10

1
קודם כל, מוסיקה:

2
כשהבן הגדול שלנו היה בערך בן שנה וחצי, היא ואני היינו שפוכים לגמרי. בכל לילה, אבל בכל לילה, הוא היה מתעורר באמצע הלילה ובוכה. אחד מאיתנו היה קם, ניגש למיטה שלו בעיניים טרוטות וברגליים כלות, מרים אותו ממיטת התינוק, לוקח אותו למטבח, מכין לו בקבוק, חוזר לחדש שלו, מתיישב בכורסא, ומתחיל להאכיל אותו. הוא אכל נורא נורא לאט. אחרי חודשים רבים הבנו שזה בגלל שכל מערכת האף שלו סתומה לחלוטין והוא לא היה מסוגל גם לאכול וגם לנשום באותו זמן (אבל זה סיפור אחר). ואחרי שסיים לאכול, היה לוקח לו מלא מלא זמן להירדם. וגם אז, היינו צריכים להניח אותו ממש ממש בעדינות במיטה, כי אחרת היה מתעורר וכל הסיפור היה מתחיל מהתחלה. בממוצע, ובלי הגזמה, זה היה לוקח בערך שעה וחצי כל לילה.

היינו מותשים. היינו מרוטים. היינו צלליות של אנשים.

בשלב מסוים, כחלק מניסיון להתמודד עם העובדה שהוא לא ממש אכל שום דבר חוץ מסימילאק בגיל שנה וחצי, נפגשנו גם עם פסיכולוגית. המפגש הזה היה אחד המועילים שהיו לי בחיי. היא אמרה לנו משפט שנשאר איתי, בניסיון להסביר לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה ושאנחנו מוכרחים לשנות את מה שאנחנו עושים: ׳זה לא רק לא טוב עבורכם שאתם במצב כזה, זה גם לא טוב עבורו. הוא צריך הורים רעננים ומתפקדים׳.

נזכרתי בעניין הזה השבוע. הוא כבר עוד מעט בן תשע, והוא ילד מקסים והכל, אבל החודשיים האלה היו קשים מאוד. העובדה שבבת אחת כל החיים שלו יצאו משליטה, ושההורים שלו אשמים בזה, הפכו את החודשיים האלה למורכבים. וב׳מורכבים׳ אני מתכוון שכל יום, פחות או יותר, כרוך בהרבה מאוד כעסים, שחרור קיטור ולחצים, צעקות, בכי, דרמות, ריבים, והרבה מאוד מועקה. זה עושה רע לו, וזה עושה רע לנו.
בינינו לבין עצמנו, כשאנחנו יושבים לדבר על זה לבד, אנחנו מסוגלים לנתח את המצב ולהבין, בערך, מה עובר עליו. להבין כיצד הוא מחפש את הקומפורט זון שלו, את האיזורים הבטוחים שלו. כיצד הוא בורח לקריאה (בעברית) כי שם הוא מוצא מקלט, וכיצד הוא קורא שוב ושוב ושוב ושוב את אותו הספר כי זה נותן לו תחושת עוגן וביטחון. ואפילו איתו, בחלק מהפעמים, כשאנחנו איכשהו מצליחים לגייס סבלנות של נזירים בודהיסטיים, אנחנו מסוגלים להגיע איתו לשורשי הדברים שמפריעים לו. ילדים, כמו כולנו, הם כמו בצל. צריך לקלף אותם בזהירות מבלי לבכות בשביל להגיע לליבה.
אבל רוב הזמן, אודה ולא אבוש, קשה מאוד להגיע לסוג כזה של שיח. ברוב הזמן, כשהוא מתלהט, וכשאנחנו כבר עייפים וכשזה הזמן לישון או לקום, ללכת להתקלח או להתלבש כבר ולצאת מהדירה לבית הספר, הסבלנות שלנו קצרה, והיכולת שלנו להכיל מוגבלת. ברגעים האלה, שלרוב כרוכים גם בעייפות גדולה מצידנו, על גבול התשישות הפיזית והמנטלית, אני נזכר בדברים שאמרה לנו אז הפסיכולוגית ההיא: ׳זה לא רק לא טוב עבורכם שאתם במצב כזה, זה גם לא טוב עבורו׳.

אז, כשהיה מדובר בצורך בהורים באמצע הלילה, הפתרון שלה היה סובייטי משהו, אבל מאוד מאוד יעיל: תתעלמו. למעשה, זה לא היה מכוון לאמצע הלילה, אלא לתחילת הלילה. באותו הזמן, כמו ילדים רבים בגיל הזה, הוא סירב להירדם במיטה שלו. היה מוכן להירדם רק על הידיים של אחד ההורים שלו. היא אמרה לנו – לא. אתם מניחים אותו במיטה, והוא הולך לישון. הוא כבר מספיק גדול בשביל לעשות את זה. ׳ואם יבכה?׳ אז שיבכה. יום, יומיים, שלושה, ואחר כך יפנים את המסר, ויהיו לכם לילות שקטים ומאושרים.
בכאב לב גדול, זה בדיוק מה שעשינו. יום, יומיים, שלושה. הוא היה עומד במיטת התינוק שלו ובוכה, צורח מבכי, במשך ארבעים וחמש דקות, עד שהיה מתמוטט באפיסת כוחות ונרדם. שנינו הרגשנו כאילו אנחנו קונים לעצמנו כרטיס כניסה לגיהינום. בלילה הרביעי הוא פשוט נרדם במיטה שלו לבד, ומאז הלילות היו שקטים ומאושרים.

