מחשבות על התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה | פנסיה

0. פרסום התוכנית – אתגר לנתניהו
קודם כל, סחתיין לשלי יחימוביץ ולמפלגת העבודה. בתור מי שקרא לא אחת מעל דפי העיתון למנהיגי המפלגות להציג בפני הציבור תוכנית כלכלית פרוטה לפרטי פרטים על מנת שהציבור יוכל ללמוד אותן ולהחליט איזו מהן משקפת טוב יותר את תפיסת עולמו ומאווי ליבו, אני הראשון להודות שמפלגת העבודה בהחלט עשתה כאן צעד ראשוני ומרשים. כולי תקווה שמפלגות אחרות יילכו בעקבותיה ויציגו את התוכניות שלהן. וליתר דיוק, כולי תקווה שראש הממשלה בנימין נתניהו יעשה כן, הואיל והוא המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להיבחר לראשות הממשלה.
בחלק מהסעיפים, אני מנחש, ייתכן שתהיה זהות מפתיעה בין התוכנית של נתניהו לבין התוכנית של יחימוביץ. בסעיפים אחרים, כמו למשל מקורות המימון, אני מניח שהשונות תהיה גדולה. זה לעצם פרסום התוכנית. ועכשיו לתוכנית עצמה. לא אתייחס לכל הסעיפים, הן משום שהם רבים מאוד, והן משום שבחלקם הגדול איני בקיא מספיק בשביל להביע דעה מנומקת. אז הנה שני הגרוש שלי לגבי דברים שאני חושב שאני מבין בהם משהו.

1. פנסיה – ההצעות של יחימוביץ
במסגרת התוכנית מציעה יחימוביץ מספר הצעות בנוגע לשוק הפנסיה הישראלי. הנה הן, בתמצית:
גופים מוסדיים (קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים וקופות גמל) לא יוכלו להלוות כספי פנסיה לבעלי שליטה ששמטו חובות (בין אם בחברות שנמצאות בשליטתן הישירה ובין אם בשליטתן העקיפה)
הגדלת רשת הביטחון שמעניקה תשואה מובטחת חיסכון הפנסיוני באמצעות הגדלת האג"ח המיועדות ל-50% (במקום 30% כיום), בכל מסלולי הפנסיה (קיים היום רק בקרנות פנסיה) – עלות 3.6 מיליארד שקל
הסטת החסכונות הפנסיוניים של בעלי שכר נמוך לניהול בחינם על ידי ביטוח הלאומי בשביל לחסוך להם את דמי הניהול שגובות חברות הביטוח ובתי ההשקעות כיום – לטענתה אין עלות מלבד עלות ניהול שולית של הביטוח הלאומי)
הקמת ועדה ציבורית שתבחן את מודל הפנסיה בישראל ותגיש המלצות לשינוי הרצוי במודל. בין היתר, הוועדה תדון בתחומי ההשקעה הראויים של גופי הפנסיה, שלא בהכרח קיימים כיום – ללא עלות

2. ההתייחסות שלי
איסור על הגופים המוסדיים להלוות כסף לבעלי שליטה ששמטו חובות
הקריאה הזו עלתה לא אחת בשנים האחרונות, במיוחד לנוכח התרבות הסדרי החוב שנעשים בשוק ההון, שבמסגרתם הגופים שמנהלים את הפנסיה של הציבור מוותרים לבעלי השליטה על משהו – על החזר החוב בזמן, על הריבית שהם היו אמורים להחזיר, משהו. בתמורה, בעלי השליטה נותנים משהו. מנקודת מבטם של הגופים המוסדיים, הרעיון בבסיס החתירה להסדרי חוב הוא – אם יש יכולת להוציא מבעלי השליטה משהו שהוא גבוה מאפס, זה עדיף לחוסכים. הגישה הזו נכונה בדרך כלל, אלא אם בעלי השליטה ממשיכים לחלוב את החברה במקביל למגעים על הסדר החוב. במקרה כזה, כמו שקרה בהתנהלות של יוסי מימן בהסדר החוב בחברת אמפל (בעלת השליטה בחברת צינור הגז המצרי, עליה השלום). במקרה כזה, המוסדיים העדיפו להדיח את מימן ולפרק את החברה, ולהסתפק בפירורים.
האם ההצעה של יחימוביץ מידתית? האם איסור גורף על מתן אשראי למי ששמט חובות בעבר, לא משנה מה ההקשר שבו נעשתה שמיטת החובות, הוא בהכרח לטובת החוסכים? האם אפשר לדמיין מצב שבו איש עסקים הקים חברה, ונכשל בה, ולכן שמט חובות, אולם בחברה הבאה שיקים הוא יפרוץ ויניב ערך רב למשקיעים ולחוסכים לפנסיה? הרי אפשר לדמיין מצב כזה. סטיב ג'ובס, למשל, הוא דוגמא לאיש עסקים כזה. והוא לא לבד כמובן. לא כל אנשי העסקים מצליחים. ודאי לא בפעם הראשונה. לכן, נדמה לי שאיסור גורף הוא ירייה ברגל של החוסכים, שבסופו של דבר זקוקים לתשואה על הפנסיה שלהם אם הם רוצים לחיות ברמת חיים סבירה כשיגיעו לגיל הפרישה. מלבד זה, אם לקבל את ההצעה של יחימוביץ, גם המדינה צריכה להיכנס לרשימה השחורה הזו של שומטי החובות. בשנה שעברה המדינה התנערה מאחריותה לחברה הממשלתית אגרקסקו – שעסקה בשיווק תוצרת חקלאית – ולמעשה שמטה את חובותיה לגופים המוסדיים. אז מה, עכשיו גם לא יהיה ניתן להעמיד אשראי למדינה?

