נעילה

0
קודם כל, מוזיקה:

(אני מאוד אוהב את ישי ריבו. ובכלל, אני מאוד אוהב מוזיקה יהודית-דתית-לייט. לא כלייזמרים, אלה כזה. מסוגל להקשיב ליונתן רזאל, ישי ריבו, שולי רנד ואחרים כל היום. לא מתחבר לטקסטים בשום צורה, אבל זה פשוט יפהפה).

1
יום כיפור. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳ ועכשיו שעת בוקר מוקדמת. הילדים הלכו לבית הספר, נירית תיכף תלך לאוניברסיטה, ואני אשאר לבדי. בישראל, היכן שהחברים, היכן שחלק גדול ממי שאני, כבר שעות אחר הצהריים. בכל יום אחר זה לא כל כך משנה, היום זה קצת משונה, כי כיפור.

אני לא אדם מאמין. למען האמת, אני אדם שמאמין שלא. אני לא אוהב את הדת, אני לא מוצא בה דברים יפים – לא כי אין אלא כי אני לא מחפש – אני לא אוהב את הקונספט של דת, אני לא חובב מסורת. אני חושב שאנשים צריכים לבנות את המסורות שלהם כפי שהם תופסים את העולם ולא רק משום שככה עשו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך אלפי שנים. איני רואה ערך פנימי בקיום מסורת רק משום שזו המסורת.

שפכתי את כל מנת השליליות הזו בשביל ליצוק את היסודות שעליהם עומדת התחושה המשונה שלי ביום הזה. משונה לי לשבת כאן לבד על הספה. משונה להיות להיות רחוק מהחברים ומהמשפחה ביום הזה. משונה לי לדעת שכאן, בצד הזה של האוקייאנוס, הכל מתנהל כרגיל, ואילו בבית, בישראל, הכל עוצר מלכת. זה גורם לי להרגיש misplaced (אין לי תרגום טוב למילה הזו).

2
בשנים האחרונות, לפני שהגענו לכאן, נהגנו להעביר את יום כיפור בים. חברות טובות (הי מיכל, הי ואלריה) נתנו לנו את הדירות שלהן על יד הים, וגילינו יום כיפור שלא הכרנו, ואפילו הבאנו חברים שהפכו לימים להיות חברים קרובים מאוד. אני גדלתי בפתח תקווה, נירית בגבעת יערים. ים אף פעם לא היה חלק מחווית יום כיפור של מי מאיתנו. והנה, פתאום, חוויה חדשה.

הים בכיפור הוא הים היפה ביותר. הוא שקט ושליו. הוא נקי. הוא רגוע. הוא ים כמו שים צריך להיות, עם מעט אנשים ככל האפשר.

3
כשהייתי ילד יום כיפור היה משהו אחר. יום כיפור היה ללכת לנסוע לסבא וסבתא ברחוב דגל ראובן 62 בפתח תקווה. לעולם ברגע האחרון, לעולם אחרי מריבה של ׳נו, צריך לצאת כבר, שוב בגללך אנחנו נוסעים אחרי הצפירה׳. רגע לפני הריב הקבוע הזה, רגע לפני שהיינו יוצאים מהבית, אמא שלי היתה מקפידה לבקש סליחה מאחי וממני אם פגעה בנו במהלך השנה, ואנחנו היינו צריכים לבקש סליחה חזרה. מעולם לא התחברתי למנהג הזה. באופן כללי, היום הזה קשה לי – איני מבין את הקונספט. את הריסטרט המעושה הזו. את הניסיון לכפר על עוונותינו. למה חטאנו מלכתחילה? למה אנחנו חושבים שבקשת מחילה כללית כזו משנה במאומה את מה שעשינו?

אצל סבא וסבתא היינו אוכלים. אחר כך הולכים עם סבא לבית הכנסת. סבא היה הולך לאט, ואנחנו לצידו. מטפסים את כל רחוב דגל ראובן עד קצהו. ואז, עוד קצת אחרי הקצה, עד לבית הכנסת הקטן שבפאתי נווה עוז, היכן שהיום יש כבישים רחבים ווילות רחבות ידיים עוד יותר. וכשמגיעים לבית הכנסת – מדרגות. אני זוכר המון מדרגות. כאילו היתה חובה מוסרית לטפס עוד ועוד ועוד, לייגע את גופך לפני שתגיע למעמד המחילה.

מבית הכנסת עצמו אני לא זוכר הרבה. רק שהייתי עם סבא למטה, בעזרת הגברים, ואמא ודודה ובת דודה שלי עלו למעלה, לעזרת הנשים. גם זה נראה לי מוזר כילד, ועוד יותר היום. אני זוכר את סבא מתפלל. אני זוכר תקרת תכלת עגולה לבית הכנסת. מלבד זה איני זוכר דבר. שנים לאחר מכן, כשהפכתי בן מצווה, סבא כבר לא היה בין החיים. עליתי לתורה בבית הכנסת שלו בלעדיו. אני לא זוכר בוודאות, אבל יש סיכוי לא רע בכלל שזו הפעם האחרונה שבה הייתי בבית כנסת מבפנים בזמן תפילה (לא כולל כל מיני בתי כנסת שביקרנו בהם בחו״ל בתור תיירים).

4
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-80 היה גן הנשיא.
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-90 היה גן הנשיא וסיגריות.
יום כיפור בפתח תקווה של תחילת שנות ה-2000 היה גן הנשיא וניסיון הימלטות שהצליח.
מאז לא חזרתי.

גן הנשיא

5
הילדים שלי לא מכירים את יום כיפור כפי שאני הכרתי אותו. לא היינו איתם מעולם בבית הכנסת. לא לקחתי אותם בסוף יום הכיפורים לשמוע שופר כפי שאמא שלי עשתה איתי. הם לא מכירים את סדר התפילה, הם לא מכירים את התפילה, הם לא ראו את ההורים שלהם צמים אף פעם, כי ההורים שלהם לא צמים.

אין לי בעיה עם זה. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו עם קונטקסט דתי מינימלי. מדליקים נרות בחנוכה ושרים מעוז צור, מתחפשים בפורים (זה בכלל נחשב?), עושים סדר פסח ומכינים מצהבריי ביום שאחרי. אולי שכחתי משהו, אבל זה פחות או יותר מסתכם בזה. זה נשמע כמו עגלה ריקה, אבל זה לא. העגלה שלנו מלאה בדברים אחרים, במסורוות שאנחנו יוצרים בעצמנו. חלקן מחזיקות חודשיים ונעלמות, חלקן יותר. הן מסורות חיות, דינמיות. הן בכלל לא מסורות, אלה דברים משפחתיים שלנו, שאנחנו אוהבים לעשות. כמו להיות ביחד, בים, בכיפור.