ואם להמשיך עם האנלוגיה הזו, אני תוהה מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה עכשיו.
אני יודע שהזמן יעשה את שלו, ושייעשה לו קל יותר בהדרגה ככל שהימים יחלפו. אני יודע שברגע שהוא יבין יותר את השפה יהיה לו קל יותר לרכוש חברים, סוג של, למצוא את המקום שלו, להרגיש בטוח יותר ושולט יותר בחייו, ולהירגע. אני יודע את זה. אני יודע גם שהוא ירוויח שיעור אדיר לחיים מהחוויה הזו, הרבה יותר טוב מכל השיעורים שאני קיבלתי בילדותי. אני יודע שהחוויה הזו – להיכשל, להיכשל ממש, וללמוד איך פותרים את הכישלון הזה ומצליחים – שווה יותר מכל האנגלית שהוא ילמד השנה. אני יודע את זה. ועדיין, הדרך לשם ארוכה ומתסכלת. לא רק אותו, גם אותנו.

3
הבן הצעיר שלנו, להבדיל, די מבסוט. לעיתים רחוקות גם לו יוצאות הבלחות כמו ׳משעמם לי בגן׳ או ׳אני לא מבין כלום׳, אבל זה קצת מרגיש כאילו הוא מנסה לחקות את אחיו. ברוב הזמן הוא פשוט מבסוט. בכלל, מדובר בילד די מבסוט מהחיים. בניגוד לשני ההורים שלו, הוא לוקח את החיים די בקלות, לפחות בינתיים. הוא צוחק, ושר, ועושה שטויות, וחוזר מדי פעם בלי קשר לכלום על מלים אקראיות שקלט באנגלית. בימים האחרונים הוא מצייר באובססיביות. הוא מצא בגן ספר שמלמד (בלי מלים) איך לצייר חיות, אז הוא מצייר חיות. והוא גילה שהוא יכול להתבונן בעצמו ואז לצייר פורטרט עצמי. או טירה ועננים פרחים ושמש, ועוד שמש, ועוד שמש, ושמיים. ואת הספרה שבע. ואת האות V. ואת האותיות של השם שלו. וסתם לקשקש.

אורן אמסטרדמסקי (5), צבעים על דף, 2018

אורן אמסטרדמסקי (5), צבעים על דף, 2018

אני מאוד אוהב את הילדים שלי, את שניהם באותה מידה. אני רק תוהה לפעמים למה זה לא היה יכול להיות פשוט כל כך עם שניהם. בלי כעס, סתם מתוך עייפות.

4
העייפות קצת השתלטה עלי. בקמפינג בצפון היה קר, אבל כיף. אבל מאז שחזרנו אני לא כל כך מוצא את עצמי. מרגיש עייף, חסר אנרגיה. אני מרגיש שאני נע במעגלי מעגלים. אנחנו פה כבר עשרה שבועות ובשבוע האחרון זה הרגיש לי כאילו הזמן נוזל לי מבין הידיים כמו גרגירים של שעון חול שבור מבלי שאני מצליח להציל אף גרגר. כמו בגיל 14 אני מוצא את עצמי תוהה בימים האחרונים מה אני עושה פה. כלומר, אני יודע בדיוק מה אני עושה פה.

אני נח.

אני לוקח הפסקה מהחיים שלי בניסיון לתפוס עליהם פרספקטיבה ולהבין מה הדרך הנכונה להמשיך בה, וכיצד לעשות את זה טוב יותר. אני יודע את זה. פשוט בימים האחרונים אני מוצא את עצמי תוהה ׳מה אני עושה פה׳, כלומר, ׳איך בדיוק אני אמור לנצל כאן את הזמן בשביל להגיע לתובנות לגבי החיים שלי שיעזרו לי לכוונן אותם לאן שנדמה לי שאני רוצה להגיע׳.

מאז שהגענו לכאן אני מופצץ במסרים: תתחיל לעבוד על הקשרים שלך עם אנשים מהיום הראשון, לך לאירועים, שלח אימיילים, קבע פגישות, שב עם אנשים לקפה, בלה בלה בלה.

אין לי כח לזה. אין לי כח לעבוד בזה. ניסיתי לגייס כוחות לזה, וגיליתי שמשהו בפנים פשוט מתנגד לזה. זה לא היה ככה בארץ. למעשה, להיפגש עם אנשים היה ממש חלק מרכזי מהעבודה שלי. להיפגש עם אנשים מעניינים, לשמוע את הסיפור שלהם, לטוות איתם קשרים, ולספר את הסיפורים שלהם תוך כדי שאני מכניס להם את המטען האישי שלי. ופה, פתאום, זה נראה לי נורא תפל.

לא בא לי לעבוד בזה. לא בא לי לטוות קשרים רק בשביל לטוות אותם, רק בשביל שברבות הימים ייצא לי מזה משהו. לא בא לי. בא לי לנוח. ללמוד, להתרגש, לתת לסקרנות שלי לבעור מחדש – מה שאני לא מצליח לעשות, למעט הבלחות נקודתיות – ולאט לאט לגבש לעצמי רעיונות למה אני רוצה לעשות בעתיד.

ומשום מה, אני לא ממש מצליח לעשות את זה. אולי גם זה פשוט דורש הרבה סבלנות ורוגע. אולי.

