מון דיה

פוסטאורח מיוחד מאת מיכל פ"פ לרגל פתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל הבאים עלינו לטובה:

הייתי בת 13 או 14, גיל כזה שמאיזה זווית שלא תסתכלי על עצמך תרגישי מכוערת ושמנה – ותהיי צודקת במאה אחוז. גרתי עם משפחתי במקסיקו סיטי, ברובע בשם פולנקו, ולמדתי בבית ספר אנגלי שנקרא גריינגייטס. האופנה השלטת של תחילת שנות התשעים לא עזרה במיוחד לדימוי העצמי שלי. נדמה לי שלבשתי מכנסיים קצרים בוורוד פוקסיה באותו יום, אבל יכול להיות שזה היה דווקא ירוק תפוח. החולצה היתה חולצת אביב גפן שסחבתי מהארץ, והשיער שלי היה נפוח כמו תמיד, מעין ג'ופרו שאיבד שליטה. וכך יצאנו לרחוב, משפחה ישראלית בלב עיר של 24 מיליון איש, שהיתה בדרך כלל סואנת, מלוכלכת ומלאת הפתעות.

אבל זה לא היה יום רגיל. את ההמולה השכיחה ברחובות החליף שקט של יום כיפור מינוס האנשים שבדרך כלל ממלאים את המדרכות. העיר נראתה כמו אחרי הפצצה. כלב לא הסתובב ברחוב, שלא לדבר על מכוניות. בגלל שזה היה סתם יום חול, עד מהרה הרגשנו שמשהו לא בסדר. היתה תחושה לא נוחה באוויר. ואז הגיעה הצעקה.

היא עלתה בבת אחת מכל הבניינים שסביב. אנשים צורחים, בתחילה לא הבנו אם מפחד או משמחה. מעולם לא שמעתי כזה דבר, כמות כזו של אנשים צועקת בבת אחת. מבט חטוף אל תוך אחד הבתים הבהיר את העניין: משפחות שלמות נאספו סביב מסך הטלוויזיה. אנשים פסקו מעבודתם, כולם היו מרותקים למסך. נבחרת מקסיקו שיחקה במונדיאל, והבקיעה גול.

אחר כך קרה דבר מופלא: מאות אלפי אנשים זרמו לרחובות. עניים ועשירים, צעירים וזקנים, מילאו את הכבישים ובמיוחד את מרכז העיר, שם ניצב פסלה של האנחל, מגינת מקסיקו. היתה תחושת חג באוויר, תחושת שמחה מתפרצת. כל האנשים האלה, חלקם קשיי יום להחריד, היו פתאום עם אחד, שמח ומסביר פנים.

וזו הסיבה שהימרתי על מקסיקו במונדיאל הנוכחי. כל כך מגיע להם.

בינתיים

החלק שלי במדור חקר ביצועים במוסף השבועי:

 

ישבתי השבוע בהרצאה של פרופ' דן בן־דוד מאוניברסיטת תל אביב ומרכז טאוב, והתחשק לי למות. עם כל שקף נוסף במצגת שלו, שעסקה בקשר בין מערכת החינוך לשוק העבודה ולעתידה של ישראל – משהו בי התכווץ. הנתונים של בן־דוד מהממים, גם אם אינם חדשים. בריחת המוחות מתרחבת, שיעור האי־תעסוקה במגזר החרדי גדל, הישגי מערכת החינוך מידרדרים. בעוד דור או שניים לא יהיה מי שיחזיק את המדינה הזו על כתפיו. מוטב שכבר עכשיו אקמבן דרכון זר לילד שלי. בן־דוד אמר שהוא מציג את המשנה שלו למקבלי ההחלטות בישראל כדי להביא לשינוי מחשבתי, וביקש שאנחנו העיתונאים נתרום משלנו ליצירת לחץ ציבורי גדול. הוא צודק, אנחנו באמת צריכים לעשות את זה. אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שזו משימה בלתי אפשרית. קשה מאוד לזעוק היום בעיתונות את המסר הזה, וקשה עוד יותר לזעוק מדי יום את אותו מסר, כדרכו של קאטו הזקן. ובכל זאת, הנה תרומתי הצנועה: מוכרחים לשנות את מערך החינוך בישראל ולאפשר עתיד נורמלי לדורות הבאים.

