הערות שוליים על הראיון של נתניהו לשרון גל

ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק ראיון כלכלי לתכנית של שרון גל בערוץ 13. ברכות. ראש הממשלה אוהב להתראיין אצל שרון גל. זו הפעם השלישית שהוא מתראיין אצלו בתוך חודשים ספורים, הפעמיים הקודמות היו ימים בודדים לפני הבחירות שנערכו אי אז באפריל (מועד א׳), כך שזה עקבי.

גל שאל את נתניהו מספר שאלות ישירות על הגירעון הגדול שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתו. נתניהו, בגרון ניחר ובעיניים עייפות ניסה להתנער מעניין הגירעון. אבל בניגוד לפעמים קודמות, בהן נתניהו שלט בחומר שליטה מוחלטת, הפעם זה נראה כאילו ראש הממשלה תלוש לחלוטין מההתנהלות הכלכלית של הממשלה שלו.

על ההתחלה, גל שאל את נתניהו – ״אדוני ראש הממשלה, האם תוכל להבטיח שלא תעלה מסים בשביל לסגור את הגירעון?״. נתניהו ענה בתשובה מתחמקת – ״למה אתה חושב שצריך לסגור את הגירעון בהעלאת מסים?״. אה, זה קל, שרון גל לא ענה לו, אבל היה יכול לו היה רוצה, זה בגלל שבנק ישראל אומר. וגם משרד האוצר. וגם יש להם סיבה טובה.
תראו:
במסמך שמשרד האוצר עצמו חיבר והציג לממשלה על הגירעון הצפוי בשלוש השנים הקרובות הוא פירט במפורש שהגירעון מגיע משני צדדים. הוא מגיע מצד ההוצאות – כלומר שהוצאות הממשלה חורגות ב-9 מיליארד שקל ממש שמותר לה – אבל הוא מגיע גם מצד ההכנסות ממסים. למעשה, החור בצד ההכנסות גדול בהרבה מהחור בצד ההוצאות – כמעט 14 מיליארד שקל. במלים פשוטות – בקופת המדינה אין מספיק הכנסות ממסים בשביל לתמוך בתקציב שהממשלה רוצה. או שתעלו מסים, או שתקצצו דרמטית את התקציב, או שתחיו עם מינוס מאוד גבוה. זה מעגל שאי אפשר לרבע.

אבל לראש הממשלה נתניהו יש קונץ פטנט. הנה המשך התשובה שלו לשרון גל: ״אתה יכול להוריד גירעון על ידי קיצוץ בהוצאות, דרך אגב זה גם עדיף. זה מה שאני מתכוון לעשות. זה גם מה שעשיתי בפעמים קודמות״.
וזה, איך אני אגיד את זה בעדינות, זה ממש לא נכון, מכל הכיוונים.
דבר ראשון, זה נכון שטכנית אפשר לסגור את הגירעון הזה – כל גירעון – על ידי קיצוץ בהוצאות. אבל במקרה של ממשלת ישראל, היא תצטרך לקצת יותר מ-20 מיליארד שקל בשביל לסגור את הגירעון מבלי להעלות מסים. ב-2011, על הרבה הרבה פחות מזה, מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות. ומאחר שישראל גם ככה בתחתית ההוצאה הציבורית בהשוואה בין לאומית – כלומר שמרבית מדינות ה-OECD מוציאות על שירותים ציבוריים יותר מישראל ביחס לתוצר שלהן – זה אומר שהממשלה לא באמת יכולה לקצץ. ואם כל הטיעונים האלה לא משכנעים אתכם, אז קחו רק את עניין הביטחון: נתניהו עצמו אומר בכל הזדמנות בחודשים האחרונים שהוא מתכוון להוסיף לתקציב הביטחון עוד 4 מיליארד שקל לפחות בשנה. איך בדיוק הוא מתכוון להוסיף את כל הכסף הזה ולקצץ בהוצאות? על מי הוא עובד?
דבר שני, כשנתניהו טוען שהוא כבר עשה את זה בעבר – קיצץ בגירעון על ידי קיצוץ בהוצאות – הוא מתכוון לתקופה שבה כיהן בתור שר אוצר. וזה נכון, הוא אכן עשה את זה. אבל מאז חלפו 15 שנה. כראש ממשלה, נתניהו לא רק שלא עשה את זה, אלא עשה את ההיפך. בתקופתו כראש ממשלה המגזר הציבורי גדל, ההסתדרות קיבלה הטבות מפליגות בדמות חוקי עבודה שראש הממשלה נתן לה להעביר (למשל, שבשביל להקים ועד במקום עבודה יהיה מספיק להביא חתימות משליש מהעובדים במקום חצי), והסכמי שכר מפנקים. נתניהו של 2020 הוא כבר מזמן לא נתניהו של 2005.

שרון גל לא הירפה. ״למרות גירעון של 51 מיליארד שקלים, אתה ישן רגוע בלילה?״, הוא שאל את ראש הממשלה. ונתניהו, שנראה שלא ישן כבר כמה לילות, אם כי לא בגלל הגירעון, ענה תגובה מגומגמת. פתאום, הבין שאולי לא כדאי להבטיח יותר מדי דברים שלא יוכל לקיים, אז שינה טיפה את הגרסה שלו: ״אני מקווה שלא נצטרך להעלות מסים, אני אעשה הכל כדי שלא נצטרך, משום שהעלאת מסים, כללית בוודאי, לא רק שלא מאיצה את הצמיחה היא יכולה גם לפגוע בה, ובסוף תשלם גם בהכנסות״.
נו, לפחות נתניהו מתקרב יותר אל האמת – הוא כבר לא מתחייב יותר שיסגור את הגירעון רק על ידי קיצוץ בהוצאות, פתאום הוא מודה שייתכן, אם ייצטרך, חס וחלילה, גם יעלה מסים. אם זה יקרה – וסיכוי סביר שזה יקרה – זו לא תהיה הפעם הראשונה. נתניהו כבר העלה מסים בעשור האחרון, יותר מפעם אחת. הוא עשה את זה בתקופת המשבר הכלכלי כששטייניץ היה שר אוצר, הוא עשה את זה כשיאיר לפיד היה שר אוצר, ועשה את זה שוב גם כשכחלון היה שר אוצר. בכל פעם לא היתה לו ברירה, בכל פעם מסיבה אחרת, כי כזו היא המציאות – היא לא שואלת אותך.

ואז, אז הגיע החלק המשונה ביותר בראיון. גל שאל את נתניהו: ״אדוני ראש הממשלה, הגירעון הפתיע אותך?״ ונתניהו כמעט ירה עליו בחזרה את התשובה – ״לא״.
פשוט ככה – ״לא״.
אחרי זה היתה דממה של שניה או שתיים, ואז נתניהו הבין שאולי אמר איזו שטות, כי הוא התחיל לגמגם ״אני לא יודע אם זה 51 (מיליארד שקל), יש נתונים כאלה ואחרים, אני לא חושב שהוא כזה גדול, אבל כבר דיברתי בגירעונות גדולים יותר, באופן יחסי למה שהיה במקומות אחרים, אם אתה מהוון אותם, גם גירעונות גדולים יותר״.
נשבע לכם, זו התשובה המדויקת שלו, מילה במילה.
זה בסדר, אף אחד לא הבין למה הוא התכוון.

