9

0
זה לא פוסט מעניין. תיכף תראו לבד. שלא תגידו שלא אמרתי מראש.

1
השבוע שום דבר, כמעט, לא הסעיר אותי. ממש, סתם שבוע.

2
מה שכן, למדתי השבוע שהרצאה של ראש היחידה לכלכלה התנהגותית ברגולטור הפיננסי של בריטניה וגם הרצאה של בכירים בדיסני על איך עושים סטוריטלינג נסיוני, יכולות להיות משעממות באותה מידה. בכלל, אני מתחיל לחשוב שהאומנות האמיתית פה היא להצליח לדעת מראש איזה אירוע נשמע מעולה על הנייר, אבל בעצם הוא רק עטיפה מנצנצת שאין מאחוריה שום דבר. עוד לא פיצחתי את זה. אעדכן.

3
אמרתי כמעט כי היה דבר אחד שכן הסעיר אותי, בשיעור שבו למדנו על חיטה, ועל גלוטן. למעשה, השיעור הזה הדליק אצלי כל כך הרבה נורות בראש שמיד בסופו התחלתי לשרטט לעצמי איך הייתי עושה מזה סדרה. פודקאסט או טלוויזיה, או כתבות לעיתון, או הכל מהכל. את מי הייתי הולך לראיין, איפה הייתי הולך לבקר, איזה שאלות היה מעניין אותי לענות עליהן. ואז חשבתי לעצמי, רגע, למה שאני לא אעשה את זה באמת? אז התחלתי לקרוא קצת, וזה הוביל לעוד קצת, והתחלתי לגבש רשימת קריאה והזמנתי ספרים מהספריה.

הייתי רוצה לכתוב ספר. כבר כתבתי את זה באחד הפוסטים הקודמים. מאוד הייתי רוצה לכתוב ספר. חשבתי שאני אצליח לנצל את השנה הזו בשביל לכתוב ספר, אבל אני מתחיל להבין שזה כבר לא יקרה. לוקח זמן לכתוב ספר, הרבה זמן, והזמן שלי נוזל. וזה בסדר, אני לא לחוץ, אני פשוט מנסה לשרטט לעצמי מה אפשרי ומה לא. הבעיה העיקרית שלי היא שאין לי רעיון ממש טוב. יש לי כל מיני רעיונות, אבל אף אחד מהם לא מדליק אותי בצורה שדברים הדליקו אותי בעבר. אף אחד לא מצית אצלי את אותה התרגשות, סקרנות ותשוקה שחשתי בעבר כשעבדתי על הסדרה שלי על הפנסיה או על הסדרה שלי על הסוכר.

וזה הגיוני, בסך הכל. הגיוני שמעט דברים יסעירו את הנפש בצורה כזו. חלפו ארבע שנים בין הסדרה שלי על הפנסיה עד שהגיעה האובססיה החדשה שלי – סוכר. ומאז הסוכר חלפו רק שנתיים, אז כנראה שדברים עוד צריכים להתבשל בפנים, לבעבע, עד שתבוא תשוקה חדשה.

בכל אופן, ככה חשבתי עד השיעור שלי השבוע, על החיטה, שהצליח להצית בי משהו. אז אני מחכה לספרים שיגיעו, ואני ממפה לעצמי אנשים שהיה מעניין דבר איתם. אני עוד לא יודע אם זה יוביל אותי לאנשהו, וגם אם לא, זה בסדר, לפחות אלמד משהו בדרך. ואולי, לכו תדעו, אולי גם ייצא מזה משהו מעניין יותר.

4
ותהיה אחרונה לסיום. למה, לעזאזל, לא הפכתי את הסדרה שלי על הפנסיה לספר? ואותה שאלה ארבע שנים אחר כך – למה, לעזאזל, לא הפכתי את הסדרה שלי על סוכר לספר? היה שם בסיס, והייתי נהנה להעמיק ולהרחיב, ולגעת בעוד אנשים. למה, בשם אלוהים, לא עשיתי את זה? ואיך אני מבטיח לעצמי שלא אשאל את השאלה הזו שוב בעוד כמה שנים?

5
מחר שישי. אנחנו נוסעים בפעם הראשונה לקמפינג אמריקאי אמיתי והכל. הולכים לישון ב-6-7 מעלות, שאלוהים יעזור לי. יש מלא ציוד, יש תכנית מסע, יש חמש שעות נסיעה להעביר, והילדים ואנחנו מאוד מתרגשים. תאחלו לי שהרכב הזה יחזיק את המסע הלוך חזור בלי להתפרק.

מצב: טיסה

1.
זהו, עכשיו כבר באמת נוסעים.

2.
השנתיים האחרונות היו קצת משוגעות. כשהחלטתי לעזוב את כלכליסט, לפני שנתיים בדיוק, לא הייתי מסוגל לדמיין אפילו עשירית מאיך השנתיים האלה הולכות להיראות. מי האמין שהפוליטיקאים יאבדו כל רסן, מי ידע שטלוויזיה זה כל כך קשה, מי חשב שבגוף חדש שמקימים מאפס הולכת להיות כל כך הרבה בירוקרטיה.

השנתיים האחרונות היו מהחוויות המלמדות ביותר בחיי. זה כבר די קשה ללמוד המון דברים חדשים בפרק זמן קצר יחסית כשאתה כבר בן 38, אבל הנה, זה קרה. אודה ולא אבוש, כשהגעתי לתאגיד הייתי בטוח שאני יודע הכל. יודע לעשות טלוויזיה, יודע לעשות דיגיטל, יודע לעשות רדיו. קטן עלי. תחושת הביטחון הבלתי מבוססת הזו התנפצה אל סלעי המציאות במהירות, ובכאב, וטוב שכך. כי מאותו רגע, התחלתי ללמוד וללמוד וללמוד.