העברת ניהול הפנסיה לבעלי הכנסות נמוכות לביטוח הלאומי וסבסוד דמי הניהול –
גם ההצעה הזו נשמעה לא אחת בשנים האחרונות, מאז שהוחל בישראל מנגנון פנסיה חובה – ב-2008 – שמחייב גם את בעלי ההכנסות הנמוכות (ואת המעסיקים שלהם בהתאם) לחסוך לפנסיה. יש כמה בעיות עם מודל הפנסיה חובה, ויחימוביץ מתייחסת לאחת מהן בלבד- העלות הגבוהה שהחוסכים "העניים" האלה נושאים בה – דמי הניהול על החסכונות שלהם. מאז 2008 הצטרפו דרך פנסיה חובה בערך מיליון חוסכים חדשים. נתוני משרד האוצר מראים ש-90% מהם בעלי שכר של עד 6,000 שקל. למעשה, יותר ממחצית מהמצטרפים דרך פנסיה חובה עם בעלי שכר של עד 4,000 שקל. לרוב אלה עובדים שאינם מאוגדים ואינם זוכים להנחה בדמי הניהול, כך שבאופן אבסורדי דווקא הם משלמים את התעריפים המקסימליים המותרים בחוק, ובפועל מסבסדים את ההנחות שמקבלים העובדים בתאגידים הגדולים.
עצם ההצעה להעביר את ניהול תיקי הפנסיה שלהם לביטוח הלאומי, כאמור, היא הצעה שנשמעת לא אחת בזמן האחרון. הביטוח הלאומי לא ממש יודע לנהל תיקים פנסיוניים. מה שיקרה הוא שהוא יוציא את זה למכרז חיצוני, ובסוף מי שינהל את התיקים תהיה חברת ביטוח כלשהי או בית השקעות כלשהו. אין ספק שבמקרה כזה תהיה הוזלה בדמי הניהול לאותם אנשים. למעשה, זו הקמת קבוצת רכישה לחוסכים עם הכנסות נמוכות, והגדלת כוח המיקוח שלהם בהתאם. הלוואי עלי.
ההצעה לכשעצמה נראית לי ראויה, אני רק לא בטוח שהעלות שלה זניחה. בואו ננסה לחשב. דמי הניהול הנמוכים ביותר שקיימים כיום הם בקופות המפעליות, והם נעים בין 0.2%-0.3% מהיקף הנכסים. נניח שממוצע השכר של האנשים האלה הוא 5,000 שקל לחודש. מתוכו מופרשים להם 15.5%, כלומר 9,300 שקל בשנה. דמי ניהול שנתיים, אפוא, יעמדו על משהו כמו 20 שקל. 20 שקל להכפיל במיליון איש (אם נניח ששיעור החדירה של הפנסיה חובה קרוב למיצוי) הם 20 מיליון שקל בשנה.
כעת, זהו חישוב פשטני ולא נכון, משום שהוא לא לוקח בחשבון את הגידול באוכלוסיה ואת הגידול בנכסים – שכן דמי הניהול שנגבים נהנים מאפקט של ריבית דריבית. במלים אחרות, מה שמתחיל בסבסוד של 20 מיליון שקל בשנה יכול להגיע עד מהרה לסכומים גדולים בהרבה. נגיד שיגדל פי חמישה – ל-100 מיליון שקל בשנה. ייתכן שזהו סכום שהציבור יהיה מוכן לסבסד בעבור הזכות של האנשים בעלי משכורות נמוכות לקבל דמי ניהול נמוכים. הציבור הרי משלם סכומים גדולים בהרבה למטרות אחרת – מיליארד שקל בשנה לסבסוד בחורי ישיבות, למשל. אבל ייתכן גם שהציבור לא יסכים לשלם כל כך הרבה כסף בשביל לסבסד למישהו אחר את דמי הניהול. איני יודע. אני לא לגמרי מבין את סדרי העדיפויות של הציבור במדינה הזו. אבל בכל מקרה, קשה לקרוא לזה עלות זניחה. זו לא עלות זניחה. זה הרבה כסף שאפשר לעשות איתו משהו אחר. זו רק שאלה של סדרי עדיפויות. אין בעיה שיחימוביץ מגדירה שאלה סדרי העדיפויות שלה, רק שלא תפטור אותם בעלות זניחה.
כאמור, יחימוביץ לא התייחסה בסעיף הזה לבעיות אחרות שנובעות מהפנסיה חובה. כמו, למשל, שהפנסיה חובה מקטינה את הנטו החודשי של העובדים האלה, שגם ככה מתקשים לסגור את החודש, ובתמורה הם לא בהכרח מקבלים פנסיה גבוהה יותר בעתיד. בחלק מהמקרים, הסכום הלא גדול שהם יצברו לפנסיה ימנע מהם את הזכות להבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי בגיל הפנסיה, ופשוט יחסוך למדינה הרבה מאוד כסף על גבם. התופעה הזו התבררה במחקר שערך בנק ישראל בנושא ב-2010. יחימוביץ לא התייחסה לבעיה הזו.