יום אחד הילדים שלי, אולי, יחפשו את הדת. יחשפו את השורשים הדתיים שלהם. אולי. אולי לא. אנחנו לא מנסים לגדל אותם הרחק מהדת, אלא פשוט בלעדיה. אם ירצו יום אחד בקרבתה יוכלו ללכת בעקבות סבא שלהם, אבא שלי, שבערוב ימיו הפך מאפיקורס מוחלט לאדם מאמין ושומר מצוות.

6
בינתיים, עכשיו, על הספה בצד הלא נכון של האוקייאנוס, עד שהילדים יחזרו מבית הספר ונעשה דברים רגילים של חול, עד שזה יקרה אני מרשה לעצמי להתגעגע.
אני מתגעגע למשהו שאני לא יודע מהו, מה קווי המתאר שלו, מה הצבע שלו.

אני מתגעגע לשקט של יום כיפור. גם כאן שקט, אבל זה שקט אחר. זה שקט ריק, משעמם. השקט של כיפור זה שקט שמלא במשהו.
אני מתגעגע לסבא שלי. אני מתגעגע ללטפס איתו במדרגות, ללהרגיש חשוב שהוא לוקח אותי איתו.
אני מתגעגע לרגעים שבהם המשפחה שלי היתה יותר מלוכדת, למרות שאני יודע שהיא מעולם לא היתה. לריב, זו היתה המסורת שלנו.
אני מתגעגע לחברים שהיו, לחברים שנעלמו, שהתפזרו, לחברים שנותרו קרובים ועכשיו רחוקים מאוד.
אני מתגעגע ללהיות במקום הנכון, למרות שמעולם לא הרגשתי שאני במקום הנכון.

אני מתגעגע לאופני הביאמאקס הצהובים שלי, הכבדים כל כך. אני מתגעגע לתחושת האושר המהול בפחד בירידה של רחוב דגל ראובן בפתח תקווה. ירידה שבאה אחרי עליה מפרכת, ירידה חסרת מעצורים זולת אמא שצועקת עלי מאחורה להאט להאט כי אני יכול להתרסק, ירידה נהדרת של ילד שרוצה לבחור ממשהו שהוא לא יודע להגדיר בבירור משהו, ירידה של ילד שרוצה לעוף, של ילד שרוצה שיחבקו אותו. ילד שרוכב על אופני הביאמאקס הצהובים שלו, צובר עוד ועוד תאוצה, והלב שלו מתרומם למרומים גבוהים כל כך, מאושרים כל כך, נדירים כל כך, שזכרונם לא ימוש מליבו אפילו במרחק שלושים ומשהו שנה לאחר מכן, כשהוא יישב לבד על ספה חומה מהוהה שהיא לא באמת שלו.

תשעה חודשים

0
קודם כל, קצת מוזיקה:

1
זהו, זה נגמר.
בתחילת ספטמבר שעבר, עם הרבה חששות אבל גם עם הרבה תקווה והתרגשות, נכנסתי לראשונה בשעריו של של Lippman House בקיימברידג׳. בית ניו אינגלנדי קלאסי, גדול מאוד, מוקף במדשאה מטופחת וגינה מוקפדת. המקום הזה עמד להפוך לבית שלי לתשעת החודשים הקרובים. בפנים, מלאי חששות אבל גם תקווה והתרגשות, מצאתי עוד עשרים ושישה עיתונאיות ועיתונאים יוצאי דופן מכל העולם שצעדו איתי יחד במסע הזה. אתמול, אחרי תשעה חודשים גדושים מכל וכל, המסע המשותף הזה נגמר. ואם לדייק, החלק הזה במסע הזה נגמר. עכשיו מתחיל מסע אחר. קצת כמו לידה, אם כי הצירים קצת אחרים.

2
אני יכול לכתוב מיליון דברים על השנה הזו, על הדברים שעשיתי וראיתי ולמדתי וניסיתי לראשונה, ואת חלקם כבר כתבתי, אבל אני מעדיף להתרכז בתמונה הזו:
IMG_6460

אלה העיתונאיות והעיתונאים שליוו אותי, ואני ליוויתי אותם, בתשעת החודשים האחרונים. התמונה הזו צולמה בכניסה לליפמן האוס, הבית שבו בילינו חלק גדול מהזמן שלנו, בית שהיה מקום מפלט, עיר מקלט, מקום לחשוב בו, לדבר, להיפגש, לאכול, לשמוח, לחגוג, לריב, להתבאס, לחכות שייגמר, ולהתרגש. אני אוהב את התמונה הזו כי למרות שכולנו עצובים מאוד, התמונה הזו משדרת שמחה. היא משדרת צבעוניות, ופריחה של משהו חדש. לפחות עבורי. כשפרסמתי לאחרונה תמונה באינסטגרם וכתבתי שם משהו בסגנון הזה, אלונה שאלה אותי לאן נעלמה הציניות שלי. והאמת? השארתי אותה בארץ. והאמת האמת? אני מעדיף את עצמי בגרסה הזו, הלא צינית.
אני לא יודע אם אתה חייב להיות ציני בשביל להיות עיתונאי טוב, נדמה לי שלא. נדמה לי שבשביל להיות עיתונאי טוב אתה צריך להיות בעיקר סקרן עד אינסוף, חרוץ מאוד, עיקש, קשוב, בעל תושיה, ועם אוזניים שיודעות לקלוט סיפור במהירות, גם כשהמתחרים שלך מפספסים אותו. במיוחד כשהם מפספסים אותו. אבל ציני? וואלה, בכלל לא חובה.
אני אוהב את החבר׳ה האלה. עברנו יחד שנה שתישאר איתנו עוד הרבה אחרי ערב הסיום המרגש שהיה לנו אתמול. אין לי שום ספק שרובם ככולם יתברגו בתפקידי מפתח במפת העיתונות העולמית, פשוט משום שאני מכיר את הכישרון, הדרייב והנחישות שלהם. בתמונה הזו אתם יכולים לראות עיתונאית שהעבודה שלה שיחררה 2,000 אסירים במזרח אסיה, עיתונאית שנלחמה לחשוף שנשיא המדינה שלה הורה לרצוח את בעלה (עיתונאי בפני עצמו) רק כי ביקר את השלטון, עיתונאית שמתמודדת באומץ (ובפריים טיים) עם ראש הממשלה שלה שזורק עיתונאים לכלא על בסיס קבוע, עיתונאים אמריקאים שנלחמים להמשיך לעשות עיתונות מקומית חרף הקריסה הכלכלית שלה בשביל שהאנשים בעלי העוצמה והשררה במקומות שהם גרים בהם יידעו שהם צריכים לתת דין וחשבון לציבור, ואני יכול להמשיך אבל נראה לי שהתמונה ברורה. אני אתגעגע אליהם מאוד.