3.
החלטתי להצטרף לתאגיד השידור כי היה לי חלום להגשים. בשנה ומשהו האחרונות שלי בכלכליסט ראיתי את הדברים המדהימים שעושים ב-Vox.com, ורציתי גם. יחד עם אנשים מוכשרים מאוד (אלון, מאור, נטע ואחרים) התחלנו לעשות את זה עוד בכלכליסט, אבל בתאגיד הציעו לי לעשות את זה לא כעסק צדדי, אלא כדבר המרכזי. לגייס אנשים, לבנות שפה, מותג חדש, די.אן.איי. לקחת תוכן כלכלי, לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש בצורה נגישה, חדישה, מרעננת. כזו שתצא מתוך הדפים של העיתונות הכלכלית המודפסת, ותמריא לכל מקום שבו אתם צורכים את התוכן שלכם. ההצעה הזו היתה כל כך קוסמת שהיה ברור לי שאני חייב ללכת עליה. כן, אני מודה, קינאתי בעזרא קליין ורציתי להיות כמותו. הנה, אמרתי את זה.

4.
זמן קצר אחרי שהצטרפתי הצלחתי לשכנע את צליל אברהם שהיא חייבת לעשות את זה יחד איתי. צליל היא מהאנשים המוכשרים ביותר, המסורים ביותר, היצירתיים ביותר והטובים ביותר שיצא לי לפגוש. יש לה קול ייחודי, והיא משלימה אותי במקומות שאני בכלל לא יודע שקיימים. יחד שמנו על השולחן ערימת דפים לבנים, והתחלנו לשרטט עליהם את קווי המתאר של הדבר הזה שאנחנו הולכים להקים.
בתחילה, קווי המתאר האלה היו עמומים. מטושטשים. לאט לאט – ואני מתכוון, לאט לאט – הם התחילו להתבהר. לאט לאט התחילה להופיע על הדפים הלבנים תמונה ברורה יותר של הדבר הזה שאנחנו עומדים ליצור. התחלנו לגייס אנשים שיעזרו לנו להוציא את החלום הזה מן הכח אל הפועל. כתבות וכתבים, מעצבות, אפטריסטיות, עורכות ועורכי וידאו, עורכות טקסט.
בתקופה הזו ספגנו. ספגנו ספגנו ספגנו. בחטיבת הדיגיטל של התאגיד יש כמויות כל כך גדולות של יצירתיות ומקצועיות שקשה לי לתאר את זה למי שנמצא מבחוץ. אנשים כמו יוני קינן, נדב אמבון, מתן דרורי, עמוס מרום, אסא ארבל, מיה זיו, סתיו זיו ועוד רבים וטובים (היום אני כבר לא מכיר את רובם). בשבועות הראשונים, בחודשים הראשונים, פשוט למדתי מהאנשים האלה. עוד ועוד ועוד. סרטון אחרי סרטון, תסריט אחרי תסריט, יום צילום אחרי יום צילום.

5.
בהתחלה לא היה לנו בכלל שם.
בלב קראנו לעצמנו 'הקפסולה' או 'החיים עצמם'. הרעיון היה להקים יחידה דיגיטלית בתוך הדסק הכלכלי של תאגיד השידור. הדסק עצמו אמור ליצור חדשות שישודרו בטלוויזיה וברדיו ואיפה לא, והיחידה הדיגיטלית אמורה לעשות את מה ש-Vox עושים. כלומר, להתייחס לחדשות האלה כחומר גלם, ולהגיש אותן מחדש לקהלים אחרים באופן שונה לגמרי. לא לארוז מחדש. אלא ממש ליצור מחדש.
צליל הגיעה מהמגזין של מאקו והתחברה לרעיון תוך שניה וחצי עם אש בוערת בעיניים. תוך כדי שהפוליטיקאים יורים עלינו אש וגופרית ומאיימים לסגור אותנו בכל שני וחמישי, בוריאציה זו או אחרת, צליל ואני היינו בבולמוס של גיוס אנשים, של בניית זהות, של אפיון מוצרים, של יצירה. בימים, בשעות הקטנות של הלילה. בקיוביקלס אפורים ומדכאי יצירתיות א-לה-בנק מסד, עבדנו קשה מאוד בשביל ליצור את הדבר הזה. בהתחלה קראו לנו 'כאן באמת', שם שנראה הגיוני בהתחלה, אבל בהמשך החלפנו ל'כאן כלכלי' בשביל שאנשים אשכרה יבינו מה אנחנו עושים פה.
'כאן כלכלי' היה האנשים שעשו אותו. בהתחלה היו שם (לפי סדר הצטרפות): צליל ואני ועקיבא ווייס וגור מגידו ועמית תומר ושירה הוד ואביטל צייטלין ואפרת לוי ודנה פרנק וליאל קייזר והילה ויסברג ואיתן מלכי וסוהיני טל. בהמשך אנשים הלכו ובאו. איתן ואפרת וגור ואביטל עזבו, טל הירשנזון ואורנה רייטשטיין וישראל פישר הצטרפו. אלה היינו אנחנו נגד העולם. ותאמינו לי, העולם היה נגדנו ללא ספק.
כל יום מחדש ניסינו להבין איך עושים את הדבר הזה שחלמנו לעשות, את הדבר הזה שלא קיים היום בכלל בשום כלי תקשורת ישראלי. ניצנים ממנו יש בכלכליסט ובמארקר ובגלובס ובעוד כמה מקומות, אבל כלי תקשורת ישראלי שעושה רק את זה? את מה ש-Vox עושים?
אין.
ומאחר שאין, אין ממי ללמוד, ואין מדריך לקרוא בו ולהפנים וליישם. את כל הטעויות נאלצנו לטעות בעצמנו. את כל ההצלחות הצלחנו לבד, עקב בצד אגודל.
*
לאט לאט מה שאנחנו עושים הלך וקיבל צורה. בהתחלה קראנו לעצמנו 'כאן באמת'. כן, זה שם מוזר, אבל היה לו היגיון פנימי שעבד בזמנו. בהמשך, החלפנו פשוט ל'כאן כלכלי', בשביל שיהיה קל יותר להבין מה אנחנו עושים. התחלנו לבנות שפה משלנו, צבעים, פונטים, אייקונים. התחלנו לבנות מוצרים, דברים שיהיו מזוהים איתנו.
כשאני מדפדף אחורנית בספריית הסרטונים שיצרנו, יש שם המון דברים מעולים. ובינינו? גם כשהם בוסריים – וחלקם בוסריים בטירוף – אני עדיין מאוד אוהב אותם.
את הסרטון המשונה שעשיתי עם אביטל, למשל, על המדבקות לסימון כמות הסוכר במוצרים, את הסדרה של סמאח על הפרת חוקי העבודה בשוק התעסוקה הערבי, ואפילו את סרטון הפנסיה המשונה שצילמנו במטבחון הלא גמור של התאגיד במצלמה לא טובה עם סאונד תחת ביום השני שלי בעבודה החדשה הזו.