הקמת ועדה ציבורית לבחינת מודל הפנסיה –
אני עצמי כתבתי מספר פעמים שצעד כזה הוא הכרחי אם המדינה רוצה להתחיל להתמודד ברצינות עם האתגרים שהשינויים הדמוגרפיים – הכפלת שיעור בני ה-65+ תוך שני עשורים – והתארכות תוחלת החיים מציבות. אחרת, בעוד כמה עשורים הבעיה תתפוצץ למעמד הביניים בפרצוף. זו הצעה מבורכת, וראוי שגם ראש הממשלה יאמץ אותה. ובכל מקרה, במסגרת ועדה כזו יהיה נכון לדון גם בהצעות מסוג שתי ההצעות הקודמות, כמו גם בנושאים חשובים (בהרבה, בעיני) אחרים בעניין הפנסיה.

3. ההתנגדות מבפנים שיחימוביץ תיתקל בה
בעיקרון, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי להמשיך ולפרט כאן על נושאי הבריאות, אלא שזה כבר באמת יהפוך את הפוסט לבלתי ניתן לצליחה. אז אעצור כאן ואולי אכתוב על סעיפי הבריאות בפוסט נפרד.
ובכל מקרה, משהו כללי לגבי הסעיפים של יחימוביץ. עמוק בלב יחימוביץ יודעת – כוונות טובות לחוד ומציאות סבוכה לחוד. אפילו אם כל הרעיונות של יחימוביץ טובים וראויים, בדרך ליישומם היא תגלה ככל הנראה שורה של אנשים שיפריעו לה. לאו דווקא מתוך אינטרסים זרים ואפלים, אלא פשוט משום שהמגזר הציבורי יודע להתנהל ביעילות בערך כמו שאני יודע לסיים דוקטורט בפיסיקה יישומית.
המגזר הציבורי, שדרכו יחימוביץ אמורה ליישם את כל ההצעות שלה, הוא בחלקים גדולים ממנו מסואב, מסורבל, עייף, מתוסבך, איטי להחריד, וכל מילה שמתארת את ההיפך מגמישות מחשבה וביצוע. בדרך ליישום תיתקל יחימוביץ ביועצים משפטיים, ובנהלים, ובטפסים, ובפקידים, ובפקידי פקידים, ובוועדים שממתנגדים, ובפקידי אוצר לא ממושמעים. כולם יעשו לה את המוות. למעשה, ייתכן שתוך זמן קצר היא תגלה שהדרך היעילה (וגם זה באופן יחסי) לבצע שינויים במשרדי הממשלה, היא על ידי הוצאת התהליכים החוצה – מיקור חוץ לשוק הפרטי – בדיוק מה שהיא כל כך שונאת.
אז מה עושים? שאלה טובה. זה אתגר אמיתי. אולי מוטב היה להציג שניים או שלושה סעיפים, שתיים או שלוש תוכניות ליבה ודגל, ולזנוח את כל הכוונות הטובות האחרות. להציב על השולחן שניים או שלושה נושאים מרכזיים לסדר היום שדבר ראשון צריך לטפל בהם, במקום לנסות לטפל בהכל במקביל. אולי זה היה אפשרי יותר. וגם זה היה קשה לביצוע.
התוכנית הכוללת של יחימוביץ מזכירה לי מעין כמיהה סמויה שלי, ושל ישראלים רבים אחרים אני מניח, לעשות ריסטרט לכל המדינה הזו ולהתחיל מחדש. לסגור הכל, ולפתוח מחדש במודל הנכון. אבל יש סיבה שבגללה זו רק משאלת לב, לא?

4. בפעם הבאה, אולי, על ההצעות בתוכנית שנוגעות לתפר שבין רפואה פרטית לציבורית.