. אם אתם לא מעוניינים, תשאלו ודאי – מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? יש לנו דרך להשפיע על ההחלטות של האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו?
שלא במפתיע, התשובה היא כן ולא.

5.
ניהול הפנסיה מזכיר במשהו משטר דמוקרטי. אבל רק במשהו. כמו בדמוקרטיה, שם הציבור נותן את קולו ובוחר נציגים שייצגו אותו בתהליכי קבלת ההחלטות על ניהול חייו ועיצוב עתידו, דבר דומה קורה בפנסיה. כל אחד מהחוסכים – ומאז 2008 כל העובדים השכירים בישראל מוכרחים לחסוך לפנסיה – בוחר בגוף פנסיה שינהל עבורו את הכסף שלו. ומאותו רגע, כמו בדמוקרטיה, ההחלטות לגבי ניהול הכסף שלו מתבצעות בידי אנשים אחרים. מה מידת ההשפעה של הציבור בדמוקרטיה על נבחרי הציבור שלו? שאלה טובה. לעיתים אפסית, לעיתים נרחבת.
יש שיגידו שבכל מקרה, בדמוקרטיה היכולת של הציבור להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות משמעותי הרבה יותר מאשר היכולת של ציבור החוסכים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בניהול כספי הפנסיה שלו. אני רוצה לטעון אחרת. אני רוצה לטעון שבמצב הקיים כיום, היכולת של ציבור החוסכים להשפיע היא קלושה, אבל שזה לא מוכרח להיות ככה.
מה היה קורה, למשל, לו הייתם מרימים טלפון לשירות הלקוחות של גוף הפנסיה שלכם ודורשים בתוקף שלא להלוות את הכסף שלכם לאילן בן דב בפעם הרביעית. מה היו אומרים לכם במוקד? איך פנייה כזו הייתה מתקבלת? סביר להניח שבביטול מעורב בתמיהה. ואיך 100 פניות כאלה היו מתקבלות? ו-1,000 פניות? ו-10,000 פניות? ו-100,000 פניות? נדמה לי שגופי הפנסיה לא היו יכולים להתעלם ממאסה של פניות, ממש כמו שנבחרי הציבור לא יכולים להתעלם לחלוטין ממאסה של אנשים שצועדים ברחובות ודורשים צדק חברתי וכו'.
אבל בשביל שמשהו דומה לזה יקרה נדרשת מודעות גבוהה מאוד מצד הציבור למה שקורה בפנסיה שלו, ואכפתיות לגבי העתיד שלו. שני אלה חסרים היום במידה ניכרת, ולכל הגופים – ודאי לגופים שמנהלים את הפנסיה – יש אינטרס לשמור על המצב הקיים כמות שהוא.

6.
הכוח היחידי שעומד כיום בידי ציבור החוסכים, כל עוד מעגל חוסר המודעות עדיין לא נשבר, הוא הכוח להעביר את כספו לגוף פנסיה אחר. גוף הפנסיה שלכם מקבל החלטות שלא עולות בקנה אחד עם הסולם הערכי שלכם? אתם יכולים להעביר את הכסף למקום אחר. ממש כמו שאתם יכולים להעביר את הכסף למקום אחר אם התשואות שגוף הפנסיה שלכם נמוכות יותר משל גוף אחר (בטווח הארוך כמובן) או לא נראות לכם מסיבה מסוימת. הבעיה מתעוררת אם כל גופי הפנסיה מתנהלים אותו הדבר פחות או יותר, ואין תחרות אמיתית ביניהם. אז אין לכם לאן להעביר את הכסף. הכלכלנים היו מגדירים מקרה כזה "כשל שוק", והיו מצפים מהמדינה, מהרגולטור – משרד האוצר במקרה זה – להתערב.
הוא לא.