3
אז מה עכשיו ומתי אנחנו חוזרים?
התשובה היא בקיץ, אבל בקיץ הבא. במקור תכננו לחזור באמצע יולי, אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאנשים מתכננים תכניות. מפה לשם, ביולי הקרוב בת הזוג שלי תתחיל ללמוד לתואר שני בקנדי סקול, בית הספר למדיניות ציבורית של הרווארד, כך שאנחנו נשארים כאן לעוד שנה.
זו תהיה שנה עמוסה ומאתגרת. שנה אחרת מזו שמסתיימת לה עכשיו. שנה עם סיפור חדש.

עכשיו שהתכנית שלי הסתיימה, אני תאב רצון לחזור לעבוד. לחזור לספר סיפורים עיתונאיים, בניסיון להפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. אני יודע עד כמה יומרני זה נשמע, אבל בתכל׳ס? לא אכפת לי. אם יש משהו שלמדתי בעשור ומשהו שבהם אני במקצוע הזה, וביתר שאת תשעת החודשים האחרונים, וביתר יתר שאת מהעיתונאיות והעיתונאים שביליתי איתם את הזמן הזה, הוא שלפעמים, אם אתה עובד מספיק קשה, שואף גבוה, והכוכבים מסתדרים כמו שצריך, עיתונות באמת יכולה לשנות את העולם.

בשנה הקרובה אני מתכוון לתרום לרדיו (כאן ב׳), לחיות כיס, ולדברים מיוחדים נוספים בתאגיד השידור. וחוצמזה יש לי כמה רעיונות לפרויקטים נוספים שאנסה לפתח ולקדם. ארחיב בהמשך אם וכאשר הם יהפכו להיות מוחשיים יותר.

עבר זמן רב מאז שכתבתי כאן, פשוט כי המקום הזה נהיה לי חשוף מדי בשביל לכתוב בו דברים אישיים מאוד. עכשיו שהשנה הזו הסתיימה, והצמתים שבהם עמדנו והתלבטנו לאיזו דרך לפנות כבר מאחורינו, אני מקווה לחזור ולכתוב פה יותר.

תודה שקראתם.

למה אסור לתת לכחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור

1.
כבר המון זמן שלא כתבתי על שום דבר אקטואלי. בכל זאת, אני כאן והאקטואליה שם. ובכל זאת, בימים האחרונים קורה משהו שמפריע לי מספיק בשביל שארגיש בנוח להגיד עליו משהו, חרף המרחק:

אסור לתת לשר האוצר משה כחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור. נקודה.

אגיד כבר בהתחלה, אני לא משפטן ואין לי מושג לגבי ההיבט החוקי של מהלך כזה. אם אינני טועה, ראש אגף התקציבים ממונה בידי הממשלה בהמלצת שר האוצר, ואם אני צודק אז נדמה לי שהממשלה כולה צריכה לפטר את ראש אגף התקציבים וששר האוצר לבדו לא יכול לעשות זאת. אבל, כאמור, אני לא משפטן וייתכן מאוד שאני טועה או לא זוכר טוב.

אגב, לחובבי ההיסטוריה – האם אי פעם הודח ראש אגף תקציבים מכהן? אני לא זוכר מקרה כזה, אבל אני לא מכיר את כל ההיסטוריה.

בכל מקרה, ההיבט ההיסטורי או המשפטי אינם העניין כאן. ההיבט הממשלי הוא העניין. ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הוא אולי מינוי של שר האוצר (וליתר דיוק, של הממשלה) אבל הוא אינו משרת את שר האוצר, וגם לא את הממשלה. ראש אגף התקציבים הוא משרת ציבור. הוא משרת את הציבור. זה גבול חמקמק, עדין מאוד, אני יודע, ובכל זאת חשוב לדעתי לעשות את האבחנה הזו.

כל פקידי הממשלה כולם הם משרתי ציבור. אני אוהב את ההגדרה של זה באנגלית – civil cervatns. אבל כשמדובר בפקידים בכירים, ובהם ראש אגף התקציבים, המשמעות של היותם משרתי ציבור גדולה שבעתיים. הם אמנם ממונים בידי הדרג הפוליטי, והדרג הפוליטי אמנם מייצג את הציבור בדמוקרטיה ייצוגית, ובכל זאת, הם אינם צריכים לסור באופן עיוור לגחמות הדרג הפוליטי. ובפרט, ראש אגף התקציבים, פקיד בכיר שמשפיע במישרין על חייהם של מיליוני ישראלים כל שנה, ובמשך שנים רבות לאחר הקדנציה שלו, לא צריך להתכופף בפני שום שר אוצר, לא צריך לדאוג לשאת חן בעיני שום שר אוצר, ולא צריך להיות מודח ומוחלף באומר הן כלשהו רק כי שר האוצר לא מחבב את העובדה שראש אגף התקציבים שלו דיבר עם יריב פוליטי במהלך תקופת הבחירות.

אין לי מושג אם שאול מרידור דיבר או לא דיבר עם בני גנץ במהלך הבחירות. לא שאלתי אותו. אבל, בתכל׳ס, אפילו אם דיבר, מה לעזאזל זה חשוב? כלומר, חוץ מהאגו של כחלון, שנוטה להיפגע חדשות לבקרים, מה זה חשוב? נניח שגנץ, שבכל זאת נתפס בעיני יותר ממיליון ישראלים בתור מועמד להיות ראש הממשלה, רצה לשמוע מהפקיד הבכיר הרלוונטי ביותר בממשלה על המצב התקציבי של ישראל לשנים הקרובות – מה מצב ההכנסות של המדינה, מה מצב ההוצאות שלה, מה לא בסדר בזה? הלוואי וכל הפוליטיקאים היו עושים את זה. ואם ראש אגף התקציבים נתן לו סקירה כלשהי, בעל פה או בכתב או השד יודע איך, מה רע בזה?