5
ובשביל שהפוסט הזה לא יהיה לגמרי רק זרם תודעה, הנה משהו (טיפה) מעשי: בשבועות האחרונים ייסדנו כאן מועדון פודקאסטים. אחת לשבועיים אנחנו נפגשים, כמה חבר׳ה מהתכנית, ומדברים על פודקאסטים. כן, זה גיקי כמו שאתם מדמיינים, אבל אני אוהב את זה. די מהר גיליתי שהידע שלי בפודקאסטים מוגבל בדיוק כמו של יזראליאני שמגיע מהמידל איסט וחושב שזה שהוא מקשיב לפלאנט מאני והאו איי בילט דיס ועוד איזה כמה כאלה זה כבר הופך אותו למבין בפודקאסטים. אז זהו, שלא.
אז הנה כמה המלצות האזנה מהפודקאסטים שנחשפתי אליהם בשבועות האחרונים. את חלק כן הכרתי קודם פשוט מדובר בעונות חדשות, ואני לא מתחבר לכולם ברמה שווה, אבל חשבתי שיהיה נחמד להעביר את ההמלצות הללו האלה למי מקוראי שאוהבים להאזין.

slow burn
העונה השניה של הפודקאסט המאוד מאוד מוצלח הזה, לטעמי. בעונה הראשונה הם חזרו לווטרגייט ולריצ׳ארד ניקסון. בעונה הזו הם נעים קדימה בזמן 20 שנה לאמצע שנות ה-90 ומתחקים אחרי ניסיון ההדחה הבא בהיסטוריה האמריקנית, של ביל קלינטון. בעיני העונה הזו מוצלחת גם היא, מאז שהתחלתי להאזין לעונה הזו לא הצלחתי להפסיק. יש שם כמה פרקים טובים מאוד, ובעיקר מעיינן לראות כיצד התפיסות הפמיניסטיות והתפיסות הציבוריות של יחסי מין בין אנשים במקום עבודה השתנו ב-20 השנים האחרונות.

serial
הפודקאסט המאוד מאוד מצליח הזה, כנראה האמא של הפודקאסטים הנרטיביים, חזר לא מזמן לעונה שלישית. אחרי עונה שניה בעייתית (לטעמי, הרבה מאוד אנשים כן אהבו אותה) בעונה השלישית הם מנסים לעשות משהו אחר לגמרי. לא עוד סיפור אחד שהם מפרקים לחלוטין מההתחלה ועד הסוף, אלא הפעם משהו מערכתי יותר. במשך שנה שלמה הם פשוט בילו בתוך בניין המערכת המשפטית של קליבלנד. זה בניין שמכיל גם את אולמות המשפט וגם את איזורי הכליאה והמעצר וכו׳. בניין שלם שהאנשים שנעים בין קומותיו נעים, למעשה, לאורך הסולם שבסופו החיים שלהם יורדים לטימיון.
הפרק הראשון היה מאוד מוצלח, לטעמי, אבל כשסיימתי אותו תהיתי איך הם יוכלו בלי גיבור מרכזי אחד ובלי קו עלילה מרכזי אחד להחזיק עונה שלמה. כמה סיפורים כבר אפשר להרכיב על מערכת המשפט, מעניינת ככל שתהיה? אבל אחרי האזנה לפרק השני, שגם הוא (לטעמי) היה מוצלח מאוד, אני מתחיל לחשוב שזה אפשרי. יהיה מעניין להמשיך להאזין לזה.

in the dark
העונה השניה של פודקאסט אמריקני אחר בסגנון הפשע האמיתי. ובעונה הזו היוצרים, כלומר היוצרות, מתחקות אחרי פרשת רצח די מטורפת בעיירה קטנה, שקטה ומנומנת במיסיסיפי. אי שם בקיץ של 1996, לפני יותר מעשרים שנה, מישהו רצח ארבעה אנשים בחנות רהיטים. מפה לשם, אדם שחור אחד מואשם ברצח הזה (על ידי תובע לבן, כמובן). מפה לשם קורה משהו די יוצא דופן: התובע הצליח להרשיע אותו, אבל אז ההרשעה שלו בוטלה (לא רוצה לספיילר). אז הוא ניסה שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב. האיש הזה הועמד למשפט שש פעמים באותו עניין, בכל פעם ההרשעה בוטלה או שכל המשפט בוטל, וכל הסיפור הזה מסרב לגווע במשך כבר יותר משני עשורים, שלאורכם הוא ממשיך לשבת בתא הנידונים לכלא. היוצרות בילו שנה שלמה בעבודה על העונה הזו. בינתיים שמעתי רק את הפרק הראשון, וזה נשמע לא רע בכלל.

the heart: no
מיני סדרה של ארבעה פרקים בתוך פודקאסט רחב יותר על הקושי של נשים להגיד ׳לא׳ לגברים (לא רק בהקשרים מיניים, אלא בכלל, אבל גם בקשרים מיניים). זה פודקאסט אישי מאוד שמסופר בגוף ראשון, עשוי מעולה מבחינת סיפוריות וסאונד, והאמת שהיה לי קשה מאוד להאזנה. לא כי הוא לא טוב, אלא כי הוא טוב מאוד. היה לי קשה להאזין לתוכן, כי הוא היה מאוד מטריד.

dr. death
עוד פודקאסט בסגנון הפשע האמיתי, מאוד מדובר בימים אלה בארה״ב (הואזן כבר יותר מ-8 מיליון פעמים), אבל מתחום אחר לגמרי – מערכת הבריאות האמריקאית. היוצרת, בעצמה עיתונאית בריאות לשעבר, התחקתה אחר הסיפור של רופא מנתח גב מטקסס שהורשע לפני כמה שנים בגרימת מוות ברשלנות של חלק מהחולים שלו. אבל הפודקאסט הזה הוא לא רק על איך זה קרה, אלא גם על מערכת הבריאות האמריקנית וכל החוליים שלה, ועל איך הרופא הזה היה מסוגל להמשיך לעשות את מה שהוא עשה.

alone: a love story
פודקאסט קנדי מסופר בגוף ראשון. היוצרת מספרת על החיים שלה, בגדול, על הצורך שלה באהבה, על בני הזוג שלה, ועל הסיפור שלה. אני מודה שאני פחות התחברתי, אבל החברות במועדון הפודקאסטים שלנו טענו שהן נסחפו אחריה וגמעו את כל העונה הראשונה ביום אחד (הפרקים קצרים, אני מודה). לשיקולכם.

