16

0
לפני הכל, קצת מוזיקה:

1
אתם ידעתם שבאנגלית ׳בורגול׳ זה ׳בולגור׳?

1.5
בכלל, הדבר שאתה מבין שאתה הכי לא יודע באנגלית זה שמות של ירקות (מי מכם יודע איך אומרים כרישה בלי לגגל??), ושמות של מונחים בחשבון, הנדסה וכו׳. אלוהים, כמה אני פרובינציאלי. זה כמו שבצבא לימדו אותי רק ערבית של מחסומים.

2
השבוע, בסדנת הכתיבה שלנו, קראנו את הטקסט שכתבה אחת העיתונאיות בתכנית (מה לעזאזל המילה העברית ל-fellow? נמאס לי לכתוב ׳אחד החברים בתכנית׳) שבאה ממיאנמר. מעבר לזה שבכל פעם שהיא מתארת איך זה להיות עיתונאית תחת שלטון עוין באמת אני מרגיש סופר פריבילגי – זה עולם שקשה בכלל לדמיין – הפעם הטקסט שלה זרק אותי למקום אחר.

בחיבור שכתבה היא תיארה חברות שהיא פיתחה עם ילדה מהמיעוט הרוהינגי, זה שעבר טיהור אתני בשנתיים האחרונות תחת המשטר הבורמזי. היא הכירה את הילדה הזו לפני כמה שנים, כשהייתה במשימה עיתונאית באזור שלה וחיפשה מתרגם בין השפה שלה (בורמזית) לשפה המקומית. השתיים קשרו קשר חברי שנמשך הרבה אחרי פרסום הכתבה שהיא נשלחה לכתוב במקור, והיא מתארת בטקסט שלה כיצד לפני שנתיים בדיוק, כשהתחילו ההתקפות של צבא השלטון על בני הרוהינגה, הקשר ביניהן נותק ולקח הרבה מאוד זמן עד שאותה ילדה הצליחה להתקשר אליה, רגע לפני שנדדה עם מה שנשאר מהמשפחה ומהכפר שלה וחצתה את הגבול לחפש מקלט בבנגלדש.

אבל מה שהדליק אצלי משהו בחיבור שלה לא היה הסיפור של הטיהור האתני, או הסיפור של החברות, אלא התיאור שלה את הכפר של הילדה הזו, ואת התרבות המקומית. בגדול, בגלל הגבלות חמורות של המשטר, אין לאנשים האלה כלום. לא מערכת בריאות ולא מערכת חינוך ולא פספורט ולא כלום. הם חיים חיי דלות ועוני, אבל הם יודעים להיות מאושרים עם המעט שיש להם, כך היא כותבת.

התיאור הזה זרק אותי למקום אחר. לפני שנתיים טיילתי עם המשפחה בדרום הודו. התחלנו בחופים של גואה, אבל אחרי שבוע התחלנו לנדוד קצת פנימה, ומתישהו הגענו למונאר, איזור הררי ויפהפה שמגדלים בו תה. המון המון המון המון תה. אינסוף תה.

רצינו לטייל בגבעות התה של מונאר, ובאחת הגיחות שלנו לשוק הסמוך נתקלנו ברחוב בסלבה. הוא היה בחור הודי חמוד להפליא, שידע אנגלית נהדרת. אני לא זוכר איך ולמה התחלנו לדבר, אבל מהר מאוד הוא התגלה בתור מדריך טיולים (שזה מצחיק, כי כל הודי שני הוא מדריך טיולים, בעיקר אם תשלם לו להיות מדריך טיולים), והציע לקחת אותנו ליום טיול בגבעות התה של מונאר.

הסכמנו בשמחה, קבענו מחיר, ומאוחר יותר בהמשך היום יצאנו לטייל. היה אחלה טיול. ראינו מקרוב כיצד המקומיות (רק נשים עובדות בשדות) קוטפות את התה בשיטות של לפני עשרות שנים ויותר, ממלאות את השקים שלהן בעלי תה, ומגלגלות את השקים המלאים מטה מטה במורד הגבעות, עד שמישהו אוסף אותם ולוקח אותם לייבוש במפעל. משם המשכנו מעלה עד לפסגה, אכלנו קלמנטינות ותפוזים בערפל, וירדנו בחזרה לכפר, דרך שבילים סודיים שרק סלבה הכיר.

בגבעות התה של מונאר

בגבעות התה של מונאר

זה היה טיול נהדר, ואני לא זוכר בדיוק למה, אבל איכשהו הגענו ללקבוע להיפגש איתו שוב בהמשך היום. קבענו שנבוא אליו הביתה, לפגוש את אשתו ואת הבן שלו. הביקור בבית שלהם מאוחר יותר בהמשך היום היה אחת הנקודות החזקות ביותר בטיול הזה, מבחינתי.

