4 סיבות מדוע ל-2012 יש פוטנציאל נפיץ להפוך לשנת שינוי
(היה בעיתון)

1.
כי דיוני התקציב יתחילו בחודש אפריל, ואין מי שיפספס את ההזדמנות הזו לגרוף הון פוליטי. ככל שהחודשים יחלפו, הדיונים האלה יהפכו לפומביים יותר וקולניים יותר. ככל שהשבועות יתקדמו, הדרישות התקציביות של חברות הקואליציה השונות לכינון "צדק חברתי" יצטברו, והמספרים שיעופו בחלל האוויר יגיעו למיליארדים.

המציאות, כרגיל, תהיה במקום אחר. בזמן שהשרים יעמידו פנים שהם עסוקים בשינוי סדרי העדיפויות, פקידי האוצר יגחכו בשקט. הם יודעים היטב שגודל מגרש המשחקים התקציבי שעומד לרשות השרים הוא זניח, אם בכלל.
בצמרת האוצר מכנים זאת "התקציב הגמיש". זהו חלק התקציב שאינו משועבד לטובת תשלום משכורות, עמידה בהתחייבויות קודמות וכדומה, והוא מסתכם במשהו כמו 20 מיליארד שקל, פלוס מינוס. בשנת 2012 עומד תקציב המדינה, כולל תקציב הפיתוח, על 398 מיליארד שקל. מה שאומר שמרחב הגמישות של הפוליטיקאים לשנות את סדרי העדיפויות מסתכם לכל היותר ב־5%. זהו.

על חמשת האחוזים הבודדים האלה אפשר לנהל מלחמת חורמה, ואין סיבה לאפשר לפוליטיקאים ליצור מראית עין כאילו שהם עושים זאת, משום שהם הישראלים הישנים. השיטה שלהם כשלה.

הצעד היחיד שהוכיח את עצמו עד כה היה היציאה לרחובות. למעשה, בשבוע שעבר נתניהו עצמו העניק את האישור לכך שהוא מבין רק כוח, כשגרם לממשלה לאשר קיצוצים לטובת מימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4. אילולא התיישבו 14 איש בקצה שדרות רוטשילד ביולי אשתקד, ולולא הצטרפו אליהם 400 אלף איש למאבק, נתניהו לא היה משנה ולו פסיק ממדיניות הקטנת השירותים הממשלתיים שאותה שכלל בנחישות מאז היה שר אוצר.

משום כך, כשיתחילו דיוני התקציב לשנים 2013–2014, שהם למעשה הדיונים על קביעת סדר העדיפויות של המדינה, יש לציבור לפחות 400 אלף סיבות לחזור ולצעוק שהעם דורש צדק חברתי.

2.
כי נתוני המאקרו יהפכו לגרועים יותר, והנטל על מעמד הביניים יהפוך לכבד יותר. הנה כמה דוגמאות. על פי תחזיות שונות, שיעור האבטלה השנה צפוי לעלות ל־6.8%. על פי נתוני הלמ"ס, שמתפרסמים באיחור אחרי המגמות הכלכליות בשטח, האבטלה עדיין יורדת. נכון לרבעון השלישי של 2011, שיעור האבטלה עמד על 5.5%. במילים אחרות, אם התחזיות השחורות יתממשו, המשמעות היא תוספת של 40 אלף איש למעגל האבטלה. אלה יהיו האנשים שההבטחות של נתניהו ושל שטייניץ לא שוות עבורם דבר. פוטנציאל התסיסה החברתית של ההרעה הזו במשק גדול מאוד.

מלבד זאת, בעיית מחירי הדיור לא נעלמה לשום מקום. רצף הצעדים הממשלתיים בשנה האחרונה הביא לכך שהקבלנים הפסיקו את הבנייה, משום שהם מבינים שהמחירים עלולים לרדת. במקביל, דרישות בנק ישראל גרמו לבנקים לעצור את המימון שהם נותנים לקבלנים. במילים אחרות, צד ההיצע נעצר. מנגד, הביקוש לא נעלם – קל וחומר על רקע הורדת הריבית – וגדל כרגיל. הציבור הישראלי עדיין מחפש ברובו דירות 4 חדרים, רצוי באזור המרכז.

