מעגל

1. אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.

אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.

אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ-6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.

וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב-2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

2. כדי להגיע להבנה הזו, שהבעיה של מעמד הביניים עמוקה ויסודית הרבה מעבר למצוקת הדיור, אנחנו צריכים לעבור תהליך עמוק ויסודי של התפשטות. של קילוף שכבות. השכבה הראשונה היא שכבת המיקום. אנחנו רוצים לגור במקום שטוב לנו. לא רחוק מדי מהמשפחה, לא רחוק מדי מהעבודה. במקום שיש בו חינוך טוב לילדינו. במקום שיש בו חיי תרבות מתאימים לנו.

זה שבע שנים אני חי בירושלים. בשנתיים האחרונות אני עובד בתל אביב. אני עושה זאת כי המדינה, או השוק החופשי, או השד יודע מי, לא יודעים לאפשר לי מספיק מקומות תעסוקה בעיר מגוריי. אי לכך, יוצא שאני ממלא את מכל הדלק פעמיים בשבוע. אני עושה זאת כי המדינה לא דאגה לתשתיות תחבורה מתאימות. רכבת מהירה בין תל אביב לעיר הבירה של מדינת ישראל היא דבר יקר, ולפי אומדני האוצר לא בטוח שתחזיר את ההשקעה. אז לא עושים. גוררים רגליים. מעכבים תקציבים. מתעכבים. בינתיים, שייסעו העובדים ברכב הפרטי שלהם, יפקקו את הכבישים, יזהמו את האוויר, אבל העיקר שימלאו דלק וישלמו מס. הרבה מס.

ובשביל לשלם מס צריך לעבוד. הרבה. שני ההורים. ובשביל לעבוד צריך למצוא סידור לילד. אבל המדינה לא דאגה לנו לפתרון לגידול הילדים במחיר שפוי. ההקרבה העצומה שכל הורה חש על בשרו מדי בוקר כשהוא מפקיד את הילד במשפחתון או בגן הפרטי כנראה לא נספרת על ידי המדינה. כנראה לא מכומתת בספרי התקציב. אז לא משתלם למדינה להקים מסגרות במחיר נורמלי לפעוטות. אז אנחנו משלמים. הרבה. בקרוב נשלם אפילו יותר.
ואלה רק השכבות המיידיות: תעסוקה, תחבורה, גידול ילדים. כל זה עוד מבלי שנגענו בשירותי החינוך, הבריאות, התרבות. כל זה עוד לפני שנגענו במרקם השכונתי, בתופעות של התחרדות ושל התנחלות. כל זה רק ברמה הבסיסית ביותר בסולם הצרכים של מאסלו.

3. סיפוק הצרכים הבסיסיים האלה עולה הרבה מאוד כסף, אם בגלל אזלת היד המכוונת של המדינה ואם בגלל רמת התחרותיות הנמוכה בענפים שונים במשק. כך או כך, התוצאה היא אחת: אנחנו נדרשים לשלם המון, מדי חודש, על סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. וגם לזה תוצאה אחת: אנחנו נדרשים לעבוד הרבה. המון.

אם מסתכלים על נתוני ה-OECD שהתפרסמו לאחרונה, ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף בין 34 מדינות הארגון במדד האיזון בין העבודה לפנאי (work life balalnce). הסיבה לכך זוהרת כשמש: אנחנו עובדים יותר ביחס לאזרחי המדינות האחרות ולכן מקדישים פחות זמן פנוי למשפחות שלנו ולעצמנו. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו אוהבים לעבוד יותר מבני עמים אחרים. אנחנו עושים זאת כי המדינה לא מספקת לנו מספיק שירותים, כי המחירים גבוהים, וכי אנחנו נדרשים לפרנס חלק גדול מדי באוכלוסייה שאינו עובד.

לכן, כשראש הממשלה ושר האוצר מתגאים בשיעור האבטלה הנמוך בישראל – והוא אכן נמוך – יש לנתון הזה גם פנים אחרות. מלבד העובדה שהוא אינו משקף מהימנה חוליים קשים בשוק העבודה הישראלי, הוא מזניח את העובדה שלמרות שאנחנו עובדים קשה, והרבה מדי, אנחנו לא זוכים לביטחון תעסוקתי. כל יום הוא יום חדש. בכל יום הקריירה שלנו יכולה להגיע לקצה. בכל רגע יכולה החברה להיסגר, או שמישהו יחליף אותנו. זו חרדה תמידית שאנחנו חיים תחתיה. בתעשייה, בהייטק, בעיתונות. אפילו במגזר הציבורי, למעט בגופים שבהם ועד העובדים נהנה מכוח רודני כמעט.