הבית שלו כלל לא היה שלו. הוא שכר את הבית הזה. ובאופן כללי, כשאני אומר ׳בית׳ זה עלול קצת לבלבל. זה היה חדר וחצי. אבל באמת חדר וחצי. לא חדר וחצי ועוד שירותים ועוד מטבח ועוד מרפסת. באמת חדר וחצי. בחדר וחצי האלה גרו סלבה, אשתו והבן שלו. בחדר וחצי האלה הם עשו הכל. גרו, ישנו, הכינו אוכל, הכינו שיעורים, שיחקו, כיבסו. הכל.

הילד שלהם היה חברותי ומקסים. הילדים שלנו (ושל המשפחה שטיילנו איתה) התחברו במהירות, שיחקו כדורגל ובקלפים. הם הציעו לנו עוגיות ומאכלים אחרים. הכניסו אותנו לביתם בחפץ לב ובאהבה. הם חיו בדלות, אבל לא בעוני. קשה לי להסביר את זה.

סלבה המדריך, בעננים

סלבה המדריך, בעננים

הפונקציונליות של הבית שלהם היממה אותי. בגלל שהחלל היה כל כך קטן, הכל היה הכל. המיטה היתה גם ספה. השטח מתחתיה היה גם ארון. השטח שמעליה (כלומר, התקרה) גם היה ארון. הם תלו דברים עם קולבים מלמעלה. אופניים קטנים לילד, למשל, או כדור. ומסביב היו תלויים פוסטרים ללימוד אנגלית בשביל הילד.

אלה היו חיים אחרים לחלוטין בכל קנה מידה מהחיים שהיו לי כילד, קל וחומר מהחיים של הילדים שלי.

3
נזכרתי בסיפור הזה היום, בזמן שקראתי את הטקסט של העמיתה שלי לתכנית על הכפר ההוא במיאנמר. כמה שעות לפני שישבתי לקרוא את הטקסט שלה הייתי עם המשפחה בחנות בגדים. ברגע שהגיע השלג בשבוע שעבר הבנו שאולי בעצם אנחנו לא ערוכים עד הסוף לחורף שעומד לבוא. ומאחר שאנחנו נוסעים בסוף השבוע הזה לורמונט, היכן שכבר מושלג ובכל מקרה קר הרבה יותר, חשבנו שכדאי שנסור לחנות עוד היום.

אז סרנו.

היינו בשלוש חנויות. הראשונה היתה היקרה ביותר. וכשאני אומר יקרה, אני מתכוון באמת יקרה. מכנסי שלג עלו שם מאתיים וחמישים דולר, אחרי הנחה. לא הבנתי מי יכול לקנות מכנסיים במחירים כאלה, אבל החנות היתה מפוצצת לחלוטין.

בגלל שהיתה יקרה מדי, נסענו לחנות הבאה. היא היתה יקרה פחות, אבל עדיין יקרה מאוד, וגם היא היתה מפוצצת קונים. קנינו שם לא מעט, ונסענו לחנות שלישית, זולה יותר, בשביל להשלים עוד כמה דברים.

בסך הכל הוצאנו סכום לא מבוטל של כסף. אני לא אגיד כמה בדיוק כי אין לי כח לביקורת, אבל זה סכום ארבע ספרתי בשקלים. זה סכום שאם הייתי משנע אותו לכפר ההוא בהודו, או במיאנמר, הוא היה יכול להחזיק משפחה קטנה לאורך הרבה הרבה זמן. וגם יותר ממשפחה קטנה.

כשישבתי הערב בבית ונזכרתי בסלבה ובמשפחה שלו ובילד שלו, במעט הצעצועים שהיו לו אל מול אינספור הצעצועים שיש לילדים שלנו, אינספור יותר מדי צעצועים שיש להם, ואז חשבתי שוב על השפע הבלתי נורמלי הזה בחנויות שהייתי בהן היום, משהו בי התחיל להרגיש לא בנוח.

מיששתי היום לפחות עשרה סוגי מעילים. קראתי השד יודע כמה תגיות, וגיליתי הרבה יותר סוגים של בדים אטומים לקור ומים ורוח ושלג מכפי שידעתי שיש בכלל. את רובם, אני מניח, מייצרים במדינות העולם השלישי.

ישראל היא מדינת שפע, לפחות בין גדרה לחדרה. איך אמר פעם נתניהו, בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין. אם אתם מגיעים לא מהחברה החרדית או מהחברה הערבית, וגרים באזור המרכז רבתי, החיים שלכם בגדול סבבה. יש לכם שפע של פירות וירקות, יש לכם שפע של מזון, יש לכם שפע של אפשרויות דיור, שפע של אפשרויות חינוך לילדים (החינוך לא מתחיל ונגמר בבית הספר), שפע של אפשרויות בידור, תחבורה, צריכה.

ובכל זאת, לא פעם בישראל חשתי שהשפע שיש לנו לבחור ממנו, חלק גדול ממנו הוא שפע של זבל. הייתם פעם במקסטוק? אז ככה. חיים שלמים ממקסטוק.