עד כאן המלצות לשבוע הזה. ספרו לי אם תרצו המלצות נוספות בעתיד. אם לא, אחדל.

6
אגב, האם אי פעם שמעתם על ליאון קייזרלינג?

8

0
קודם כל, ולפני הכל, מוסיקה (הייתי מת ללכת להופעה שלו כאן, או בכלל):

1
אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, כי זה סתם טכני, אבל תצטרכו להאמין לי שהשילוב של השירות שמעניקים משטרת ישראל ודואר ישראל הוא, איך לומר בעדינות, דפוק באופן קטלני.
בשביל לקנות את הביטוח לאוטו לא מספיק לחברת הביטוח האמריקנית שנביא לה הצהרת היעדר תביעות מחברת הביטוח הישראלית שלנו (כפי שעשינו מבעוד מועד). ידענו שחברות הביטוח כאן רוצות גם את ההיסטוריה התעבורתית שלנו, היסטוריה שמנפק רק גוף אחד – משטרת ישראל.
אז נירית הלכה למשטרת ישראל מבעוד מועד, לפני הנסיעה שלנו. אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, במשטרה נתנו לה את המסמך המבוקש.
בעברית.
<אימוג׳י יד-פרצוף>

רצה הגורל ובארצות הברית של אמריקה עברית איננה השפה הרשמית, לכו תבינו. אז ביקשנו מהמשטרה את אותו מסמך, רק באנגלית. אין בעיה, אמרו במשטרה, ננפק לכם מסמך כזה ונשלח ישירות לשם. איפה זה שם? לקונסוליה הישראלית בבוסטון. למה זה הנוהל? אין לי צל של מושג.
המסמך הזה מעולם לא הגיע.
בסוף אוגוסט ניסינו שוב. היום 29 בספטמבר, בקונסוליה טוענים שמעולם לא הגיע שום מסמך כזה. כשהתקשרנו למשטרה לברר הם טענו בלהט שהם שלחו את המסמך הזה בסוף אוגוסט. אגב, רק על שמי, לא על שמה. ומה עם המסמך שלה? (אחרי הכל, גם היא נוהגת ברכב, תאמינו או לא). מסתבר שעם המסמך שלה יש בעיה. מה הבעיה? לא מוכנים להגיד. תסורי לתחנת המשטרה בבית שמש. אז זהו, שזה קצת רחוק, אי אפשר בטלפון? לא. למה? ככה.
בשורה התחתונה – לנירית מעולם לא הוציאו מסמך (ולא טרחו לעדכן שלא הוציאו) ואת שלי הם טוענים שהם שלחו, אבל הוא מעולם לא הגיע. בקונסוליה אין תשובות טובות (למרות שהם היו נחמדים ואדיבים), בדואר אין עם מי לדבר וממילא במשטרה לא טורחים לבדוק מה קרה למסמך. משפחת אמסטרדמסקי-גדסי – 0, משרדי הממשלה – 1.

אגב, ההפסד הזה לאימפוטנציה הממשלתית יעלה לנו כמה מאות דולרים לפחות, כשתעריף הביטוח שלי יזנק (כי אין לי היסטוריה תעבורתית להוכיח שאני נוהג בסדר).
תענוג.

2
לילדים קשה. זה מתחיל לנחות, ואין טעם לייפות את זה בקשקושי ניו-אייג׳. 80% מהזמן הם בסדר, אבל יש איזה 20% שהקשיים שלהם מתפרצים החוצה. בעיקר של אלון. ה-20%, אגב, הם פחות או יותר 100% מהזמן שבו הם שוהים במחיצתנו.
השבוע, לראשונה, הוא קיבל שיעורי בית. מילא החלק של החשבון (אין לו בעיה עם חשבון, להיפך, זה פשוט לא ממש תרגילים בחשבון, אלא יותר תרגילים באנגלית), החלק של הספרים היה ממש מאתגר. הוא קיבל מהמורה ארבעה ספרים, וצריך לקרוא אחד בכל ערב. ספרים באנגלית, כן? הילד קורא מצוין, בחיי, פשוט לא באנגלית.
בהתחלה הוא ממש התנגד. בכי, צעקות. ובבת אחת הכל יוצא החוצה. ׳אני גרוע בזה׳, ׳אני הכי גרוע בכיתה׳, ׳אתם לא מבינים אותי׳, ׳אני לא מסוגל לעשות את זה׳, ׳אני לא יודע ללמוד ככה, זה לא מתאים לי׳. אני מודה שב-99% מהזמן התגובות האלה מוציאות ממני חוסר אמפטיה מוחלט ורצון לזרוק עליו את הספרים, אבל הפעם, איכשהו, פעלתי הפוך.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד סבלנות מצידי ומצידו, ובעיקר נחישות ותעוזה, בעיקר מצידו, הוא הצליח לקרוא ספר שלם. המילה ׳ספר׳ קצת גדולה פה – מדובר בספרון בן 6 עמודים שבכל אחד מהם משפט אחד בן 5 מלים – אבל בכל זאת, בשביל ילד שלא יודע לקרוא ולו מילה אחת, זה היה הישג משמעותי.
ובסופו של דבר, למרות שלא יודה בזה, הוא נהנה מזה. מהקריאה עצמה, ומתחושת ההצלחה.
לא שזה גרם לו לרצות לעשות את זה ביום המחרת, כשהגיע הזמן לקרוא ספר נוסף, או ביום שלאחר מכן, אבל בכל זאת, התהליך יצא לדרך.
למרות שכואב לי לראות אותו סובל – וכשהוא רוצה, הוא יודע לנסח את הכאב והסבל שלו במשפטים שוברי לב של ממש – אני גאה בו. אני לא חושב שאני הייתי מתמודד עם הקשיים האלה כל כך קשה לו הייתי בנעליו.