התוצאה היא אחת: גם אם בשטח רואים קיפאון בענף, ואולי ירידה שולית, מתישהו בעתיד הלא רחוק המחירים יחזרו לעלות. אם כבר היום הזמן הדרוש לרכישת דירה בישראל הוא 7.7 שנים, הייאוש של הזוגות הצעירים ושל מעמד הביניים הולך להעמיק. הייאוש הזה, סופו להתפרץ.

ואם אלה לא מספיקים, גם יוקר המחיה לא נעלם. העלאת תעריפי החשמל על ידי הממשלה בשיעור מצטבר של 25% בתוך פחות משנה, חלק גדול מזה בתקופה של שיא צריכת החשמל, שוחקת את ההכנסה של מעמד הביניים. כך גם העלאת תעריפי הארנונה בתחילת השנה, שצפויים להתעדכן שוב לקראת האביב. וגם הנדנדה במחירי הדלק מורטת את עצביו של הציבור הישראלי: חרם נפט על איראן עלול להביא לנסיקת מחיר הדלק, שכבר עתה עומד על 7.23 אגורות לליטר בתדלוק עצמי. ואלה רק הדברים שמושפעים ישירות בידי הממשלה. עוד לא הזכרנו את עלויות גידול הילדים ואת התחרותיות הנמוכה בשוק שמקפיצה את מוצרי המזון, שוחקת את הפנסיה בדמי הניהול ומייקרת את עלויות הבנייה. בשורה התחתונה, החיים רק יהפכו יקרים יותר ב־2012, לא להפך.

3.
כי טבלאות שכר הבכירים יתפרסמו בסוף חודש מרץ הקרוב, ויחשפו עד כמה הפערים החברתיים התרחבו גם בשנה החולפת, דווקא בזמן שהזעקה של מעמד הביניים הגיעה לשיא. איך בזמן שמאות אנשים הקימו אוהלים ברחבי ישראל, מנכ"לים ובכירים של החברות הגדולות במשק לקחו לעצמם שכר שגבוה במאות אחוזים מהשכר הממוצע בחברה שאותה הם מנהלים, באין מפריע.

יש שיראו בתיאור הדברים הזה צרות עין, רדיפת עשירים, פגיעה ביכולת לעשות עסקים. סיכוי גבוה שכך בדיוק סבור ראש הממשלה, שכן הוא הצליח לעכב עד כה את הצעדים להגבלת שכר הבכירים במשך כמעט שנתיים, שמתוכן במשך כמעט שנה נמנע מלהצביע בממשלה על אישור המלצות ועדת נאמן להגבלת שכר הבכירים, ועדה שאותה מינה בעצמו.

דווקא דפוס ההתנהגות השקוף של נתניהו מסגיר את העובדה שמדובר בנושא עקרוני שאסור להרפות ממנו. אילו היה מדובר בנושא שאפשר היה לפתור בעוד כמה מאות מיליונים להרגעת מפלגה חרדית זו או אחרת, או סקטור כזה או אחר, נתניהו כבר מזמן היה פועל, ומוציא כמה הודעות לתקשורת.

אלא ששכר הבכירים הוא לא עניין תקציבי, ולנתניהו אין שום פתרון קל לשלוף מהשרוול. לכן, למרות הקופון הציבורי שהוא יכול לגזור, נתניהו אינו מצליח להפוך את עורו. הוא אינו יכול לצאת נגד השוק החופשי, זה שמתגמל את המנהלים הבכירים בנדיבות. הוא אינו מסוגל לעמוד מול היד הנעלמה ולומר לה די. זה גדול ממנו, זה מעבר לכוחותיו. לכן הוא גורר את העניין במשך יותר מתשעים שבועות. באביב הזה, כשנושא שכר הבכירים יחזור לכותרות, הביקורת הציבורית תהיה מופנית כלפי מי שהיה בכוחו להקטין את הפערים, אבל העדיף לתת להם לגדול.

4.
כי מתחת לפני השטח כוחות המחאה עוד ממשיכים לעבוד, להכין את התשתית לגל הבא. במתואם או שלא, הזרמים השונים של המחאה החברתית מקיימים בימים אלה הכנות אחרונות לקראת הגברת האינטנסיביות של פעילות השטח שלהם, כל אחד באפיק אחר.