אבל בואו נחזור שניה ל-״לא״ הזה של נתניהו. לא, הגירעון לא הפתיע אותו. מה זה אומר בעצם? זה אומר שראש הממשלה ידע שהוא מוליך את הממשלה שלו לגירעון שגבוה ממה שהממשלה עצמה הגדירה בחוק? כי הגירעון זו לא סתם משאלת לב של קומץ כלכלנים בירושלים וכמה עיתונאים משועממים. הגירעון נקבע בחוק התקציב על ידי הממשלה והכנסת. זה יעד שהממשלה מחויבת לעמוד בו. משרד האוצר צריך לעשות הכל בשביל לא לסטות ממנו, ככל שהוא יכול. אם ראש הממשלה טוען שהוא ידע שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה – כי עובדה, הוא לא הופתע ממנו – יש כאן בעיה רצינית. כמה זמן בדיוק ידע ראש הממשלה שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה? מדוע לא דרש משר האוצר לטפל בגירעון ולעשות כל מה שצריך בשביל להוריד אותו? האם זה קשור לעובדה שעד לאחרונה ראש הממשלה ושר האוצר היו יריבים פוליטיים ממפלגות מתחרות? אני שואל כי פשוט ב-2012, כששטייניץ היה שר האוצר ולא היווה שום איום פוליטי על ראש הממשלה, נתניהו פעל להפחתת הגירעון על ידי העלאת המע״מ ומסים אחרים למרות שהיה לקראת בחירות. גם אז הגירעון היה בערך 4%, וגם עתה הוא בערך 4% (כך שלא, הוא לא היה גדול יותר פעם, לא באחוזים ולא בשקלים), רק נתניהו הוא זה שהשתנה. פעם היתה לו אחריות תקציבית, היום אין לו.

אחרי זה גל ונתניהו עברו לדבר על מחירי הדיור ועל מערכת הבריאות, אבל התשובות של נתניהו היו מפוזרות ולא קוהרנטיות, ועד מהרה הוא עבר למנות את הרפורמות הכלכליות שעשה – 60! – ועד מהרה הראיון הפך להתקפה על התקשורת. נתניהו התרגז על השאלות של גל ותקף אותו, בשם נציג התקשורת הישראלית, על כך שהתקשורת לא מתמקדת בהצלחות, אלא רק מותחת עליו ביקורת.
תקף את שרון גל, כן? האיש שהיה חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, שבכל הזדמנות שיש לו תוקף בעצמו את התקשורת, כן?
ועל זה פשוט כבר אין לי מה להגיד.

(התפרסם גם כאן)

שלושה סיפורי ילדים

0.
קודם כל, קצת מוזיקה:

1ֿ.
ועכשיו, בקשר למוזיקה הזו.
הסרט האחרון שראיתי עם אורן בקולנוע היה פדינגטון הדב 2. זה היה לפני שנסענו לכאן, כשהוא היה בן חמש, אולי קצת פחות. הוא לא רצה ללכת לסרט. הוא ממש הפציר בנו שלא נלך. אבל בכל זאת הלכנו, ארבעתנו. במהלך הסרט, באיזה קטע מפחיד כלשהו, הוא ביקש שניצא. אבל חיבקנו בו ושכנענו אותו להישאר. הוא נשאר, אבל כשיצאנו מהסרט הכריז באופן חד משמעי: ׳אנחנו לא הולכים יותר לסרטים בקולנוע. לא רוצה!׳

כמעט שנתיים חלפו מאז. אבל ביום שישי הקודם, אחרי מסע שכנועים די קצר, הוא הסכים והלך איתי שוב לקולנוע. הלכנו לראות את פרוזן 2. האם הוא אהב את הסרט? ובכן, ברגע שיצאנו הוא ביקש שנלך לראות אותו שוב. ומאז, בכל יום, הוא ביקש שוב. ושוב. ושוב.

אורן טוען שהשירים בפרוזן 2 יפים יותר מאשר בפרוזן 1. ואני, מה אגיד לכם, אני ברגשות מעורבים. לגבי פרוזן 2 באופן כללי, וגם לגבי השירים. ברגעים, אני חושב ש-2 הוא סרט נהדר. ברגעים אחרים, אני חושב שהוא מורכב מדי, מתוק מדי, וחסר קתרזיס מדי ביחס לסרט הראשון.

אבל דבר אחד בטוח: יש בו חלק אחד מרגש בצורה בלתי רגילה, שמתכתב יפה עם החלק המרגש ביותר בסרט הראשון. והעניין הכי יפה בכך, הוא שלוקח לך זמן להבין למה אתה מתרגש. לוקח לך זמן – אוקי, לי לקח זמן – בשביל שהסאבטקסט יחלחל באמת לתוך הלב ויניע את השריר הרדום שבו.

בשביל לא לספיילר את הסרט השני, אני רוצה לדבר על הסרט הראשון. שיר הנושא של הסרט הראשון – Let It go – הפך להיות להיט ענק. לפי ויקיפדיה, בשנה שאחרי שהסרט יצא, הסינגל של השיר נמכר ב-11 מיליון עותקים, התברג בצמרת מצעדי השירים במדינות שונות, זכה בפרסים, ומה שאתם לא רוצים.
המלכה אלזה, עד לפני שניה הנסיכה אלזה, שרה על כך שהיא רוצה להשתחרר, לתת לכוחות הפנימיים שלה לפרוץ, להפסיק לפחד שיראו אותה באמת. לכאורה, היא רוצה להיות מלכת השלג. בסאבטקסט…

בארוחת הערב הקשבנו לשיר הזה. הילדים אכלו שניצל וקוסקוס, ואלזה שרה ברקע. כולנו אכלנו בדממה והקשבנו. וכשהקשבתי למלים ברוב קשב, הדמעות החלו לזלוג מעיני. הילדים היו שקועים בהאזנה ולא שמו לב, אבל האמת שלא היה לי אכפת לו היו שמים לב.

Don't let them in, don't let them see
Be the good girl you always have to be
Conceal, don't feel, don't let them know
Well, now they know!

Let it go, let it go
Can't hold it back anymore
Let it go, let it go
Turn away and slam the door!

מעולם לא התביישתי בנטיה המינית שלי, אבל זו לא חוכמה, כי אני שייך לרוב ההטרוסקסואלי. אבל יש לי חבר קרוב שיצא מהארון רק אחרי השירות הצבאי, ובמשך שנים נאלץ להדחיק ולהסתיר את הנטיה המינית שלו. לא סתם חבר, שלום שלום, אלא חבר קרוב ממש. אני זוכר כמה בשוק הייתי כשיצא מהארון בפני – במסגרת מסע יציאה כולל מהארון שערך. אני זוכר שכעסתי. לא הבנתי. הדעות החשוכות שלי מנעו ממני לראות את האדם שהיה כפי שהוא. נדרשו לי שנים – באמת, שנים – בשביל להבין שכולנו על הספקטרום הקווירי, ושאהבה היא אהבה, ולמי בשם אלוהים זה משנה מה הנטיה המינית של אדם.

It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me I'm free!

Let it go, let it go
I am one with the wind and sky
Let it go, let it go
You'll never see me cry!