החרדה הזו מכניסה אותנו לדיכאון או ללחץ, ואת אלה אנחנו מצליחים להדחיק בשעות ארוכות מדי של עבודה. בדרך, אנחנו מצמצמים עד למינימום את היכולת שלנו לראות או להבין את התהליכים הכלכליים והחברתיים שמניעים את המכונה הזו. ובכך, כמה עצוב, מעגל האבסורד הושלם.

4. לכן אין שום צ'אנס שבעולם שתוכנית דיור כלשהי – ולו המבריקה ביותר בעולם – תעזור למעמד הביניים. חינכו אותנו שנלמד, ונעבוד, ונצליח. אבל זה היה שקר. או שהמציאות השתנתה. כי לא משנה כמה אנחנו משכילים וכמה קשה נעבוד, ואפילו אם נצליח לחסוך פרוטה לפרוטה, לעולם מחירי הדיור ימשיכו להתרחק מהיקף חסכונותינו בקצב גבוה בהרבה מקצב החיסכון עצמו. את זה ראש הממשלה, ודאי שר האוצר שלו, לא מבין, או לא מעוניין להבין.

זו הסיבה שיהיה עצוב מאוד אם גל המחאה הנוכחי יסתיים ללא אפקט פוליטי רב עוצמה. אין מדובר רק בהקדמת הבחירות. ממילא קשה לראות גורם בממשלה שיש לו אינטרס בהקדמת הבחירות, ולכן הן לא יוקדמו. מדובר בחריש עמוק, מחשבתי ומעשי. מדובר בשינוי סדר העדיפויות הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה, שהוא הכלי החשוב ביותר שקיים בידי הממשלה בשביל לשרת את אזרחיה.

בשביל לשנות באמת את סדרי העדיפויות במדינה צריכים כולם להבין שהשיטה הנוכחית לא יכולה להמשיך ולקיים את עצמה לאורך זמן. הסיפור הזה כבר סופר הרבה יותר מפעם אחת, אבל אולי סוף סוף הוא יחלחל אל התודעה: יש מספיק כסף בקופה הציבורית אבל הוא מושקע בחוסר יעילות משווע (תחום החינוך או הבריאות) או שהוא מופנה ליעדים פוליטיים למהדרין (מפעל ההתנחלויות) או למגזרים בלתי יצרניים (התמיכה במערך התורני) או שהמדינה פשוט מתנערת מאזרחיה (בשירותי רווחה שהיא מעבירה לאחריות המגזר השלישי). המספרים האלה מסתכמים בעשרות מיליארדים מדי שנה.

אחוזים בודדים מהסכומים האלה, לו היו מושקעים ביעילות ובמקומות הנכונים, היו מאפשרים לנו לספק את צרכינו מבלי שנעבוד כל כך הרבה לשם כך. ואפילו לא היה אכפת לנו לשלם מסים.

שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

(הופיע בעיתון, 27.7.2011)

על הספה האדומה בסלון

אלוני, אתה יודע איך קוראים לראש הממשלה שלנו?

אלוני, לראש הממשלה שלנו קוראים ביבי.
פיפי.
לא, ביבי.
פיפי!
לא אלוני, ביבי. זה כמו פיפי של ערבים.

(דברים שלימדתי את אלון, שנה וחמישה חודשים)

מלים

1.
לו הייתי נערה מתבגרת הייתי בוכה על כל שאפאחד אינו מבין אותי. אבל אינני נערה מתבגרת, וממילא אפאחד לא מבין אפאחד.

2.
יש בקרים שאני חושב על מפרצת. מפרצת במוח. אני מדמיין בבהירות כיצד אני יושב בישיבה, סביבי אנשים מדברים על דברים פחות חשובים, ואז פתאום הכל מתערפל ואני נופל לרצפה. ראשי נחבט במרצפות ודם סמיך נוזל לי מהאף. בשבריר השנייה הראשון כולם עדיין המומים. זה שדיבר אחרון משתתק. דממה.
ואז מישהי צועקת, ומישהו אחר מתחיל לגמגם. ועוד מספר שניות חולפות ומישהו בעל תושיה מזמין אמבולנס. אבל זה כבר לא משנה. לא לי, בכל אופן. אני כבר עם המפרצת. ומפרצת במוח על הבוקר זה סימן די מובהק לזה שהולך להיות לך יום לא משהו.