6.5
בשביל להיות הוגן, צריך לשאול כאן שאלה – האם בכלל אנחנו רוצים שהאנשים שמנהלים עבורנו את הפנסיה יקשיבו לנו? אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו. סביר מאוד להניח שהיא לא תשובה אבסולוטית – לא לא, ולא כן. סביר מאוד להניח שזה תלוי באיזה מקרה, ולגבי מה, ובאיזה שיעור. ובכל זאת, השאלה אינה מובנית מאליה.
ועם זאת, נדמה לי שהיה ראוי לאפשר לאנשים לפחות להביע את דעתם הערכית במקומות מסוימים. למשל, לאפשר לאנשים למלא שאלון בעת שהם מצטרפים לגוף הפנסיה שלהם. שאלון העדפות ערכיות. האם את או אתה מעוניינים שהכסף שלכם יושקע בחברות נשק? בחברות הימורים? בחברות טבק? בחברות המזהמות ביותר בעולם? בחברות ניכיון צ'יקים בשוק האפור? האם אתם מעוניינים שנמשיך להלוות את הכסף שלכם לאנשים ששמטו חובות בעבר? האם אתם מעוניינים שלא נמשיך להלוות את הכסף שלכם לאנשים האלה, גם אם זה במחיר של תשואה (אפשרית) נמוכה יותר?
למה לא לתת לאנשים את האפשרות להביע את עמדתם בנושאים האלה?

7.
בקיצור, זה מה שקורה ממש בימים אלה. אילן בן דב מנהל מגעים מאחורי הקלעים לקבל עוד הלוואה מכספי הפנסיה שלכם. שלכם. שלנו. הכסף שלי מנוהל במגדל. מגדל היא אחד משלושת גופי הפנסיה – ובעלת קרן הפנסיה השנייה בגודלה בישראל – שסירבו להתייחס לשאלה האם היא שוקלת להלוות עוד כסף לאילן בן דב. סתם, שתדעו. כלומר, לא סתם. שתדעו, ושתספרו לאנשים אחרים, ואולי בסוף נגיע למאסה קריטית ומישהו יתחיל להקשיב לנו.

מחשבות על התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה | פנסיה

0. פרסום התוכנית – אתגר לנתניהו
קודם כל, סחתיין לשלי יחימוביץ ולמפלגת העבודה. בתור מי שקרא לא אחת מעל דפי העיתון למנהיגי המפלגות להציג בפני הציבור תוכנית כלכלית פרוטה לפרטי פרטים על מנת שהציבור יוכל ללמוד אותן ולהחליט איזו מהן משקפת טוב יותר את תפיסת עולמו ומאווי ליבו, אני הראשון להודות שמפלגת העבודה בהחלט עשתה כאן צעד ראשוני ומרשים. כולי תקווה שמפלגות אחרות יילכו בעקבותיה ויציגו את התוכניות שלהן. וליתר דיוק, כולי תקווה שראש הממשלה בנימין נתניהו יעשה כן, הואיל והוא המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להיבחר לראשות הממשלה.
בחלק מהסעיפים, אני מנחש, ייתכן שתהיה זהות מפתיעה בין התוכנית של נתניהו לבין התוכנית של יחימוביץ. בסעיפים אחרים, כמו למשל מקורות המימון, אני מניח שהשונות תהיה גדולה. זה לעצם פרסום התוכנית. ועכשיו לתוכנית עצמה. לא אתייחס לכל הסעיפים, הן משום שהם רבים מאוד, והן משום שבחלקם הגדול איני בקיא מספיק בשביל להביע דעה מנומקת. אז הנה שני הגרוש שלי לגבי דברים שאני חושב שאני מבין בהם משהו.

1. פנסיה – ההצעות של יחימוביץ
במסגרת התוכנית מציעה יחימוביץ מספר הצעות בנוגע לשוק הפנסיה הישראלי. הנה הן, בתמצית:
גופים מוסדיים (קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים וקופות גמל) לא יוכלו להלוות כספי פנסיה לבעלי שליטה ששמטו חובות (בין אם בחברות שנמצאות בשליטתן הישירה ובין אם בשליטתן העקיפה)
הגדלת רשת הביטחון שמעניקה תשואה מובטחת חיסכון הפנסיוני באמצעות הגדלת האג"ח המיועדות ל-50% (במקום 30% כיום), בכל מסלולי הפנסיה (קיים היום רק בקרנות פנסיה) – עלות 3.6 מיליארד שקל
הסטת החסכונות הפנסיוניים של בעלי שכר נמוך לניהול בחינם על ידי ביטוח הלאומי בשביל לחסוך להם את דמי הניהול שגובות חברות הביטוח ובתי ההשקעות כיום – לטענתה אין עלות מלבד עלות ניהול שולית של הביטוח הלאומי)
הקמת ועדה ציבורית שתבחן את מודל הפנסיה בישראל ותגיש המלצות לשינוי הרצוי במודל. בין היתר, הוועדה תדון בתחומי ההשקעה הראויים של גופי הפנסיה, שלא בהכרח קיימים כיום – ללא עלות