2.5
מה שכן, עשינו רשימת מלים שהוא כבר יודע באנגלית. הנה דוגמית חלקית:
cloudy
rainy
snow
fishing
this
toilet
water
ice cream
family
mom
dad
up
down
monday-sunday
sister
brother
big
animals
yams
(את המילה האחרונה הוא למד כשניסה להסביר למורה שלו שהוא שונא בטטה. גוגל טרנסלייט הוא המצאה מופלאה)

3
הקשיים האלה השבוע, יחד עם קשיים נוספים, גרמו לי להרגיש בודד.
אנחנו מוקפים פה באנשים, מתקרבים לחלקם, ואני אפילו מחבב את כולם – ועבורי זה מאוד מאוד נדיר, אני לא מחבב אנשים באופן כללי, ודאי לא את כולם – ועדיין, זה בודד. החברים שלי חסרים לי, השכנים שלנו חסרים לי. לשבת בסוף הערב על בירה במרפסת או בחצר, בחולצה קצרה, ולקטר. או סתם לנשנש משהו ולדבר על שטויות, או לתכנן טיולים משותפים.
זו לא בדידות קיומית, זו לא בדיקות שתוקעת אותי במיטה אבל וחפוי ראש, אבל היא שם. מנקרת מדי פעם, ברגעים שאתה מחפש חבר להישען עליו לרגע.
תוהה אם הבדידות הזו תחלוף.

4
השבוע לקחתי חלק (די פסיבי) באיזו קבוצת מחקר/עבודה של אחד ממכוני המחקר פה בהרווארד שהכותרת הפורמלית שלה היא Platform Accountability – אבל בתכל׳ס המטרה שלה היא לחפש כלים להילחם בפייסבוק/גוגל/אמזון. כשאני אומר ׳להילחם׳, זה בגלל שככה זה נשמע, הם לא ממש החליטו על זה רשמית. למען האמת, יצאתי די מאוכזב מקבוצת הדיון הזו. לא כי נורא בא לי ללכת להילחם באמזון, אלא משום שהדיון היה מאוד מאוד לא מגובש ולא ממוקד. הם לא יודעים לנסח מה הבעיה או הבעיות שצריך להתמודד איתן, ומדוע, הם מתקשים להגדיר מה אמורה להיות המטרה הסופית, מי קהל היעד, ולכן גם לא מסוגלים להחליט מה הכלים הנכונים להפעיל. וזה עוד לפני שאומרים משהו על כך שהבעיות שיוצרת כל אחת מהחברות הללו שונות מאוד זו מזו.
אני מזכיר את זה כי בארה״ב יש הייפ די חזק לאחרונה (קודם באקדמיה, ואז בממשל/בפוליטיקה), על כך שהגיע הזמן לפרק את X. את גוגל, את אמזון, את פייסבוק, השלימו את החסר. טראמפ דיבר נגד גוגל לאחרונה, לפרק את פייסבוק זה כבר מטבע עובר לסוחר (לדעתי גדול יותר הסיכוי שהיא תקרוס מבפנים מאשר שמישהו יפרק אותה מבחוץ), ועל אמזון לינה קאן (Khan) כתבה כבר בינואר 2017 (ומאז זכתה לאינספור ראיונות וכתבות, הנה דוגמא).
קאן יצאה נגד אמזון מנקודת מבט משפטית. אם לתמצת מאוד את המאמר שלה (שמופיע פה), אמזון היא אולי לא מונופול על פי ההגדרות היבשות של חוק ההגבלים העסקיים האמריקני, או לא מפרה אותו באופן יבש, אבל בפועל – היא כן. או ליתר דיוק, החוק הקיים לא נועד ולא מסוגל להתמודד עם יצורים חדשים כמו אמזון, ועם הדרכים המודרניות והחמקמקות שבהן היא פועלת (בפועל) בשביל לפגוע במתחרים שלה, לאסוף מידע עליהם וכו׳. המסקנה שלה היא שצריך לפעול נגד אמזון בכלים כלשהם של הגבלים עסקיים.
קטונתי מלהתמודד עם קאן. אני מודה שמנקודת מבט צרכנית פשטנית, אמזון היא אחלה חברה. היא נותנת שירות מעולה – בעבור 13 דולרים בחודש (פחות ממה שאתם משלמים לשירות האינטרנט שלכם) אתם עושים מנוי לאמזון פריים והחיים שלכם משתנים. כל משלוח מגיע תוך יומיים, ולפעמים אפילו מוקדם יותר, עד מפתן הדלת שלכם. לא משנה אם הזמנתם רק טחינה (והזמנתי) או ערימה שלמה של ציוד קמפינג ומגפיים (וגם את זה הזמנתי). ואתם מקבלים גם את הנטפליקס של אמזון בתוך החבילה הזו, ועוד מלא שירותים אחרים, לא אכנס לזה כרגע.
אמזון, מבחינה צרכנית פשטנית, נותנת שירות נהדר. ואם משום מה המחיר לא נראה לכם – של מוצר ספציפי שבא לכם לקנות, או של מנוי הפריים עצמו – אתם לא חייבים לקנות אותו, נכון?
יש טיעוני נגד לטיעון הזה. שמה שנראה נוצץ מבחוץ לא בהכרח נוצץ מבפנים. שאמזון לא תמיד מציעה את המחיר הכי נמוך (זה נכון), שאמזון יודעת להשתמש במידע שלה בשביל למנוע מהמתחרים שלה תחרות הוגנת. הנה דוגמא סתמית: נניח שאני רוצה לקנות ציוד משרדי, ואמזון יודעת שהחנות של staples נמצאת במרחק של 30 דקות נסיעה ממני. היא יכולה להניח שאין לי כח לנסוע לשם בשביל ציוד משרדי ולהציע לי מחיר קצת יותר גבוה מאשר בחנות, מתוך ידיעה שאני בכל זאת אלך על המוצרים של אמזון (בטח אם כבר שילמתי על מנוי פריים, ואז אני כבר ממש מושקע בזה). אפשר להביא עוד מיליון דוגמאות מורכבות מזה, אבל השורה התחתונה תהיה אחת: אמזון היא (בין היתר) חברה של מידע. ויש לה המון המון מידע ונתח שוק פסיכי של רכישות באינטרנט (כמעט חצי). השילוב הזה קטלני לתחרות.
אני מודה שאני לא יודע מה דעתי, אבל באינטואיציה, הקייס נגד אמזון נראה לי בעייתי מאוד. לפחות בנקודת הזמן הנוכחית. לא רואה איך אפשר להעמיד טיעונים כלכליים טובים שיוכיחו שפירוק החברה, או הטלת מגבלות עליה, תועיל לצרכנים יותר משתרע את מצבם.