השפע שיש כאן הוא אחר. הוא בליגה אחרת לגמרי ממה שהישראלים מכירים. או, לפחות מה שאני הכרתי. אם אנחנו חיים בליגת המקסטוק, כאן החיים הם כמו החומר שממנו מרכיבים את האיכות יצוא. בחנויות הבגדים האלה שהייתי בהן היום (בגדים וציוד טיולים) היו בגדים וציוד באיכות שלא הכרתי. וכל הקונים הסתובבו ומיששו, ומדדו, וקנו. בעונה הבאה חלקם יזרקו הכל ויקנו חדש. אלמלא המלגה שאני מקבל, לא היינו מסוגלים להרשות לעצמנו לחיות כאן.

4
כשהייתי בן 16, ביקרתי בארצות הברית לראשונה. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים ביומן הרילוקיישן הזה. הייתי חלק ממשלחת ישראלית של התנועה שהייתי חבר בה (׳נוער לנוער׳) למחנה בינלאומי של ארגון ׳בני ברית׳ בפנסילבניה. קיץ אמריקני קלאסי. המחנה ארך חמישה שבועות. בסוף השבוע האחרון, רגע לפני שהם נסעו הביתה, הנערים והנערות האמריקניים השאירו מאחוריהם כמויות אדירות של ציוד. בגדים, כלי רחצה, כל דבר שאתם יכולים להעלות על דעתכם.

כילדים ישראלים, עמדנו משתאים מול התופעה הזו. זו תרבות שפע שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל. ואני מוכרח להודות שגם כמבוגר אני לא מבין אותה עד סוף. מי שמסתובב ברחובות קיימברידג׳ בסוף הקיץ, כשסטודנטים הולכים וסטודנטים חדשים באים, יגלה עד כמה הרחובות מלאים ברהיטים, מזרונים, מכשירי חשמל. רובם במצב מעולה, רק בואו וקחו. למה לטרוח לקחת אותם הביתה, אם במילא בבית אפשר לקנות חדש?

בתור ילד, לא גדלתי מעולם במחסור. אני בן למשפחת מעמד ביניים ישראלית ממוצעת להפליא. אבא שלי היה מהנדס בנייה, אמא שלי היתה אחות ואז מורה ואז שוב אחות. מעולם לא היה לי יותר מדי, ומעולם לא היה לי פחות מדי. לא היו לי מותגים, אבל לא היה חסר לי דבר. באמת, אף לא דבר אחד. ובכל זאת, למרות שהיה לי הכל, ההורים שלי הקפידו לחנך אותי לסוג מסוים מאוד של צריכה. אני לא יודע אם זה קשור לזה שהם היו מדור אחרת, או לזה שהם שניהם יוצאי ברית המועצות והחינוך הסובייטי שהם קיבלו, או פשוט לזה שפעם היה פחות שפע, אבל חונכתי לסוג מסוים מאוד של צריכה. קודם כל – חוסכים. דבר שני – לא קונים מה שלא צריך. דבר שלישי – חושבים הרבה לפני שקונים משהו. אבל הרבה. ממש ממש הרבה. ודבר רביעי – מעריכים את מה שיש. (ואבא שלי היה מוסיף – נותנים לאחרים מהמעט שיש לך).

הילדים שלי גדלים בהלך רוח אחר לגמרי. לא חסר להם דבר. וגם להם אין ממש מותגים אלא חולצות מפוקס שהיו במבצע. אבל יש להם, כאמור, הרבה יותר מדי צעצועים (שאת רובם קנו סבא וסבתא). ועל אף שהם שומעים מאיתנו יותר ׳לא׳ מאשר ׳כן׳, התפיסה שלהם של שפע היא אחרת משלנו.

מוקדם יותר, בחדר המדידה

מוקדם יותר, בחדר המדידה

לפני כמה ימים אלון איבד את הכפפות שלו בבית הספר. בבוקר, לפני שנכנס לכיתה, ביקשתי ממנו במיוחד שישים לב שהוא לא מאבד אותן. אחרי הכל, אני יודע עם מי יש לי עסק. אחר הצהריים, כשבאתי לאסוף אותו, הוא הכריז שאין לו מושג איפה הכפפות. הוא שם אותן כאן לאיזה רגע, וברגע הבא הן לא היו שם.

היום, שלושה ימים לאחר מכן, כבר יש לו כפפות חדשות. קנינו לו כפפות חדשות. והן אפילו לא זולות במיוחד, כי רצינו שיהיה לו משהו איכותי נגד הקור. האם הוא יאבד גם אותן? אני מעריך את הסיכוי לכך ב-80%. לא יודע באיזו מהירות, אבל אני די בטוח שזה יקרה.