בהולנד, למשל, יש גוף שלם שכל תפקידו הוא לנתח את המצעים של המפלגות במדינה מבחינה כלכלית. הניתוח הזה אמור לגרום למפלגות לנהוג בצורה ריאלית ולא לפזר הבטחות חסרות כיסוי לבוחרים, והוא נותן לבוחרים את האפשרות לבחון מי מתאים יותר להשקפת העולם שלהם, מי רציני יותר ומי פחות. בישראל, לצערי, אין לנו דבר כזה, או תרבות כזו. מבחינתי, הלוואי וראש אגף התקציבים היה מדבר עם כל ראשי המפלגות לאורך תקופת הבחירות בצורה הכי שקופה שיש – מחלק מצגות, סקירות, מה שזה לא יהיה. למה לא? איך זה יכול להיות דבר רע?

אם אתם חושבים – הלו, הלו, יש כאן ערבוב של קודש וחול, יש כאן פקידים שמתערבבים בפוליטיקה – אז בואו נתעכב שניה על אופן העבודה של אגף התקציבים בכלל, ועל העבודה של ראשי אגף התקציבים בפרט. במשפט אחד, ראש אגף התקציבים מעורבב בפוליטיקה הישראלית כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע (כן, גם בשבת), 364 ימים בשנה. כל מי שחושב אחרת, אינו מכיר את החומר.

ראש אגף התקציבים נושא ונותן באופן קבוע עם פוליטיקאים. כל הזמן. זו לא רוב העבודה שלו, ואני משוכנע שרוב ראשי אגף התקציבים לדורותיהם פחות אהבו את החלק הפוליטי בעבודה שלהם. ובכל זאת, זה חלק מהעבודה שלהם. בדיוני התקציב בממשלה – אותו לילה מפורסם שבו כולם רבים ובסוף מתפייסים ומרגישים שניצחו, או לפחות יכולים לשחרר הודעות ניצחון לתקשורת – ראש אגף התקציבים (וגם הסגנים שלו, אגב) נמצאים שם בשביל לסגור דילים עם מנכ״לי המשרדים השונים, אבל גם עם השרים השונים. זו העבודה. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא, אבל זה חלק מהמשחק הפוליטי בישראל. כך שגם אם ראש אגף התקציבים דיבר עם ראש מפלגה כלשהי בזמן בחירות, לא רק שאני לא מבין מה הבעיה בזה, אני חושב שלתקוף אותו כל כך שהוא עשה את זה זו פשוט צביעות, כי זה קורה כל הזמן ממילא במהלך השנה.

בקיצור, אני לא חושב שזה באמת העניין הזה של דיבר עם גנץ או לא. אני חושב שמרידור הביא לכחלון את הסעיף בכך שאמר לממשלה, למועמדים לראשות הממשלה ולציבור, את האמת לגבי התקציב ומצב הגירעון, מה שאולי הרע עם כחלון בקמפיין (בדגש על אולי, כי אני לא חושב שלציבור באמת אכפת).

2.
הסיפור הזה של ניסיון ההדחה של ראש אגף התקציבים מרידור הזכיר לי ניסיון הדחה אחר באגף התקציבים, משנת 2013. אז זה היה ראש אגף התקציבים (גל הרשקוביץ) שניסה להדיח את סגנו איל אפשטיין. גם ניסיון ההדחה ההוא היה מכוער, על אף שהיו להרשקוביץ סיבות טובות. הוא חשד, בצדק, שסגנו פועל מאחורי גבו. שהוא מניע מהלכים מול ראש הממשלה ומול התקשורת בשביל להשפיע על מדיניות האגף. הוא צדק. זו היתה תקופה רעה מבחינה תקציבית, וזו היתה תקופה רעה באגף התקציבים. הרשקוביץ היה ראש אגף תקציבים חלש, עם שר אוצר חלש (שטייניץ) שאף אחד בממשלה לא ספר. המדיניות התקציבית יצאה משליטה, והגירעון השתולל. אפשטיין, אחרי שכשל מלהתריע בדרך המלך, עבר לפעול בדרכים, איך נאמר, פחות מקובלות.

גם אז זה היה סביב עניין הגירעון וגם אז כתבתי שאסור להדיח את אפשטיין. לא משום שאני חושב ששיטות העבודה שלו היו כשרות, אלא בגלל הדבר שציינתי בהתחלה. בגלל הקו העדין הזה שבין נאמנות לדרג הנבחר (כי הדרג הנבחר מייצג את הציבור בעקיפין) לבין נאמנות לציבור. לפעמים, כשהדרג הנבחר יוצא מדעתו, שוכח את האינטרס הציבורי שהוא אמור לייצג ומתרכז באינטרס הפוליטי הצר שלו, למשרתי הציבור אסור לשרת את נבחרי הציבור בצורה עיוורת. במקרים כאלה, הם צריכים לשרת את הציבור. הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי הרחב מעל לאינטרס של השר שלהם, קשה ככל שזה יהיה. וזה קשה. זה מאוד מאוד קשה.

זה גם המקרה של שאול מרידור. לשר האוצר שלו לא מתאים שהוא מדבר עם פוליטיקאים אחרים ומספר להם את האמת – מנקודת מבטו – על המצב התקציבי? שיבלע את הצפרדע. שיסתכל במראה ויחשוב לעצמו טוב טוב למה הוא עושה טריקים זולים בשביל לזרות חול בעיני הציבור לגבי המצב האמיתי של התקציב? למה מנכ״ל משרדו משחרר את נתוני התקציב ביום חמישי בלילה בשביל להקטין את האש שיספוג מהעיתונים הכלכליים? האם זו התנהלות נאותה מול הציבור? נדמה לי שהתשובה מובנית מאליה.

2.5
תפקיד ראש אגף התקציבים הוא תפקיד חשוב מאין כמותו, שהפך להיות חשוב יותר אחרי הטראומה של 1985, ותכנית הייצוב שבאה בעקבותיה. רבים בממשלה יגידו, בצדק חלקי, שהכוח שיש בידי ראש אגף התקציבים הוא גדול מדי. שהפקיד הזה, ברצותו, יכול לשים פס אחד ענק על הממשלה כולה ולעשות בתקציב המדינה כבשלו. זה לא נכון, זה מאוד מאוד מוגזם, אבל יש בזה מן האמת.