אלה ממש מהדברים הראשונים ביותר שעשינו. אחר כך זה לגמרי לגמרי הלך והשתכלל.
הנה סרטון הפנסיה המצחיק שהגתה ויצרה סוהיני,
דוח מבקר המדינה על משרד התקשורת, אלוביץ ופילבר בשתי דקות, הסדרה 'המחיר האמיתי של הפקקים' של הילה וצליל, המסדרון הכי חשוב בכנסת, של עקיבא, הקניונים המתים של דנה, והדרך הבלתי אפשרית להפוך להיות פסיכולוגים קליניים של צליל.
ויש עוד מלא. באמת. כולם כאן, בערוץ יוטיוב שלנו (הסרטונים ריבועיים ברובם כי הסטטסטיקות מראות ש-70% מהמשתמשים צורכים אותם במובייל, אז סליחה מה-30% הנותרים).

6.
כשנכנסתי לתאגיד דורון ניר מגיקונומי שאל אותי איך אני אדע שהצלחנו? זו היתה שאלה ברוח של 'למה צריך תאגיד שידור ציבורי, ואיך תוכיחו שאתם לא מבזבזים לריק את כספי משלם המסים'. שאלה לגמרי לגיטימית.
אני לא לגמרי זוכר מה היתה התשובה שעניתי באותו רגע, אבל השאלה עצמה העסיקה אותנו כל הזמן. קבענו לעצמנו כל מיני יעדים. כמה סרטונים לפרסם כל שבוע, כמה מוצרים אחרים, איזה מוצרים ליצור, לאיזה קהלים להגיע. היעד הבסיסי מבחינתנו היה להגיע ל-20 אלף עוקבים בעמוד פייסבוק שלנו בתוך שנה.
בסופו של דבר, אחרי 13 חודשים, הגענו ליעד הזה.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
אחרי שנתיים, אני גאה מאוד להגיד שהצלחנו לעשות משהו ששום כלי תקשורת בישראל לא הצליח לעשות. הצלחנו להקים קהילה פעילה סביב תכנים כלכליים נגישים בשפה אחרת לגמרי, שפועלת חיה אך ורק בדיגיטל (למען האמת, אך ורק בפייסבוק, וזו חלק מהבעיה), שלא יוצרת חדשות, אלא מסבירה את החדשות, נותנת להן פשר, ומנסה לעשות משהו אחר.
זה חתיכת אתגר לקחת תכנים כלכליים משעממים פיצוץ ולהפוך אותם לסרטון מדליק של דקה וחצי, בזמן שאתה יודע שאתה הולך לאבד בערך 90% מהתוכן שאתה רוצה להעביר, ואתה חייב שה-10% הנותרים יהיו לא רק מדויקים ככל הניתן, אלא שגם יהיו אינפורמטיביים וגם יעוררו רגש אצל המשתמשים, אחרת הם לא יגיבו, ואז האלגוריתם יהרוג את מה שעבדת עליו כל כך קשה. תקשיבו, זה באמת חתיכת אתגר.
ולמרות האתגר, יצרנו תוכן מעניין, מפתיע, מרענן. אנשים הגיבו לנו. חלק שנאו אותנו. אמרו לנו שאנחנו קומוניסטים, או ניאו קומוניסטים, או ארכי קומוניסטים. אחרים אהבו אותנו. אמרו תודה, תודה שסיפרנו להם משהו חדש שהם לא ידעו. אנשים כתבו לנו שבזכותנו הם התמקחו עם הבנק או הבינו מה קורה להם בביטוח, או שבזכותנו הם הבינו שיש עוד אנשים שחושבים כמותם. מכל אחד למדנו.
ובאותה מידה שהצלחנו לעשות את זה, נכשלנו. אם מסתכלים על הפרמטר הבסיסי ביותר – כמות הצפיות, האנגייג'מנט ויתר המדדים מהמשפחה הזו – נכשלנו כישלון חרוץ. הסרטונים שלנו יכולים להיות מעניינים, מחדשים, מרגיזים, מצחיקים, אבל המספרים לא עובדים. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות, אבל מאז שפייסבוק שינו את האלגוריתם והחליטו שהם נותנים עדיפות נמוכה לעמודים, המספרים פשוט נעלמו.
בסופו של דבר, ובפרט אחרי שאני הודעתי שאני נוסע לארה"ב לשנת לימודים, וכשצליל הודיעה במקביל שהיא מעוניינת להפסיק לנהל ולחזור ליצור תוכן, הנהלת התאגיד החליטה שהניסוי הזה היה נחמד, לעיתים מוצלח אפילו, אבל שהוא לא מצדיק את המשאבים שמושקעים בו. היחידה הדיגיטלית של 'כאן כלכלי' נסגרה. חלק מהאנשים עברו לתפקידים אחרים, חלק עזבו. וזה עצוב לי, לנו, מאוד מאוד.