 

(לקריאה נוספת: הדו"ח של דן בן-דוד לשנת 2009)

עדלאידע

אנחנו גרים בגבעה הצרפתית. שש שנים אנחנו גרים כאן, בערך, ועד עכשיו הכל היה שפיר. נו, סוג של, אבל לפחות נסבל.

כמה ימים אחרי שאלון נולד, לפני שלושה חודשים, הדייר מעלינו עזב ובמקומו נכנסה לדירה אישה חרדית מבוגרת.

אין לי כוח להרבה במלל על העניין. אגיד רק זאת: השעה עכשיו חמש דקות לאחת עשרה בלילה, הילד סוף כל סוף נרדם, והם יושבים למעלה ודופקים ברצפה. ושרים. ודופקים. ומתפללים וסוגדים. ובעיקר גוררים את הרהיטים בכל הדירה. וככה זה כל הזמן. הם רק באים ובאים, לבושי שחורים, כמו בבדיחה ההיא על כמה פילים אפשר להכניס לחיפושית, רק בלי הפאנץ' ליין.

קיביניצ'ורט.

בחרכים הדקים

"תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

זה נכון, אני חושב לעצמי, הוא באמת נראה כמו פיל. אנחנו שוכבים על הדשא בחצר הקדמית של הבית של ההורים שלי. בבית של השכנים מעבר לכביש מישהו צולה בשרים על האש. מאחורי הראש שלי מונחת קערה עם שאריות שלוליתיות של אבטיח של תחילת הקיץ. הבטן שלנו מלאה והראש שלנו כואב מהשמש, אבל אנחנו ממשיכים לחפש צורות בעננים הלבנים.

כשהייתי בגילו הייתי ספון בבית, קראתי ספרים. קראתי המון ספרים. היה לי מנוי לספרייה העירונית, ולפעמים הייתי הולך אליה אפילו פעמיים ביום. אפילו הספרנית חשבה שזה חריג. אמא שלי, לעומת זאת, דווקא לא. היא רק הפצירה בי שלא אקרא את הכל הספרים בחושך. אבל קראתי בכל זאת. בסוף יצא שהזדקקתי למשקפיים כבר בכיתה ג', הרבה לפני כל היתר. היום מעטים האנשים שאני מכיר שאין להם משקפיים.

הילד שלי לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים קצרים כחולים. העור שלו לבן ועדין. הוא חמוד, הילד שלי. צירוף המלים הזה – "הילד שלי" – כמו שייך מילונית לאנשים אחרים. ובכל זאת אני מוצא את עצמי משתמש בו יותר ויותר. הילד שלי, הילד שלי. שלי. הוא הילד, שלי.

"תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

האמת שאני לא מוצא את הדמיון, אני חושב לעצמי, אבל לא אקלקל לו את המשחק. אנחנו יושבים על הספסל ברחוב רוטשילד. אני מפצח גרעינים שחורים משקית חומה ויורק את הקליפות על הרצפה. כבר התאספה ערימה מכובדת של קליפות בין הרגליים שלי, וכל העוברים והשבים שעוברים ושבים מולנו תוקעים בי מבט דידקטי חמור. הילד, לעומת זאת, ממש לא שם לב לזוטות כאלה.

הילד, הוא הילד שלי. אני תקוע איתו. כבר שש שנים אני תקוע איתו. הוא נחמד, אני מודה, אבל למי באמת יש כוח אליו. כל הזמן שואל. כל הזמן מנדנד. בוכה, רעב, משועמם. ילד. כמו כל הילדים. רק שהוא שלי הילד הזה, ואני תקוע איתו. ילד. נחמד והכל, אל תבינו לא נכון, אבל תקוע.

פעם היו לי חלומות. חשבתי לנסוע בעולם. לראות מקומות. לחצות את אירופה ברגל בשמונה צורות שונות. חשבתי להיות סופר. לכתוב ספרים. יפים. ארוכים. ספרים שיביאו לי זיונים מבחורות שרוצות להרגיש מתוחכמות.

אבל אז הגיע הילד הזה. נחמד, קטן, שובב. עורו לבן ועיניו כחולות. אשכנזי כזה. ממוצע כזה. מין ילד כזה.

"תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"