ראש אגף התקציבים משפיע על חייהם של מיליוני ישראלים משום שהוא שומר סף. הוא מקדם מדיניות, הוא בולם מדיניות. ראש אגף התקציבים הקודם, למשל, חשב שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מאפליה ותת תקצוב ודחף בכח לשנות את המצב. הוא גייס את שר האוצר ואת ראש הממשלה ולבסוף את הממשלה כולה להעביר החלטת ממשלה לא מובנית מאליה, קל וחומר לממשלת ימין עמוק, לשנות את שיטת התקצוב לחברה הערבית. לולא ראש אגף התקציבים, זה לא היה קורה. מנגד, אותו ראש אגף התקציבים, יחד עם פקידים אחרים בממשלה, פעלו לשנות את שיטת הכספים הקואליציוניים. אני לא אוהב את הפתרון שלו, אני חושב שהוא הכשיר את השרץ, אבל בלעדיו (ובלעדי החשבת הכללית והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה) היו פה עוד ועוד פרשות פאינה קירשנבאום שכאלה.

אני לא רוצה לעשות אידאליזציה לתפקיד הזה. ראשי אגף התקציבים, ויתר הפקידים באגף, חוטאים לא מעט בהיבריס, בתחושת אני ואפסי עוד, ובתפיסה שהם הם מנהלי המערכת, הם הם שומרי הסף העליונים והם הם צריכים להגיד את המילה האחרונה. זה קורה, וזה לא טוב כשזה קורה. זה מנוון את משרדי הממשלה האחרים, זה מערער על עצם הדרג הנבחר, על יסודות הדמוקרטיה. זה רע, ופקידי אגף התקציבים צריכים להיות מודעים שבעתיים לנטייה שלהם לעשות את זה. אבל, מההתרשמות שלי בעשור האחרון שבו אני מסקר את האגף, זה לא המצב הקבוע שלהם.

הם תחמנים, הם שועלים פוליטיים, הם יודעים למרוח ולשקר ולסובב ולערבב, אבל רוב הזמן נדמה לי שהם עושים את זה כי הם חושבים שמול הפוליטיקאים אין דרך אחרת להשיג הישגים עבור הציבור. אני מניח שרובם היו מעדיפים לא לראות ולו פוליטיקאי אחד במהלך כל הקריירה שלהם, אבל יש מצב שאני טועה לגבי זה. אבל אני סוטה מהעיקר.

3.
אפשר לאהוב את הסגנון של שאול מרידור, ואפשר שלא. על דבר אחד לדעתי יש הסכמה גורפת במערכת הממשלתית: האיש הוא משרת ציבור במלוא מובן המילה. הקריירה שלו, עד כה, היתה 100% במגזר הציבורי. תחילה באגף תקציבים, אחר כך בתור מנכ״ל משרד האנרגיה, וכעת בחזרה באוצר בתור ראש האגף. אני מתאר לעצמי שהחינוך שקיבל בבית תרם לתפיסה הזו שלו, אבל האמת שזה לא ממש חשוב, ואני לא חושב שזה יפה לערב הורים.

כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו, אירוע שאני לא זוכר דומה לו, הציבור צריך להידרך. כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו הציבור צריך להרים את הראש ולשאול, רגע, האם יש להדחה הזו נימוק הגיוני? האם ראש אגף התקציבים מעל באמון הציבור שאותו הוא משרת, או שמא שר האוצר פשוט לא אוהב שאחד משומרי הסף שלו עושה לו בעיות? ואם כן, בצד של מי אנחנו, הציבור, צריכים להיות? בצד של הפוליטיקאי ששכח את מי הוא אמור לשרת, או בצד של הפקיד?

מבחינתי התשובה ברורה כשמש – בצד של הפקיד. פקידי אגף התקציבים אינם טליתות. פעמים רבות הם פועלים במחשכים בשביל לסגור דילים פוליטיים מכוערים, לעיתים אפילו נגד השר שלהם, מעל לראש ומאחורי גבו. כשזה קורה זו התנהגות שערורייתית ומכוערת, והעיתונות הכלכלית מדווחת עליה כל אימת שהיא מצליחה למצוא אירועים כאלה (כל מה שקרה סביב תכנית מע״מ 0 של יאיר לפיד היה בדיוק אירוע כזה). ועדיין, עצם הגחמה להדיח ראש אגף תקציבים רק כי הוא לא מגלה נאמנות לשר? זה שפל שהציבור הישראלי אסור שיבליג עליו.

כי מחר, מחר יבוא ראש אגף תקציבים שיעשה כל מה שהשר יגיד לו. התוצאה תהיה שומר סף חלש ותקציב פרוץ. את המחיר ישלם הציבור.

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

קללת המזון: התחלות

0
לפני הכל, מוזיקה:

1
הקדמה מנהלית טיפה ארוכה, אבל חד פעמית:
בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו ארוך באנגלית על פחד מאוכל. אני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי, ועד כמה אני יכול לפתח את הרעיון הזה, אבל יש לי זמן ופנאי נפשי לנסות, אז למה לא. אני חושב שאני קרוב לסיים את פרק המבוא לפרויקט הזה, סוג של ניסיון להציג למה בכלל אני כותב את מה שאני עומד לכתוב. במקביל, החלטתי לנסות לכתוב את זה גם בעברית, כי אולי ברבות הימים זה יהפוך להיות משהו קונקרטי יותר (כמו פודקאסט, למשל).

כשהתיישבתי לכתוב את הגרסה העברית הבנתי פתאום שכבר כתבתי אותה, פה ושם, בחלקים, לאורך זמן, כאן בבלוג. לכתוב את זה מחדש יהיה די מיותר, חשבתי לעצמי. אז במקום זה, למה שלא אתן לינקים ל״פרקים הקודמים״ ופשוט אמשיך לכתוב הלאה, בעברית, מהמקום בו הפסקתי בפעם שעברה?

