התייפחות גברית

בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

(מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)

ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.

אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.

ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.

אירוניה

אתמול התפרסמה בעיתון שמעסיק אותי כתבה שנוגעת לנושא שקרוב ללבי, תחת הכותרת המבריקה (קרדיט: אמיר זיו) "עובדים יותר, מרוויחים פחות, מתוסכלים לגמרי". אני לא יודע מי זו יונית נפתלי, אבל אני אתן הפעם למלים שלה (מתוך הכתבה שלה), לדבר במקומי.
לפתיחה, הנה כמה נתונים:

כמעט מחצית מהעובדים בישראל, 47%, מדווחים כי הם מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבויות בעבודה, ו-30% מתוסכלים מכך שאינם מתראים מספיק עם בני או בנות זוגם – כך התברר בסקר החברתי האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע עובד יותר מ-43 שעות שבועיות, לעומת 35-32 שעות במדינות במערב אירופה, המרמור אינו מפתיע במיוחד.

לפרוטוקול – אני עובד יותר מ-43 שעות שבועיות. הרבה יותר. למעשה, אם לוקחים בחשבון את כל השעות שאני נמצא בכביש (בין שעתיים לשלוש כל יום), זה יוצא ממש ממש הרבה יותר. אבל למה להתלונן?

לדברי מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס – איזון בין עבודה לחיים פרטיים, יש קשר הדוק בין הדירוג הנמוך של ישראל במדד התחרותיות לנתוני הלמ"ס: "תחושה קשה וגורפת של היעדר איזון בין עבודה למשפחה היא גורם מוכר וידוע הפוגע בהצלחה של הארגון. מחקרים מראים שדווקא ארגונים שעובדיהם דיווחו על שביעות רצון מהזמן המוקדש למשפחה היו בעלי תפוקה גדולה יותר".

והנה עוד תובנה:

אחרי 9-8 שעות עבודה רמת התפוקה פשוט יורדת. כאשר הזמן בעבודה אינו מוגבל, והעובדים לא יודעים מתי בדיוק יגיעו הביתה, יש להם נטייה 'למרוח' את הזמן. יש כמובן גם עניין של שחיקה מתמשכת שנוצרת מהאינטנסיביות של שעות עבודה ארוכות. השחיקה פוגעת בתפוקה ומובילה לתחלופה גבוהה של עובדים. אבל מעבר לכל ההסברים לאיך זה קורה, יש נתונים חד־משמעיים על רמת יצרנות גבוהה הרבה יותר בארגונים שבהם יום העבודה אינו גולש מעבר לשעות סבירות.

ועוד כמה מספרים:

בארגונים שהתחייבו למדיניות ניהול ידידותית למשפחה התגלה כי לא רק העובדים נהנים: שיעור התחלופה בארגונים כאלה יורד באופן דרסטי, מכ־20% ל־3%; ההיעדרויות וימי המחלה פוחתים בכ-60%; והפריון עולה ב־30%-40%.

והצעה לסיום:

אלקובי מייעצת לתת לעובדים שליטה גדולה יותר על הזמן: "צעדים ראשונים יהיו לאפשר עבודה מהבית, לאפשר גמישות בשעות הכניסה והיציאה של העובדים, ולעודד יום אחד שבו נהוג לצאת הביתה מוקדם. את הצעדים האלה צריך לגבות בסדרה של שיפורים באופן הניהול, כדי להבטיח שזמן העבודה ינוצל באופן היעיל ביותר, וה'הכרח' בימי עבודה ארוכים ייעלם".

אח שלי, תראו כמה אני חסר לו

אחי שלח לי ברכה ליומולדת. הברכה הגיעה במייל. הנה לשון הברכה:

שאולי! אתה כבר בגיל של אבהים!

זהו, אתה לא צעיר יותר, ומעכשיו סיימת את החלק בחייך שבו תפקדת כישות לומדת ונבנית שעיקר מאמציה סובבים סביב פיתוח עצמי ולעשות חיים.

מעכשיו מתחילה הדעיכה האיטית של הגוף, ההתפשרויות הבלתי נגמרות למען הילדים, ותפקידך כאביזר תומך בחייהם המלאים של ילדיך.