האם לימדתי משהו את הילד שלי? האם הילד שלי למד משהו על הערך של הכסף? האם הוא אמור ללמוד מחסור מהו? האם הוא אמור ללמוד עוני מהו? האם הוא צריך לקבל את השפע הבלתי נורמלי שיש פה כמובן מאליו, כאופן שבו צריך לחיות את החיים?

5
אין לי פואנטה למה שאני כותב פה. בטח לא פואנטה מקורית. רק הרגשתי צורך לבטא את התחושות האלה במלים, זה הכל. לא חונכתי לכל השפע הזה.

6
וכל הדבר הזה מתחבר לי בצורה מוזרה לקורס שלקחתי בסמסטר הזה על הכלכלה הפוליטית האמריקנית לאורך המאה ה-20 ועד היום. לעלייתה של תרבות הצריכה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. שנים שבהן מעמד הביניים האמריקני כפי שאנחנו מכירים אותו מהסרטים צמח והתעצב, בין היתר על בסיסה של צריכה מוגברת. צריכה מוגברת ששינתה תרבות של עולם שלם, וגם את יחסי הכוחות בין מדינות, יצרה פערים חברתיים בין לאומיים במימדים היסטוריים, יצרה נזקים אקולוגיים אדירים, יצרה חיים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אחרים, אבל האמת שפעם היו.
מי שרוצה לקרוא על זה עוד, אני מאוד מאוד מאוד ממליץ על המאמר (הארוך, אבל המאוד קריא) הזה.

7
ועכשיו, לחגוג את חג ההודיה. אנחנו נוסעים לורמונט. הוושינגטון פוסט פרסם הערב שבמהלך חג ההודיה, באזור הספציפי שבו אנחנו נמצאים (וגם בבוסטון, בניו יורק ובכל החוף המזרחי הצפוני) הולך להיות מזג האוויר הקר ביותר ב-100 השנים האחרונות. למעשה, ציינה הכתבה, הולך להיות יותר קר מאשר באנטרקטיקה. אחלו לנו בהצלחה.

מיד אחרי חג ההודיה נחגוג את הבלאק פריידיי, בקטע אירוני ומודע לעצמו, כמובן.

נ.ב
לעיתונאים שביניכם, או למי שמתעניין בעיתונות, the correspondent הולך וצובר תאוצה (כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים). אני לא יודע אם המיזם הזה יצליח בסופו של דבר, גם אם יגייס את ה-2.5 מיליון דולר שהציב לעצמו (וזה נראה שהוא הולך לגייס, גייסו כבר יותר מ-700 אלף דולר ויש להם עוד יותר משלושה שבועות). תחושת הבטן שלי היא שלא. אבל כמו שכתב היום מישהו, זה יהיה ניסוי מעניין בכל מקרה (העמיתה ההולנדית שמשתתפת בתכנית שלי אומרת לי שבהולנד, שם היוזמה הזו נולדה במקור, זה עובד לא רע אבל אין לי מספיק מידע בשביל לפרט מעבר לזה).

בין לבין

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1975

Fire Escape Collapse, 1976

התמונה הזו צולמה ב-1975 על ידי צלם בוסטוני בשם סטנלי פורמן. לאישה קראו דיאנה בריינט. היא היתה בת 19. התינוקת היתה בת שנתיים. קוראים לה טיארה ג׳ונס, ודיאנה היתה הסנדקית שלה (איזו מילה מוזרה, בחיי).
ב-22 ביולי 1975 פרצה שריפה בבניין שבו דיאנה וטיארה שהו. הן היו בקומה החמישית, אז הן יצאו החוצה, אל מדרגות החירום. הן עמדו שם וחיכו לסיוע של כוחות ההצלה. כבאי אחד הגיע אליה והתחיל לכוון את הסולם של כבאית שהגיעה למקום בשביל לחלץ אותן. הצלם, סטנלי פורמן, עלה על הגג של הכבאית בשביל להגיע לזווית צילום טובה יותר לתעד את החילוץ.

רגעים ספורים לפני שהסולם הגיע – למעשה, ממש ברגע שהוא הגיע אליהן – כל מדרגות החירום עליהן הן עמדו קרסו. הכבאי שעמד איתן הספיק לתפוס את הסולם ולהישאר תלוי עליו באוויר. דיאנה וטיארה נפלו 15 מטר למטה.

פורמן צילם סדרה של תשעה עשר צילומים שתיעדו את כל זה, מבלי לדעת כמובן שזה מה שהולך לקרות. בסדרת התמונות הזו אפשר לראות את ההמתנה, את הקריסה, ואת התוצאה הטרגית. (כאן תוכלו למצוא חלק מהתמונות שהוא צילם, ולקרוא איך הוא מתאר את האירוע).