4.5
כאנקדוטה, קאן שייכת לקבוצת כותבים/חוקרים/הוגים שזכתה לכינוי הבריינדסים החדשים (Neo-Brandeisian) על שמו של השופט האמריקני לואיס ברנדייס, שפעל בארה״ב לפני 80-100 שנה, ועל הזרם האינטלקטואלי שהוא ייצג אז. באותה תקופה (שנות ה-30-40) של המאה הקודמת היה ויכוח בארה״ב: האם לפעול בכח נגד המונופולים הגדולים ולפרק אותם, או שמא לקבל את עובדת היותם ולפעול נגדם בכוח על ידי הגדלת הרגולציה והמעורבות הממשלתית. בסופו של דבר, אגב, הגישה השניה ניצחה, אבל לפני כן, אפילו הנשיא עצמו החליט שהוא יוצא למתקפה על המונופולים. תראו את הפסקה הזו מתוך אחד המאמרים שקראתי לאחרונה, שאמנם נכתבה על מה שאירע לפני 80 שנה בדיוק, אבל מרגישה רלוונטית מאוד גם היום:
unnamed
גם היום, כמו אז, התפתחה תנועה של כותבים שחושבים שהדבר החשוב ביותר הוא לפעול נגד המונופולים משום שהם הורסים את התחרות ואת הפעילות הכלכלית. אחד המייצגים הבולטים של התנועה הזו הוא פרופ׳ לואיג׳י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו, שרואיין וצוטט בהרחבה על ידי גיא רולניק בלא מעט הזדמנויות.

5
ואם כבר מדברים על אמזון, מאחר שמדובר בתמנון רב זרועות (היא עושה המון המון דברים, ומנוע הרווח הכי צומח שלה, לפי הדוחות הכספיים, הוא בכלל לא המכירות ברשת, אלא שירותי המחשוב ענן שהיא מעניקה לאתרים וחברות אחרות), הנה משהו מעניין שקראתי השבוע על חברה אחרת שמחזיקה בה הבעלים של אמזון, ג׳ף בזוס. אני מדבר על אחד העיתונים הנקראים בארה״ב (ובעולם) – הוושינגטון פוסט. חברה אחרת, אבל אותה שיטה, אותו די.אן.איי אמזוני.
בזוס קנה את הפוסט ב-2013. מאז, העיתון פיתח חבילת תוכנות שהוא כורך תחת מטריה אחת, פלטפורמה אחת, בשם ARC. התוכנה הזו נותנת לעורכי ומנהלי הוושינגטון פוסט חבילה של שירותים דיגיטליים כמו אנליטיקות מתקדמות, אפשרות לעצב את האתר בצורה ידידותית מהירה ונוחה, הטמעת פרסום שאמורה להיות אפקטיבית יותר, ניהול מהיר ויעיל של חומת התשלום של האתר, אפשרות נוחה ל-A/B Testing, ועוד מלא.
למה אני מספר לכם על זה?
כי הוושינגטון פוסט מוכר את ARC לעוד 30 כלי תקשורת וחברות אחרות. השירותים שARC מציעה כל כך נוחים ומשתלמים, כנראה, שגם עיתונים אחרים (סוג של מתחרים) כמו הבוסטון גלוב ועוד רבים אחרים, משתמשים בשירותים האלה. הבוסטון גלוב הוא לקוח של הוושינגטון פוסט, מוזר ככל שזה נשמע.
האסטרטגיה הזו מאפיינת מאוד את אמזון ואת החשיבה הבזוסית. תפתח פלטפורמה שתשרת את החברה שלך (כמו ששירותי המחשוב ענן משרתים קודם כל את אמזון) ואז תמכור את הפלטפורמה הזו לכל גוף שזז, וכך תגדיל ותגוון את מקורות הרווח שלך.
באופן דומה, אגב, ההערכות הרווחות הן שאמזון תשתמש בטכנולוגיה שהיא פיתחה בשביל לפתוח ולהפעיל חנויות ללא קופות, בשביל למכור ולהטמיע אותה גם לרשתות מזון וקמעונאות אחרות. בתסריט דמיוני לחלוטין, וולמארט תהיה לקוחה של (הטכנולוגיה הזו של) אמזון.
האם זה טוב או רע שחברה אחת משתלטת כמו תמנון על התשתית שמאפשרת לענפים רבים ושונים לפעול? לא יודע. אשאיר את זה לכם.