3.
אני לא מאד אוהב את מי שגדלתי להיות. אדם חמור סבר, חמוץ נפש, קמוט גבות ומצח, קפוץ חלחולת. לא זה האיש שרציתי להיות. ואולי מעולם לא ידעתי מי ארצה להיות.

4.
אני צריך שתצעק עלי. אני צריך לשבת לפניך, בפניך, בגבי אליך, ושתצעק עלי. אתה תשפיל אותי, ואני אהיה דמות חנוך-לוינית כפופה, מגובנת, שעירה, מוכת קלקול קיבה. אתה תצעק עלי. תגדף אותי. תתיז עלי רסיסי רוק. אתה תגער בי ותורה לי ותנזוף בי ותוכיח אותי. אתה תחבוט בי ואני אפול עם הכיסא לרצפה. ואתה לא תצטער. וגם לא אני. במרחק אולי יתנגנו צלילי פסנתר.

5.
סרט מקרי שראיתי בטלוויזיה, משהו על ניו יורק, היה בדיוק במקום פתאום. אלה היו הניואנסים כנראה. הוא הצליח ללכוד את הבדידות האנושית, האוניברסלית, באופן מזהיר. כמו טיפת ענבר גדולה שנקרשה סביב עכביש מקרי.

6.
לפני הרבה שנים, לפני כמעט מחצית מחיי, כתבתי סיפור קצר. זה היה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי. אני לא זוכר בדיוק על מה הוא היה. אני רק זוכר שהיה שם תיאור מפורט, אולי נוגע ללב, אולי סתמי, מי יודע, של אדם שבנה את ביתו ממלים. מלים כמו ״חלון״, ״דלת״, ״ארובה״ וגם ״נברשת״. אבל זה לא ממש משנה. הסיפור ההוא מזמן כבר הלך לאיבוד, וכך גם האיש שכתב אותו.

הפרעת קשב חמורה

היום ערכתי שני ראיונות, בשתי ערים שונות, לפרויקט אחד ספציפי שיראה אור בעיתון בעוד זמן מה. מוקדם לספר את מי ראיינתי (עם כתבים נוספים) ועל מה. אפשר רק לומר כבר עתה שמשני הראיונות יצאתי מדוכדך עד עפר.
הדכדוך הזה אינו הכרחי. אני בוחר לראות את התובנות שעלו בראיונות הללו באור שחור. זו לא הפעם הראשונה. ראיונות או שיחות שקיימתי בעבר עם אנשים שונים במסגרת העבודה שלי בנושאים שקשורים בעתיד החברה הישראלית הובילו אותי תמיד לתחושת דכדוך איומה. התחושה הזו התגברה פלאים מאז שאלון נולד והפכה לדיכאון ממש.
אחת המסקנות האפשריות מהעניין הזה שמוטב לי להפסיק לקיים את הראיונות הללו. מסקנה אפשרית אחרת היא שאולי כדאי שאתעניין בטיפולים תרופתיים אפשריים. ומסקנה שלישית היא שכדאי שאקח את העניינים לידיים, אפנה לי איזה סופשבוע אחד מהעיסוקים השוטפים, ואשב לחקור ברצינות את אפשרויות ההגירה שעומדות לרשותי, בהנחה שישנן כאלה.