7.
בזמן שניסינו להרים את כאן כלכלי בדיגיטל אל הגבהים המאושרים, הטלוויזיה עלתה לאוויר וסחפה את הכל. בהתחלה חשבתי שאני יודע מה אני עושה. נדרשו לי עשרים וארבע שעות בשביל להבין שאני לא יודע כלום. לא מבין את השפה הטלוויזיונית, לא יודע איך לוקחים רעיון מורכב ומרדדים אותו לשפה הזו, למסגרת של שתיים וחצי דקות או שלוש. לא יודע איך עורכים ראיון כך שיהיה קצבי ומעניין ולא טרחני. לא יודע מה עושים עם העובדה שחלקים גדולים מהנושאים שאני אוהב לעסוק בהם לא ממש מצטלמים.
זה לקח לי המון המון זמן, והיו סביבי המון אנשים מוכשרים מאוד ללמוד מהם. מדורון סולומונס דרך סימה מואס, דרך המון המון עורכי וידאו מצוינים וצלמים נהדרים ומקליטים וכתבים מנוסים יותר (אורן אהרוני זה הדבר הכי מדהים בתאגיד, שתדעו). והיום אני יודע טיפה יותר. עוד לא מספיק. עוד לא יכול להגיד שהמדיום הזה מרגיש לי טבע שני כמו שהכתיבה מרגישה לי. אבל אני חושב שהשתפרתי, זה כן. אם בא לכם, אתם מוזמנים להציץ בסדרת הפנסיה שלי ששידרנו לפני שבוע. אני עדיין לא יודע להגיד אם המדיום שמתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה, אבל אולי הזמן יעשה את שלו.
בכל מקרה, בין אם אני טוב בזה או לא, הדבר העיקרי שנהניתי ממנו הוא החופש העיתונאי המוחלט שהיה לי. לי ולכתבים שלי – עמית, ליאל, צח ותומר. זו המתנה הכי גדולה שעיתונאי, כל עיתונאי, יכול לקבל. יש המון קשיים בתאגיד, המון בירוקרטיה מיותרת, וזה נורא קשה להילחם במתחרים כשאתה ברייטינג נמוך יותר, אבל זה גם מאתגר וכיף. זו ריצה למרחקים ארוכים. וכשזה מצליח, זה כיף גדול.

8.
הדבר שהכי נהניתי לעשות בשנתיים האחרונות היה הפודקאסט שלנו, ׳חיות כיס׳. זו היתה עבורי פשוט תגלית בלתי מתוכננת. אחרי הכל, לפני שהגעתי לתאגיד לא הקשבתי לפודקאסטים אף לא פעם אחת. מבחינתי, העבודה על ׳חיות כיס׳ היא הדבר הכי דומה לכתבת פרינט ארוכה במיוחד (פרק ממוצע של חיות כיס נע בין 3,000-4,000 מילה). זה היה כיף גדול מההתחלה, פשוט מפני שהאנשים שעושים את חיות כיס הם אנשים מוכשרים מאוד, מסורים מאוד, וכיף מאוד לעבוד איתם. רום אטיק העורך שלנו הוא אחד העורכים המוכשרים ביותר שאי פעם יצא לי לעבוד איתם. על צליל כבר דיברתי. דנה פרנק נהדרת, גם להילה ויסברג (שעזבה אותנו השבוע) יש קול ייחודי.
ובעיקר, זה היה מדהים לשחות במים לא ממופים, לכתוב בעצמך את הכללים, ולהצליח. הקהילה של חיות כיס בועטת וגדלה בכל שבוע. מספר המאזינים לפרקים עולה בהתמדה, והפידבקים שאנחנו מקבלים יוצאי דופן, מעוררים ונותנים המון מוטיבציה להמשיך.
ובעיקר, זה המוצר שלנו שהכי נותן מענה לבעיה הכי קשה שלי: אני חייב להיות מסוקרן כל הזמן, אחרת אני משתעמם. לא בקטע של בעיית קשב וריכוז, בקטע של עניין עיתונאי. אני ממש מקווה שנצליח להתמיד ב׳חיות כיס׳ גם כשאהיה בארה״ב. אני יודע שכולנו נתאמץ.

9.
אז עכשיו נוסעים.
לפני שנה וחצי התקבלתי לתכנית בינלאומית לעיתונאים בשם נימן. זו תכנית שאוספת 12 עיתונאים מארה"ב ועוד 12 עיתונאים מרחבי העולם ושמה את כולם לשנת לימודים אחת בהרווארד. הרעיון הוא לנוח לרגע מהשוטף, לקחת נשימה, לתפוס פרספקטיבה רחבה יותר, להעשיר את עצמך, לרכוש כלים חדשים, מיומנויות חדשות. לראות כיצד עיתונאים בכלי תקשורת שונים במדינות שונות מתמודדים עם אותן הבעיות. עם ירידה באמון הציבורי בתקשורת, עם מודל עסקי שמתרסק, עם פוליטיקאים שמנסים להשמיד את העיתונות החופשית. וחוצמזה, אחרי אחת עשרה שנה במקצוע הכל כך אינטנסיבי הזה – זר לא יבין עד כמה – אני אשמח גם פשוט לבלות יותר זמן עם המשפחה שלי שאני מאוד מאוד אוהב.