אין לי שום ספק שהסאבטקסט הזה לא חלחל אל הילדים שלי. אני די בטוח שהוא גם לא חלחל אל רוב המבוגרים שצפו בסרט. האם דיסני היתה צריכה ללכת עד הסוף ולתת לאלזה להיות הדמות הקווירית המוצהרת הראשונה בתולדות סרטי החברה? קטונתי. הלוואי והיתה עושה את זה, אבל אני חושב שאפילו זה צעד חשוב בכיוון. במיוחד כשמביאים בחשבון שבפרוזן 2 אלזה עושה צעד משמעותי עוד יותר בכיוון היציאה שלה מהארון (לא רוצה לספיילר. אל תצפו שום דבר מוצהר, אגב, גם שם זה רק בסאבטקסט).

כשאלון ואורן היו קטנים, גרנו בירושלים. יד המקרה ואותו חבר שלי עבר להתגורר חמש דקות הליכה מאיתנו, יחד עם בן זוגו. כמעט בכל יום חמישי היינו אוכלים פיצה יחד, האכלנו זה את החתולים של זה ובילינו לא מעט זמן ביחד. מבחינת אורן ואלון הם גדלו לראות מודל אחר של זוגיות, שני גברים שגרים יחד. לא יכולתי לחשוב על מתנה גדולה יותר לבקש מהם.

Let it go, let it go
And I'll rise like the break of dawn
Let it go, let it go
That perfect girl is gone!

Here I stand
In the light of day
Let the storm rage on
The cold never bothered me anyway!

זה באמת שיר מרגש. באמת. עד דמעות. נעצבתי עד בלי די כשחשבתי על החבר שלי, נאלץ לחיות בשקר לאורך כל ילדותו, בחרותו ובגרותו, עד שהחליט באומץ לתת לעולם לראות את מי שהוא באמת, ולחיות את חייו באופן שהוא רוצה לחיות אותם, באופן שהוא מרגיש שלם.

אני לא יכול לדמיין אפילו כיצד זה מרגיש. אמנם תמיד הרגשתי אאוטסיידר בכל אשר פניתי, אבל מעולם לא ברמה הזו. לא ברמה שהייתי צריך להכחיש את מי שאני, את לב ליבה של זהותי, בפני העולם. איזה נטל כבד הוא הנטל הזה. נטל שאתה גורר באשר תלך. כמה אני שמח שהוריד אותו מהכתפיים שלו.

עכשיו תקשיבו לזה שוב, ותתרכזו חזק חזק במלים. השיר הזה מביא אותי לדמעות בכל פעם, כי המסר שלו, כמו עשרים וחמש השפות האלה, הוא אוניברסלי:

סליחה, חבר.

סליחה שלא ראיתי אותך על ההתחלה כמו שאתה. סליחה שכעסתי והפניתי לך כתף. סליחה שלקח לי זמן להבין. לפעמים אנשים כמוני צריכים נסיכה של דיסני שתפתח להם את הלב.

אני שמח שאורן אוהב את הסרט הזה.
יש מצב שבשבוע הבא אלך איתו שוב לפרוזן 2.

2.
כשהייתי בערך בן 15, אבא שלי נסע לחו״ל. תכל׳ס אני לא זוכר בן כמה הייתי בדיוק. אולי הייתי בן 10, אין לדעת. מה שאני כן בטוח הוא שזה היה אירוע נדיר – אבא שלי מעולם לא נסע לחו״ל. גם לא איתי. אלה היו ימים אחרים. השמיים לא היו פתוחים, פתח תקוה עוד לא היתה יעד מבוקש לזוגות צעירים, ומעמד הביניים של שנות ה-80/90 היה סתם מעמד ביניים, בלי כסף לבזבז.

אבל אז הגיעה איזו הזמנה לתחרות סיוף בקובלנץ, אוסטריה, ואבא שלי טס. אני לא זוכר אם הוא רק אימן או גם השתתף. בחיי, אני לא זוכר מזה כמעט כלום. זוכר רק מה ביקשתי שיביא לי:

נינטנדו.

באותה תקופה רק לילד הכי עשיר בכיתה שלי היה נינטנדו. וכשאני אומר הכי עשיר, אני מתכוון הכי עשיר. אבל ממש. בהפרש ניכר מהמקום השני. לילדים אחרים היה חיקוי זול – מגהסון – אבל לילד הכי עשיר היה נינטנדו. עם סופר מריו ודאק האנט ודונקי קונג והכל. היינו הולכים אליו אחרי בית הספר לשחק והקנאה היתה אוכלת אותי.

אז כשאבא שלי טס לאוסטריה – אוסטריה! – ושאל את אחי ואותי מה אנחנו רוצים שיביא לנו מתנה, התשובה היתה מיידית: נינטנדו.

אני לא זוכר כמה זמן אבא שלי היה בחו״ל באותה תחרות סיוף. כמה זה כבר יכול לקחת, שבוע? עשרה ימים? אני זוכר רק שזה לקח נצח. יום אחד, כנראה לקראת סוף הנסיעה, אבא צלצל. לא היו אז טלפונים סלולריים, ושיחות לחו״ל היו עניין מסובך, מסורבל ויקר. אמא שלי נתנה לי את הטלפון. אני לא זוכר שום דבר מהשיחה הזו, זולת שאלה אחד שאבא שלי שאל: האם אנחנו רוצים נינטנדו, או נינטנדו על בטריות?

אתם מבינים, הוא הלך לחנות – יש מצב שאני ממציא קצת, אבל זה מה שאני זוכר – ואמר למוכר האוסטרי שהילדים שלו רוצים נינטנדו. המוכר אמר לו ׳סבבה, יש לנו כזה, אבל יש לנו גם משהו חדש: נינטנדו על בטריות׳. אבא שלי לא ידע אם זה מתאים לנו או לא, אז הוא טרח והתקשר בשביל לבדוק. ואנחנו, ילדים קטנים מפתח תקווה, בשיחה בינ״ל שעולה הון תועפות, כזו שבקושי שומעים בה משהו, אנחנו לא ידענו מהחיים שלנו. וחוצמזה, גם היו לנו נסיבות מקילות: לא היה אינטרנט ולא היה גוגל ולא היה בכלל איך לבדוק, מה לעזאזל זה נינטנדו על בטריות?

אבל אבא אמר שהמוכר אמר שזה חדש. וחדש זה טוב. וחוצמזה, אם זה על בטריות, אולי זה אומר שאפשר לקחת את זה איתך לבית של חבר ולשחק איתו שם? בקיצור, הפור נפל די מהר: אבא, תביא נינטנדו על בטריות.

עוד כמה ימים שנדמו כמו נצח חלפו, ואבא חזר סוף כל סוף מקובנלץ, אוסטריה. ובאמתחתו קופסה.

אני לא זוכר אם הוא עדיין גר בבית בתקופה הזו, או לא. אני לא זוכר אם חזר הביתה ישירות מהשדה, או לא. אני לא זוכר שום דבר חשוב מהתקופה הזו, וכנראה שלא במקרה. אבל דבר אחד אני זוכר: כבר ברגע שהוא הוציא את הקופסה מהתיק הבנו שמשהו לא בסדר.

היא היתה קטנה.

ונינטנדו, ובכן, באותה תקופה נינטנדו היה דבר די גדול. הנה, כזה גדול:

סופר מריו לנצח

סופר מריו לנצח

ואילו הדבר שאבא הביא היה קטן. הנה, כזה קטן:

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

והכי גרוע? זה בא עם משחק של גולף. גולף!