אט אט יחדלו הדמויות בסדרות הטלוויזיה ובפרסומות להיות בני גילך, והפרסומות היחידות שיהיו מכוונות אליך יהיו לביטוח סיעודי, ויופלה.

ברוך הבא לתפקידך כשחקן משנה!

יצאת בסדר גמור, יש לך אישה וילד, ואפילו משרה יחסית מעניינת ביחס למרבית האוכלוסיה שעוסקת בעבודות שאין שום דרך להסביר אותם לכלל הציבור.

תעשה חיים, תהיה בריא, תשחק עם אלוני, ותהיה אבא נחמד ובעל נחמד.

אתה כבר אח נחמד, אל תדאג לזה.

מזל טוב!

על הקו

תשע בבוקר. קם אדם בבוקר והלך לעבודה. את הילד שלו הוא ראה בקושי חצי שעה, בין המקלחת למטבח. עכשיו הוא יורד בירידות מירושלים. הדרך ארוכה ומפותלת. עוד מעט יגיע לפאתי תל אביב. ואז יזדחל. ויזדחל. אנשים טיפשים ברדיו יתחלפו אחד בשני. הוא ימשיך להזדחל ולהזדחל. הם יצפרו, ויחתכו, ויבלמו ולא ישתלבו כמו שצריך. והוא יזדחל. כמה שהוא יזדחל. ברמזור האחרון לפני העבודה שלו מישהו יחתוך אותו והוא כמעט יכנס בעמוד החשמל שעל המדרכה. ממש בכניסה לחניון של הבניין הוא ייתקל בפקק נוסף, אחרון, אבסורדי להכעיס. אנשים טיפשים שלא מבינים מה טוב להם יקיפו אותו מכל הכיוונים. הוא יקלל בשקט.

דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. השעה כבר שתיים. היום מתחיל לסגור עליו. עם האישה הוא עוד לא הספיק לדבר. הילד אצל המטפלת. הוא יראה אותו שוב רק מחר בבוקר, שוב רק לחצי שעה. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. עוד ישיבה. עוד החלטה. עוד ישיבה. עוד החלטה. השעה כבר חמש, היום רחוק מסיום. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב.

דברים שממש עדיף לא לכתוב. הוא מקלל בשקט.

שמונה בערב, הלילה יורד והאדם יוצא מהעבודה. הוא נכנס לאוטו. אין דלק. עוד עיכוב של עשר דקות. ושוב ירד האוויר בצמיגים. עיכוב של עוד חמש דקות. הוא עולה על הכביש המהיר. הכביש המהיר לא מהיר גם בערב. פקק. הוא שוב מזדחל. מתישהו משתחרר. טלפונים. חם נורא. בחוץ, בפנים, בכל מקום חם נורא. עוד טלפונים. בחורות מאנפפות ברדיו משדרות מוסיקה גרועה. הדרך הזו היא אין סופית. פתאום עוד פקק. ריבונו של עולם, פתאום עוד פקק. הוא שוב מזדחל. עשרים דקות תמימות הוא מזדחל. הוא מקלל בשקט בחלל הסגור של המכונית.

לבסוף אדם מגיע הביתה. תשע וחצי בערב. הוא זורק את הדברים בשקט על הרצפה בכניסה. חם נורא. מוריד את הבגדים. נכנס על קצות האצבעות אל חדרו של הילד. הילד ישן כמו מלאך. עיניו של האדם מתרגלות לאט לחושך. הוא לא טעה, הילד שלו ישן כמו מלאך. מחר יחייך לו בבוקר חיוך מתוק שכולו אומר "אבא שלי – אבא שלי – התגעגעתי אליך". האדם נאנח. משעין את הראש על מעקה המיטה הקטנה. משהו בפנים זועק בו. זועק לו "זה לא בסדר כל זה, לא יכול להיות שכל זה בסדר. זה לא יכול להיות". הילד שלו ישן. עיניו עצומות. האדם רוצה לנשק אותו ביד בזהירות, אבל הוא פוחד פן הילד יתעורר. אז הוא מסתכל עליו בשקט ולא נוגע. הוא מקלל בלי קול.