כשהייתי צעיר יותר, נאמר לפני חמש עשרה שנה לערך, דעתי על אנשים שבוחרים להגר מישראל, הייתה שלילית מאד. קיצונית ממש. הדעה הזו החזיקה מעמד גם במהלך השירות הצבאי, אולי אף התגברה. מיום שהשתחררתי היא קהתה, עד שנעלמה לחלוטין, והתחלפה בדעה הפוכה לגמרי. אנשים שנשארים היום בישראל, ואני בתוכם, אנשים משכילים, מוכשרים, שמכירים את הנתונים הדמוגרפיים, החברתיים, ומבינים את ההשלכות שלהם על איכות חייהם, על טיב החברה שתתבסס כאן בעוד עשוריים, האנשים האלה מאובחנים על ידי כבעלי הפרעה נפשית קשה, בעלי אישיות גבולית, על סף הטירוף ממש.
אין תוחלת לקיום שלנו כאן. כן, ייתכן שדור ההורים שלנו אמר את אותם הדברים, והנה שום דבר איום לא קרה. ייתכן. ייתכן גם שלא. זה בעיקר לא טיעון רלוונטי, אלא אם אנחנו מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. וכן, ייתכן שאני צובע את העתיד בגוון שחור מדי. ייתכן שהמגמות תתהפכנה, או תתמתנה, או השד יודע מה. ייתכן שהחרדים יצטרפו למעגל העבודה בהמוניהם, שמפעל ההתנחלויות יחליט על פירוק מרצון, שיצמח כאן זן חדש ומופלא של פוליטיקאים ושל דמוקרטיה. ייתכן. ייתכן גם שיש אלוהים, אבל מאד מאד לא סביר.
לכן, מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, באני העכשווי, אין תוחלת לקיום שלנו כאן. או, לכל הפחות, אין תוחלת לקיום שלי ושל משפחתי כאן. זה לא מקום טוב להיות בו. זה מקום לא טוב להיות בו, וכנראה שזה יהיה מקום גרוע יותר לבני, ולילדי העתידים לבוא.

ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, במובן מטאפורי. אין לי אלטרנטיבות ממשיות שאני יכול להצביע עליהן. נכון, לא בדקתי את הדברים לעומק. אבל מטיב המקצוע שאני עוסק בו, ובהנחה שאני רוצה להתפרנס בכבוד, קשה לי לחשוב על אפשרויות תעסוקה רציניות שיכולות לחכות לי מעבר לים. המממ, בעיה. וגם, וזה מוזר לי להודות, כנראה שהיה לי קשה להיות רחוק מדי מהמשפחה שלי. כן, כנראה.

בקיצור, מדובר בצומת. אני בן 30, נירית תהיה בת 30 בספטמבר. אלוני כבר בן שנה. הקריירה שלי בחיתוליה אמנם אבל כבר הספיקה להתבסס די יפה. זה בדיוק הזמן לחשוב היכן אני רוצה להיות בעוד עשור, והיכן הייתי רוצה שאלוני יהיה בעוד 17 שנה, כשחובת הגיוס הישראלית תחול עליו, או בעוד 29 שנה, כשיהיה בן גילי. מי אני רוצה שיהיו החברים שלו, איך אני רוצה שתיראה החברה שהוא יחיה בה, מה אני רוצה שתהיינה אפשרויות התעסוקה שלו. האם אני חוסם את העתיד שלו בכך שאני נשאר כאן? האם אני דואג ברצינות לעתידו כשאני נשאר כאן?

אני לא יודע. אני רק יודע שאני נמצא בצומת. וכשאני חושב על כך, אני נכנס לדכאון. וכשאני מדבר על כך עם אנשים אחרים, אני נכנס לדכאון. וכשאני שומע אנשים חכמים, אנשים שיודעים להיות מגובים בנתונים ולא רק בתחושות, כשאני שומע אנשים כאלה מדברים על כך, אני נכנס לדכאון. איך שלא יהיה, אני נכנס לדכאון.

הדכאון הזה, כפי שלמדתי היום באחד הראיונות שקיימתי, הוא המנגנון שגורם לי להמשיך לזוז. להיות בפעולה, לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, על הפרויקט הבא, על העיתון הבא, על היום הבא. העיקר להיות בתזזית, העיקר לא להיתקע במקום, העיקר שלא יהיה לי זמן עם עצמי לעצור ולחשוב ברצינות, מעבר לשורת סטטוס אקראית בפייסבוק. אולי בגלל זה קניתי אייפון. בשביל שכל הזמן יהיה לי משהו לעשות, להכחיד בו את הזמן, העיקר שלא אחשוב. העיקר שלא יהיה לי פנאי לגלוש לדכאון.

לילה טוב.