כן, זה היה גיימבוי: נינטנדו על בטריות. לא צבעוני. לא מתחבר לטלוויזיה. אי אפשר לשחק בו בשניים.

אין לי מלים לתאר את מפח הנפש שלי. חיכינו כל כך הרבה, הציפייה שלנו היתה כל כל דרוכה, עד שאני מסוגל להרגיש את האכזבה שהכתבה בי עד היום, בחלוף אלוהים יודע כמה עשורים. אכזבה של ילד שהבין שנסגר חלון ההזדמנויות הזעיר שלו להפוך למקובל, נסגרה האפשרות שלו להזמין חברים לשחק איתו בנינטנדו, נסגר הצוהר שלו להראות לחבריו שגם הוא שווה, שגם הוא חבר באותו מעמד סוציו אקונומי שהם.

נינטנדו על בטריות. טפו.

*

השבוע, כמה עשורים אחרי היום ההוא שאבא חזר מקובלנץ, אוסטריה, חזרנו אנחנו מחופשה משפחתית קצרה בוושינגטון, דיסי. היום שבו חזרנו היה יום שבת, 30 בנובמבר. כשחזרנו, אחרי נסיעת לילה ברכבת. חיכתה לנו מתחת לבית חבילה מאמזון. זה עסק די שגרתי כאן, אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הפעם זו היתה חבילה מיוחדת.

לא קניתי שום דבר בבלאק פריידי (אני משקר, כמובן, קנינו מעילי חורף לילדים ב-50% הנחה). לא טלוויזיות ולא אזניות ולא מכשירי חשמל ולא שום דבר, למרות שהפרסומות והמודעות של כל הדברים בעולם קפצו עלי מכל הכיוונים בשבועיים שלפני הבלאק פריידי. באמת, זה היה טירוף שאין כדוגמתו.

לא קניתי כלום בבלאק פריידי, זולת דבר אחד: נינטנדו. סוויץ׳.
גם על בטריות, אבל גם מתחבר לטלוויזיה!

20-30 שנה אחרי הנסיעה ההיא של אבא שלי לחו״ל, הילדים שלי ואני יושבים על הספה בסלון הקטן שלנו. כמו גם אז היום יש לנו ספת בד אפורה. אבל מלבד הספה, הכל השתנה. אבא כבר גר במקום אחר. הקים משפחה אחרת, וטוב לו. אני חי כבר שנה שניה בארה״ב עם אהובתי ושני ילדי, הכי רחוק שרק אפשר מפתח תקווה. השמיים פתוחים והכסף זמין יותר, והגיע הזמן לסגור מעגל.

וכן, זה קצת אידיוטי ושטחי ומה שאתם לא רוצים לסגור מעגלים על ידי חפצים. אבל פייר? לשבת ולשחק עם הילדים שלי במריו קארטס, להתבאס מזה שהם קורעים אותי ואז לקרוע אותם בחזרה, וואלה, מה אגיד לכם, אני יכול לחשוב על דברים גרועים מאלה.

3.
לפני כמה שבועות ילדי כיתות א׳ בבית הספר של הילדים הכינו הופעה קטנה להורים. זה היה במסגרת משהו שקורה כאן פעמיים בשנה בכל כיתה – Family Breakfast. ההורים מכינים קצת אוכל (חחח, אמרתי מכינים. התכוונתי קונים דברים סופר מתוקים במלא כסף ב-Whole Foods) ומביאים לבית הספר, כל הילדים מתכנסים בקפיטריה וזוללים מלא סוכר. אחרי קצת מינגלינג (כאילו חסר לי מזה בחיי), הילדים מעלים הופעה קטנה להורים.

בדרך כלל אני ציני ונרגן ביחס לעניין הזה. כאילו יש לי עכשיו כח לדבר עם הורים אחרים, כאילו יש לי עכשיו כח לראות עוד איזה שיר תמוה שהילדים שיננו כמה שבועות, חיברו לו תנועות ועכשיו הם מציגים לנו אותו, סוג של תירוץ לתת להורים לצלם את הילדים שלהם בעשרות תמונות שלעולם לא יפתחו, רק בשביל להרגיש שהם מחוברים לילדים שלהם, למרות שהם רוב הזמן בעבודה.

אבל הפעם, משום מה, זה היה שונה.

אולי אני הורמונלי,
ואולי השתניתי,
ואולי זה המרחק מהעבודה ומהחיים האמיתיים,
והעובדה שאני מבלה יותר זמן עם הילדים שלי.
ואולי גם הילדים שלי השתנו,
והתרגלו,
והם אוהבים להיות כאן והיו רוצים להישאר,
ואולי זה קצת מהכל,

אבל הפעם התרגשתי. אורן, הבן שלי, עמד שם עם ילדי הכיתה שלו. הוא עמד בשורה הראשונה. שר עם כולם, עשה את התנועות עם עם כולם. הגניב מדי פעם מבטים מבוישים וחצאי חיוכים לעברי ולעברה, כשקלט אותנו מסתכלים עליו, ומחייכים חזרה.

ואז, אחרי כמה שירים, הגיע התור שלו. בקול מבויש אבל נוכח, הוא הקריא מהדף, באנגלית רהוטה, כאילו זו שפת אמו, את הטקסט שהתבקש לקרוא. הוא הודה להורים בשם הילדים והזמין אותם לסור לכיתות בשביל לראות את העבודות והיצירות שהילדים הכינו ולמדו מאז תחילת השנה.

שם, בקפיטריה של בית הספר, כשמסביב המולה ושאריות של דונאטס ומאפינס וגברים שמדברים על משחקי פוטבול שאני לא מבין בהם דבר, הבן שלי כאילו זהר פתאום כאילו העולם הדליק עליו זרקור. הכל היה רועש מאוד, אבל אני כמו הייתי עטוף בדממה. עומד ומביט בילד שלי, אהובי השני, עומד בטבעיות ומקריא את טקסט קצרצר באנגלית. בלי היסוס, בלי גמגום. בקול בוטח וחמוד. כאילו מאז ומעולם היה ילד שגדל באמריקה.

IMG_20191120_090735

נעילה

0
קודם כל, מוזיקה:

(אני מאוד אוהב את ישי ריבו. ובכלל, אני מאוד אוהב מוזיקה יהודית-דתית-לייט. לא כלייזמרים, אלה כזה. מסוגל להקשיב ליונתן רזאל, ישי ריבו, שולי רנד ואחרים כל היום. לא מתחבר לטקסטים בשום צורה, אבל זה פשוט יפהפה).

1
יום כיפור. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳ ועכשיו שעת בוקר מוקדמת. הילדים הלכו לבית הספר, נירית תיכף תלך לאוניברסיטה, ואני אשאר לבדי. בישראל, היכן שהחברים, היכן שחלק גדול ממי שאני, כבר שעות אחר הצהריים. בכל יום אחר זה לא כל כך משנה, היום זה קצת משונה, כי כיפור.

אני לא אדם מאמין. למען האמת, אני אדם שמאמין שלא. אני לא אוהב את הדת, אני לא מוצא בה דברים יפים – לא כי אין אלא כי אני לא מחפש – אני לא אוהב את הקונספט של דת, אני לא חובב מסורת. אני חושב שאנשים צריכים לבנות את המסורות שלהם כפי שהם תופסים את העולם ולא רק משום שככה עשו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך אלפי שנים. איני רואה ערך פנימי בקיום מסורת רק משום שזו המסורת.

