אבא ואמא וארטיק

ובזמן שבדרום הארץ מתחילה עוד מלחמה (בכל זאת קיץ), אלון הקטן והחמוד יתחיל מחר פרק חדש. מחר, יום א', אלוני יילך בפעם הראשונה למשפחתון שלו, שם הוא אמור לבלות את השנה הקרובה. או כמו שאמא שלי אמרה בסוף השבוע הזה די בצדק: מעכשיו זו תהיה מסגרת רודפת מסגרת.

בשביל קצת לבלבל את היוצרות, ביום רביעי הקרוב, אחרי שלושה ימי הסתגלות במשפחתון, ניסע שלושתינו – אלון, פוזי ואני – לפריז. הייתי בפריז בפעם האחרונה לפני 18 שנה בדיוק. חגגתי שם יומולדת 12. הסיטואציה אז הייתה קצת אחרת. אמא שלי לקחה אותי איתה לאירופה במסגרת טיול מאורגן. בפריז, ביום ההולדת, בערב, הלכנו למועדון לילה פריזאי. נשים בלי הרבה בגדים העלו אותי לבמה ונתנו לו עוגת יומולדת. באופן מוזר, הדבר היחידי הנוסף שאני זוכר מהאירוע הזה הוא ששכחתי שם את הסוודר עם הפילים. שנאתי את הסוודר עם הפילים.

אוגוסט מתחיל בעוד כמה שעות. הלחות הצליחה לטפס עד ירושלים. אני אוהב את חודש אוגוסט. הוא חם, ונולדתי בו. את אוגוסט 2003, כמעט את כולו, בילינו פוזי ואני בפירנצה. שכרנו דירת חדר מיניאטורית וחמה להפליא בפיאצה די סניוריטה, הכיכר בה ניצב (העתק) הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הייתי בן 23. מדי בוקר הייתי יורד לכיכר ויושב על יד אמני הרחוב. בשלב מסוים הכרתי את המופעים שלהם בעל פה. פוזי הייתה יושבת לעיתים על ידי ורושמת את הפסלים שבכיכר במחברת שלה. אוגוסט בפירנצה היה חם ולח בצורות בלתי סבירות, וחלק גדול מתושבי העיר סגרו את הבאסטות שלהם ונסעו למקום אחר, להתקרר. אנחנו הסתובבנו ברחובות וחיינו את הרגע, את הרגעים. היינו הולכים לסופר הכי רחוק בעיר רק בגלל שהיה בו יותר זול. קונים פקורינו אמיתית ועגבניות טריות ובזיליקום נהדר וחוזרים לדירה לבשל במטבחון הפצפון ולאכול על יד שולחן הגמדים שעמד בצמוד למיטה. בערבים היינו יוצאים להסתובב בכיכרות, להביט בצייר שריתק את העוברים והשבים ברישומי הגיר הגדולים על המדרכה.

שלוש שנים אחרי כן, שוב באוגוסט, כבר היינו בסין. ביום ההולדת שלי עלינו על החומה הגדולה. את החתול שלנו מאו השארנו בירושלים עם שני חברים שישגיחו עליו. התגעגעתי אליו מאד. הרגשתי שאפאחד לא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים אותו. שאפאחד לא מכיר את הצרכים שלו כמו שאנחנו מכירים, את השטויות שלו, את המחוות שלו.

באוגוסט 2007, שנה לאחר מכן, נסענו שנינו לאמסטרדם. זה היה לפני שהמשכתי משם לקמינו דה סנטיאגו. כבר היינו מאורסים. ישבנו על יד האגם בוונדל פארק, על הספסל. פוזי שכבה על ברכיי. ישבנו וחשבנו איך נערוך את החתונה שלנו. באוגוסט לאחר מכן כבר היינו נשואים טריים.

באוגוסט הבא אלוני יהיה בן שנה וחצי. הוא כבר יילך, ויקשקש, ויגיד אבא ואמא וארטיק.