10.
כנראה שכבר לא אהיה עזרא קליין בגלגול הזה, אבל זה שנכשלת פעם אחר, זו לא סיבה להפסיק לנסות. אני עדיין חושב שיש ואקום בנישה הזו. אני עדיין חושב שהתחום הכלכלי הוא החיים עצמם, ולא החומרים שמציפים את מהדורות החדשות ברוב הזמן. ואני עדיין חושב שהחדשות הכלכליות מחפשות דרכים חדשות להגיע לקהלים וחדשים. ושם, לדעתי האישית, שם טמון העתיד.
העיתונים הכלכליים עושים היום עבודה מצוינת, בלי ציניות. אבל הם לא מצליחים להגיע למאות האלפים, למיליונים, שהתכנים שלהם רלוונטיים מאוד לחיים שלהם. אנחנו ניסינו להקים משהו חדש שימלא את הוואקום הזה ויענה על הצורך הזה. לצערי העמוק לא הצלחנו, אבל זה לא אומר שאי אפשר להצליח בזה. לכו תדעו, אולי ברגעים אלה מישהו בישראל יושב ומתכנן עם חברת הפקה כלשהי את הסדרה הישראלית בת ה-20 פרקים, 15-18 דקות כל אחד, כל פרק על נושא אחר, כמו הסדרה החדשה של Vox לנטפליקס. אולי.
אולי מישהו אחר יצליח במקומנו במשימה הזו.
ואולי, אולי אולי אולי, אולי אלה יהיו אנחנו, פשוט בניסיון הבא.
בעוד שנה.

11.
הבוקר פינינו את הבית. לא יודעים לאיזה בית נחזור בעוד שנה. נפרדנו מהחברים, מהמשפחה, מהשכנים שהפכו להיות חברים מאוד קרובים שלנו. נפרדנו מהיער, מהחומוס, מאינספור חפצים שהיו לנו בבית בלי צורך. קשה לי מאוד לדמיין כיצד יראו החיים החדשים שלנו שם. כיצד יראו הלימודים, כיצד הילדים יסתגלו לשפה זרה, כיצד נסתגל כולנו לתרבות אחרת. זה מרגש, ומפחיד, ומסקרן, והכל מהכל.
זו עומדת להיות הפעם הראשונה באחת עשרה השנים האחרונות שבה אני אתנתק לחלוטין. עיתונות הוא מקצוע כל כך אינטנסטיבי. כל עיתונאי פעיל יספר לכם ששוטף זה הדבר השוחק ביותר בעולם. קשה להרים ממנו את הראש. ואז, בבת אחת, ניתוק מוחלט.
אני מצפה לניתוק הזה. לא לקבל הודעות וואטסאפ, לא לקבל הודעות לעיתונות, לא לקבל טלפונים. כיביתי את כל הפושים. אני שוקל למחוק את טוויטר ופייסבוק מהטלפון שלי, אבל בינתיים עוד אין לי את האומץ לעשות את זה באמת.
חשבתי לכתוב ספר. אם יש לכם רעיון, ספרו לי. אולי אחזור לכתוב כאן יותר, כמו פעם, אולי לא. אולי אסתום את הפה דיגיטלית עד שאחזור באוגוסט הבא. אולי לא.
זה אחד הדברים שאני הכי מחבב במצב טיסה הזה שאני נמצא בו: שאני פשוט לא יודע מה הולך לקרות עכשיו.

חקירת אלוביץ – דברים שהתפזרו

1.
ככל שאני מבין, החקירה של רשות ניירות ערך בבזק מתמקדת בשני אזורים: הראשון הוא האם נעשו מעשים פליליים תוך כדי העסקה שבה בזק (בשליטת שאול אלוביץ) קנתה את מלוא השליטה בחברת הטלוויזיה בלווין יס (מידי שאול אלוביץ). מעשים פליליים כאלה יכולים להיות העברות מידע בין מקורבים של אלוביץ שישבו בוועדות שונות שדנו בנושא לאלוביץ עצמו וכו' בניגוד לחובת הנאמנות לחברה עצמה וכו.
האזור השני שבו מתמקדת החקירה היא מה קרה לאחר העסקה. ובפרט, האם בכירים בבזק פעלו באופן לא חוקי על מנת לשרת את האינטרס של אלוביץ, בניגוד לאינטרס של בזק, ועזרו לו לקבל עשרות מיליונים לכיסו אם לא יותר.

2.
לגבי מהלך העסקה עצמה, כתב תביעה שהוגש לאחר שהעסקה הושלמה (בידי עו"ד אופיר נאור. כתב תביעה שנדחה פשוט כי נאור לא היה מהיר מספיק והוגשה תביעה זהה לפניו ולכן היא התקבלה) חשף שורה ארוכה של דברים פסולים שנעשו בזמן העסקה הזו, הכל לכאורה כמובן. זה כתב תביעה מהמם, שווה לקרוא אותו. אני ממש מכה על חטא שלא התעניינתי בנושא בזמן אמת.
*
הנה זה, בתמצית רבה: דירקטוריון בזק הקים ועדה מיוחדת שתדון בעסקה מול החברה הפרטית של אלוביץ (יורוקום) שמחזיקה חצי ממניות יס. אחד מהאנשים שהוועדה ניהלה מולה את המשא ומתן הוא עמיקם שורר, יד ימינו של אלוביץ, שהיה אחד הנציגים של חברת יורוקום לניהול המשא ומתן. רק שעמיקם שורר כיהן באותה תקופה גם בתור דירקטור בבזק, מטעמו של אלוביץ. זה לא הכפל היחידי בסיפור הזה. אחד מחברי הוועדה המיוחדת לבחינת העסקה היה הדירקטור מרדכי קרת. לפני שקרת התמנה לדירקטור בבזק – לא סתם אלא דירקטור חיצוני, כלומר לא מטעמו של בעל השליטה – הוא כיהן במשך 9 שנים כדירקטור בחברת יורוקום של שאול אלוביץ. יותר מזה, קרת העיד על עצמו במשפט אחר כי הוא התקשר לשאול אלוביץ לאחר שהוא קנה את בזק וביקש להתמנות לדירקטור חיצוני בחברה. בקיצור, בין אחד הדירקטורים שישב בוועדה לבחינת העסקה, שהיתה אמורה להיות בלתי תלוי לחלוטין, היה קשר אישי ארוך שנים עם אלוביץ.
זה לא נגמר פה.
בנק ההשקעות האמריקני ג'יי.פי מורגן נשכר בתור יועץ לחברת יורוקום סביב העסקה, אבל היה גם אחד מבעלי המניות הגדולים בבזק ובסופו של דבר הצביע בעד העסקה. גם בנק ההשקעות מריל לינץ' בסיפור דומה – נתן ייעוץ והערכת שווי לבזק סביב העסקה, למרות שהוא גם בעל מניות בבזק והצביע בעד העסקה.
זה לא נגמר פה.
אותו בנק מריל לינץ' שנתן ייעוץ לבזק הכין עבורה הערכת שווי לחברת יס. באופן מוזר, השווי הזה הלך וגדל. בהתחלה כתבו הכלכלנים של מריל לינץ' שהשווי של יס אמור להיות 199 מיליון שקל. אבל אז התחיל מסע לחצים, בין היתר של מנכ"לית בזק עצמה סטלה הנדלר, לפיו השווי של יס לחברת בזק הוא גבוה יותר, כי רכישת יס תאפשר לבזק ליהנות מסינרגיה בין החברות.
למה מנכ"לית חברה מנסה להגדיל את השווי של חברה שהיא קונה במקום להפחית אותו? האינטרס של בזק הוא לשלם על יס כמה שפחות, לא כמה שיותר. לא ברור.

