8

0
קודם כל, ולפני הכל, מוסיקה (הייתי מת ללכת להופעה שלו כאן, או בכלל):

1
אני לא אכנס ליותר מדי פרטים, כי זה סתם טכני, אבל תצטרכו להאמין לי שהשילוב של השירות שמעניקים משטרת ישראל ודואר ישראל הוא, איך לומר בעדינות, דפוק באופן קטלני.
בשביל לקנות את הביטוח לאוטו לא מספיק לחברת הביטוח האמריקנית שנביא לה הצהרת היעדר תביעות מחברת הביטוח הישראלית שלנו (כפי שעשינו מבעוד מועד). ידענו שחברות הביטוח כאן רוצות גם את ההיסטוריה התעבורתית שלנו, היסטוריה שמנפק רק גוף אחד – משטרת ישראל.
אז נירית הלכה למשטרת ישראל מבעוד מועד, לפני הנסיעה שלנו. אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, במשטרה נתנו לה את המסמך המבוקש.
בעברית.
< אימוג׳י יד-פרצוף>
להמשך קריאה

7

1.
קודם כל, ולפני הכל, קצת מוזיקה:

2.
דברים מתחילים לשקוע, if you know what i mean. זו היתה התשובה שלי השבוע לשתי חברות טובות שהתעיינו מה המצב. מזמן לא דיברנו, והשאלה הזו הכריחה אותי לעצור פתאום ולחשוב – איך הולך באמת? ישבתי על המדרגות הגדולות שיורדות מהפורום של קנדי סקול לממשל ומדיניות ציבורית לכיוון הקפיטריה. דמיינו טריבונות של איצטדיון כדורגל, ועכשיו תעיפו מהדמיון שלכם את אצטדיון הכדורגל, תחפו את טריבונות הבטון החשופות בעץ מהגוני נעים, תסגרו את הכל בקירות זכוכית ותבנו פטיו מהמם שאפשר להשקיף אליו, וזה פחות או יותר איך שזה נראה. המון סטודנטים ממהרים ממקום למקום. רוב האנשים שלומדים בקנדי סקול הם בגילאי 30-40, באמצע הקריירה שלהם, מרחבי העולם. אחד המרצים שלי אמר באיזה שיעור, ׳כשאני למדתי בהרווארד אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת היינו כולנו גברים לבנים. היום זה מרגיש כמו עצרת האומות המאוחדות׳. ושם, על המדרגות הגדולות של הקנדי סקול, בעודי מנסה לצלוח עוד מאמר של 30 עמודים, פתאום השאלה הזאת- ׳אז איך הולך?׳.
להמשך קריאה

6

1.
קודם כל ולפני הכל, קצת מוזיקה. והפעם, לזכרו של הזמר האלג׳יראי רשיד טהה שמת השבוע שישה ימים לפני יומולדת שישים שלו:

2.
זהו, מתחילים להרגיש טיפה שגרה. עד כמה שאפשר לקרוא לזה שגרה. אלה לגמרי לא החיים הרגילים. לא באמת. אנחנו די עטופים בצמר גפן, מרחפים על עננים סוג של. הבעיות שלנו כאן בעיקר בירוקרטיות. שזה לא באמת בעיות, יותר טרחה.
אנחנו מנסים לחלק את הקשב שלנו בתקופה הזו ללימודים שלנו, ולהתאקלמות של הילדים בבית הספר. זה לא פשוט להם בכלל. יש ימים שבהם הם חוזרים במצברוח מצוין. ויש ימים, כמו היום, שבשניה שהם רואים אותנו באים לאסוף אותם בצהרים, כל המטען שהם צברו במהלך היום מתפרץ החוצה בבת אחת. זה מתורגם למריבות איומות ביניהם, ולמריבות איומות בינינו. ההורה שנמצא איתם באותו אחר הצהריים, לפעמים שנינו, חוטף את כל הזעם. ולפעמים, בגלל שיש גבול גם לסבלנות וליכולת ההכלה שלנו כהורים, ובגלל שהם יודעים לרטוט בתדר המיוחד הזה שמשגע רק את עור התוף שלנו, לפעמים גם אנחנו מתפרצים, ואז הכל מתלקח ומסתיים במדורה אחת גדולה, עמוסת אמוציות, עצבים וכעסים. כך יוצא שאנחנו עסוקים כל העת במחשבות איך להכיל את התסכול והמצוקה שלהם מצד אחד, ואיך לחנוק או להטביע אותם באסלה מצד שני. יין ויאנג.
׳מתחילת השנה אני הילד שיצא הכי הרבה לשירותים׳, אלון סיפר לי הערב, בסוף הערב, אחרי שסערת הרגשות שככה, ׳אני יוצא לשירותים גם אם אין לי פיפי או קקי, כי לפעמים אני פשוט לא מרגיש בנוח בכיתה׳. מצד אחד, הייתי עצוב בשבילו, מצד שני, שמחתי שהוא מצא מנגנון להתמודד עם חוסר הנוחות הזה, שהוא מצא דרך לתעל אותה לאנשהו. ויותר מזה, שמחתי שהוא היה יכול להגיד לי את זה. לא רק בגלל שככה אני יודע על זה, אלא משום שמשמח אותי לראות שהוא מצליח לבטא את הרגשות שלו (בצורה שהיא לא רק צעקות, בכי, שבירת חפצים עדינים). אני לא יודע איך אני הייתי עובר את החוויה הזו במקומו. אני חושב שהוא מתמודד עם זה טוב יותר ממה שאני הייתי מתמודד עם זה.
להמשך קריאה