עיקר הפעילות הזו תתמקד בהפצת מידע כלכלי־חברתי ברחבי ישראל באופן בלתי אמצעי וניפוץ מיתוסים כלכליים שמפזר ראש הממשלה. המטרה היא לצרף את הציבור, ולו באופן רעיוני, לטובת החתירה לשינוי. מי שסבור שהאנשים שמנהלים את פעילות השטח הזו נמאסו מזמן וצריכים להתבגר, שוכח את האדרנלין ששטף מאות אלפים בקיץ האחרון כשהם הבינו שהם לא לבד. מי שסבור שהאנשים שמנסים לשנות צריכים למצוא לעצמם עבודה ולעזוב אותנו לנפשנו, סתם מרכין את ראשו בפני השיטה ונותן לה לדרוך עליו בדרכה לניצחון. מי שחושב שממילא כל קריאה לשינוי נדונה לכישלון, שייזכר שהציבור הישראלי כבר קטף הישגים השנה: הפחתת המסים הבלתי צודקת ומגדילת הפערים של נתניהו הופסקה על אפו וחמתו, העלאת המסים על הדלק בוטלה, נמצא כסף למימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4, ועוד שורה של שינויים מבניים יצאו לדרך ואולי יבשילו להישגים בעתיד. במילים אחרות, הציבור הישראלי הוכיח השנה שאפשר, ולכן אין סיבה לחזור ולהאמין אחרת.

זרמי המחאה האלה, שכאמור מכינים את תשתית ההתגייסות ליום פקודה, עשויים להרים את ראשם מחדש עם בוא האביב. הטמפרטורות יעלו, תלמידי הגן יזמרו על יציאה מעבדות לחירות, ועונת המלפפונים בתקשורת תחזור. הקרקע תהיה מוכנה לגל נוסף. הפעם יש סיכוי שזה ייגמר בבחירות.

1.
ספטמבר, 2001. לילה. אוגדת איו"ש מתנמנמת. המסדרון הארוך של הבניין המנדטורי ריק. פלורסנטים מהבהבים בתקרה זמזום עצל. ואז, הדלת הראשית לבניין נפתחת. ואת צועדת פנימה, ללובי. פונה שמאלה, וכעבור רגע אנחנו ניצבים זו מול זה.

2.
אני כבר לא זוכר את כל השבילים שפסענו בהם יחד. את המקומות שביקרנו בהם, את הדברים שעשינו. את הבגדים שקנינו, את כדורי הגלידה שחיסלנו, את הקירות שצבענו, את הרגעים שאהבנו. עשר שנים הן המון זמן אהובתי, והזכרון האנושי הוא ספוג מחורר.
אבל הנפש, הגוף, זוכרים את הכל גם אם אני איני זוכר. שהרי הגוף כבר קיבל איזו עווית, איזו עקמת, בצורה שמשלימה את צורתך. והנפש כבר חוותה איזו סטייה, איזו תפנית, והשתרגה כמו צמח מטפס על כתליך.

3.
פעם, עוד לפני שהכרנו, אני זוכר שישבתי איזה בוקר על יד שולחן הכתיבה בדירה שאבא שלי גר בה אז. הייתי בצבא, עם אישה אחרת, וחיכיתי למשהו. הסתובבתי קצת לבדי בין החדרים, ואז התיישבתי לכתוב כמה מלים על פתק. כתבתי משהו על כך שדירה סטרילית כל כך, רהיטים נקיים כל כך, חדשים כל כך, מעידים על קיום שאין בו חיים.
בסופו של יום, החיים הם פסיפס של כתמים. של אוכל, של הפרשות מצחינות, של דם, של סיגריות, של קיא, של זיעה. הבגדים שלנו, הדירה שלנו, האוטו, התיקים, הרצפה, התקרה, הכל כבר מלא כתמים וסימנים. ואין דבר שמשמח אותי יותר מאלה מדי בוקר, מאשר הכתמים האלה. כי אני יודע שאנחנו חיים, ושחיינו המשותפים שבנינו יחד מתעשרים עוד ועוד.