שפכתי את כל מנת השליליות הזו בשביל ליצוק את היסודות שעליהם עומדת התחושה המשונה שלי ביום הזה. משונה לי לשבת כאן לבד על הספה. משונה להיות להיות רחוק מהחברים ומהמשפחה ביום הזה. משונה לי לדעת שכאן, בצד הזה של האוקייאנוס, הכל מתנהל כרגיל, ואילו בבית, בישראל, הכל עוצר מלכת. זה גורם לי להרגיש misplaced (אין לי תרגום טוב למילה הזו).

2
בשנים האחרונות, לפני שהגענו לכאן, נהגנו להעביר את יום כיפור בים. חברות טובות (הי מיכל, הי ואלריה) נתנו לנו את הדירות שלהן על יד הים, וגילינו יום כיפור שלא הכרנו, ואפילו הבאנו חברים שהפכו לימים להיות חברים קרובים מאוד. אני גדלתי בפתח תקווה, נירית בגבעת יערים. ים אף פעם לא היה חלק מחווית יום כיפור של מי מאיתנו. והנה, פתאום, חוויה חדשה.

הים בכיפור הוא הים היפה ביותר. הוא שקט ושליו. הוא נקי. הוא רגוע. הוא ים כמו שים צריך להיות, עם מעט אנשים ככל האפשר.

3
כשהייתי ילד יום כיפור היה משהו אחר. יום כיפור היה ללכת לנסוע לסבא וסבתא ברחוב דגל ראובן 62 בפתח תקווה. לעולם ברגע האחרון, לעולם אחרי מריבה של ׳נו, צריך לצאת כבר, שוב בגללך אנחנו נוסעים אחרי הצפירה׳. רגע לפני הריב הקבוע הזה, רגע לפני שהיינו יוצאים מהבית, אמא שלי היתה מקפידה לבקש סליחה מאחי וממני אם פגעה בנו במהלך השנה, ואנחנו היינו צריכים לבקש סליחה חזרה. מעולם לא התחברתי למנהג הזה. באופן כללי, היום הזה קשה לי – איני מבין את הקונספט. את הריסטרט המעושה הזו. את הניסיון לכפר על עוונותינו. למה חטאנו מלכתחילה? למה אנחנו חושבים שבקשת מחילה כללית כזו משנה במאומה את מה שעשינו?

אצל סבא וסבתא היינו אוכלים. אחר כך הולכים עם סבא לבית הכנסת. סבא היה הולך לאט, ואנחנו לצידו. מטפסים את כל רחוב דגל ראובן עד קצהו. ואז, עוד קצת אחרי הקצה, עד לבית הכנסת הקטן שבפאתי נווה עוז, היכן שהיום יש כבישים רחבים ווילות רחבות ידיים עוד יותר. וכשמגיעים לבית הכנסת – מדרגות. אני זוכר המון מדרגות. כאילו היתה חובה מוסרית לטפס עוד ועוד ועוד, לייגע את גופך לפני שתגיע למעמד המחילה.

מבית הכנסת עצמו אני לא זוכר הרבה. רק שהייתי עם סבא למטה, בעזרת הגברים, ואמא ודודה ובת דודה שלי עלו למעלה, לעזרת הנשים. גם זה נראה לי מוזר כילד, ועוד יותר היום. אני זוכר את סבא מתפלל. אני זוכר תקרת תכלת עגולה לבית הכנסת. מלבד זה איני זוכר דבר. שנים לאחר מכן, כשהפכתי בן מצווה, סבא כבר לא היה בין החיים. עליתי לתורה בבית הכנסת שלו בלעדיו. אני לא זוכר בוודאות, אבל יש סיכוי לא רע בכלל שזו הפעם האחרונה שבה הייתי בבית כנסת מבפנים בזמן תפילה (לא כולל כל מיני בתי כנסת שביקרנו בהם בחו״ל בתור תיירים).

4
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-80 היה גן הנשיא.
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-90 היה גן הנשיא וסיגריות.
יום כיפור בפתח תקווה של תחילת שנות ה-2000 היה גן הנשיא וניסיון הימלטות שהצליח.
מאז לא חזרתי.

גן הנשיא

5
הילדים שלי לא מכירים את יום כיפור כפי שאני הכרתי אותו. לא היינו איתם מעולם בבית הכנסת. לא לקחתי אותם בסוף יום הכיפורים לשמוע שופר כפי שאמא שלי עשתה איתי. הם לא מכירים את סדר התפילה, הם לא מכירים את התפילה, הם לא ראו את ההורים שלהם צמים אף פעם, כי ההורים שלהם לא צמים.

אין לי בעיה עם זה. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו עם קונטקסט דתי מינימלי. מדליקים נרות בחנוכה ושרים מעוז צור, מתחפשים בפורים (זה בכלל נחשב?), עושים סדר פסח ומכינים מצהבריי ביום שאחרי. אולי שכחתי משהו, אבל זה פחות או יותר מסתכם בזה. זה נשמע כמו עגלה ריקה, אבל זה לא. העגלה שלנו מלאה בדברים אחרים, במסורוות שאנחנו יוצרים בעצמנו. חלקן מחזיקות חודשיים ונעלמות, חלקן יותר. הן מסורות חיות, דינמיות. הן בכלל לא מסורות, אלה דברים משפחתיים שלנו, שאנחנו אוהבים לעשות. כמו להיות ביחד, בים, בכיפור.

יום אחד הילדים שלי, אולי, יחפשו את הדת. יחשפו את השורשים הדתיים שלהם. אולי. אולי לא. אנחנו לא מנסים לגדל אותם הרחק מהדת, אלא פשוט בלעדיה. אם ירצו יום אחד בקרבתה יוכלו ללכת בעקבות סבא שלהם, אבא שלי, שבערוב ימיו הפך מאפיקורס מוחלט לאדם מאמין ושומר מצוות.

6
בינתיים, עכשיו, על הספה בצד הלא נכון של האוקייאנוס, עד שהילדים יחזרו מבית הספר ונעשה דברים רגילים של חול, עד שזה יקרה אני מרשה לעצמי להתגעגע.
אני מתגעגע למשהו שאני לא יודע מהו, מה קווי המתאר שלו, מה הצבע שלו.

אני מתגעגע לשקט של יום כיפור. גם כאן שקט, אבל זה שקט אחר. זה שקט ריק, משעמם. השקט של כיפור זה שקט שמלא במשהו.
אני מתגעגע לסבא שלי. אני מתגעגע ללטפס איתו במדרגות, ללהרגיש חשוב שהוא לוקח אותי איתו.
אני מתגעגע לרגעים שבהם המשפחה שלי היתה יותר מלוכדת, למרות שאני יודע שהיא מעולם לא היתה. לריב, זו היתה המסורת שלנו.
אני מתגעגע לחברים שהיו, לחברים שנעלמו, שהתפזרו, לחברים שנותרו קרובים ועכשיו רחוקים מאוד.
אני מתגעגע ללהיות במקום הנכון, למרות שמעולם לא הרגשתי שאני במקום הנכון.