דיאנה בת ה-19 נפצעה אנושות בנפילה ומתה מפצעיה שעה לאחר מכן. התינוקת טיארה נחתה על דיאנה, ולכן שרדה. מכל הסדרה, התמונה הזו היא החזקה ביותר. התמונה הזו שימשה בהמשך בשביל להניע קמפיין לחיזוק הבטיחות של סולמות החירום בבוסטון ובערים נוספות. היא זיכתה את פורמן בפרס פוליצר (בהמשך הקריירה שלו, הוא זכה בעוד אחד).

התמונה הזו תלויה במדרגות שיורדות מהקומה הראשונה של Lippman House, המקום שבו נערכת התכנית שלי, אל קומת המרתף, שם אנחנו עורכים את המפגשים של סדנת הכתיבה שלנו. מוקדם יותר הבוקר, אחרי הליכה קצרה בקור המקפיא בחוץ עם אוזניות על הראש ומוזיקה ישראלית שאני אוהב מתנגנת לי באזניים, נכנסתי אל ליפמן האוס ועשיתי את דרכי מטה, במדרגות. משהו גרם לי להיעצר ולהתבונן, לראשונה, בתמונה הזו שהיתה תלויה שם. באזניות, דניאלה ספקטור שרה שהכוכב הזה מת, ואני נעצרתי על התמונה הזו.

היא מזכירה לי את התמונה של The Falling Man, מיום קריסת מגדלי התאומים. אבל בניגוד לתמונה ההיא, שבה הכל מאוד חידתי חוץ מהאירוע עצמו, בתמונה הזו כל הפרטים ברורים מאוד (חוץ מהאירוע עצמו). האימה על פניה של הילדה, חוסר האונים של האם, העציצים הנופלים ברקע. הכל כל כך סוריאליסטי ומבעית. רגע אחד קפוא בזמן, שבריר שניה לפני המוות.

הבוקר, התמונה הזו, יחד עם דניאלה ספקטור באזניים, כשבחוץ קר ואני מרגיש כאילו החיים שלי בהילוך איטי, התחלתי לבכות. זה נמשך אך רגע אחד. אחרי זה נשמתי עמוק, וניסיתי להקפיא את הרגע הזה בזמן.

שלא ייגמר, שיימשך עוד קצת.

חקירת אלוביץ – דברים שהתפזרו

1.
ככל שאני מבין, החקירה של רשות ניירות ערך בבזק מתמקדת בשני אזורים: הראשון הוא האם נעשו מעשים פליליים תוך כדי העסקה שבה בזק (בשליטת שאול אלוביץ) קנתה את מלוא השליטה בחברת הטלוויזיה בלווין יס (מידי שאול אלוביץ). מעשים פליליים כאלה יכולים להיות העברות מידע בין מקורבים של אלוביץ שישבו בוועדות שונות שדנו בנושא לאלוביץ עצמו וכו' בניגוד לחובת הנאמנות לחברה עצמה וכו.
האזור השני שבו מתמקדת החקירה היא מה קרה לאחר העסקה. ובפרט, האם בכירים בבזק פעלו באופן לא חוקי על מנת לשרת את האינטרס של אלוביץ, בניגוד לאינטרס של בזק, ועזרו לו לקבל עשרות מיליונים לכיסו אם לא יותר.

2.
לגבי מהלך העסקה עצמה, כתב תביעה שהוגש לאחר שהעסקה הושלמה (בידי עו"ד אופיר נאור. כתב תביעה שנדחה פשוט כי נאור לא היה מהיר מספיק והוגשה תביעה זהה לפניו ולכן היא התקבלה) חשף שורה ארוכה של דברים פסולים שנעשו בזמן העסקה הזו, הכל לכאורה כמובן. זה כתב תביעה מהמם, שווה לקרוא אותו. אני ממש מכה על חטא שלא התעניינתי בנושא בזמן אמת.
*
הנה זה, בתמצית רבה: דירקטוריון בזק הקים ועדה מיוחדת שתדון בעסקה מול החברה הפרטית של אלוביץ (יורוקום) שמחזיקה חצי ממניות יס. אחד מהאנשים שהוועדה ניהלה מולה את המשא ומתן הוא עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ, שהיה אחד הנציגים של חברת יורוקום לניהול המשא ומתן. רק שעמיקם שורר כיהן באותה תקופה גם בתור דירקטור בבזק, מטעמו של אלוביץ. זה לא הכפל היחידי בסיפור הזה. אחד מחברי הוועדה המיוחדת לבחינת העסקה היה הדירקטור מרדכי קרת. לפני שקרת התמנה לדירקטור בבזק – לא סתם אלא דירקטור חיצוני, כלומר לא מטעמו של בעל השליטה – הוא כיהן במשך 9 שנים כדירקטור בחברת יורוקום של שאול אלוביץ. יותר מזה, קרת העיד על עצמו במשפט אחר כי הוא התקשר לשאול אלוביץ לאחר שהוא קנה את בזק וביקש להתמנות לדירקטור חיצוני בחברה. בקיצור, בין אחד הדירקטורים שישב בוועדה לבחינת העסקה, שהיתה אמורה להיות בלתי תלוי לחלוטין, היה קשר אישי ארוך שנים עם אלוביץ.
זה לא נגמר פה.
בנק ההשקעות האמריקני ג'יי.פי מורגן נשכר בתור יועץ לחברת יורוקום סביב העסקה, אבל היה גם אחד מבעלי המניות הגדולים בבזק ובסופו של דבר הצביע בעד העסקה. גם בנק ההשקעות מריל לינץ' בסיפור דומה – נתן ייעוץ והערכת שווי לבזק סביב העסקה, למרות שהוא גם בעל מניות בבזק והצביע בעד העסקה.
זה לא נגמר פה.
אותו בנק מריל לינץ' שנתן ייעוץ לבזק הכין עבורה הערכת שווי לחברת יס. באופן מוזר, השווי הזה הלך וגדל. בהתחלה כתבו הכלכלנים של מריל לינץ' שהשווי של יס אמור להיות 199 מיליון שקל. אבל אז התחיל מסע לחצים, בין היתר של מנכ"לית בזק עצמה סטלה הנדלר, לפיו השווי של יס לחברת בזק הוא גבוה יותר, כי רכישת יס תאפשר לבזק ליהנות מסינרגיה בין החברות.
למה מנכ"לית חברה מנסה להגדיל את השווי של חברה שהיא קונה במקום להפחית אותו? האינטרס של בזק הוא לשלם על יס כמה שפחות, לא כמה שיותר. לא ברור.

