קללת המזון: התחלות

0
לפני הכל, מוזיקה:

1
הקדמה מנהלית טיפה ארוכה, אבל חד פעמית:
בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו ארוך באנגלית על פחד מאוכל. אני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי, ועד כמה אני יכול לפתח את הרעיון הזה, אבל יש לי זמן ופנאי נפשי לנסות, אז למה לא. אני חושב שאני קרוב לסיים את פרק המבוא לפרויקט הזה, סוג של ניסיון להציג למה בכלל אני כותב את מה שאני עומד לכתוב. במקביל, החלטתי לנסות לכתוב את זה גם בעברית, כי אולי ברבות הימים זה יהפוך להיות משהו קונקרטי יותר (כמו פודקאסט, למשל).

כשהתיישבתי לכתוב את הגרסה העברית הבנתי פתאום שכבר כתבתי אותה, פה ושם, בחלקים, לאורך זמן, כאן בבלוג. לכתוב את זה מחדש יהיה די מיותר, חשבתי לעצמי. אז במקום זה, למה שלא אתן לינקים ל״פרקים הקודמים״ ופשוט אמשיך לכתוב הלאה, בעברית, מהמקום בו הפסקתי בפעם שעברה?

אז הנה, לינקים – תקציר ״הפרקים הקודמים״

  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק א׳
  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק ב׳ (בעיקר על איך למרות שאני בעצמן אכלן בררני, אני לא מצליח להכיל את העובדה שגם הבן הבכור שלי אכלן בררני ולוחץ עליו לאכול, למרות שאין בזה שום טעם)
  • בין לבין: החיים כבצל (על איך בתור ילד הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי, איך התמודדתי עם מצוקת האוכל שלי בתור ילד, איך פיתחתי מצוקת אוכל חדשה כשהגעתי לארה״ב, ותהיות על האוכל הגרוע פה באמריקה)

מטבע הדברים הלינקים ששמתי פה הם מפוזרים, קופצניים ולא תמטיים. הטקסט שאני כותב באנגלית מסודר יותר, וכרגע כתוב בצורה כרונולוגית (בעיקר כי הוא אמור לשמש סוג של הקדמה). אז אני מתנצל, אבל זה מה שיש. זהו, עד כאן הקדמה.

2
משהו ביחס שלי לאוכל, בבררנות שלי, התחיל להשתנות בערך בתקופת הצבא.

במשך שנים חששתי מהצבא חשש גדול. לא רק בגלל הדברים המובנים מאליהם, אלא הרבה מאוד בגלל עניין האוכל. מגיל צעיר מאוד, אחרי שהראיתי סימני מרדנות בלתי אופייניים לבית סובייטי וסירבתי לאכול פחות או יותר הכל, אמא שלי וסבתא שלי הבטיחו לי שיום יבוא ואגיע לצבא ושם לא תהיה לי ברירה, שם אצטרך לאכול מה שיגישו לי, או פשוט למות ברעב.
בסוף זה קרה. החלק הראשון, כלומר. הגעתי לצבא, והייתי חייב לאכול את כל מה שיגישו לי. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אני עדיין זוכר את הפחד שאפף אותי בזמן שנעתי יחד עם יתר החיילים בפלוגה שלי מהאוהלים שלנו אל חדר האוכל של הבסיס בפעם הראשונה. אבל האמת, האמת היא שהצלחתי להסתדר לא רע באופן מפתיע. גם כשלא היה לי מה לאכול – כי הגישו עוף, למשל, ולא היה שום סיכוי שאני אגע בעוף שיש לו צורה של עוף ולא שניצל – הסתדרתי. כי תמיד היו תפוחי אדמה. או פירה. או סוג של אורז, או פחמימה אחרת. לפעמים אולי גם סלט, לרוב לא. ובכל מקרה, באיזה שלב אתה קולט שאתה יכול לחיות פשוט על זבל מהשקם, או ללכת לקנות משהו במזנון הפרטי בכל פעם שהייתי בבסיס שהיה בו כזה, או פשוט לעשן במקום לאכול, דבר שעשיתי לא מעט. בקיצור, הצבא היה וחלף, והחלק של האוכל היה משמעותית פחות מפחיד מכפי שחששתי שיהיה.