אז הנה, לינקים – תקציר ״הפרקים הקודמים״

  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק א׳
  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק ב׳ (בעיקר על איך למרות שאני בעצמן אכלן בררני, אני לא מצליח להכיל את העובדה שגם הבן הבכור שלי אכלן בררני ולוחץ עליו לאכול, למרות שאין בזה שום טעם)
  • בין לבין: החיים כבצל (על איך בתור ילד הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי, איך התמודדתי עם מצוקת האוכל שלי בתור ילד, איך פיתחתי מצוקת אוכל חדשה כשהגעתי לארה״ב, ותהיות על האוכל הגרוע פה באמריקה)

מטבע הדברים הלינקים ששמתי פה הם מפוזרים, קופצניים ולא תמטיים. הטקסט שאני כותב באנגלית מסודר יותר, וכרגע כתוב בצורה כרונולוגית (בעיקר כי הוא אמור לשמש סוג של הקדמה). אז אני מתנצל, אבל זה מה שיש. זהו, עד כאן הקדמה.

2
משהו ביחס שלי לאוכל, בבררנות שלי, התחיל להשתנות בערך בתקופת הצבא.

במשך שנים חששתי מהצבא חשש גדול. לא רק בגלל הדברים המובנים מאליהם, אלא הרבה מאוד בגלל עניין האוכל. מגיל צעיר מאוד, אחרי שהראיתי סימני מרדנות בלתי אופייניים לבית סובייטי וסירבתי לאכול פחות או יותר הכל, אמא שלי וסבתא שלי הבטיחו לי שיום יבוא ואגיע לצבא ושם לא תהיה לי ברירה, שם אצטרך לאכול מה שיגישו לי, או פשוט למות ברעב.
בסוף זה קרה. החלק הראשון, כלומר. הגעתי לצבא, והייתי חייב לאכול את כל מה שהגישו לי. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אני עדיין זוכר את הפחד שאפף אותי בזמן שנעתי יחד עם יתר החיילים בפלוגה שלי מהאוהלים שלנו אל חדר האוכל של הבסיס בפעם הראשונה. אבל האמת, האמת היא שהצלחתי להסתדר לא רע באופן מפתיע. גם כשלא היה לי מה לאכול – כי הגישו עוף, למשל, ולא היה שום סיכוי שאני אגע בעוף שיש לו צורה של עוף ולא שניצל – הסתדרתי. כי תמיד היו תפוחי אדמה. או פירה. או סוג של אורז, או פחמימה אחרת. לפעמים אולי גם סלט, לרוב לא. ובכל מקרה, באיזה שלב אתה קולט שאתה יכול לחיות פשוט על זבל מהשקם, או ללכת לקנות משהו במזנון הפרטי בכל פעם שהייתי בבסיס שהיה בו כזה, או פשוט לעשן במקום לאכול, דבר שעשיתי לא מעט. בקיצור, הצבא היה וחלף, והחלק של האוכל היה משמעותית פחות מפחיד מכפי שחששתי שיהיה.

אבל במהלך השירות הצבאי שלי קרה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי. במהלך הצבא מצאתי את עצמי אוכל בבתים של אחרים. וליתר דיוק, בבתים של המשפחות של הבנות שיצאתי איתן. וזו כבר היתה חוויה חדשה לגמרי.

בניגוד לבתים של חברים אליהם הלכתי בתור ילד, ללכת לאכול אצל המשפחה של הבחורה שאתה יוצא איתה זה משחק רב פעמי. אם הייתי מסרב לכל מה שהגישו לי, כמו שהייתי עושה כמעט תמיד בבתים של חברים, ואם הייתי פותח את כל פוביות האוכל שלי, הייתי מסתכן בלצאת מוזר. תמהוני. ובואו, גם ככה הייתי די תמהוני באותה תקופה (כן, גם היום, בסדר), כך שלא היתה סיבה רק להגביר את כל התמהונות הזו. ובכל זאת, זה מה שעשיתי.
אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, כי לא ביקשתי את רשותם של האנשים האלה לכתוב עליהם, אבל בואו נגיד שקראו לי ׳ההוא שיכול לחיות בחצר רק מפיתה וחומוס׳ יותר מפעם אחת. זה היה סוג של מצחיק אז סוג של צחקתי. אבל בתכל׳ס, זה לא היה מצחיק בכלל. זו היתה פשוט האמת.

אני זוכר את אחת הפעם הראשונות שאכלתי בבית של מי שלימים הפכה להיות שותפתי לחיים. אמא שלה הכינה כרובית. באותה תקופה חשבתי שאין ירק מסריח יותר על כדור הארץ מאשר כרובית. הריח של הירק הזה עורר אצלי כזה גועל שבאמת שהייתי על גבול ההקאה. לא אמרתי כלום כשהגישו לי צלחת עם שניצל ולידו כרובית. מטוגנת או אפויה או מאודה, לא זוכר, אבל כרובית. לא יכול לשכוח את הכרובית. לא טעמתי אותה אפילו. לא הייתי מסוגל. ישבתי שם, על יד השולחן, נבוך עד אחרונת העצמות בגופי, מנסה להבין מה לעשות בסיטואציה החדשה הזו, בבית החדש הזה עם המשפחה החדשה הזו של הנערה החדשה הזו שנכנסה לחיי לא מזמן, וביקשתי את נפשי למות. בגלל כרובית.

כמה שנים אחר כך, אחרי ששנינו השתחררנו, בקיץ של 2003, טסנו לטייל באירופה. ושם, שם דברים באמת התחילו להשתנות.
בשביל לצמצם עלויות כמה שאפשר, השתדלנו להגיע לעיר מסוימת, לשכור דירה ולגור בה במשך חודש ומשהו, במקום לנוע כל הזמן מאכסניה לאכסניה. העיר הראשונה שבה גרנו למשך תקופה ממושכת כזו היתה פראג. שם, בקומפלס דירות להשכרה חצי קומוניסטי ברובע האחד עשר של העיר, הרחק הרחק מהמרכז השוקק תיירים, התחלנו למעשה את חיינו המשותפים ממש.
ומאחר שזו היתה הפעם הראשונה שבה באמת חיינו יחד, עד מהרה היא הבהירה לי משהו, גם אם לא במלים: אין מצב שהיא אוכלת פיתה וחומוס כל היום. דבר ראשון, היא לא סובלת חומוס. ודבר שני, גם חומוס מטאפורי לא היה מקובל עליה.
בניגוד אלי, היא אוהבת אוכל. זה לא שהיא פודית, היא לא. היא לא מתענגת על כל אספרגוס מזולף קרם ארטישוק (כן, ככה אני מדמיין אוכל פלצני. אפילו לדמיין אוכל זו משימה מורכבת בשבילי) והיא בטח לא בקטע של לשלם 300 שקל על מנה רק כי היא נוצרה על ידי שף מהולל במיוחד. רחוק מאוד מזה.
היא אוהבת אוכל במובן זה שהיא ששה לטעום דברים חדשים, או לפחות לא נמנעת מהם, ואני יכול לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים בלחץ, את הפריטים שהיא לא תהיה מוכנה לאכול בשום מצב. רבאק, פעם אפילו ראיתי אותה אוכלת צפרדע (אם כי לא במודע). על כן, גלות מרצון במדבר של חומוס, בשממה של חביתה בלי כלום, באינסוף המשמים של לחם יבש עם גבינת עמק רק בשם האהבה? לא, לא בא בחשבון. אדוני רוצה לחיות ביחד? אדוני יצטרך ללמוד לאכול קצת יותר, כי אני לא מתכוונת לרעוב או למות משעמום קולינרי, תודה.