2.5
מה שכן, זו לא הפעם הראשונה. לפני שהיתה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר כיהנה בתור מנכ"לית הוט. וגם באותה תקופה, תראו איזה קטע, עברה תחת ידיה עסקת בעלי עניין. אז זו היתה עסקה שבעל השליטה בהוט, פטריק דרהי, רצה לעשות. האמת שזה כל כך דומה לסיפור של בזק-יס שזה מהמם.
ביולי 2011 חברת הוט הודיעה שהיא עומדת לרכוש את מירס – זוכרים את מירס? – מידי בעל השליטה במירס פטריק דרהי. כן, אותו דרהי שהוא גם בעל השליטה בהוט. בכל פעם שמישהו רוצה למכור לחברה ציבורית את החברה הפרטית שלו, זה סימן טוב שמשהו דפוק פה. כי אם זו חברה כל כך טובה, למה אתה רוצה למכור אותה?
בקיצור, בהתחלה הוט הודיעה שהיא תקנה את מירס במחיר 1.3 מיליארד שקל. בעסקה ההיא מלוא הסכום היה במזומן, בלי קשר אפילו לביצועים של מירס בעתיד. מישהו שלקח חלק בעסקה הזו סיפר לי שהוא לא הבין למה המנכ"לית הנדלר להוטה כל כך על הסכום הגבוה הזה מבלי בכלל להתחשב בתוצאות של מירס. רק אחרי שגופי הפנסיה הישראלים עשו קולות של התנגדות, הסכום רוכך מעט וירד ל-750 מיליון שקל ועוד 450 מיליון שקל בעתיד רק אם מירס תעמוד ביעדי ביצוע שהוצבו לה.
בקיצור, הנדלר כבר היתה בסרט הזה.

2.75
בחזרה לעסקת יס-בזק. בהמשך ללחץ שהפעילה הנהלת החברה הערכת השווי של יס עלתה ועלתה עד שהגיעה ל-680 מיליון שקל במזומן + 200 מיליון שקל בהמשך (אחרי שיוציאו נייר מרשות המסים שאומר שבזק תוכל ליהנות מקיזוז מס בגלל ההפסדים של יס) + 170 מיליון שקל שיגיעו בהמשך אם יס תציג ביצועים טובים בשנים 2015-2017.

3.
הפסקה האחרונה חשובה פה, כי זה בדיוק מה שקרה. יס הראתה ביצועים טובים בשנים 2015-2016, חרף ירידה במספר המנויים וחרף הגברת התחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית (התפשטות עידן+, כניסת סלקום טי.וי, נטפליקס ואמזון וכו'). איכשהו מספר המנויים יורד, אבל הביצועים של יס משתפרים (וליתר דיוק, תזרים המזומנים החופשי, שהוא הפרמטר שנבחר בשביל לדעת אם אלוביץ יקבל עוד 170 מיליון שקל או לא, השתפר).
הרשות חוקרת אם אלוביץ או אנשים מטעמו (נגיד, הבן שלו, עורכת הדין המקורבת אליו וכו') עשו פעולות בלתי חוקיות בשביל לגרום למנכ"ל יס וסמנכ"ל הכספים של החברה להגדיל את התוצאות של יס באופן מלאכותי.
הם לא היו צריכים לעשות את זה לאורך זמן ממושך מדי. הם היו צריכים רק שהתוצאות של יס בשנת 2016 יהיו טובות, ולעזאזל שנת 2017. למה? כי הסכם העסקה קובע שאם משרד התקשורת יאשר לבזק לבטל את ההפרדה המלאכותית בינה לבין חברת יס, אלוביץ יקבל את ה-170 מיליון בלי קשר לביצועים של יס בשנת 2017, אלא רק בהתבסס על 2015-2016.
ומה קרה ממש בימים האחרונים של שנת 2016? מנכ|ל משרד התקשורת הוציא פתאום מכתב מפתיע שבו הודיע לחברת בזק שהוא מתכוון לבטל את ההפרדה בין בזק ליס. אלמלא כל הרגולטורים האחרים נעמדו על הרגליים האחוריות (משרד האוצר, למשל) ואלמלא מבקר המדינה התערב וביקש לעצור את התהליך, ייתכן מאוד שזה כבר היה מאחורינו, ואלוביץ היה מקבל את מלוא הסכום (הוא טרם קיבל את כולו, אבל חברת בזק רשמה התחייבות של 84 מיליון שקל עבור אלוביץ בדוחות הכספיים).