4.
הטקסט הזה רחוק מלהיות טקסט טוב, או אחד הטובים שכתבתי. ככה זה כשאתה מפנה את מעיין המלים שפועם בך למעוזות סתמיים כמו ריכוזיות ומצוקת הדיור – הטוב שבך מתייבש. וגם עוד לא אמרתי שום דבר על ילדוש, ועל האושר שמתפרץ בי בגלים חזיריים כמעט כשאני רואה אותך מטפלת בו, ומשחקת איתו, ורוקדת איתו, ומצחיקה אותו, ואוהבת אותו. והוא אותך. והוא אותנו. ולא הרחבתי על כמה שאנחנו שונים, עשר שנים אחרי, וכמה שעוד נהיה שונים בעוד עשר שנים. וממילא, המלים אינן יכולות להכיל את מה שיש בינינו.

5.
גם הרווחים שבין המלים אינם יכולים.

6.
מזל טוב אהובה שלי. אני אוהב אותך בכל נימי נפשי. את האחת והיחידה בשבילי. אור יומי, אם בני, משוש חיי.

נ.ב
מצטער שאני חוזר גם הלילה כל כך מאוחר. בתור פיצוי, הנה שיר במתנה ליומולדת:

1. אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.

אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.

אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ-6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.

וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב-2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

2. כדי להגיע להבנה הזו, שהבעיה של מעמד הביניים עמוקה ויסודית הרבה מעבר למצוקת הדיור, אנחנו צריכים לעבור תהליך עמוק ויסודי של התפשטות. של קילוף שכבות. השכבה הראשונה היא שכבת המיקום. אנחנו רוצים לגור במקום שטוב לנו. לא רחוק מדי מהמשפחה, לא רחוק מדי מהעבודה. במקום שיש בו חינוך טוב לילדינו. במקום שיש בו חיי תרבות מתאימים לנו.

זה שבע שנים אני חי בירושלים. בשנתיים האחרונות אני עובד בתל אביב. אני עושה זאת כי המדינה, או השוק החופשי, או השד יודע מי, לא יודעים לאפשר לי מספיק מקומות תעסוקה בעיר מגוריי. אי לכך, יוצא שאני ממלא את מכל הדלק פעמיים בשבוע. אני עושה זאת כי המדינה לא דאגה לתשתיות תחבורה מתאימות. רכבת מהירה בין תל אביב לעיר הבירה של מדינת ישראל היא דבר יקר, ולפי אומדני האוצר לא בטוח שתחזיר את ההשקעה. אז לא עושים. גוררים רגליים. מעכבים תקציבים. מתעכבים. בינתיים, שייסעו העובדים ברכב הפרטי שלהם, יפקקו את הכבישים, יזהמו את האוויר, אבל העיקר שימלאו דלק וישלמו מס. הרבה מס.

ובשביל לשלם מס צריך לעבוד. הרבה. שני ההורים. ובשביל לעבוד צריך למצוא סידור לילד. אבל המדינה לא דאגה לנו לפתרון לגידול הילדים במחיר שפוי. ההקרבה העצומה שכל הורה חש על בשרו מדי בוקר כשהוא מפקיד את הילד במשפחתון או בגן הפרטי כנראה לא נספרת על ידי המדינה. כנראה לא מכומתת בספרי התקציב. אז לא משתלם למדינה להקים מסגרות במחיר נורמלי לפעוטות. אז אנחנו משלמים. הרבה. בקרוב נשלם אפילו יותר.
ואלה רק השכבות המיידיות: תעסוקה, תחבורה, גידול ילדים. כל זה עוד מבלי שנגענו בשירותי החינוך, הבריאות, התרבות. כל זה עוד לפני שנגענו במרקם השכונתי, בתופעות של התחרדות ושל התנחלות. כל זה רק ברמה הבסיסית ביותר בסולם הצרכים של מאסלו.

3. סיפוק הצרכים הבסיסיים האלה עולה הרבה מאוד כסף, אם בגלל אזלת היד המכוונת של המדינה ואם בגלל רמת התחרותיות הנמוכה בענפים שונים במשק. כך או כך, התוצאה היא אחת: אנחנו נדרשים לשלם המון, מדי חודש, על סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. וגם לזה תוצאה אחת: אנחנו נדרשים לעבוד הרבה. המון.