אבל במהלך השירות הצבאי שלי קרה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי. במהלך הצבא מצאתי את עצמי אוכל בבתים של אחרים. וליתר דיוק, בבתים של המשפחות של הבנות שיצאתי איתן. וזו כבר היתה חוויה חדשה לגמרי.

בניגוד לבתים של חברים אליהם הלכתי בתור ילד, ללכת לאכול אצל המשפחה של הבחורה שאתה יוצא איתה זה משחק רב פעמי. אם הייתי מסרב לכל מה שהגישו לי, כמו שהייתי עושה כמעט תמיד בבתים של חברים, ואם הייתי פותח את כל פוביות האוכל שלי, הייתי מסתכן בלצאת מוזר. תמהוני. ובואו, גם ככה הייתי די תמהוני באותה תקופה (כן, גם היום, בסדר), כך שלא היתה סיבה רק להגביר את כל התמהונות הזו. ובכל זאת, זה מה שעשיתי.
אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, כי לא ביקשתי את רשותם של האנשים האלה לכתוב עליהם, אבל בואו נגיד שקראו לי ׳ההוא שיכול לחיות בחצר רק מפיתה וחומוס׳ יותר מפעם אחת. זה היה סוג של מצחיק אז סוג של צחקתי. אבל בתכל׳ס, זה לא היה מצחיק בכלל. זו היתה פשוט האמת.

אני זוכר את אחת הפעם הראשונות שאכלתי בבית של מי שלימים הפכה להיות שותפתי לחיים. אמא שלה הכינה כרובית. באותה תקופה חשבתי שאין ירק מסריח יותר על כדור הארץ מאשר כרובית. הריח של הירק הזה עורר אצלי כזה גועל שבאמת שהייתי על גבול ההקאה. לא אמרתי כלום כשהגישו לי צלחת עם שניצל ולידו כרובית. מטוגנת או אפויה או מאודה, לא זוכר, אבל כרובית. לא יכול לשכוח את הכרובית. לא טעמתי אותה אפילו. לא הייתי מסוגל. ישבתי שם, על יד השולחן, נבוך עד אחרונת העצמות בגופי, מנסה להבין מה לעשות בסיטואציה החדשה הזו, בבית החדש הזה עם המשפחה החדשה הזו של הנערה החדשה הזו שנכנסה לחיי לא מזמן, וביקשתי את נפשי למות. בגלל כרובית.

כמה שנים אחר כך, אחרי ששנינו השתחררנו, בקיץ של 2003, טסנו לטייל באירופה. ושם, שם דברים באמת התחילו להשתנות.
בשביל לצמצם עלויות כמה שאפשר, השתדלנו להגיע לעיר מסוימת, לשכור דירה ולגור בה במשך חודש ומשהו, במקום לנוע כל הזמן מאכסניה לאכסניה. העיר הראשונה שבה גרנו למשך תקופה ממושכת כזו היתה פראג. שם, בקומפלס דירות להשכרה חצי קומוניסטי ברובע האחד עשר של העיר, הרחק הרחק מהמרכז השוקק תיירים, התחלנו למעשה את חיינו המשותפים ממש.
ומאחר שזו היתה הפעם הראשונה שבה באמת חיינו יחד, עד מהרה היא הבהירה לי משהו, גם אם לא במלים: אין מצב שהיא אוכלת פיתה וחומוס כל היום. דבר ראשון, היא לא סובלת חומוס. ודבר שני, גם חומוס מטאפורי לא היה מקובל עליה.
בניגוד אלי, היא אוהבת אוכל. זה לא שהיא פודית, היא לא. היא לא מתענגת על כל אספרגוס מזולף קרם ארטישוק (כן, ככה אני מדמיין אוכל פלצני. אפילו לדמיין אוכל זו משימה מורכבת בשבילי) והיא בטח לא בקטע של לשלם 300 שקל על מנה רק כי היא נוצרה על ידי שף מהולל במיוחד. רחוק מאוד מזה.
היא אוהבת אוכל במובן זה שהיא ששה לטעום דברים חדשים, או לפחות לא נמנעת מהם, ואני יכול לספור על יד אחד, אולי שתיים בלחץ, את הפריטים שהיא לא תהיה מוכנה לאכול בשום מצב. רבאק, פעם אפילו ראיתי אותה אוכלת צפרדע (אם כי לא במודע). על כן, גלות מרצון במדבר של חומוס, בשממה של חביתה בלי כלום, באינסוף המשמים של לחם יבש עם גבינת עמק רק בשם האהבה? לא, לא בא בחשבון. אדוני רוצה לחיות ביחד? אדוני יצטרך ללמוד לאכול קצת יותר, כי אני לא מתכוונת לרעוב או למות משעמום קולינרי, תודה.