2. ההתייחסות שלי
איסור על הגופים המוסדיים להלוות כסף לבעלי שליטה ששמטו חובות
הקריאה הזו עלתה לא אחת בשנים האחרונות, במיוחד לנוכח התרבות הסדרי החוב שנעשים בשוק ההון, שבמסגרתם הגופים שמנהלים את הפנסיה של הציבור מוותרים לבעלי השליטה על משהו – על החזר החוב בזמן, על הריבית שהם היו אמורים להחזיר, משהו. בתמורה, בעלי השליטה נותנים משהו. מנקודת מבטם של הגופים המוסדיים, הרעיון בבסיס החתירה להסדרי חוב הוא – אם יש יכולת להוציא מבעלי השליטה משהו שהוא גבוה מאפס, זה עדיף לחוסכים. הגישה הזו נכונה בדרך כלל, אלא אם בעלי השליטה ממשיכים לחלוב את החברה במקביל למגעים על הסדר החוב. במקרה כזה, כמו שקרה בהתנהלות של יוסי מימן בהסדר החוב בחברת אמפל (בעלת השליטה בחברת צינור הגז המצרי, עליה השלום). במקרה כזה, המוסדיים העדיפו להדיח את מימן ולפרק את החברה, ולהסתפק בפירורים.
האם ההצעה של יחימוביץ מידתית? האם איסור גורף על מתן אשראי למי ששמט חובות בעבר, לא משנה מה ההקשר שבו נעשתה שמיטת החובות, הוא בהכרח לטובת החוסכים? האם אפשר לדמיין מצב שבו איש עסקים הקים חברה, ונכשל בה, ולכן שמט חובות, אולם בחברה הבאה שיקים הוא יפרוץ ויניב ערך רב למשקיעים ולחוסכים לפנסיה? הרי אפשר לדמיין מצב כזה. סטיב ג'ובס, למשל, הוא דוגמא לאיש עסקים כזה. והוא לא לבד כמובן. לא כל אנשי העסקים מצליחים. ודאי לא בפעם הראשונה. לכן, נדמה לי שאיסור גורף הוא ירייה ברגל של החוסכים, שבסופו של דבר זקוקים לתשואה על הפנסיה שלהם אם הם רוצים לחיות ברמת חיים סבירה כשיגיעו לגיל הפרישה. מלבד זה, אם לקבל את ההצעה של יחימוביץ, גם המדינה צריכה להיכנס לרשימה השחורה הזו של שומטי החובות. בשנה שעברה המדינה התנערה מאחריותה לחברה הממשלתית אגרקסקו – שעסקה בשיווק תוצרת חקלאית – ולמעשה שמטה את חובותיה לגופים המוסדיים. אז מה, עכשיו גם לא יהיה ניתן להעמיד אשראי למדינה?