וראו איזה פלא. זה עבד.

אבל זה לא היה רק זה. זו לא היתה רק האהבה – אם כי האהבה בהחלט היתה תבלין חשוב בתבשיל הזה, לכן עוד אחזור אליה בהמשך – זה היה עוד משהו.

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

3
היא לימדה אותי לבשל. לבשל זו מילה קצת גדולה: היא לימדה אותי להכין את הדברים הבסיסיים שאכלנו. שניצל. קציצות. פסטה. אורז מכל מיני סוגים (עם פירות יבשים, שומו שמיים!). רוטב עגבניות. ספגטי בולונז (בולונז, למען השם!). שוקי עוף. כאלה.
בהתחלה לא ממש לקחתי חלק פעיל בתהליך. החלק שלי הסתכם בללכת איתה לשוק או לסופר, ולראות אותה ממששת אינסוף, ואז בוחרת בקפידה. ממששת ירקות, ובוחרת. ממששת ובוחרת. בוחרת עוף. בוחרת בקר. אומרת לקצב מה היא רוצה. אוספת תבלינים שאת שמותיהם לא הכרתי, ואת ריחם לא הייתי מזהה גם בעוד מאה שנה. בבית בו גדלתי התבלין היחידי בסביבה היה מלח, ולדעתי גם הוא היה תפל.
אחר כך היינו חוזרים הביתה, אל הדירה הקטנה שלנו, קטנה ממש. שני ילדים מאוהבים בני 23 עם יותר מדי שקיות חוזרים ביותר מדי כלי תחבורה ציבורית מהשוק בצד השני של העיר רק בשביל לחסוך עוד כמה יורו שבקושי היו לנו.
בדירה היינו פורקים הכל, מאחסנים את מה שצריך במקרר הקטן, ומתחילים לעבוד. היתה לנו מחבת זולה אחת, וסיר זול אחד, וסכין חיתוך זול אחד. וזהו. וזה היה מספיק. היא היתה עובדת, ואני הייתי מתבונן. כיצד היא מנקה את העוף מרקמות שומן מיותרות, מקפידה שלא לזרוק ולו גרם אחד של עוף יקר ערך. הייתי מתבונן בה מתבלת בשר, לשה ומגלגלת לכדורים. קולפת ירקות, מסדרת בסיר, מטגנת, מזהיבה, מקפיצה, משגיחה. פעולות שלא הבנתי מה הן אומרות, באיזה סדר עושים אותן, ולמה.
מתישהו, אחרי זמן מה, גם אני נכנסתי פנימה. מסוחב שקיות פסיבי התקדמתי לקדמת הבמה. למדתי איך לנקות את העוף (עד היום אני חותך אותו יותר מדי ומבזבז בשר, אבל אני חי בשלום עם החטא הזה), איך לתבל את הבשר ולהכין ממנו קציצות, איך מכינים בולונז טעים, אורז, כאלה.

זה נשמע בסיסי, וזה אכן בסיסי, אבל עבור ילד בררן כפייתי שלא היה מוכן אפילו לגעת בעוף, זו היתה קפיצה ענקית. בבת אחת, השתניתי. פתאום שניצל היה משהו טעים. פתאום ידעתי להכין לעצמי ארוחות שלמות. לא הייתי חייב לרעוב, להאכיל את עצמי בסיגריות או להתגעגע לפיתה והחומוס בישראל. פתאום הייתי אדם ברשות עצמי. איש בוגר. אדם שלם בעולם.

זה לא שהפכתי לאומניבור. ממש ממש ממש לא. רחוק מאוד מזה. הרשימה שכתבתי בפרק הראשון של המסע הזה, רשימת הדברים שאני לא אוכל, לא נכתבה לפני הקיץ ההוא, אלא שנים רבות אחריו. רשימת הדברים שאני לא אוכל אמנם התקצרה בקיץ ההוא, אבל רק במעט. היא נותרה ארוכה עד מאוד.
אבל מה שקרה בקיץ ההוא היווה את אבן הפינה במסע הארוך שלי, מסעו של ילד בררן באוכל שגדל להיות מבוגר בררן באוכל ובהמשך אבא בררן באוכל לילד בררן באוכל לקיצור הרשימה הזו. מה שקרה בקיץ ההוא, מבלי שהבנתי את זה בזמן אמת, היווה את אבן הפינה להשלת הפחדים שלי מאוכל. לא כולם, ממש לא בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתמדה ובעיקר בסבלנות ובאהבה.