וראו איזה פלא. זה עבד.

אבל זה לא היה רק זה. זו לא היתה רק האהבה – אם כי האהבה בהחלט היתה תבלין חשוב בתבשיל הזה, לכן עוד אחזור אליה בהמשך – זה היה עוד משהו.

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

3
היא לימדה אותי לבשל. לבשל זו מילה קצת גדולה: היא לימדה אותי להכין את הדברים הבסיסיים שאכלנו. שניצל. קציצות. פסטה. אורז מכל מיני סוגים (עם פירות יבשים, שומו שמיים!). רוטב עגבניות. ספגטי בולונז (בולונוז, למען השם!). שוקי עוף. כאלה.
בהתחלה לא ממש לקחתי חלק פעיל בתהליך. החלק שלי הסתכם בללכת איתה לשוק או לסופר, ולראות אותה מממשת אינסוף, ואז בוחרת בקפידה. מממשת ירקות, ובוחרת. בוחרת עוף. בוחרת בקר. אומרת לקצב מה היא רוצה. אוספת תבלינים שאת שמותיהם לא הכרתי, ואת ריחם לא הייתי מזהה גם בעוד מאה שנה. בבית בו גדלתי התבלין היחידי בסביבה היה מלח, ולדעתי גם הוא היה תפל.
אחר כך היינו חוזרים הביתה, אל הדירה הקטנה שלנו, קטנה ממש. שני ילדים מאוהבים בני 23 עם יותר מדי שקיות חוזרים ביותר מדי כלי תחבורה ציבורית מהשוק בצד השני של העיר רק בשביל לחסוך עוד כמה יורו שבקושי היו לנו.
בדירה היינו פורקים הכל, מאחסנים את מה שצריך במקרר הקטן, ומתחילים לעבוד. היתה לנו מחבת זולה אחת, וסיר זול אחד, וסכין חיתוך זול אחד. וזהו. וזה היה מספיק. היא היתה עובדת, ואני הייתי מתבונן. כיצד היא מנקה את העוף מרקמות שומן מיותרות, מקפידה שלא לזרוק ולו גרם אחד של עוף יקר ערך. הייתי מתבונן בה מתבלת בשר ומגלגלת אותו לכדורים. קולפת ירקות, מסדרת בסיר, מטגנת, מזהיבה, מקפיצה, משגיחה. פעולות שלא הבנתי מה הן אומרות, באיזה סדר עושים אותן, ולמה.
מתישהו, אחרי זמן מה, גם אני נכנסתי פנימה. מסוחב שקיות פסיבי התקדמתי לקדמת הבמה. למדתי איך לנקות את העוף (עד היום אני חותך אותו יותר מדי ומבזבז בשר, אבל אני חי בשלום עם החטא הזה), איך לתבל את הבשר ולהכין ממנו קציצות, איך מכינים בולונז טעים, אורז, כאלה.

זה נשמע בסיסי, וזה אכן בסיסי, אבל עבור ילד בררן כפייתי שלא היה מוכן אפילו לגעת בעוף, זו היתה קפיצה ענקית. בבת אחת, השתניתי. פתאום שניצל היה משהו טעים. פתאום ידעתי להכין לעצמי ארוחות שלמות. לא הייתי חייב לרעוב, להאכיל את עצמי בסיגריות או להתגעגע לפיתה והחומוס בישראל. פתאום הייתי אדם ברשות עצמי. איש בוגר. אדם שלם בעולם.