אם מסתכלים על נתוני ה-OECD שהתפרסמו לאחרונה, ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף בין 34 מדינות הארגון במדד האיזון בין העבודה לפנאי (work life balalnce). הסיבה לכך זוהרת כשמש: אנחנו עובדים יותר ביחס לאזרחי המדינות האחרות ולכן מקדישים פחות זמן פנוי למשפחות שלנו ולעצמנו. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו אוהבים לעבוד יותר מבני עמים אחרים. אנחנו עושים זאת כי המדינה לא מספקת לנו מספיק שירותים, כי המחירים גבוהים, וכי אנחנו נדרשים לפרנס חלק גדול מדי באוכלוסייה שאינו עובד.

לכן, כשראש הממשלה ושר האוצר מתגאים בשיעור האבטלה הנמוך בישראל – והוא אכן נמוך – יש לנתון הזה גם פנים אחרות. מלבד העובדה שהוא אינו משקף מהימנה חוליים קשים בשוק העבודה הישראלי, הוא מזניח את העובדה שלמרות שאנחנו עובדים קשה, והרבה מדי, אנחנו לא זוכים לביטחון תעסוקתי. כל יום הוא יום חדש. בכל יום הקריירה שלנו יכולה להגיע לקצה. בכל רגע יכולה החברה להיסגר, או שמישהו יחליף אותנו. זו חרדה תמידית שאנחנו חיים תחתיה. בתעשייה, בהייטק, בעיתונות. אפילו במגזר הציבורי, למעט בגופים שבהם ועד העובדים נהנה מכוח רודני כמעט.

החרדה הזו מכניסה אותנו לדיכאון או ללחץ, ואת אלה אנחנו מצליחים להדחיק בשעות ארוכות מדי של עבודה. בדרך, אנחנו מצמצמים עד למינימום את היכולת שלנו לראות או להבין את התהליכים הכלכליים והחברתיים שמניעים את המכונה הזו. ובכך, כמה עצוב, מעגל האבסורד הושלם.

4. לכן אין שום צ'אנס שבעולם שתוכנית דיור כלשהי – ולו המבריקה ביותר בעולם – תעזור למעמד הביניים. חינכו אותנו שנלמד, ונעבוד, ונצליח. אבל זה היה שקר. או שהמציאות השתנתה. כי לא משנה כמה אנחנו משכילים וכמה קשה נעבוד, ואפילו אם נצליח לחסוך פרוטה לפרוטה, לעולם מחירי הדיור ימשיכו להתרחק מהיקף חסכונותינו בקצב גבוה בהרבה מקצב החיסכון עצמו. את זה ראש הממשלה, ודאי שר האוצר שלו, לא מבין, או לא מעוניין להבין.

זו הסיבה שיהיה עצוב מאוד אם גל המחאה הנוכחי יסתיים ללא אפקט פוליטי רב עוצמה. אין מדובר רק בהקדמת הבחירות. ממילא קשה לראות גורם בממשלה שיש לו אינטרס בהקדמת הבחירות, ולכן הן לא יוקדמו. מדובר בחריש עמוק, מחשבתי ומעשי. מדובר בשינוי סדר העדיפויות הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה, שהוא הכלי החשוב ביותר שקיים בידי הממשלה בשביל לשרת את אזרחיה.

בשביל לשנות באמת את סדרי העדיפויות במדינה צריכים כולם להבין שהשיטה הנוכחית לא יכולה להמשיך ולקיים את עצמה לאורך זמן. הסיפור הזה כבר סופר הרבה יותר מפעם אחת, אבל אולי סוף סוף הוא יחלחל אל התודעה: יש מספיק כסף בקופה הציבורית אבל הוא מושקע בחוסר יעילות משווע (תחום החינוך או הבריאות) או שהוא מופנה ליעדים פוליטיים למהדרין (מפעל ההתנחלויות) או למגזרים בלתי יצרניים (התמיכה במערך התורני) או שהמדינה פשוט מתנערת מאזרחיה (בשירותי רווחה שהיא מעבירה לאחריות המגזר השלישי). המספרים האלה מסתכמים בעשרות מיליארדים מדי שנה.

אחוזים בודדים מהסכומים האלה, לו היו מושקעים ביעילות ובמקומות הנכונים, היו מאפשרים לנו לספק את צרכינו מבלי שנעבוד כל כך הרבה לשם כך. ואפילו לא היה אכפת לנו לשלם מסים.

שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

(הופיע בעיתון, 27.7.2011)