13

0
קודם כל, קצת מוזיקה, והפעם דודו טסה שמתנגן לי המון באזניים לאחרונה:

ולפני שאתם מתחילים לקרוא, אני מתנצל מראש, זה קצת ארוך יותר מבדרך כלל.

1
האמריקאים עסוקים כאן בבחירות אמצע הקדנציה לסנאט. וכשאני אומר עסוקים, אני מתכוון שהם ממש אובססיביים לגבי זה. למעשה, זה נמשך כבר שבועות ארוכים, אבל מאחר שהבחירות הן ממש אוטוטו (בשבוע הבא), המתח כאן מגיע לשיא. זה כנראה בגלל שאני בעיקר מסתובב בקנדי סקול (בית הספר לממשל ומדיניות ציבורית של הרווארד), אבל זה מורגש גם במקומות אחרים. מאחר שאני נמצא כאן בבועה ליברלית להחריד, העיסוק העיקרי של רוב האנשים כאן הוא איך לוודא שהדמוקרטים מצליחים להשיג רוב בסנאט, ומה האסטרטגיה הנכונה לשם כך. איכשהו כל הדבר הזה התערבב אצלי בפיד ברקע של הבחירות המקומיות בישראל, ובשני המקרים מצאתי את עצמי מפהק.

אני לא אוהב את השיטה הדמוקרטית הנוכחית. אני לא מיוחד בזה, הרבה אנשים לא אוהבים. ייתכן שגם חלקכם. לא משנה אם אנחנו מדברים על דמוקרטיה כמו שלנו בישראל או בארה״ב (השיטה האזורית/יחסית), בשני המקרים אנשים מצביעים לעיתים לאפשרות הכי פחות גרועה, או מצביעים למישהו שהם לא ממש מעוניינים שיהיה הנציג שלהם רק בשביל שהאיש השני לא יזכה בטעות. גם כן שיטה. ואם, חס ושלום, אני לא מעוניין לקחת חלק באופן ההצבעה הזו, ולא מעוניין להצביע לאופציה הפחות גרועה, אני מיד נחשב כמוקצה מבחינה חברתית. אם אני לא טועה אפילו היה קמפיין כזה של משרד הפנים לפני כמה שנים באחת ממערכות הבחירות – אם אתה לא מצביע, אתה מאבד את הזכות להתלונן.

אני חושב שהטיעון הזה שגוי.
להמשך קריאה

12

0
קודם כל, מוזיקה:

1
בפרק השני של העונה האחרונה של אחד הפודקאסטים האהובים עלי ביותר, Heavyweight, גיבורת הפרק מספרת כיצד בכל ערב יש לה שיחה עם הבן שלה, בסך הכל בן 11. בכל ערב, לפני שהוא הולך לישון, היא יושבת על יד המיטה שלו, והם מדברים. הוא הבן היחיד שלה, אם הבנתי נכון, וברגע ששומעים שיחה ביניהם (לא יודע אם היא תמיד מקליטה אותן או שזה הוקלט במיוחד עבור הפודקאסט), אפשר להבין שמדובר במערכת יחסים מיוחדת מאוד.
הם מדברים בפתיחות גדולה, הרבה מעבר למה שהייתם מצפים במערכת יחסים של הורה וילד. היא מספרת לו על מה שמפריע לה, על מה שמציק לה עמוק בפנים, והוא נותן לה עצות, ומבקר אותה. את ההתנהגות שלה, את דפוסי האופי שלה. הוא דוחף אותה לבצע פעולות מסוימות. ואני לא רוצה להרוס את הפרק למי מכם שמתכוון לשמוע אותו – ואני ממליץ לכם לעשות את זה, ממש ממש ממליץ – אבל בהמשך הפרק אפשר לשמוע שהוא עושה אפילו הרבה יותר מזה.
למען האמת, הקשר ביניהם היה כל כך יוצא דופן, וההתנהגות של הילד הזה ביחס לאמא שלו היתה כל כך מעוררת התפעלות, שממש מצאתי את עצמי דומע בסוף הפרק מרוב התרגשות.

2
למען האמת, זה לא היה רק מרוב התרגשות.
זה גרם לי לתהות האם אני יכול להגיע למערכת יחסים כזו עם הבן הגדול שלנו.
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, אבל אני חושש שלא בא לי לחפור בזה הפעם.
להמשך קריאה

11

0
קודם כל, מוסיקה (מומלץ, הגבירו את הווליום, באזניות או ברמקול חיצוני, ותהיו מוכנים להתחיל לרקוד):

1
לפעמים, כל מה שאני רוצה לעשות הוא לשבת מול החלון, ולהזדקן.

שבת שלום.

10

1
קודם כל, מוסיקה:

2
כשהבן הגדול שלנו היה בערך בן שנה וחצי, היא ואני היינו שפוכים לגמרי. בכל לילה, אבל בכל לילה, הוא היה מתעורר באמצע הלילה ובוכה. אחד מאיתנו היה קם, ניגש למיטה שלו בעיניים טרוטות וברגליים כלות, מרים אותו ממיטת התינוק, לוקח אותו למטבח, מכין לו בקבוק, חוזר לחדש שלו, מתיישב בכורסא, ומתחיל להאכיל אותו. הוא אכל נורא נורא לאט. אחרי חודשים רבים הבנו שזה בגלל שכל מערכת האף שלו סתומה לחלוטין והוא לא היה מסוגל גם לאכול וגם לנשום באותו זמן (אבל זה סיפור אחר). ואחרי שסיים לאכול, היה לוקח לו מלא מלא זמן להירדם. וגם אז, היינו צריכים להניח אותו ממש ממש בעדינות במיטה, כי אחרת היה מתעורר וכל הסיפור היה מתחיל מהתחלה. בממוצע, ובלי הגזמה, זה היה לוקח בערך שעה וחצי כל לילה.

היינו מותשים. היינו מרוטים. היינו צלליות של אנשים.
להמשך קריאה

9

0
זה לא פוסט מעניין. תיכף תראו לבד. שלא תגידו שלא אמרתי מראש.

1
השבוע שום דבר, כמעט, לא הסעיר אותי. ממש, סתם שבוע.

2
מה שכן, למדתי השבוע שהרצאה של ראש היחידה לכלכלה התנהגותית ברגולטור הפיננסי של בריטניה וגם הרצאה של בכירים בדיסני על איך עושים סטוריטלינג נסיוני, יכולות להיות משעממות באותה מידה. בכלל, אני מתחיל לחשוב שהאומנות האמיתית פה היא להצליח לדעת מראש איזה אירוע נשמע מעולה על הנייר, אבל בעצם הוא רק עטיפה מנצנצת שאין מאחוריה שום דבר. עוד לא פיצחתי את זה. אעדכן.
להמשך קריאה