זה לא שהפכתי לאומניבור. ממש ממש ממש לא. רחוק מאוד מזה. הרשימה שכתבתי בפרק הראשון של המסע הזה, רשימת הדברים שאני לא אוכל, לא נכתבה לפני הקיץ ההוא, אלא שנים רבות אחריו. רשימת הדברים שאני לא אוכל אמנם התקצרה בקיץ ההוא, אבל רק במעט. היא נותרה ארוכה עד מאוד.
אבל מה שקרה בקיץ ההוא היווה את אבן הפינה במסע הארוך שלי, מסעו של ילד בררן באוכל שגדל להיות מבוגר בררן באוכל ובהמשך אבא בררן באוכל לילד בררן באוכל לקיצור הרשימה הזו. מה שקרה בקיץ ההוא, מבלי שהבנתי את זה בזמן אמת, היווה את אבן הפינה להשלת הפחדים שלי מאוכל. לא כולם, ממש לא בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתמדה ובעיקר בסבלנות ובאהבה.

פתאום הייתי מוכן לאכול מרק עם דברים בפנים. פתאום הייתי מוכן לאכול ספגטי בולונז. עוף שנראה כמו עוף. אם אינם בררנים באוכל לא תוכלו להתחיל להבין אפילו את גודל השינוי התפיסתי. אם אתם כן בררנים באוכל, או שהילדים שלכם כאלה, אתם יודעים בדיוק רב על מה אני מדבר.
אבל מה היה בקיץ ההוא שאפשר את תחילתו של השינוי הזה? זו בדיוק השאלה שאני מנסה להבין עם עצמי בימים אלה. אבל בשביל לענות על השאלה ׳מה קרה שהתחלתי לאכול דברים שפחדתי מהם קודם?׳, צריך קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית – ׳למה יש דברים מסוימים שאני פוחד לאכול אותם? שאני פוחד מהם?׳

יש הרבה דברים שאני פוחד מהם. אני פוחד מגבהים, למשל. פוחד מרכבות הרים. אין שום סיכוי שאצנח ממטוס. גם אין סיכוי שאעשה באנג׳י או אעשה סנפלינג. רבאק, הסולמות שאני מסכים לעלות עליהם הם בני שלושה שלבים לכל היותר.
אכילה, בניגוד לכל אלה, היא סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לבחור שלא לאכול. אני מוכרח לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב, גם אם אני לא אוהב אותו. גם אם הוא גורם לי סבל.
אכילה היא פעולה משונה. תחשבו על זה לרגע. תחשבו עד כמה הפעולה הזו פולשנית. אני לוקח משהו, ומכניס אותו לתוכי, ומאבד עליו כל שליטה. וברוב הפעמים, אין לי באמת מושג מה זה הדבר הזה שהכנסתי הרגע לגוף. אולי זה מקולקל? אולי זה מורעל? אולי זה יהרוג אותי? אולי אני אחטוף דיזנטריה, כמו שאמא שלי נהגה לאיים? זה קצת כמו תהליך צילום תמונות של פעם. הייתם מצלמים משהו, הולכים לחנות צילום, מוסרים את הפילם, מחכים כמה ימים, ורק אז מגלים אם אכן הצלחתם לתעד רגעים שלא יחזרו, או שמא שוב האצבע שלהם נמרחה על כל העדשה. אז אותו דבר עם אוכל.