2.5
מה שכן, זו לא הפעם הראשונה. לפני שהיתה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר כיהנה בתור מנכ"לית הוט. וגם באותה תקופה, תראו איזה קטע, עברה תחת ידיה עסקת בעלי עניין. אז זו היתה עסקה שבעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, רצה לעשות. האמת שזה כל כך דומה לסיפור של בזק-יס שזה מהמם.
ביולי 2011 חברת הוט הודיעה שהיא עומדת לרכוש את מירס – זוכרים את מירס? – מידי בעל השליטה במירס פטריק דרהי. כן, אותו דרהי שהוא גם בעל השליטה בהוט. בכל פעם שמישהו רוצה למכור לחברה ציבורית את החברה הפרטית שלו, זה סימן טוב שמשהו דפוק פה. כי אם זו חברה כל כך טובה, למה אתה רוצה למכור אותה?
בקיצור, בהתחלה הוט הודיעה שהיא תקנה את מירס במחיר 1.3 מיליארד שקל. בעסקה ההיא מלוא הסכום היה במזומן, בלי קשר אפילו לביצועים של מירס בעתיד. מישהו שלקח חלק בעסקה הזו סיפר לי שהוא לא הבין למה המנכ"לית הנדלר להוטה כל כך על הסכום הגבוה הזה מבלי בכלל להתחשב בתוצאות של מירס. רק אחרי שגופי הפנסיה הישראלים עשו קולות של התנגדות, הסכום רוכך מעט וירד ל-750 מיליון שקל ועוד 450 מיליון שקל בעתיד רק אם מירס תעמוד ביעדי ביצוע שהוצבו לה.
בקיצור, הנדלר כבר היתה בסרט הזה.

2.75
בחזרה לעסקת יס-בזק. בהמשך ללחץ שהפעילה הנהלת החברה הערכת השווי של יס עלתה ועלתה עד שהגיעה ל-680 מיליון שקל במזומן + 200 מיליון שקל בהמשך (אחרי שיוציאו נייר מרשות המסים שאומר שבזק תוכל ליהנות מקיזוז מס בגלל ההפסדים של יס) + 170 מיליון שקל שיגיעו בהמשך אם יס תציג ביצועים טובים בשנים 2015-2017.

3.
הפסקה האחרונה חשובה פה, כי זה בדיוק מה שקרה. יס הראתה ביצועים טובים בשנים 2015-2016, חרף ירידה במספר המנויים וחרף הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית (התפשטות עידן+, כניסת סלקום טי.וי, נטפליקס ואמזון וכו'). איכשהו מספר המנויים יורד, אבל הביצועים של יס משתפרים (וליתר דיוק, תזרים המזומנים החופשי, שהוא הפרמטר שנבחר בשביל לדעת אם אלוביץ יקבל עוד 170 מיליון שקל או לא, השתפר).
הרשות חוקרת אם אלוביץ או אנשים מטעמו (נגיד, הבן שלו, עורכת הדין המקורבת אליו וכו') עשו פעולות בלתי חוקיות בשביל לגרום למנכ"ל יס וסמנכ"ל הכספים של החברה להגדיל את התוצאות של יס באופן מלאכותי.
הם לא היו צריכים לעשות את זה לאורך זמן ממושך מדי. הם היו צריכים רק שהתוצאות של יס בשנת 2016 יהיו טובות, ולעזאזל שנת 2017. למה? כי הסכם העסקה קובע שאם משרד התקשורת יאשר לבזק לבטל את ההפרדה המלאכותית בינה לבין חברת יס, אלוביץ יקבל את ה-170 מיליון בלי קשר לביצועים של יס בשנת 2017, אלא רק בהתבסס על 2015-2016.
ומה קרה ממש בימים האחרונים של שנת 2016? מנכ|ל משרד התקשורת הוציא פתאום מכתב מפתיע שבו הודיע לחברת בזק שהוא מתכוון לבטל את ההפרדה בין בזק ליס. אלמלא כל הרגולטורים האחרים נעמדו על הרגליים האחוריות (משרד האוצר, למשל) ואלמלא מבקר המדינה התערב וביקש לעצור את התהליך, ייתכן מאוד שזה כבר היה מאחורינו, ואלוביץ היה מקבל את מלוא הסכום (הוא טרם קיבל את כולו, אבל חברת בזק רשמה התחייבות של 84 מיליון שקל עבור אלוביץ בדוחות הכספיים).