5

1.
בבוקר היום השלישי לשנת הלימודים בבית הספר החדש שלו, אלון התעורר ואמר לאחיו הקטן, שהתחיל ללמוד רק באותו יום, ״ביום הראשון זה קשה, אבל אחר כך זה משתפר״.

2.
הכיתות שלהם (אלון בכיתה ג׳ ואורן בגן חובה, שהוא ממש חלק מבית הספר, לא מרגיש כמו גן אלא כמו כיתה לילדים בני חמש) הן תופעה מוזרה. מאחר שבסביבת הרווארד יש הרבה מאוד ילדים שלא יודעים אנגלית, ילדים להורים שלומדים כאן או עובדים כאן או עושים משהו אחר שבגללו הם אורחים במדינה הזו, עיריית קיימברידג׳ פתחה כיתות לילדי זרים. אלה כיתות מיוחדות שבשביל להיכנס אליהן צריך לעבור מבחן שבודק מה רמת הידיעות שלך באנגלית. הילדים שלי לא יודעים מילה (וליתר דיוק, הם יודעים בערך מילה) ולכן נכנסו לכיתות האלה בלי קושי, כל אחד בשכבת הגיל שלו.
וזה חתיכת דבר מוזר. מחוץ לכיתת הגן של אורן המורה תלתה פוסטר שהיא הכינה. הוא מורכב ממפת העולם, שמסביבה כוכבים עם שמות הילדים, ומחת לכל שם המדינה ממנה הוא הגיעה. בגן הזה יש ילדים מישראל, מקרואטיה, מקזחסטן, יפן, קוריאה, סין, פוארטו ריקו, צ׳כיה, שבדיה, צ׳ילה, אוקראינה, אתיופיה ומלזיה. לראות את הילדים האלה יושבים ומשחקים שם בלגו אחד עם השני, כשאף אחד מהם לא מבין אף אחד אחר, ואף אחד לא מבין את הגננת שמדברת אליהם לגמרי באנגלית, זו חתיכת חוויה מוזרה.
להמשך קריאה

4

1.
קודם כל, מוזיקה:

(כן, כן, זה עוד קצת מוקדם, תירו בי)

2.
עם כל יום שחולף אני מבין עד כמה אנחנו חיים בבועה.
העושר סביבנו הוא קשה לתיאור. הבתים, המכוניות, הבגדים. זה לא עושר מהסוג שאתם נתקלים בו בארמון ורסאי, או באיזה אירוע של האלפיון. זה לא עושר מנקר עיניים, זה עושר אחר, עושר שוטף. קצת כמו לחיות בנווה צדק, או באיזה רחוב קטן שיוצא מרוטשילד.
בהנחה שכל המכוניות וכל האנשים ברוטשילד היו נעלמים.
דמיינו רגע שהכל נקי. כלומר, ממש נקי. הרחובות נקיים, המכוניות נקיות, הבתים נקיים וצבעוניים, אפילו פחי האשפה נקיים. כל הצבעים יוצאים החוצה, האוויר צלול ונעים, אין אבק ואין פיח ואין סטיקרים. המדשאות גזומות, הספסלים מבריקים, הסנאים מתרוצצים חסרי מנוח בין העצים. האנשים קלילים, המדרכות רחבות, שבילי האופניים מסודרים. הכל מסומן, הכל משולט, הכל צבעוני ומזמין.
הדירה שלנו ממוקמת מרחק 20 דקות הליכה מהאוניברסיטה, או שבע דקות רכיבה באופניים. אנחנו גרים בקומה השניה בבית עץ ניו אינגלנדי ישן שכזה. רוב הבתים פה כאלה. בשנים האחרונות, סיפרו לי השבוע החברים שלי לתכנית, המחירים באזור הזה עלו במידה ניכרת. אם עד לפני חמש-שמונה שנים, סיפר לי האיש במגרש המכוניות, האיזור הזה היה איזור לא טוב יחסית, הרי שבשנים האלה עברו לכאן עוד ועוד ועוד אנשים עם יותר ויותר כסף. המחירים התחילו לעלות, ומאחר שכסף נדבק לכסף הגיעו לכאן עוד אנשים מהסוג הזה, והקודמים יצאו. היום מי שהיה יכול להרשות לעצמו לקנות כאן דירה כבר לא יכול. ג׳נטריפקציה לפי הספר. אני, בתור שוכר שחי על מלגה, נהנה ממנה. אבל זו לא הנקודה. ניסיתי רק להמחיש איך מרגישים החיים בעושר הזה.
להמשך קריאה