לכן בעיני הפחד מאוכל הוא פחד הגיוני להפליא. למעשה, קשה לי להבין איך אנשים שלא פוחדים מאוכל שרדו את האבולוציה. זהו פחד מחוסר שליטה, אבל ברבדים הכי עמוקים שלה. על רוב רובם של הדברים שאתם מכניסים לפה שלכם על בסיס יומי אין לכם כל שליטה. זה לא משנה אם זו פרוסת לחם עם קוטג׳ חמישה אחוז, או סלט בהרכבה, או פיתה עם כבד חומוס צ׳יפס סלט, כמעט ב-100% מהמקרים לא תדעו איפה הרכיבים של מה שאכלתם גדלו, גודלו, נשחטו, קוררו, הוסעו, הופשרו, אוחסנו, נחתכו או תובלו. לכל היותר, תהיו עדים לצלייה שלהם, או למריחה שלהם. זהו.
אם מדובר באוכל תעשייתי, אנחנו לחלוטין לא מודעים למה שיש בתוכו, גם אם קראנו את רשימת הרכיבים. יותר מסביר להניח, ברוב המקרים, שאין לנו מושג מה מרבית הרכיבים האלה אומרים. ואפילו אם אנחנו מזהים אותם, אנחנו לא יודעים דבר על תהליך הייצור של מה שאכלנו, למה אנחנו אוהבים את הטעם של מה שזה לא יהיה, או לא סובלים את הטעם של המוצר של החברה המתחרה. בעולם של מזון מתועש, של מזון מעובד, של מזון גלובלי, אנחנו חסרי שליטה כמעט לחלוטין על מה שאנחנו אוכלים.

חוסר השליטה באוכל גורם לי לפחד ממנו. לרוב האנשים, נדמה לי, זה פשוט לא מזיז. רוב האנשים, נדמה לי, פשוט אוכלים את מה שהם אוכלים מבלי לחשוב על זה יותר מדי. עבור אנשים אחרים חוסר השליטה מזיז אותם למקום אחר. צמחונים וטבעונים, למשל, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות מוסריות. אכלנים אניני טעם, לשם דוגמא אחרת, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות קולינריות.
הקיץ ההוא בפראג, בוינה, בברלין, בזגרב, בפירנצה ובמדריד, הקיץ ההוא נתן לי קצת מהשליטה שלא היתה לי קודם. פתאום הבנתי קצת מה זה האוכל הזה שמונח מול עיני על הצלחת. מנין הוא הגיע (אוקי, בערך, אבל גם זה משהו), ומה בדיוק קרה לו מאז שנכנס הביתה ועד שהתגלגל לנוח על צלחתי. וברגע שהתחלתי אני עצמי לקחת חלק בהכנה שלו, השליטה ממש עברה מילולית אל שתי ידי. וזה כבר היה ממש שונה לגמרי.

4
ובכל זאת, למרות האהבה (שעוד אחזור אליה, מבטיח), למרות מתן השליטה החלקי, למרות ההתקרבות אל תהליך הבישול, ולמרות ההתבגרות הטבעית שגם היא משחקת תפקיד, רשימת המאכלים שאני לא אוכל, ושאת חלקם הגדול מעולם לא טעמתי ולא אעז לטעום, הרשימה הזו נותרה ארוכה גם שנים אחר כך, עמוק אל תוך שנות השלושים שלי.
למה?
וחשוב מזה, למה לפני חצי שנה, כשעברנו לארה״ב וגיליתי שהאוכל כאן מחריד, למה בבת אחת התחלתי לאכול פרטי מזון שלא העזרתי לטעום בעבר? מה שחרר את החסמים הפסיכולוגיים האלה? נדמה לי שזה אומר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מהיעדר שליטה. אבל מה? אני עדיין לא מסוגל לשים עליו את האצבע במדויק.
מקווה שיהיו לי קצת יותר תשובות עד לסוף השבוע הבא.

בין לבין: החיים כבצל

1
כבר כתבתי כאן, ובטח יותר מפעם אחת, שמאז שהגענו לכאן אני חושב הרבה יותר על אוכל. זה לא בגלל שאני רעב, אלא בגלל שאני בסוג של מצוקה. האמת? כשאני חושב על זה לעומק, אני חושב שגדלתי ככה – במצוקה בגלל אוכל. לא בגלל שהיה חסר לי אוכל, אלא משום שהייתי מוקף באוכל לא טעים.