4.
איך מנפחים את התוצאות של יס ב-2016? מקטינים את ההוצאות. למשל, דוחים תשלומים לספקים (יוצרי תוכן, למשל), או מקטינים את היקף ההשקעות, או גם וגם. מה שכן, אלא אם לרשות יש עדויות מרשיעות קשיחות מאוד – סמסים, מיילים, הקלטות של שיחות טלפון, עדויות בעל פה, מסמכים – יהיה לה קשה להוכיח שזה נעשה בכוונת מכוון בשביל לבשל את המספרים של יס.
מישהו שעבד שם כתב לי שהדבר הזה קרה כמעט כל סוף שנה – דחיית תשלום לספקים. לכו תוכיחו שזה קשור דווקא לאלוביץ. לכן, מאחר שהרשות נכנסה עמוק לסיפור הזה, אני מהמר שיש לה את אותן עדויות מרשיעות קשיחות. אחרת זה חתיכת הימור.

5.

זו לא הפעם היחידה מאז שאלוביץ קנה את השליטה בבזק ב-2010 שבזק מבצעת עסקאות בעלי עניין, כלומר משלמת כסף לאלוביץ לכיס הפרטי שלו. היא עשתה את זה ב-2012 כשיס קנתה שירותי לוויין מחברת חלל תקשורת של שאול אלוביץ, וגם ב-2017 באותו סיפור, ובין לבין גם קנתה ממירים ליס מחברת יורוקום של אלוביץ ויש עוד.

לאלוביץ יש סיבה לחלוב את בזק. הוא קנה את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל, רובם ככולם בכסף שהוא לווה מהבנקים. בגלל שיטת הפירמידה, אלוביץ הוא בעל השליטה בבזק אבל בתכלס הוא החזיק בה (בזמן עסקת בזק-יס) רק 14%. היום הוא מחזיק אפילו פחות (9%). זה היתרון והחיסרון של שיטת הפירמידה – מצד אחד אתה שולט בחברה גדולה עם מעט כסף יחסית. מצד שני, בשביל להחזיר את החובות שלך אתה מוכרח לחלוב את החברה בכמויות היסטריות.

על כל שקל דיבידנד שאלוביץ משך מבזק, הוא קיבל רק 14 אגורות בזמן שהכסף הזה טיפס במעלה הפירמידה העסקית שלו. מאז שהוא קנה את השליטה בבזק, היא חילקה דיבידנדים בסכום מצטבר של כמעט 18 מיליארד שקל. אבל מתוכם אלוביץ ראה רק 2.5 מיליארד שקל, בערך. יש לו עוד סכום גדול להחזיר.

לכן, השיטה הטובה יותר היא לחלוב את בזק מהצד. כלומר, לגרום לבזק לשלם כסף שמגיע לכיס של אלוביץ ישירות, בלי כל השרשור של הפירמידה, או לפחות כמה שפחות ממנו. עסקת בזק-יס, במסגרתה בזק שילמה ישירות לאלוביץ (כלומר, לחברת יורוקום שבשליטתו הישירה יחד עם אחיו) סכום מצטבר של מיליארד שקל, היא דוגמא לאיך עושים את זה חוץ מלמשוך דיבידנד אגרסיבי.

ואם זה נשמע לכם כמו ממבו ג'מבו של שוק הון כזה שלא קשור אליכם בשום צורה, אז הנה משהו שאמר לי מישהו שעובד בחברה כבר הרבה מאוד זמן (לא ציטוט ישיר, אבל אלה המלים שהוא השתמש בהן): כבר כמה שנים שאנחנו מרגישים שהחברה נאנסת.

וכשזה קורה, זה אומר שיש פחות השקעה בתשתית, כלומר פחות רוחב פס, כלומר קצב אינטרנט ממוצע של 40-50 מגה בלבד, עם קצב העלאה של 3 מגה בסך הכל.

שי לימונדה (חיות כיס, פרק 15#)

הפרק הזה של חיות כיס זמין להאזנה כאן

פתיח

השבוע פגשתי אדם בשם שי וינינגר. לפני פחות משנה הוא השיק חברת ביטוח חדשה.

ש: איך הגעת לזה? ביטוח זה אחד הדברים הכי משעממים שאפשר להעלות על הדעת.
ת: מסכים איתך.
ש: ועוד היית בחברה מגניבה כזו, פייבר. זה מגניב, זה ורסטילי.

ממש. שאלה מצוינת… הנושא הזה העסיק אותנו המון, את דניאל ואותי אם זה הדבר הנכון להתעסק בביטוח אם זה לא אפור נורא. לי זה היה קשה כי באתי מרקע של עיצוב ודברים צבעוניים וחיים. ואני חייב להודות שלמשך תקופה מסוימת נטיתי ללא. ואז פתאום היה לי איזו הבנה כזו שבעצם העובדה שהתחום הזה כל כך אפור, כל כך משעמם, כל כך ישן, זו בדיוק ההזדמנות. זה כמו ללכת באזור של דה אפור ושרוף ולהרים דגל ש מצעד הגאווה אתה תראה אותו מקילומטרים ותתפוס את תשומת הלב של כל מי שבאזור. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים. הקשת הצבעונית הזו בעולם אפור מאפשר לנו יתרון תחרותי אדיר על פני המתחרים.

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.  מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

מייסדי Lemonade. משמאל: שי וינינגר.
מימין: דני שרייבר (קרדיטצילום: יעל וויסנר-לוי)

1.