03:00

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. משהו אצלו לא בסדר. אולי הוא חולה. הוא ממשש את עצמו, לבדוק אם הוא עדיין חי. הוא עדיין חי. אמצע הלילה. כואבת לו הבטן. הוא צריך להשתין. הוא צריך להבין מדוע הוא התעורר. מדוע חם כל כך בחדר, ומי לעזאזל כיבה את המאוורר.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. אשתו יהודית ישנה לצידו. היא שמנה והיא נוחרת. יש לה בעיה של פוליפים. הוא התחתן איתה לפני חמש עשרה שנה רק כי אבא שלה הבטיח לו שיסדר לו עבודה בעסק המשפחתי. יש לו מפעל לכובעים ברמלה. כלומר, היה לו מפעל לכובעים לרמלה. בדיוק אחרי שהאיש התחתן עם יהודית, חודשיים אחר כך, באו ערבים והציתו את המפעל. ולא היה ביטוח. הלכה העבודה. עכשיו האיש תקוע עם יהודית, וכבר אמצע הלילה, והיא שמנה והיא נוחרת כמו חזיר.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא נזכר שכצמן ביקש ממנו להניח את הדו"ח על השולחן שלו עד שמונה בבוקר, והוא לא הספיק. עכשיו אמצע הלילה. הוא לא יודע מה לעשות עם זה. אמצע הלילה. אין תחבורה ציבורית והאוטו במוסך ואין לו איך להגיע למשרד. הוא מקלל את עצמו שהוא לא סיים את הדו"ח לפני שיצא, אבל הוא היה מוכרח לחזור הביתה. הוא פשוט היה מוכרח. הוא ישב במשרד, והסתכל על השעון והזמן לא זז, ונהיה לו חם, ונהיה לו חם ממש, וכל האנשים האלה, כל העובדים מסביבו כל הזמן באו ונכנסו ויצאו ובאו ונכנסו. הוא הרגיש הוא משתגע. הוא הרגיש שאם הוא לא חוזר הבייתה תיכף ומיד, סיכוי סביר שמישהו יסיים את היום הזה בחדר המיון של איכילוב. זה מה שהוא הרגיש. זה, וכמיהה דהויה ועצובה לפרילי בטעם תות באריזת פלסטיק לבנה וישנה.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. איך הוא הגיע למיטה הזו. זו לא המיטה שלו. וזה לא החדר שלו. וזו לא האישה שלו. זו בכלל לא אישה, זה גבר, וגם הוא לא שלו. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה. על אדן החלון שוכב חתול ומנמנם. הוא זוחל בשקט אל מחוץ למיטה. לובש את התחתונים, לובש את המכנסיים. לוקח חולצה מן הקולב ושם על עצמו. הולך בשקט לסלון. גורב גרביים. נועל נעליים. מסובב את המפתח ויוצא בלאט אל חדר המדרגות החשוך.

אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא ניגש אל המקרר, לוקח לגימה מבקבוק המים. אחר כך הוא ניגש לארון במסדרון, מוציא את הרובה, מוציא גם שלוש מחסניות. הוא משעין את הרובה אל השולחן שבכניסה, מתכופף אל התיק ומכניס את המחסניות אל התא הקדמי. הוא סוגר את הריצ'קץ' וחוזר למיטה. רגעים ספורים לפני שהוא נרדם הוא עוד מספיק לחשוב לעצמו, "איזה מזל, כמעט שכחתי".

מדכדכת אותי המחשבה

הבוקר, מוקדם, הרבה לפני שיצאתי לעבודה, בער בי משהו בבטן, מלבד המעי הרגיז. רציתי לכתוב. גם ידעתי מה אני רוצה לכתוב. רציתי לכתוב פוסט, תחת הכותרת "מדכדכת אותי המחשבה". פוסט מבריק, רפטטיבי, כזה שכל תת-פרק שלו מתחיל במשפט "מדכדכת אותי המחשבה". היו לי המון מחשבות מדכדכות הבוקר. הן כבר היו מסודרות אצלי בראש בסדר לירי מבריק, שאותו רציתי להעלות על המסך. זה היה גאוני. זה היה סוחט דמעות.

אבל המחשב היה כבוי. והוא כבר די ישן. ולוקח לו המון זמן לעלות. אז דחיתי את זה. אמרתי לעצמי, שטויות, תגיע לעבודה ותכתוב את זה שם. מהר, לפני שמתחיל היום.

אז נסעתי לעבודה. היום לקח לי רק שעה וחצי להגיע. הפקק התחיל רק ממחלף שפירים. איחרתי לישיבת המערכת בכמה דקות, למרות שיצאתי מהבית שעה וארבעים לפני הזמן.

בעבודה דבר רדף אחרי דבר. הזמן שלי התנדף ברוח מרגע שנכנסתי למערכת. בשלב כלשהו גם הלך המיזוג, ואיתו גם היכולת שלי להמשיך לחשוב.

הערב הגעתי הביתה מוקדם יחסית, ב-20:30. שעה לפני שאני חוזר בדרך כלל, שתיים עשרה שעות בדיוק אחרי שיצאתי מהבית. הבן היקר שלי כבר ישן. הספקתי לראות אותו הבוקר ער למשך חצי שעה בערך. אולי מעט יותר. ככה זה כמעט בכל בוקר. הוא רואה אותי פעם ביממה. אין פלא שהוא מתרגש כשאני ניגש למיטה שלו בבקרים. בעוד שבועיים אהיה בן 30.

מדכדכת אותי המחשבה.

א"א

1.

לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בעיצומו של לימודי התואר הראשון שלי בירושלים, אירע הצונאמי הגדול באזור תאילנד. לאחר שסיימו לסקר את תוצאותיו ההרסניות של אסון הטבע, עברו כלי התקשורת לעסוק בהשוואות. חלקם ידעו לספר שהצונאמי הגדול ביותר אירע בכלל בסין, מאות שנים קודם לכן, ונהרגו בו מיליון'תאלפים אנשים. אני זוכר זאת היטב כי אחד המרצים שלי בחוג לפילוסופיה באותה תקופה הקדיש את אחד השיעורים שלו לנושא הזה בדיוק. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם אירועים איומים ונוראיים במציאות הממשית, הוא אמר, יחד עם עליית תרבות הריאליטי – המציאות החלופית – דחף אותנו למחוזות האסקפיזם המוזרים ביותר, בהם דיבורים בסגנון "כוכב נולד של הצונאמי" הם עניין כמעט טבעי.