העברת ניהול הפנסיה לבעלי הכנסות נמוכות לביטוח הלאומי וסבסוד דמי הניהול –
גם ההצעה הזו נשמעה לא אחת בשנים האחרונות, מאז שהוחל בישראל מנגנון פנסיה חובה – ב-2008 – שמחייב גם את בעלי ההכנסות הנמוכות (ואת המעסיקים שלהם בהתאם) לחסוך לפנסיה. יש כמה בעיות עם מודל הפנסיה חובה, ויחימוביץ מתייחסת לאחת מהן בלבד- העלות הגבוהה שהחוסכים "העניים" האלה נושאים בה – דמי הניהול על החסכונות שלהם. מאז 2008 הצטרפו דרך פנסיה חובה בערך מיליון חוסכים חדשים. נתוני משרד האוצר מראים ש-90% מהם בעלי שכר של עד 6,000 שקל. למעשה, יותר ממחצית מהמצטרפים דרך פנסיה חובה עם בעלי שכר של עד 4,000 שקל. לרוב אלה עובדים שאינם מאוגדים ואינם זוכים להנחה בדמי הניהול, כך שבאופן אבסורדי דווקא הם משלמים את התעריפים המקסימליים המותרים בחוק, ובפועל מסבסדים את ההנחות שמקבלים העובדים בתאגידים הגדולים.
עצם ההצעה להעביר את ניהול תיקי הפנסיה שלהם לביטוח הלאומי, כאמור, היא הצעה שנשמעת לא אחת בזמן האחרון. הביטוח הלאומי לא ממש יודע לנהל תיקים פנסיוניים. מה שיקרה הוא שהוא יוציא את זה למכרז חיצוני, ובסוף מי שינהל את התיקים תהיה חברת ביטוח כלשהי או בית השקעות כלשהו. אין ספק שבמקרה כזה תהיה הוזלה בדמי הניהול לאותם אנשים. למעשה, זו הקמת קבוצת רכישה לחוסכים עם הכנסות נמוכות, והגדלת כוח המיקוח שלהם בהתאם. הלוואי עלי.
ההצעה לכשעצמה נראית לי ראויה, אני רק לא בטוח שהעלות שלה זניחה. בואו ננסה לחשב. דמי הניהול הנמוכים ביותר שקיימים כיום הם בקופות המפעליות, והם נעים בין 0.2%-0.3% מהיקף הנכסים. נניח שממוצע השכר של האנשים האלה הוא 5,000 שקל לחודש. מתוכו מופרשים להם 15.5%, כלומר 9,300 שקל בשנה. דמי ניהול שנתיים, אפוא, יעמדו על משהו כמו 20 שקל. 20 שקל להכפיל במיליון איש (אם נניח ששיעור החדירה של הפנסיה חובה קרוב למיצוי) הם 20 מיליון שקל בשנה.
כעת, זהו חישוב פשטני ולא נכון, משום שהוא לא לוקח בחשבון את הגידול באוכלוסיה ואת הגידול בנכסים – שכן דמי הניהול שנגבים נהנים מאפקט של ריבית דריבית. במלים אחרות, מה שמתחיל בסבסוד של 20 מיליון שקל בשנה יכול להגיע עד מהרה לסכומים גדולים בהרבה. נגיד שיגדל פי חמישה – ל-100 מיליון שקל בשנה. ייתכן שזהו סכום שהציבור יהיה מוכן לסבסד בעבור הזכות של האנשים בעלי משכורות נמוכות לקבל דמי ניהול נמוכים. הציבור הרי משלם סכומים גדולים בהרבה למטרות אחרת – מיליארד שקל בשנה לסבסוד בחורי ישיבות, למשל. אבל ייתכן גם שהציבור לא יסכים לשלם כל כך הרבה כסף בשביל לסבסד למישהו אחר את דמי הניהול. איני יודע. אני לא לגמרי מבין את סדרי העדיפויות של הציבור במדינה הזו. אבל בכל מקרה, קשה לקרוא לזה עלות זניחה. זו לא עלות זניחה. זה הרבה כסף שאפשר לעשות איתו משהו אחר. זו רק שאלה של סדרי עדיפויות. אין בעיה שיחימוביץ מגדירה שאלה סדרי העדיפויות שלה, רק שלא תפטור אותם בעלות זניחה.
כאמור, יחימוביץ לא התייחסה בסעיף הזה לבעיות אחרות שנובעות מהפנסיה חובה. כמו, למשל, שהפנסיה חובה מקטינה את הנטו החודשי של העובדים האלה, שגם ככה מתקשים לסגור את החודש, ובתמורה הם לא בהכרח מקבלים פנסיה גבוהה יותר בעתיד. בחלק מהמקרים, הסכום הלא גדול שהם יצברו לפנסיה ימנע מהם את הזכות להבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי בגיל הפנסיה, ופשוט יחסוך למדינה הרבה מאוד כסף על גבם. התופעה הזו התבררה במחקר שערך בנק ישראל בנושא ב-2010. יחימוביץ לא התייחסה לבעיה הזו.