4.
איך מנפחים את התוצאות של יס ב-2016? מקטינים את ההוצאות. למשל, דוחים תשלומים לספקים (יוצרי תוכן, למשל), או מקטינים את היקף ההשקעות, או גם וגם. מה שכן, אלא אם לרשות יש עדויות מרשיעות קשיחות מאוד – סמסים, מיילים, הקלטות של שיחות טלפון, עדויות בעל פה, מסמכים – יהיה לה קשה להוכיח שזה נעשה בכוונת מכוון בשביל לבשל את המספרים של יס.
מישהו שעבד שם כתב לי שהדבר הזה קרה כמעט כל סוף שנה – דחיית תשלום לספקים. לכו תוכיחו שזה קשור דווקא לאלוביץ. לכן, מאחר שהרשות נכנסה עמוק לסיפור הזה, אני מהמר שיש לה את אותן עדויות מרשיעות קשיחות. אחרת זה חתיכת הימור.

5.

זו לא הפעם היחידה מאז שאלוביץ קנה את השליטה בבזק ב-2010 שבזק מבצעת עסקאות בעלי עניין, כלומר משלמת כסף לאלוביץ לכיס הפרטי שלו. היא עשתה את זה ב-2012 כשיס קנתה שירותי לוויין מחברת חלל תקשורת של שאול אלוביץ, וגם ב-2017 באותו סיפור, ובין לבין גם קנתה ממירים ליס מחברת יורוקום של אלוביץ ויש עוד.

לאלוביץ יש סיבה לחלוב את בזק. הוא קנה את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל, רובם ככולם בכסף שהוא לווה מהבנקים. בגלל שיטת הפירמידה, אלוביץ הוא בעל השליטה בבזק אבל בתכלס הוא החזיק בה (בזמן עסקת בזק-יס) רק 14%. היום הוא מחזיק אפילו פחות (9%). זה היתרון והחיסרון של שיטת הפירמידה – מצד אחד אתה שולט בחברה גדולה עם מעט כסף יחסית. מצד שני, בשביל להחזיר את החובות שלך אתה מוכרח לחלוב את החברה בכמויות היסטריות.

על כל שקל דיבידנד שאלוביץ משך מבזק, הוא קיבל רק 14 אגורות בזמן שהכסף הזה טיפס במעלה הפירמידה העסקית שלו. מאז שהוא קנה את השליטה בבזק, היא חילקה דיבידנדים בסכום מצטבר של כמעט 18 מיליארד שקל. אבל מתוכם אלוביץ ראה רק 2.5 מיליארד שקל, בערך. יש לו עוד סכום גדול להחזיר.

לכן, השיטה הטובה יותר היא לחלוב את בזק מהצד. כלומר, לגרום לבזק לשלם כסף שמגיע לכיס של אלוביץ ישירות, בלי כל השרשור של הפירמידה, או לפחות כמה שפחות ממנו. עסקת בזק-יס, במסגרתה בזק שילמה ישירות לאלוביץ (כלומר, לחברת יורוקום שבשליטתו הישירה יחד עם אחיו) סכום מצטבר של מיליארד שקל, היא דוגמא לאיך עושים את זה חוץ מלמשוך דיבידנד אגרסיבי.

ואם זה נשמע לכם כמו ממבו ג'מבו של שוק הון כזה שלא קשור אליכם בשום צורה, אז הנה משהו שאמר לי מישהו שעובד בחברה כבר הרבה מאוד זמן (לא ציטוט ישיר, אבל אלה המלים שהוא השתמש בהן): כבר כמה שנים שאנחנו מרגישים שהחברה נאנסת.

וכשזה קורה, זה אומר שיש פחות השקעה בתשתית, כלומר פחות רוחב פס, כלומר קצב אינטרנט ממוצע של 40-50 מגה בלבד, עם קצב העלאה של 3 מגה בסך הכל.

שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.
להמשך קריאה

הסיפור המטריד עם ניסן סלומיאנסקי

1.
הסיפור הזה עם ניסן סלומיאנסקי מוציא אותי מדעתי מסיבה מרכזית אחת: ידעתי. אני ממש לא הסיפור פה ולא מנסה להיות כזה, אבל העובדה שידעתי ולא עשיתי כלום מעצבנת אותי ואני רוצה לנסות לחשוב רגע בקול רם האם אפשר למצוא פתרון.

אזקק שניה את הבעיה שמטרידה אותי:
גבר מטריד נשים. הנשים אינן רוצות להתלונן. אני לא מאשים אותן ולא שופט אותן. המחיר האישי שעלול להיות כרוך בתלונה במשטרה ובחשיפה פומבית הוא אדיר. אישה מספרת למישהו או למישהי שהוטרדה בידי אדם ספציפי. מה אותו אדם שמכיר עכשיו את הסיפור יכול לעשות בקשר לזה?
הוא אינו יכול להפר את האמון שהאישה נתנה בו כחבר, כך שהוא אינו יכול ללכת להתלונן במקומה. המצב הזה יוצר את הבעיה: יש מטריד, יש אנשים שיודעים שהוא מטריד, ובכל זאת הדבר לא נעשה פומבי, ולכן המטריד ממשיך להטריד.

כך שיותר מהכל, אני מחפש מנגנון שלכל הפחות יסמן את המטריד באופן פומבי, בשביל שיהיה מעליו ענן מספיק כבד, כך שלכל הפחות יהיה לו יותר קשה להמשיך להטריד.

2.
מה שממש הביא לי את הסעיף הבוקר במיוחד היתה התגובה הדוחה של ניסן סלומינאסקי. הנה היא בציוץ של דפנה ליאל מחדשות 2:

התנהלותו הלבבית. אתם מבינים? התנהלותו הלבבית. רוצה לראות איך היה מגיב לו מישהו היה מתנהל בצורה לבבית כזו על הבנות שלו. העולם שייך לגברים שלא מבינים מהחיים שלהם, שלא מבינים מה הידיים הגועליות והחרמניות שלהם עושות. או שמבינים ולא רוצים להבין. כך או כך, זה גועל נפש. נקודת האור: גם זה זמני.

3.
אחרי שצייצתי משהו על כך שדרוש פורום תקנה גם בציבור החילוני, מתן קאופמן ואחרים העירו שמנגנונים כמו פורום תקנה הם בעייתיים. האמת שהציוץ של מתן ממש קולע. הנה:

בעיקרון, אני מסכים. בעולם אידיאלי אין מקום לפורום תקנה. המשטרה צריכה לטפל בהטרדות מיניות, לחקור אותן, ולהביא להגשת כתבי אישום במקרים שנמצאה התנהגות פלילית.
ובכל זאת, שתי שאלות: ומה אם זה לא פלילי, אבל עדיין מטריד? ולא פחות חשוב מזה: מה אם המתלוננות אינן רוצות להתלונן? מה אם הן אינן רוצות את מחול השדים שייפתח לאחר מכן, מה אם הן אינן רוצון ששמן יושחר, מה אם הם אינן רוצות את החשיפה? זה גופן, אלה החיים שלהן, זכותן?
בשביל להגן על נשים אחרות מפני אותם מטרידים קם פורום כמו פורום תקנה. אני לא מת על השיטה הזו בכלל, אבל היא לפחות מהווה תחליף לכשל שקיים – המנגנון הממוסד לא נותן מענה מספיק טוב.
אגב, כפי שהעירו אחדים בטוויטר, גם המנגנון של פורום תקנה אינו מספיק טוב. המקרה של ראש מועצת גוש עציון לשעבר דוידי פרל ממחיש זאת היטב. במקרה ההוא, פורום תקנה לא סיפק את הסחורה. מה שהביא בסוף לכך שפרל פרש, ולמעשה מוקע מהחיים הציבוריים – כפי שראוי שייעשה בכל מטריד ומטריד, משל היו מצורעים – היה הלחץ הציבורי של הקהילה המקומית. אנשי הקהילה המקומית הקיאו את פרל מתוכם ואמרו – אתה לא תהיה המנהיג שלנו, לא תהיה חלק מאיתנו.
זה בדיוק מה שאני מחפש.
זו לא אנרכיה. קיומם של מנגנונים מוסדיים לטיפול בעניינים האלה לא צריך לייתר את הקהילה מלהיות מעורבת. להיפך. קהילה חזקה פועלת גם כשיש מנגנונים ממוסדים טובים. זה מה שהופך אותה לקהילה.

4.
ולכל מי שחושב שמצב כזה יפגע בגברים ויביא לתלונות שווא:
כל עוד מאזן הכוחות מופר בצורה בוטה כל כך לטובת הגברים, so be it.
תאמינו לי, אני יודע באופן אישי.