2.

השבוע קראתי ידיעה מזעזעת במעריב. על פי הידיעה, בישראל יש 11 משרות פנויות מחכות לרופאים המתמחים בתחום רפואת הפגים. אלה הם 10% מכלל התקנים בתחום הזה בישראל. עשרה אחוזים. הסיבה לכך שהמתמחים ברפואה אינם מעוניינים לבחור ברפואת פגים היא כלכלית גרידא – זה לא משתלם להם. השכר נמוך, השעות ארוכות והמשמרות הן מסביב לשעון, ואין אפשרות לעסוק בתחום באופן פרטי, כלומר אין אפשרות לראות ממנו כסף. לכן הם מעדיפים לבחור בתחום הפלסטיקה. מישהו זיהה לפני כמה שנים את המצוקה הזו, והעלה את שכרם של רופאי הפגיות ב-0.7%. באופן לא מפתיע, לא היה די בכך בשביל למשוך למקצוע רופאים נוספים. על פי פרופ' שאול דולברג, יו"ר איגוד רופאי הפגיות בישראל, המשמעות היא אחת והיא ברורה וזועקת: "עלייה בתמותת פגים" בשנים הקרובות. תמותת פגים. אלה הילדים שלנו. הם ימותו רק בגלל שהמדינה הזו לא מזהה כאן כשל שוק, ולא בונה מודל כלכלי אטרקטיבי יותר לדור הבא של הרופאים בישראל.

3.

בהמשך השבוע נפגשתי עם אחד הפקידים הבכירים העוסק בפרויקט ירידת צה"ל לנגב, או בשמו האחר "עיר הבה"דים". החזון של הפרויקט המגלומני הזה מדהים – עשרות אלפי אנשי קבע וחיילים בסדיר יעברו ממרכז הארץ לאזור הנגב, ובתהליך הדרגתי של כמה שנים יהפכו את הנגב לאטרקטיבי יותר. כל הצדדים ירוויחו. אלא שהאותיות הקטנות של הפרויקט הזה ייאשו אותי עד בלי די.

בשביל לקלוט אוכלוסיה גדולה כל כך בפרק זמן קצר כל כך יש צורך בהכנה קפדנית של כלל התשתיות באזור הנגב. במלים אחרות, יש צורך בכבישים מתאימים, בקווי רכבת, במספרים גדולים של אוטובוסים. בנוסף, יש צורך ברופאים, במורים, בבתי חולים ובבתי ספר. אלא שכסף לדברים הבסיסיים האלה – אין. כבר היום, למעשה, הורים שמתגוררים בבאר שבע צריכים להתפלל שהילדים שלהם לא יחלו. כי אז תהיינה להם שתי אפשרויות בלבד – לנסוע עד לסורוקה (בית החולים היחידי בכל הנגב, שבקרוב כבר לא יוכל לעמוד בעומס) או לחכות שלוש שעות לרופא. שלוש שעות. אני לא רוצה לחשוב מה היה עובר עלי בתור הורה ממצפה רמון שהיה צריך לחכות כל כך הרבה זמן בשביל לעזור לילד שלו.

4.

אם תוסיפו לנתונים העגומים האלה גם את המספרים של פרופ' דן בן-דוד מאוניברסיטת תל אביב, שמציגים את התדרדרות מערכת החינוך ואת התסריט הברור שבעוד שלושה עשורים הציבור החילוני בישראל יכרע תחת הנטל של פרנסת המגזרים הלא יצרנים באוכלוסיה (בעיקר המגזר החרדי), יהיה לכם כאב ראש גדול, או שתיכנסו לדיכאון עמוק.

זה בדיוק מה שקרה לי השבוע, וזה למעשה מה שאני סוחב בבטן כבר תקופה ארוכה. ברגעי הייאוש האלה אני נוטה להיזכר בילד שלי, שנולד לפני ארבעה חודשים וחצי. בעיניים הכחולות שלו, בחיוכים שהוא מפזר לעברי בבקרים, לפני שאני יוצא לעבודה. הילד שלי משמח אותי, למרות שמצער אותי לחשוב על העתיד שהוא יגדל לתוכו. הוא משמח אותי, ובימים אלה הוא הופך יותר ויותר לדרך שלי להתמודד עם המציאות.

ולמה אני מספר את כל זה? כי כשחשבתי על זה הבנתי שהילד שלי, רק שלא יידע, הפך להיות בשבילי האסקפיזם ההוא שהמרצה שלי לפילוסופיה דיבר עליו לפני כמה שנים. הילד שלי הוא הדרך שלי לברוח מהמציאות, לא להסתכל לה בעיניים, לא להתעמת איתה. אסקפיזם-אבסורד, אסקפיזם עם פרדוקס מובנה. משום שדווקא עבור הילד שלי, מקום המקלט שלי, המציאות חייבת להשתנות.