ברווחים הצרים

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הילד שלי ישן והפוסט הזה עלול להיות ארוך. ואולי לא. כלומר, יש לי הרבה דברים על הלב, והרבה דברים מבעבעים בבטן וצריכים להתפרץ כבר תקופה ארוכה. אבל השפתיים קפוצות, והיד מאוגרפת. כך שאולי כל המלל הזה ייגמר די מהר, וכל המרה השחורה, המהולה באסימפטוטות מפתיעות של אושר, תישאר בפנים ותמשיך להבאיש.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא מנוזל, וקשה לו לנשום. מדי פעם הוא משמיע איזה חרחור או אנחה, ואני משתיק את הטלוויזיה ונדרך. אל הבית חזרתי אך לא מזמן, כרגיל. בכל יום אני מרגיש כמו סוליה משומשת, כאילו נשחקו ממני עוד כמה מילימטרים. אולי בגלל זה הולכים ומנמיכים קומה ככל שמזדקנים. מי יודע.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לו כבר היה מצויד ביכולות מתמטיות בסיסיות והיה מנסה לחשב בכמה ימים מתוך השנה האחרונה ראה את אבא גם בבוקר וגם בערב, המספר הזה היה מסתכם בפחות מ-52. לו כבר היה מצויד בציניות שמאלנית מרירה ומרושעת ודאי היה מפטיר איזה דבר ביקורת על התפוררות מעמד הביניים והשתלטות הפוסט-מודרניזם על החיים המודרניים. ואולי טוב שהוא עדיין לא שם.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לפעמים, כשהוא ישן, הוא משרבב שפתיים ומטה את הראש הקטן שלו אחורנית. הוא נראה כמו אפון פלא, הילד שלי. כזה שאם אשתול אותו בקרקע, יצמח עד השמיים. כשהוא מחייך, נפשי מחייך איתו. כשהוא צוחק, כל הרוע שבי נמס כמו קפה של בוקר. כשהוא זומם מזימת תינוקים מתוחכמת – לפתוח את המגירה בסלון ולשפוך את תכולתה על השטיח, או למשוך לחתולה בזנב – ההתקיימות המשעממת שלי עוצרת נשימתה ומתבוננת בהשתהות בפלא הזה, שיציר חלצי הוא.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו עייף. עייף. עייף. מהמירוץ. מהכבישים. מהריבים בעבודה, ובבית. מהשגרה הנמרחת. מההתאיידות הפתאומית של הפנאי. מהפרסומות המטומטמות בטלוויזיה. מהבינונית שמציצה מכל עבר. מהסיזיפיות שבעבודה. מהעבדות שבעבודה. מהמין האנושי. מכל מה שהוא אנושי. מהצפיפות. מהרשעות. מעליבות הקיום שסופה להיגמר באי שליטה על סוגרים.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. עוד שנים ארוכות לפניו, הלב מקווה. הוא עוד יגדל. וילמד לדבר. ויגבש זהות עצמאית. ואולי יתנכר לאבא שלו, ואולי יאהב אותו בכל ליבו. והוא יהיה יפה תואר. תמיר ונשגב. והוא יהיה דעתן. ועקשן. ויידע להקסים בעיניו הכחולות. יום יבוא ויזמום מזימות בלתי תינוקיות בעליל. כיצד לכבוש את ליבה של החיילת ירוקת העיניים ומשוכת השיער שמשרתת איתו באוגדה ומסרבת להתקרב אליו. יכתוב לה סיפור קצר. ויתכנן בפרוטרוט פגישה מקרית באחד הערבים.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא כמו מלאך קטן, הילד שלי. אני זוכר שהמחשבה הזו חלפה בראשי שעות ספורות אחרי שבא אל העולם. גם אז היה ערב. לפני שיצאתי מבית החולים לכיוון הבית עברתי שוב בתינוקיה. האחות העייפה הפנתה אותי אל אקוואריום הזכוכית הקטן בו הוא נח. גם אז שרבב קצת את השפתיים והיה חלבי וירחי. הבטתי בו ארוכות, לא מצליח להפנים את שרשרת הפלאים שהתחוללה מוקדם יותר באותו ערב. הבטתי בו ארוכות וגם אז חשבתי "מלאך".

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו כבר מרגיש אבא שלו. זה לקח קצת זמן, אבל זה בא. ועכשיו אבא שלו היה שמח לקצת יותר זמן להיות אבא שלו, וקצת פחות זמן להיות אורח נוטה ללון שרואה אותך רק ברווחים הצרים שמבליחים בתוך מירוץ הימים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

תישן ילד שלי. תישן. תישן בשלווה. מחר, כשתקום, אבא יוציא אותך מהמיטה. הוא יקח אותך על הידיים אל החלון, יפתח את התריס וזיק של אושר יתגנב אל ליבו כשיראה בפעם המאה איך אתה מתפעם מחדש אל מול העולם הנגלה אליך מן החלון. תישן ילד שלי. תישן. הלב של אבא מגיר טיפות עגולות של סבלנות וציפייה במיוחד בשבילך.

אייפון בוי