פתאום הייתי מוכן לאכול מרק עם דברים בפנים. פתאום הייתי מוכן לאכול ספגטי בולונז. עוף שנראה כמו עוף. אם אינכם בררנים באוכל לא תוכלו להתחיל להבין אפילו את גודל השינוי התפיסתי. אם אתם כן בררנים באוכל, או שהילדים שלכם כאלה, אתם יודעים בדיוק רב על מה אני מדבר.
אבל מה היה בקיץ ההוא שאפשר את תחילתו של השינוי הזה? זו בדיוק השאלה שאני מנסה להבין עם עצמי בימים אלה. אבל בשביל לענות על השאלה ׳מה קרה שהתחלתי לאכול דברים שפחדתי מהם קודם?׳, צריך קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית – ׳למה יש דברים מסוימים שאני פוחד לאכול אותם? שאני פוחד מהם?׳

3.5
יש הרבה דברים שאני פוחד מהם. אני פוחד מגבהים, למשל. פוחד מרכבות הרים. אין שום סיכוי שאצנח ממטוס. גם אין סיכוי שאעשה באנג׳י או אעשה סנפלינג. הסולמות שאני מסכים לעלות עליהם הם בני שלושה שלבים לכל היותר.
אכילה, בניגוד לכל אלה, היא סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לבחור שלא לאכול. אני מוכרח לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב, גם אם אני לא אוהב אותו. גם אם הוא גורם לי סבל.
אכילה היא פעולה משונה. תחשבו על זה לרגע. תחשבו עד כמה הפעולה הזו פולשנית. אני לוקח משהו, ומכניס אותו לתוכי, ומאבד עליו כל שליטה. וברוב הפעמים, אין לי באמת מושג מה זה הדבר הזה שהכנסתי הרגע לגוף. אולי זה מקולקל? אולי זה מורעל? אולי זה יהרוג אותי? אולי אני אחטוף דיזנטריה, כמו שאמא שלי נהגה לאיים? זה קצת כמו צילום תמונות בעולם האנלוגי. הייתם מצלמים משהו, הולכים לחנות צילום, מוסרים את הפילם, מחכים כמה ימים, ורק אז מגלים אם אכן הצלחתם לתעד רגעים שלא יחזרו, או שמא שוב האצבע שלהם נמרחה על כל העדשה. אז אותו דבר עם אוכל – רק אחרי שתכניסו אותו לגוף שלכם ותחכו קצת, תוכלו לדעת אם הוא היה טוב לכם או רע.

לכן בעיני הפחד מאוכל הוא פחד הגיוני להפליא. למעשה, קשה לי להבין איך אנשים שלא פוחדים מאוכל שרדו את האבולוציה. זהו פחד מחוסר שליטה, אבל ברבדים הכי עמוקים שלה. אין לכם כל שליטה על רוב רובם של הדברים שאתם מכניסים לפה שלכם על בסיס יומי. זה לא משנה אם זו פרוסת לחם עם קוטג׳ חמישה אחוז, או סלט בהרכבה, או פיתה עם כבד חומוס צ׳יפס סלט, כמעט ב-100% מהמקרים לא תדעו איפה הרכיבים של מה שאכלתם גדלו, גודלו, נשחטו, קוררו, הוסעו, הופשרו, אוחסנו, נחתכו או תובלו. לכל היותר, תהיו עדים לצלייה שלהם, או למריחה שלהם. זהו.
אם מדובר באוכל תעשייתי, אנחנו לחלוטין לא מודעים למה שיש בתוכו, גם אם קראנו את רשימת הרכיבים. יותר מסביר להניח שאין לנו מושג מה מרבית הרכיבים האלה אומרים. ואפילו אם אנחנו מזהים אותם, אנחנו לא יודעים דבר על תהליך הייצור של מה שאכלנו, למה אנחנו אוהבים את הטעם של מה שזה לא יהיה, או לא סובלים את הטעם של המוצר של החברה המתחרה. בעולם של מזון מתועש, של מזון מעובד, של מזון גלובלי, אנחנו חסרי שליטה כמעט לחלוטין על מה שאנחנו אוכלים.

חוסר השליטה באוכל גורם לי לפחד ממנו. לרוב האנשים, נדמה לי, זה פשוט לא מזיז. רוב האנשים, נדמה לי, פשוט אוכלים את מה שהם אוכלים מבלי לחשוב על זה יותר מדי. עבור אנשים אחרים חוסר השליטה מזיז אותם למקום אחר. צמחונים וטבעונים, למשל, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות מוסריות. אכלנים אניני טעם, לשם דוגמא אחרת, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות קולינריות.
הקיץ ההוא בפראג, בוינה, בברלין, בזגרב, בפירנצה ובמדריד, הקיץ ההוא נתן לי קצת מהשליטה שלא היתה לי קודם. פתאום הבנתי קצת מה זה האוכל הזה שמונח מול עיני על הצלחת. מנין הוא הגיע (אוקי, בערך, אבל גם זה משהו), ומה בדיוק קרה לו מאז שנכנס הביתה ועד שהתגלגל לנוח על צלחתי. וברגע שהתחלתי אני עצמי לקחת חלק בהכנה שלו, השליטה ממש עברה מילולית אל שתי ידי. וזה כבר היה שונה לגמרי.

4
ובכל זאת, למרות האהבה (שעוד אחזור אליה, מבטיח), למרות מתן השליטה החלקי, למרות ההתקרבות אל תהליך הבישול, ולמרות ההתבגרות הטבעית שגם היא משחקת תפקיד, רשימת המאכלים שאני לא אוכל, ושאת חלקם הגדול מעולם לא טעמתי ולא אעז לטעום, הרשימה הזו נותרה ארוכה גם שנים אחר כך, עמוק אל תוך שנות השלושים שלי. למה? מה היה חסר בשביל שאפסיק לפחד ואתחיל לאכול גם אותם?
וחשוב מזה, למה לפני חצי שנה, כשעברנו לארה״ב וגיליתי שהאוכל כאן מחריד, למה בבת אחת התחלתי לאכול פרטי מזון שלא העזרתי לטעום בעבר? מה שחרר את החסמים הפסיכולוגיים האלה? העובדה שבבת אחת החסמים הפסיכולוגיים האלה השתחררו (לא כולם, יש עדיין דברים שאני לא מעז לאכול) רומזת לי שזה אומר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מהיעדר שליטה. אבל מה? אני עדיין לא מסוגל לשים עליו את האצבע במדויק.
מקווה שיהיו לי קצת יותר תשובות עד לסוף השבוע הבא.

בין לבין: החיים כבצל

1
כבר כתבתי כאן, ובטח יותר מפעם אחת, שמאז שהגענו לכאן אני חושב הרבה יותר על אוכל. זה לא בגלל שאני רעב, אלא בגלל שאני בסוג של מצוקה. האמת? כשאני חושב על זה לעומק, אני חושב שגדלתי ככה – במצוקה בגלל אוכל. לא בגלל שהיה חסר לי אוכל, אלא משום שהייתי מוקף באוכל לא טעים.

אני אסביר.
להמשך קריאה