אני מתגעגע לאופני הביאמאקס הצהובים שלי, הכבדים כל כך. אני מתגעגע לתחושת האושר המהול בפחד בירידה של רחוב דגל ראובן בפתח תקווה. ירידה שבאה אחרי עליה מפרכת, ירידה חסרת מעצורים זולת אמא שצועקת עלי מאחורה להאט להאט כי אני יכול להתרסק, ירידה נהדרת של ילד שרוצה לבחור ממשהו שהוא לא יודע להגדיר בבירור משהו, ירידה של ילד שרוצה לעוף, של ילד שרוצה שיחבקו אותו. ילד שרוכב על אופני הביאמאקס הצהובים שלו, צובר עוד ועוד תאוצה, והלב שלו מתרומם למרומים גבוהים כל כך, מאושרים כל כך, נדירים כל כך, שזכרונם לא ימוש מליבו אפילו במרחק שלושים ומשהו שנה לאחר מכן, כשהוא יישב לבד על ספה חומה מהוהה שהיא לא באמת שלו.

תשעה חודשים

0
קודם כל, קצת מוזיקה:

1
זהו, זה נגמר.
בתחילת ספטמבר שעבר, עם הרבה חששות אבל גם עם הרבה תקווה והתרגשות, נכנסתי לראשונה בשעריו של של Lippman House בקיימברידג׳. בית ניו אינגלנדי קלאסי, גדול מאוד, מוקף במדשאה מטופחת וגינה מוקפדת. המקום הזה עמד להפוך לבית שלי לתשעת החודשים הקרובים. בפנים, מלאי חששות אבל גם תקווה והתרגשות, מצאתי עוד עשרים ושישה עיתונאיות ועיתונאים יוצאי דופן מכל העולם שצעדו איתי יחד במסע הזה. אתמול, אחרי תשעה חודשים גדושים מכל וכל, המסע המשותף הזה נגמר. ואם לדייק, החלק הזה במסע הזה נגמר. עכשיו מתחיל מסע אחר. קצת כמו לידה, אם כי הצירים קצת אחרים.

2
אני יכול לכתוב מיליון דברים על השנה הזו, על הדברים שעשיתי וראיתי ולמדתי וניסיתי לראשונה, ואת חלקם כבר כתבתי, אבל אני מעדיף להתרכז בתמונה הזו:
IMG_6460

אלה העיתונאיות והעיתונאים שליוו אותי, ואני ליוויתי אותם, בתשעת החודשים האחרונים. התמונה הזו צולמה בכניסה לליפמן האוס, הבית שבו בילינו חלק גדול מהזמן שלנו, בית שהיה מקום מפלט, עיר מקלט, מקום לחשוב בו, לדבר, להיפגש, לאכול, לשמוח, לחגוג, לריב, להתבאס, לחכות שייגמר, ולהתרגש. אני אוהב את התמונה הזו כי למרות שכולנו עצובים מאוד, התמונה הזו משדרת שמחה. היא משדרת צבעוניות, ופריחה של משהו חדש. לפחות עבורי. כשפרסמתי לאחרונה תמונה באינסטגרם וכתבתי שם משהו בסגנון הזה, אלונה שאלה אותי לאן נעלמה הציניות שלי. והאמת? השארתי אותה בארץ. והאמת האמת? אני מעדיף את עצמי בגרסה הזו, הלא צינית.
אני לא יודע אם אתה חייב להיות ציני בשביל להיות עיתונאי טוב, נדמה לי שלא. נדמה לי שבשביל להיות עיתונאי טוב אתה צריך להיות בעיקר סקרן עד אינסוף, חרוץ מאוד, עיקש, קשוב, בעל תושיה, ועם אוזניים שיודעות לקלוט סיפור במהירות, גם כשהמתחרים שלך מפספסים אותו. במיוחד כשהם מפספסים אותו. אבל ציני? וואלה, בכלל לא חובה.
אני אוהב את החבר׳ה האלה. עברנו יחד שנה שתישאר איתנו עוד הרבה אחרי ערב הסיום המרגש שהיה לנו אתמול. אין לי שום ספק שרובם ככולם יתברגו בתפקידי מפתח במפת העיתונות העולמית, פשוט משום שאני מכיר את הכישרון, הדרייב והנחישות שלהם. בתמונה הזו אתם יכולים לראות עיתונאית שהעבודה שלה שיחררה 2,000 אסירים במזרח אסיה, עיתונאית שנלחמה לחשוף שנשיא המדינה שלה הורה לרצוח את בעלה (עיתונאי בפני עצמו) רק כי ביקר את השלטון, עיתונאית שמתמודדת באומץ (ובפריים טיים) עם ראש הממשלה שלה שזורק עיתונאים לכלא על בסיס קבוע, עיתונאים אמריקאים שנלחמים להמשיך לעשות עיתונות מקומית חרף הקריסה הכלכלית שלה בשביל שהאנשים בעלי העוצמה והשררה במקומות שהם גרים בהם יידעו שהם צריכים לתת דין וחשבון לציבור, ואני יכול להמשיך אבל נראה לי שהתמונה ברורה. אני אתגעגע אליהם מאוד.

3
אז מה עכשיו ומתי אנחנו חוזרים?
התשובה היא בקיץ, אבל בקיץ הבא. במקור תכננו לחזור באמצע יולי, אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאנשים מתכננים תכניות. מפה לשם, ביולי הקרוב בת הזוג שלי תתחיל ללמוד לתואר שני בקנדי סקול, בית הספר למדיניות ציבורית של הרווארד, כך שאנחנו נשארים כאן לעוד שנה.
זו תהיה שנה עמוסה ומאתגרת. שנה אחרת מזו שמסתיימת לה עכשיו. שנה עם סיפור חדש.

עכשיו שהתכנית שלי הסתיימה, אני תאב רצון לחזור לעבוד. לחזור לספר סיפורים עיתונאיים, בניסיון להפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. אני יודע עד כמה יומרני זה נשמע, אבל בתכל׳ס? לא אכפת לי. אם יש משהו שלמדתי בעשור ומשהו שבהם אני במקצוע הזה, וביתר שאת תשעת החודשים האחרונים, וביתר יתר שאת מהעיתונאיות והעיתונאים שביליתי איתם את הזמן הזה, הוא שלפעמים, אם אתה עובד מספיק קשה, שואף גבוה, והכוכבים מסתדרים כמו שצריך, עיתונות באמת יכולה לשנות את העולם.

בשנה הקרובה אני מתכוון לתרום לרדיו (כאן ב׳), לחיות כיס, ולדברים מיוחדים נוספים בתאגיד השידור. וחוצמזה יש לי כמה רעיונות לפרויקטים נוספים שאנסה לפתח ולקדם. ארחיב בהמשך אם וכאשר הם יהפכו להיות מוחשיים יותר.

עבר זמן רב מאז שכתבתי כאן, פשוט כי המקום הזה נהיה לי חשוף מדי בשביל לכתוב בו דברים אישיים מאוד. עכשיו שהשנה הזו הסתיימה, והצמתים שבהם עמדנו והתלבטנו לאיזו דרך לפנות כבר מאחורינו, אני מקווה לחזור ולכתוב פה יותר.

תודה שקראתם.

למה אסור לתת לכחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור

1.
כבר המון זמן שלא כתבתי על שום דבר אקטואלי. בכל זאת, אני כאן והאקטואליה שם. ובכל זאת, בימים האחרונים קורה משהו שמפריע לי מספיק בשביל שארגיש בנוח להגיד עליו משהו, חרף המרחק:

אסור לתת לשר האוצר משה כחלון להדיח את ראש אגף התקציבים שאול מרידור. נקודה.