אני אסביר.
להמשך קריאה

בין לבין

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1975

Fire Escape Collapse, 1976


להמשך קריאה

חקירת אלוביץ – דברים שהתפזרו

1.
ככל שאני מבין, החקירה של רשות ניירות ערך בבזק מתמקדת בשני אזורים: הראשון הוא האם נעשו מעשים פליליים תוך כדי העסקה שבה בזק (בשליטת שאול אלוביץ) קנתה את מלוא השליטה בחברת הטלוויזיה בלווין יס (מידי שאול אלוביץ). מעשים פליליים כאלה יכולים להיות העברות מידע בין מקורבים של אלוביץ שישבו בוועדות שונות שדנו בנושא לאלוביץ עצמו וכו' בניגוד לחובת הנאמנות לחברה עצמה וכו.
האזור השני שבו מתמקדת החקירה היא מה קרה לאחר העסקה. ובפרט, האם בכירים בבזק פעלו באופן לא חוקי על מנת לשרת את האינטרס של אלוביץ, בניגוד לאינטרס של בזק, ועזרו לו לקבל עשרות מיליונים לכיסו אם לא יותר.

2.
לגבי מהלך העסקה עצמה, כתב תביעה שהוגש לאחר שהעסקה הושלמה (בידי עו"ד אופיר נאור. כתב תביעה שנדחה פשוט כי נאור לא היה מהיר מספיק והוגשה תביעה זהה לפניו ולכן היא התקבלה) חשף שורה ארוכה של דברים פסולים שנעשו בזמן העסקה הזו, הכל לכאורה כמובן. זה כתב תביעה מהמם, שווה לקרוא אותו. אני ממש מכה על חטא שלא התעניינתי בנושא בזמן אמת.
*
הנה זה, בתמצית רבה: דירקטוריון בזק הקים ועדה מיוחדת שתדון בעסקה מול החברה הפרטית של אלוביץ (יורוקום) שמחזיקה חצי ממניות יס. אחד מהאנשים שהוועדה ניהלה מולה את המשא ומתן הוא עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ, שהיה אחד הנציגים של חברת יורוקום לניהול המשא ומתן. רק שעמיקם שורר כיהן באותה תקופה גם בתור דירקטור בבזק, מטעמו של אלוביץ. זה לא הכפל היחידי בסיפור הזה. אחד מחברי הוועדה המיוחדת לבחינת העסקה היה הדירקטור מרדכי קרת. לפני שקרת התמנה לדירקטור בבזק – לא סתם אלא דירקטור חיצוני, כלומר לא מטעמו של בעל השליטה – הוא כיהן במשך 9 שנים כדירקטור בחברת יורוקום של שאול אלוביץ. יותר מזה, קרת העיד על עצמו במשפט אחר כי הוא התקשר לשאול אלוביץ לאחר שהוא קנה את בזק וביקש להתמנות לדירקטור חיצוני בחברה. בקיצור, בין אחד הדירקטורים שישב בוועדה לבחינת העסקה, שהיתה אמורה להיות בלתי תלוי לחלוטין, היה קשר אישי ארוך שנים עם אלוביץ.
זה לא נגמר פה.
בנק ההשקעות האמריקני ג'יי.פי מורגן נשכר בתור יועץ לחברת יורוקום סביב העסקה, אבל היה גם אחד מבעלי המניות הגדולים בבזק ובסופו של דבר הצביע בעד העסקה. גם בנק ההשקעות מריל לינץ' בסיפור דומה – נתן ייעוץ והערכת שווי לבזק סביב העסקה, למרות שהוא גם בעל מניות בבזק והצביע בעד העסקה.
זה לא נגמר פה.
אותו בנק מריל לינץ' שנתן ייעוץ לבזק הכין עבורה הערכת שווי לחברת יס. באופן מוזר, השווי הזה הלך וגדל. בהתחלה כתבו הכלכלנים של מריל לינץ' שהשווי של יס אמור להיות 199 מיליון שקל. אבל אז התחיל מסע לחצים, בין היתר של מנכ"לית בזק עצמה סטלה הנדלר, לפיו השווי של יס לחברת בזק הוא גבוה יותר, כי רכישת יס תאפשר לבזק ליהנות מסינרגיה בין החברות.
למה מנכ"לית חברה מנסה להגדיל את השווי של חברה שהיא קונה במקום להפחית אותו? האינטרס של בזק הוא לשלם על יס כמה שפחות, לא כמה שיותר. לא ברור.