6
למדתי השבוע המון המון דברים מעניינים וחדשים, אבל הפוסט הזה נהיה כבר ארוך ומדי וחופר מדי, אז אזכיר רק אחד מהדברים האלה. המדד שאתם רואים בתמונה הזו נקרא (בתרגום חופשי) מדד הסבל, או הייסורים (The Misery Index). לא הכרתי קודם את המדד הזה, שהומצא איפהשהו באמצע המאה הקודמת על ידי הכלכלן ארתור אוקון. הגרסה הפשוטה של המדד הזה לוקחת שני פרמטרים כלכליים ושמה אותם אחד על השני: את שיעור האבטלה, ואת שיעור האינפלציה. הרעיון מאחורי המדד הוא ששני הדברים האלה הם ׳גורמי הייסורים׳ הכלכליים הבולטים ביותר (ובוודאי הנוחים ביותר לכימות). כשבודקים איך התנהג המדד הזה לאורך השנים, ובעיקר כשמשווים אותו לתקופות של הנשיאים האמריקניים השונים, אפשר לראות משהו מאוד מאוד מגניב לגבי סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. הנה:

לא סובלים מספיק

לא סובלים מספיק


אפשר לראות כאן שבסוף שנות ה-70, בתקופה של קרטר, הכלכלה היתה במצב כל כך מחורבן, עם אבטלה גבוהה ואינפלציה גבוהה, עד כדי כך שהציבור האמריקני מאס בפרדיגמה הכלכלית הקודמת (פרדיגמה קיינסיאנית, שהתחילה באמצע שנות ה-30 ונמשכה עד רייגן) ובחר בנשיא שהפך לחלוטין את הפרדיגמה, התחיל להקטין את ההוצאה הממשלתית וכו׳ וכו׳. מגניב, לא? (יש ביקורת על המדד הזה ויש לו גרסאות קצת יותר מורכבות).
בגרף הזה אפשר לראות עוד משהו – שמאז השיא הזה של סוף שנות ה-70 ועד היום, מדד הייסורים לא הגיע למשהו דומה. אפילו בתקופת המשבר הכלכלי הגדול של לפני עשור (סוף בוש, תחילת אובמה), המדד לא הגיע למימדים האלה. מה שאומר, לפי התיאוריה, שלפחות כרגע אין תשתית כלכלית להחלפת השלטון בבחירות 2020. הכלכלה לא במצב גרוע מספיק. למעשה, לפחות כרגע, הכלכלה במצב מעולה (מבחינת מקרו כלכלית, לפחות).

זה הזכיר לי שיחה שהיתה לי פעם עם מנכ״ל משרד הכלכלה דאז עמית לנג. דיברנו על הכלכלה הישראלית לצורך כתבה שהכנתי להיום העצמאות שעסקה בשאלה האם תנועת הbds והיעדר תהליך מדיני עלולים להשפיע על הכלכלה הישראלית. התשובה של לנג היתה חד משמעית – ממש לא – ומפה לשם עברנו לדבר על דברים משיקים. בין היתר הוא אמר לי (ציטוט חופשי, אני לא זוכר במדויק מילה במילה), שהמצב הכלכלי בישראל טוב מאוד, וכל עוד אין אבטלה גבוהה מאוד, בדגש על מאוד, אין שום סיבה כלכלית שהשלטון יוחלף.
ואמנם, אם מסתכלים על מדד הייסורים הבינלאומי, אז שתדעו שלפני שנתיים ישראל היתה במקום ה-49 מתוך 59 מדינות שנבדקו. כלומר שהייסורים (הכלכליים) אצלנו מאוד מאוד נמוכים. אם למישהו יש תקוות להחליף את השלטון בשנת 2019, לפחות מבחינה מקרו כלכלית, אין שום סיבה שזה יקרה.

7

1.
קודם כל, ולפני הכל, קצת מוזיקה:

2.
דברים מתחילים לשקוע, if you know what i mean. זו היתה התשובה שלי השבוע לשתי חברות טובות שהתעיינו מה המצב. מזמן לא דיברנו, והשאלה הזו הכריחה אותי לעצור פתאום ולחשוב – איך הולך באמת? ישבתי על המדרגות הגדולות שיורדות מהפורום של קנדי סקול לממשל ומדיניות ציבורית לכיוון הקפיטריה. דמיינו טריבונות של איצטדיון כדורגל, ועכשיו תעיפו מהדמיון שלכם את אצטדיון הכדורגל, תחפו את טריבונות הבטון החשופות בעץ מהגוני נעים, תסגרו את הכל בקירות זכוכית ותבנו פטיו מהמם שאפשר להשקיף אליו, וזה פחות או יותר איך שזה נראה. המון סטודנטים ממהרים ממקום למקום. רוב האנשים שלומדים בקנדי סקול הם בגילאי 30-40, באמצע הקריירה שלהם, מרחבי העולם. אחד המרצים שלי אמר באיזה שיעור, ׳כשאני למדתי בהרווארד אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת היינו כולנו גברים לבנים. היום זה מרגיש כמו עצרת האומות המאוחדות׳. ושם, על המדרגות הגדולות של הקנדי סקול, בעודי מנסה לצלוח עוד מאמר של 30 עמודים, פתאום השאלה הזאת- ׳אז איך הולך?׳.
להמשך קריאה