שלום וברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן באמת, אני שאול אמסטרדמסקי. בחיות כיס אנחנו אוהבים לתת את הבמה לסטארט-אפים עם סיפור מעניין, ולמונייד הוא סטארט אפ כזה.
בכל אופן, גם אם השם שי וינינגר לא אומר לכם כלום, סביר מאוד להניח ששמעתם על fiverr. פייבר היא סוג של שוק אינטרנטי שמאפשר לכם למצוא מישהו שיעשה לכם איזו עבודה שאתם צריכים ב-5 דולר או יותר. צריכים לוגו חדש לעסק שלכם? יש איזה dude בג'מייקה שממש טוב בזה, ומוכן לעשות את זה ב-5 דולר. צריכים מישהו שיחבר לכם ג'ינגל למשהו? יש איזו מישהי במינכן שזה מה שהיא עושה, וזה יעלה לכם רק 5 דולר.
פייבר היא הסטארט-אפ הקודם של שי וינינגר. איפשהו במהלך 2015 הוא התחיל לעבוד עם דניאל שרייבר, בעצמו יזם הייטק סדרתי, על הקמת סטארט-אפ חדש: למונייד. בזמן ששרייבר הוא המנכ"ל של למונייד שי וינינגר מגדיר את עצמו, ובכן, chief lemonade maker, כלומר שהוא אחראי בעיקר על פיתוח המוצר עצמו.
ומה זו למונייד? זה כבר תלוי איך אתם מסתכלים על זה.
ש: למונייד היא בעצם סוג של מאשאפ בין חברת ביטוח לבין סטארט אפ כלומר חברת הייטק, מה אתם יותר?
ת: לגמרי חברת הייטק
ש: כלומר אתם חברת הייטק שהביזנס שלכם בעצם הוא ביטוח
ת: נכון.
להמשך קריאה

הסיפור המטריד עם ניסן סלומיאנסקי

1.
הסיפור הזה עם ניסן סלומיאנסקי מוציא אותי מדעתי מסיבה מרכזית אחת: ידעתי. אני ממש לא הסיפור פה ולא מנסה להיות כזה, אבל העובדה שידעתי ולא עשיתי כלום מעצבנת אותי ואני רוצה לנסות לחשוב רגע בקול רם האם אפשר למצוא פתרון.

אזקק שניה את הבעיה שמטרידה אותי:
גבר מטריד נשים. הנשים אינן רוצות להתלונן. אני לא מאשים אותן ולא שופט אותן. המחיר האישי שעלול להיות כרוך בתלונה במשטרה ובחשיפה פומבית הוא אדיר. אישה מספרת למישהו או למישהי שהוטרדה בידי אדם ספציפי. מה אותו אדם שמכיר עכשיו את הסיפור יכול לעשות בקשר לזה?
הוא אינו יכול להפר את האמון שהאישה נתנה בו כחבר, כך שהוא אינו יכול ללכת להתלונן במקומה. המצב הזה יוצר את הבעיה: יש מטריד, יש אנשים שיודעים שהוא מטריד, ובכל זאת הדבר לא נעשה פומבי, ולכן המטריד ממשיך להטריד.

כך שיותר מהכל, אני מחפש מנגנון שלכל הפחות יסמן את המטריד באופן פומבי, בשביל שיהיה מעליו ענן מספיק כבד, כך שלכל הפחות יהיה לו יותר קשה להמשיך להטריד.

2.
מה שממש הביא לי את הסעיף הבוקר במיוחד היתה התגובה הדוחה של ניסן סלומינאסקי. הנה היא בציוץ של דפנה ליאל מחדשות 2:

התנהלותו הלבבית. אתם מבינים? התנהלותו הלבבית. רוצה לראות איך היה מגיב לו מישהו היה מתנהל בצורה לבבית כזו על הבנות שלו. העולם שייך לגברים שלא מבינים מהחיים שלהם, שלא מבינים מה הידיים הגועליות והחרמניות שלהם עושות. או שמבינים ולא רוצים להבין. כך או כך, זה גועל נפש. נקודת האור: גם זה זמני.

3.
אחרי שצייצתי משהו על כך שדרוש פורום תקנה גם בציבור החילוני, מתן קאופמן ואחרים העירו שמנגנונים כמו פורום תקנה הם בעייתיים. האמת שהציוץ של מתן ממש קולע. הנה:

בעיקרון, אני מסכים. בעולם אידיאלי אין מקום לפורום תקנה. המשטרה צריכה לטפל בהטרדות מיניות, לחקור אותן, ולהביא להגשת כתבי אישום במקרים שנמצאה התנהגות פלילית.
ובכל זאת, שתי שאלות: ומה אם זה לא פלילי, אבל עדיין מטריד? ולא פחות חשוב מזה: מה אם המתלוננות אינן רוצות להתלונן? מה אם הן אינן רוצות את מחול השדים שייפתח לאחר מכן, מה אם הן אינן רוצון ששמן יושחר, מה אם הם אינן רוצות את החשיפה? זה גופן, אלה החיים שלהן, זכותן?
בשביל להגן על נשים אחרות מפני אותם מטרידים קם פורום כמו פורום תקנה. אני לא מת על השיטה הזו בכלל, אבל היא לפחות מהווה תחליף לכשל שקיים – המנגנון הממוסד לא נותן מענה מספיק טוב.
אגב, כפי שהעירו אחדים בטוויטר, גם המנגנון של פורום תקנה אינו מספיק טוב. המקרה של ראש מועצת גוש עציון לשעבר דוידי פרל ממחיש זאת היטב. במקרה ההוא, פורום תקנה לא סיפק את הסחורה. מה שהביא בסוף לכך שפרל פרש, ולמעשה מוקע מהחיים הציבוריים – כפי שראוי שייעשה בכל מטריד ומטריד, משל היו מצורעים – היה הלחץ הציבורי של הקהילה המקומית. אנשי הקהילה המקומית הקיאו את פרל מתוכם ואמרו – אתה לא תהיה המנהיג שלנו, לא תהיה חלק מאיתנו.
זה בדיוק מה שאני מחפש.
זו לא אנרכיה. קיומם של מנגנונים מוסדיים לטיפול בעניינים האלה לא צריך לייתר את הקהילה מלהיות מעורבת. להיפך. קהילה חזקה פועלת גם כשיש מנגנונים ממוסדים טובים. זה מה שהופך אותה לקהילה.

4.
ולכל מי שחושב שמצב כזה יפגע בגברים ויביא לתלונות שווא:
כל עוד מאזן הכוחות מופר בצורה בוטה כל כך לטובת הגברים, so be it.
תאמינו לי, אני יודע באופן אישי.