2.5
מה שכן, זו לא הפעם הראשונה. לפני שהיתה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר כיהנה בתור מנכ"לית הוט. וגם באותה תקופה, תראו איזה קטע, עברה תחת ידיה עסקת בעלי עניין. אז זו היתה עסקה שבעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, רצה לעשות. האמת שזה כל כך דומה לסיפור של בזק-יס שזה מהמם.
ביולי 2011 חברת הוט הודיעה שהיא עומדת לרכוש את מירס – זוכרים את מירס? – מידי בעל השליטה במירס פטריק דרהי. כן, אותו דרהי שהוא גם בעל השליטה בהוט. בכל פעם שמישהו רוצה למכור לחברה ציבורית את החברה הפרטית שלו, זה סימן טוב שמשהו דפוק פה. כי אם זו חברה כל כך טובה, למה אתה רוצה למכור אותה?
בקיצור, בהתחלה הוט הודיעה שהיא תקנה את מירס במחיר 1.3 מיליארד שקל. בעסקה ההיא מלוא הסכום היה במזומן, בלי קשר אפילו לביצועים של מירס בעתיד. מישהו שלקח חלק בעסקה הזו סיפר לי שהוא לא הבין למה המנכ"לית הנדלר להוטה כל כך על הסכום הגבוה הזה מבלי בכלל להתחשב בתוצאות של מירס. רק אחרי שגופי הפנסיה הישראלים עשו קולות של התנגדות, הסכום רוכך מעט וירד ל-750 מיליון שקל ועוד 450 מיליון שקל בעתיד רק אם מירס תעמוד ביעדי ביצוע שהוצבו לה.
בקיצור, הנדלר כבר היתה בסרט הזה.

2.75
בחזרה לעסקת יס-בזק. בהמשך ללחץ שהפעילה הנהלת החברה הערכת השווי של יס עלתה ועלתה עד שהגיעה ל-680 מיליון שקל במזומן + 200 מיליון שקל בהמשך (אחרי שיוציאו נייר מרשות המסים שאומר שבזק תוכל ליהנות מקיזוז מס בגלל ההפסדים של יס) + 170 מיליון שקל שיגיעו בהמשך אם יס תציג ביצועים טובים בשנים 2015-2017.

3.
הפסקה האחרונה חשובה פה, כי זה בדיוק מה שקרה. יס הראתה ביצועים טובים בשנים 2015-2016, חרף ירידה במספר המנויים וחרף הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית (התפשטות עידן+, כניסת סלקום טי.וי, נטפליקס ואמזון וכו'). איכשהו מספר המנויים יורד, אבל הביצועים של יס משתפרים (וליתר דיוק, תזרים המזומנים החופשי, שהוא הפרמטר שנבחר בשביל לדעת אם אלוביץ יקבל עוד 170 מיליון שקל או לא, השתפר).
הרשות חוקרת אם אלוביץ או אנשים מטעמו (נגיד, הבן שלו, עורכת הדין המקורבת אליו וכו') עשו פעולות בלתי חוקיות בשביל לגרום למנכ"ל יס וסמנכ"ל הכספים של החברה להגדיל את התוצאות של יס באופן מלאכותי.
הם לא היו צריכים לעשות את זה לאורך זמן ממושך מדי. הם היו צריכים רק שהתוצאות של יס בשנת 2016 יהיו טובות, ולעזאזל שנת 2017. למה? כי הסכם העסקה קובע שאם משרד התקשורת יאשר לבזק לבטל את ההפרדה המלאכותית בינה לבין חברת יס, אלוביץ יקבל את ה-170 מיליון בלי קשר לביצועים של יס בשנת 2017, אלא רק בהתבסס על 2015-2016.
ומה קרה ממש בימים האחרונים של שנת 2016? מנכ|ל משרד התקשורת הוציא פתאום מכתב מפתיע שבו הודיע לחברת בזק שהוא מתכוון לבטל את ההפרדה בין בזק ליס. אלמלא כל הרגולטורים האחרים נעמדו על הרגליים האחוריות (משרד האוצר, למשל) ואלמלא מבקר המדינה התערב וביקש לעצור את התהליך, ייתכן מאוד שזה כבר היה מאחורינו, ואלוביץ היה מקבל את מלוא הסכום (הוא טרם קיבל את כולו, אבל חברת בזק רשמה התחייבות של 84 מיליון שקל עבור אלוביץ בדוחות הכספיים).