אגיד כבר בהתחלה, אני לא משפטן ואין לי מושג לגבי ההיבט החוקי של מהלך כזה. אם אינני טועה, ראש אגף התקציבים ממונה בידי הממשלה בהמלצת שר האוצר, ואם אני צודק אז נדמה לי שהממשלה כולה צריכה לפטר את ראש אגף התקציבים וששר האוצר לבדו לא יכול לעשות זאת. אבל, כאמור, אני לא משפטן וייתכן מאוד שאני טועה או לא זוכר טוב.

אגב, לחובבי ההיסטוריה – האם אי פעם הודח ראש אגף תקציבים מכהן? אני לא זוכר מקרה כזה, אבל אני לא מכיר את כל ההיסטוריה.

בכל מקרה, ההיבט ההיסטורי או המשפטי אינם העניין כאן. ההיבט הממשלי הוא העניין. ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הוא אולי מינוי של שר האוצר (וליתר דיוק, של הממשלה) אבל הוא אינו משרת את שר האוצר, וגם לא את הממשלה. ראש אגף התקציבים הוא משרת ציבור. הוא משרת את הציבור. זה גבול חמקמק, עדין מאוד, אני יודע, ובכל זאת חשוב לדעתי לעשות את האבחנה הזו.

כל פקידי הממשלה כולם הם משרתי ציבור. אני אוהב את ההגדרה של זה באנגלית – civil cervatns. אבל כשמדובר בפקידים בכירים, ובהם ראש אגף התקציבים, המשמעות של היותם משרתי ציבור גדולה שבעתיים. הם אמנם ממונים בידי הדרג הפוליטי, והדרג הפוליטי אמנם מייצג את הציבור בדמוקרטיה ייצוגית, ובכל זאת, הם אינם צריכים לסור באופן עיוור לגחמות הדרג הפוליטי. ובפרט, ראש אגף התקציבים, פקיד בכיר שמשפיע במישרין על חייהם של מיליוני ישראלים כל שנה, ובמשך שנים רבות לאחר הקדנציה שלו, לא צריך להתכופף בפני שום שר אוצר, לא צריך לדאוג לשאת חן בעיני שום שר אוצר, ולא צריך להיות מודח ומוחלף באומר הן כלשהו רק כי שר האוצר לא מחבב את העובדה שראש אגף התקציבים שלו דיבר עם יריב פוליטי במהלך תקופת הבחירות.

אין לי מושג אם שאול מרידור דיבר או לא דיבר עם בני גנץ במהלך הבחירות. לא שאלתי אותו. אבל, בתכל׳ס, אפילו אם דיבר, מה לעזאזל זה חשוב? כלומר, חוץ מהאגו של כחלון, שנוטה להיפגע חדשות לבקרים, מה זה חשוב? נניח שגנץ, שבכל זאת נתפס בעיני יותר ממיליון ישראלים בתור מועמד להיות ראש הממשלה, רצה לשמוע מהפקיד הבכיר הרלוונטי ביותר בממשלה על המצב התקציבי של ישראל לשנים הקרובות – מה מצב ההכנסות של המדינה, מה מצב ההוצאות שלה, מה לא בסדר בזה? הלוואי וכל הפוליטיקאים היו עושים את זה. ואם ראש אגף התקציבים נתן לו סקירה כלשהי, בעל פה או בכתב או השד יודע איך, מה רע בזה?

בהולנד, למשל, יש גוף שלם שכל תפקידו הוא לנתח את המצעים של המפלגות במדינה מבחינה כלכלית. הניתוח הזה אמור לגרום למפלגות לנהוג בצורה ריאלית ולא לפזר הבטחות חסרות כיסוי לבוחרים, והוא נותן לבוחרים את האפשרות לבחון מי מתאים יותר להשקפת העולם שלהם, מי רציני יותר ומי פחות. בישראל, לצערי, אין לנו דבר כזה, או תרבות כזו. מבחינתי, הלוואי וראש אגף התקציבים היה מדבר עם כל ראשי המפלגות לאורך תקופת הבחירות בצורה הכי שקופה שיש – מחלק מצגות, סקירות, מה שזה לא יהיה. למה לא? איך זה יכול להיות דבר רע?

אם אתם חושבים – הלו, הלו, יש כאן ערבוב של קודש וחול, יש כאן פקידים שמתערבבים בפוליטיקה – אז בואו נתעכב שניה על אופן העבודה של אגף התקציבים בכלל, ועל העבודה של ראשי אגף התקציבים בפרט. במשפט אחד, ראש אגף התקציבים מעורבב בפוליטיקה הישראלית כמעט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע (כן, גם בשבת), 364 ימים בשנה. כל מי שחושב אחרת, אינו מכיר את החומר.

ראש אגף התקציבים נושא ונותן באופן קבוע עם פוליטיקאים. כל הזמן. זו לא רוב העבודה שלו, ואני משוכנע שרוב ראשי אגף התקציבים לדורותיהם פחות אהבו את החלק הפוליטי בעבודה שלהם. ובכל זאת, זה חלק מהעבודה שלהם. בדיוני התקציב בממשלה – אותו לילה מפורסם שבו כולם רבים ובסוף מתפייסים ומרגישים שניצחו, או לפחות יכולים לשחרר הודעות ניצחון לתקשורת – ראש אגף התקציבים (וגם הסגנים שלו, אגב) נמצאים שם בשביל לסגור דילים עם מנכ״לי המשרדים השונים, אבל גם עם השרים השונים. זו העבודה. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא, אבל זה חלק מהמשחק הפוליטי בישראל. כך שגם אם ראש אגף התקציבים דיבר עם ראש מפלגה כלשהי בזמן בחירות, לא רק שאני לא מבין מה הבעיה בזה, אני חושב שלתקוף אותו כל כך שהוא עשה את זה זו פשוט צביעות, כי זה קורה כל הזמן ממילא במהלך השנה.

בקיצור, אני לא חושב שזה באמת העניין הזה של דיבר עם גנץ או לא. אני חושב שמרידור הביא לכחלון את הסעיף בכך שאמר לממשלה, למועמדים לראשות הממשלה ולציבור, את האמת לגבי התקציב ומצב הגירעון, מה שאולי הרע עם כחלון בקמפיין (בדגש על אולי, כי אני לא חושב שלציבור באמת אכפת).

2.
הסיפור הזה של ניסיון ההדחה של ראש אגף התקציבים מרידור הזכיר לי ניסיון הדחה אחר באגף התקציבים, משנת 2013. אז זה היה ראש אגף התקציבים (גל הרשקוביץ) שניסה להדיח את סגנו איל אפשטיין. גם ניסיון ההדחה ההוא היה מכוער, על אף שהיו להרשקוביץ סיבות טובות. הוא חשד, בצדק, שסגנו פועל מאחורי גבו. שהוא מניע מהלכים מול ראש הממשלה ומול התקשורת בשביל להשפיע על מדיניות האגף. הוא צדק. זו היתה תקופה רעה מבחינה תקציבית, וזו היתה תקופה רעה באגף התקציבים. הרשקוביץ היה ראש אגף תקציבים חלש, עם שר אוצר חלש (שטייניץ) שאף אחד בממשלה לא ספר. המדיניות התקציבית יצאה משליטה, והגירעון השתולל. אפשטיין, אחרי שכשל מלהתריע בדרך המלך, עבר לפעול בדרכים, איך נאמר, פחות מקובלות.