6

1.
קודם כל ולפני הכל, קצת מוזיקה. והפעם, לזכרו של הזמר האלג׳יראי רשיד טהה שמת השבוע שישה ימים לפני יומולדת שישים שלו:

2.
זהו, מתחילים להרגיש טיפה שגרה. עד כמה שאפשר לקרוא לזה שגרה. אלה לגמרי לא החיים הרגילים. לא באמת. אנחנו די עטופים בצמר גפן, מרחפים על עננים סוג של. הבעיות שלנו כאן בעיקר בירוקרטיות. שזה לא באמת בעיות, יותר טרחה.
אנחנו מנסים לחלק את הקשב שלנו בתקופה הזו ללימודים שלנו, ולהתאקלמות של הילדים בבית הספר. זה לא פשוט להם בכלל. יש ימים שבהם הם חוזרים במצברוח מצוין. ויש ימים, כמו היום, שבשניה שהם רואים אותנו באים לאסוף אותם בצהרים, כל המטען שהם צברו במהלך היום מתפרץ החוצה בבת אחת. זה מתורגם למריבות איומות ביניהם, ולמריבות איומות בינינו. ההורה שנמצא איתם באותו אחר הצהריים, לפעמים שנינו, חוטף את כל הזעם. ולפעמים, בגלל שיש גבול גם לסבלנות וליכולת ההכלה שלנו כהורים, ובגלל שהם יודעים לרטוט בתדר המיוחד הזה שמשגע רק את עור התוף שלנו, לפעמים גם אנחנו מתפרצים, ואז הכל מתלקח ומסתיים במדורה אחת גדולה, עמוסת אמוציות, עצבים וכעסים. כך יוצא שאנחנו עסוקים כל העת במחשבות איך להכיל את התסכול והמצוקה שלהם מצד אחד, ואיך לחנוק או להטביע אותם באסלה מצד שני. יין ויאנג.
׳מתחילת השנה אני הילד שיצא הכי הרבה לשירותים׳, אלון סיפר לי הערב, בסוף הערב, אחרי שסערת הרגשות שככה, ׳אני יוצא לשירותים גם אם אין לי פיפי או קקי, כי לפעמים אני פשוט לא מרגיש בנוח בכיתה׳. מצד אחד, הייתי עצוב בשבילו, מצד שני, שמחתי שהוא מצא מנגנון להתמודד עם חוסר הנוחות הזה, שהוא מצא דרך לתעל אותה לאנשהו. ויותר מזה, שמחתי שהוא היה יכול להגיד לי את זה. לא רק בגלל שככה אני יודע על זה, אלא משום שמשמח אותי לראות שהוא מצליח לבטא את הרגשות שלו (בצורה שהיא לא רק צעקות, בכי, שבירת חפצים עדינים). אני לא יודע איך אני הייתי עובר את החוויה הזו במקומו. אני חושב שהוא מתמודד עם זה טוב יותר ממה שאני הייתי מתמודד עם זה.
להמשך קריאה

5

1.
בבוקר היום השלישי לשנת הלימודים בבית הספר החדש שלו, אלון התעורר ואמר לאחיו הקטן, שהתחיל ללמוד רק באותו יום, ״ביום הראשון זה קשה, אבל אחר כך זה משתפר״.

2.
הכיתות שלהם (אלון בכיתה ג׳ ואורן בגן חובה, שהוא ממש חלק מבית הספר, לא מרגיש כמו גן אלא כמו כיתה לילדים בני חמש) הן תופעה מוזרה. מאחר שבסביבת הרווארד יש הרבה מאוד ילדים שלא יודעים אנגלית, ילדים להורים שלומדים כאן או עובדים כאן או עושים משהו אחר שבגללו הם אורחים במדינה הזו, עיריית קיימברידג׳ פתחה כיתות לילדי זרים. אלה כיתות מיוחדות שבשביל להיכנס אליהן צריך לעבור מבחן שבודק מה רמת הידיעות שלך באנגלית. הילדים שלי לא יודעים מילה (וליתר דיוק, הם יודעים בערך מילה) ולכן נכנסו לכיתות האלה בלי קושי, כל אחד בשכבת הגיל שלו.
וזה חתיכת דבר מוזר. מחוץ לכיתת הגן של אורן המורה תלתה פוסטר שהיא הכינה. הוא מורכב ממפת העולם, שמסביבה כוכבים עם שמות הילדים, ומחת לכל שם המדינה ממנה הוא הגיעה. בגן הזה יש ילדים מישראל, מקרואטיה, מקזחסטן, יפן, קוריאה, סין, פוארטו ריקו, צ׳כיה, שבדיה, צ׳ילה, אוקראינה, אתיופיה ומלזיה. לראות את הילדים האלה יושבים ומשחקים שם בלגו אחד עם השני, כשאף אחד מהם לא מבין אף אחד אחר, ואף אחד לא מבין את הגננת שמדברת אליהם לגמרי באנגלית, זו חתיכת חוויה מוזרה.
להמשך קריאה