4.
איך מנפחים את התוצאות של יס ב-2016? מקטינים את ההוצאות. למשל, דוחים תשלומים לספקים (יוצרי תוכן, למשל), או מקטינים את היקף ההשקעות, או גם וגם. מה שכן, אלא אם לרשות יש עדויות מרשיעות קשיחות מאוד – סמסים, מיילים, הקלטות של שיחות טלפון, עדויות בעל פה, מסמכים – יהיה לה קשה להוכיח שזה נעשה בכוונת מכוון בשביל לבשל את המספרים של יס.
מישהו שעבד שם כתב לי שהדבר הזה קרה כמעט כל סוף שנה – דחיית תשלום לספקים. לכו תוכיחו שזה קשור דווקא לאלוביץ. לכן, מאחר שהרשות נכנסה עמוק לסיפור הזה, אני מהמר שיש לה את אותן עדויות מרשיעות קשיחות. אחרת זה חתיכת הימור.

5.

זו לא הפעם היחידה מאז שאלוביץ קנה את השליטה בבזק ב-2010 שבזק מבצעת עסקאות בעלי עניין, כלומר משלמת כסף לאלוביץ לכיס הפרטי שלו. היא עשתה את זה ב-2012 כשיס קנתה שירותי לוויין מחברת חלל תקשורת של שאול אלוביץ, וגם ב-2017 באותו סיפור, ובין לבין גם קנתה ממירים ליס מחברת יורוקום של אלוביץ ויש עוד.

לאלוביץ יש סיבה לחלוב את בזק. הוא קנה את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל, רובם ככולם בכסף שהוא לווה מהבנקים. בגלל שיטת הפירמידה, אלוביץ הוא בעל השליטה בבזק אבל בתכלס הוא החזיק בה (בזמן עסקת בזק-יס) רק 14%. היום הוא מחזיק אפילו פחות (9%). זה היתרון והחיסרון של שיטת הפירמידה – מצד אחד אתה שולט בחברה גדולה עם מעט כסף יחסית. מצד שני, בשביל להחזיר את החובות שלך אתה מוכרח לחלוב את החברה בכמויות היסטריות.

על כל שקל דיבידנד שאלוביץ משך מבזק, הוא קיבל רק 14 אגורות בזמן שהכסף הזה טיפס במעלה הפירמידה העסקית שלו. מאז שהוא קנה את השליטה בבזק, היא חילקה דיבידנדים בסכום מצטבר של כמעט 18 מיליארד שקל. אבל מתוכם אלוביץ ראה רק 2.5 מיליארד שקל, בערך. יש לו עוד סכום גדול להחזיר.

לכן, השיטה הטובה יותר היא לחלוב את בזק מהצד. כלומר, לגרום לבזק לשלם כסף שמגיע לכיס של אלוביץ ישירות, בלי כל השרשור של הפירמידה, או לפחות כמה שפחות ממנו. עסקת בזק-יס, במסגרתה בזק שילמה ישירות לאלוביץ (כלומר, לחברת יורוקום שבשליטתו הישירה יחד עם אחיו) סכום מצטבר של מיליארד שקל, היא דוגמא לאיך עושים את זה חוץ מלמשוך דיבידנד אגרסיבי.

ואם זה נשמע לכם כמו ממבו ג'מבו של שוק הון כזה שלא קשור אליכם בשום צורה, אז הנה משהו שאמר לי מישהו שעובד בחברה כבר הרבה מאוד זמן (לא ציטוט ישיר, אבל אלה המלים שהוא השתמש בהן): כבר כמה שנים שאנחנו מרגישים שהחברה נאנסת.

וכשזה קורה, זה אומר שיש פחות השקעה בתשתית, כלומר פחות רוחב פס, כלומר קצב אינטרנט ממוצע של 40-50 מגה בלבד, עם קצב העלאה של 3 מגה בסך הכל.

שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.
להמשך קריאה