גם אז זה היה סביב עניין הגירעון וגם אז כתבתי שאסור להדיח את אפשטיין. לא משום שאני חושב ששיטות העבודה שלו היו כשרות, אלא בגלל הדבר שציינתי בהתחלה. בגלל הקו העדין הזה שבין נאמנות לדרג הנבחר (כי הדרג הנבחר מייצג את הציבור בעקיפין) לבין נאמנות לציבור. לפעמים, כשהדרג הנבחר יוצא מדעתו, שוכח את האינטרס הציבורי שהוא אמור לייצג ומתרכז באינטרס הפוליטי הצר שלו, למשרתי הציבור אסור לשרת את נבחרי הציבור בצורה עיוורת. במקרים כאלה, הם צריכים לשרת את הציבור. הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי הרחב מעל לאינטרס של השר שלהם, קשה ככל שזה יהיה. וזה קשה. זה מאוד מאוד קשה.

זה גם המקרה של שאול מרידור. לשר האוצר שלו לא מתאים שהוא מדבר עם פוליטיקאים אחרים ומספר להם את האמת – מנקודת מבטו – על המצב התקציבי? שיבלע את הצפרדע. שיסתכל במראה ויחשוב לעצמו טוב טוב למה הוא עושה טריקים זולים בשביל לזרות חול בעיני הציבור לגבי המצב האמיתי של התקציב? למה מנכ״ל משרדו משחרר את נתוני התקציב ביום חמישי בלילה בשביל להקטין את האש שיספוג מהעיתונים הכלכליים? האם זו התנהלות נאותה מול הציבור? נדמה לי שהתשובה מובנית מאליה.

2.5
תפקיד ראש אגף התקציבים הוא תפקיד חשוב מאין כמותו, שהפך להיות חשוב יותר אחרי הטראומה של 1985, ותכנית הייצוב שבאה בעקבותיה. רבים בממשלה יגידו, בצדק חלקי, שהכוח שיש בידי ראש אגף התקציבים הוא גדול מדי. שהפקיד הזה, ברצותו, יכול לשים פס אחד ענק על הממשלה כולה ולעשות בתקציב המדינה כבשלו. זה לא נכון, זה מאוד מאוד מוגזם, אבל יש בזה מן האמת.

ראש אגף התקציבים משפיע על חייהם של מיליוני ישראלים משום שהוא שומר סף. הוא מקדם מדיניות, הוא בולם מדיניות. ראש אגף התקציבים הקודם, למשל, חשב שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מאפליה ותת תקצוב ודחף בכח לשנות את המצב. הוא גייס את שר האוצר ואת ראש הממשלה ולבסוף את הממשלה כולה להעביר החלטת ממשלה לא מובנית מאליה, קל וחומר לממשלת ימין עמוק, לשנות את שיטת התקצוב לחברה הערבית. לולא ראש אגף התקציבים, זה לא היה קורה. מנגד, אותו ראש אגף התקציבים, יחד עם פקידים אחרים בממשלה, פעלו לשנות את שיטת הכספים הקואליציוניים. אני לא אוהב את הפתרון שלו, אני חושב שהוא הכשיר את השרץ, אבל בלעדיו (ובלעדי החשבת הכללית והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה) היו פה עוד ועוד פרשות פאינה קירשנבאום שכאלה.

אני לא רוצה לעשות אידאליזציה לתפקיד הזה. ראשי אגף התקציבים, ויתר הפקידים באגף, חוטאים לא מעט בהיבריס, בתחושת אני ואפסי עוד, ובתפיסה שהם הם מנהלי המערכת, הם הם שומרי הסף העליונים והם הם צריכים להגיד את המילה האחרונה. זה קורה, וזה לא טוב כשזה קורה. זה מנוון את משרדי הממשלה האחרים, זה מערער על עצם הדרג הנבחר, על יסודות הדמוקרטיה. זה רע, ופקידי אגף התקציבים צריכים להיות מודעים שבעתיים לנטייה שלהם לעשות את זה. אבל, מההתרשמות שלי בעשור האחרון שבו אני מסקר את האגף, זה לא המצב הקבוע שלהם.

הם תחמנים, הם שועלים פוליטיים, הם יודעים למרוח ולשקר ולסובב ולערבב, אבל רוב הזמן נדמה לי שהם עושים את זה כי הם חושבים שמול הפוליטיקאים אין דרך אחרת להשיג הישגים עבור הציבור. אני מניח שרובם היו מעדיפים לא לראות ולו פוליטיקאי אחד במהלך כל הקריירה שלהם, אבל יש מצב שאני טועה לגבי זה. אבל אני סוטה מהעיקר.

3.
אפשר לאהוב את הסגנון של שאול מרידור, ואפשר שלא. על דבר אחד לדעתי יש הסכמה גורפת במערכת הממשלתית: האיש הוא משרת ציבור במלוא מובן המילה. הקריירה שלו, עד כה, היתה 100% במגזר הציבורי. תחילה באגף תקציבים, אחר כך בתור מנכ״ל משרד האנרגיה, וכעת בחזרה באוצר בתור ראש האגף. אני מתאר לעצמי שהחינוך שקיבל בבית תרם לתפיסה הזו שלו, אבל האמת שזה לא ממש חשוב, ואני לא חושב שזה יפה לערב הורים.

כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו, אירוע שאני לא זוכר דומה לו, הציבור צריך להידרך. כששר האוצר מתכוון להדיח את ראש אגף התקציבים שלו הציבור צריך להרים את הראש ולשאול, רגע, האם יש להדחה הזו נימוק הגיוני? האם ראש אגף התקציבים מעל באמון הציבור שאותו הוא משרת, או שמא שר האוצר פשוט לא אוהב שאחד משומרי הסף שלו עושה לו בעיות? ואם כן, בצד של מי אנחנו, הציבור, צריכים להיות? בצד של הפוליטיקאי ששכח את מי הוא אמור לשרת, או בצד של הפקיד?

מבחינתי התשובה ברורה כשמש – בצד של הפקיד. פקידי אגף התקציבים אינם טליתות. פעמים רבות הם פועלים במחשכים בשביל לסגור דילים פוליטיים מכוערים, לעיתים אפילו נגד השר שלהם, מעל לראש ומאחורי גבו. כשזה קורה זו התנהגות שערורייתית ומכוערת, והעיתונות הכלכלית מדווחת עליה כל אימת שהיא מצליחה למצוא אירועים כאלה (כל מה שקרה סביב תכנית מע״מ 0 של יאיר לפיד היה בדיוק אירוע כזה). ועדיין, עצם הגחמה להדיח ראש אגף תקציבים רק כי הוא לא מגלה נאמנות לשר? זה שפל שהציבור הישראלי אסור שיבליג עליו.

כי מחר, מחר יבוא ראש אגף תקציבים שיעשה כל מה שהשר יגיד לו. התוצאה תהיה שומר סף חלש ותקציב פרוץ. את המחיר ישלם הציבור.

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם

שאול מרידור (צילום: אלכס קולמויסקי). ברקע, ראשי אגף התקציבים לדורותיהם