הקמת ועדה ציבורית לבחינת מודל הפנסיה –
אני עצמי כתבתי מספר פעמים שצעד כזה הוא הכרחי אם המדינה רוצה להתחיל להתמודד ברצינות עם האתגרים שהשינויים הדמוגרפיים – הכפלת שיעור בני ה-65+ תוך שני עשורים – והתארכות תוחלת החיים מציבות. אחרת, בעוד כמה עשורים הבעיה תתפוצץ למעמד הביניים בפרצוף. זו הצעה מבורכת, וראוי שגם ראש הממשלה יאמץ אותה. ובכל מקרה, במסגרת ועדה כזו יהיה נכון לדון גם בהצעות מסוג שתי ההצעות הקודמות, כמו גם בנושאים חשובים (בהרבה, בעיני) אחרים בעניין הפנסיה.

3. ההתנגדות מבפנים שיחימוביץ תיתקל בה
בעיקרון, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי להמשיך ולפרט כאן על נושאי הבריאות, אלא שזה כבר באמת יהפוך את הפוסט לבלתי ניתן לצליחה. אז אעצור כאן ואולי אכתוב על סעיפי הבריאות בפוסט נפרד.
ובכל מקרה, משהו כללי לגבי הסעיפים של יחימוביץ. עמוק בלב יחימוביץ יודעת – כוונות טובות לחוד ומציאות סבוכה לחוד. אפילו אם כל הרעיונות של יחימוביץ טובים וראויים, בדרך ליישומם היא תגלה ככל הנראה שורה של אנשים שיפריעו לה. לאו דווקא מתוך אינטרסים זרים ואפלים, אלא פשוט משום שהמגזר הציבורי יודע להתנהל ביעילות בערך כמו שאני יודע לסיים דוקטורט בפיסיקה יישומית.
המגזר הציבורי, שדרכו יחימוביץ אמורה ליישם את כל ההצעות שלה, הוא בחלקים גדולים ממנו מסואב, מסורבל, עייף, מתוסבך, איטי להחריד, וכל מילה שמתארת את ההיפך מגמישות מחשבה וביצוע. בדרך ליישום תיתקל יחימוביץ ביועצים משפטיים, ובנהלים, ובטפסים, ובפקידים, ובפקידי פקידים, ובוועדים שממתנגדים, ובפקידי אוצר לא ממושמעים. כולם יעשו לה את המוות. למעשה, ייתכן שתוך זמן קצר היא תגלה שהדרך היעילה (וגם זה באופן יחסי) לבצע שינויים במשרדי הממשלה, היא על ידי הוצאת התהליכים החוצה – מיקור חוץ לשוק הפרטי – בדיוק מה שהיא כל כך שונאת.
אז מה עושים? שאלה טובה. זה אתגר אמיתי. אולי מוטב היה להציג שניים או שלושה סעיפים, שתיים או שלוש תוכניות ליבה ודגל, ולזנוח את כל הכוונות הטובות האחרות. להציב על השולחן שניים או שלושה נושאים מרכזיים לסדר היום שדבר ראשון צריך לטפל בהם, במקום לנסות לטפל בהכל במקביל. אולי זה היה אפשרי יותר. וגם זה היה קשה לביצוע.
התוכנית הכוללת של יחימוביץ מזכירה לי מעין כמיהה סמויה שלי, ושל ישראלים רבים אחרים אני מניח, לעשות ריסטרט לכל המדינה הזו ולהתחיל מחדש. לסגור הכל, ולפתוח מחדש במודל הנכון. אבל יש סיבה שבגללה זו רק משאלת לב, לא?

4. בפעם הבאה, אולי, על ההצעות בתוכנית שנוגעות לתפר שבין רפואה פרטית לציבורית.