למה מס של 1% בלבד על דירה שלישית ומעלה? למה לא 4%?

דבר ראשון דיסקליימר: אני מהפוזיציה. אין לי דירה בבעלותי. גם לא מחסן. שום כלום. בטח לא שתי דירות, בטח לא יותר מזה. אז אני מהפוזיציה. תביאו בחשבון.

אז כחלון רוצה להטיל מס של 1% על מי שמחזיק בשלוש דירות ויותר. כלומר, מישהו עם שלוש דירות, שהשלישית היא בשווי של
מיליון שקל, ישלם מס של 10,000 שקל בשנה. מישהו עם דירה שלישית בשווי של 1.8 מיליון שקל ישלם 18,000 שקל בשנה, שהם 1,500 שקל בחודש. זה גם יהיה המקסימום של המס הזה (כלומר, מישהו עם דירה שלישית בשווי של 2 מיליון ישלם גם הוא מס של 1,500 שקל בחודש).

הרעיון הזה, אגב, לא נולד בראשו של כחלון. בפעם הארשונה שאני שמעתי עליו זה היה בממשלה הקודמת, והוא נולד בכלל בלשכת ראש הממשלה, על ידי מי שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר. באגף התקציבים אהבו את הרעיון הזה וניסו לקדם אותו כבר אז, אבל נתקלו בהתנגדות של שר האוצר דאז יאיר לפיד. משהגיע כחלון, בשלו התנאים להחזיר את הרעיון אל השולחן.

אלא שמאז שכחלון שם אותו על השולחן, כל העולם ואחותו התחילו להתנגד לרעיון הזה בטירופי טירופים. כלכלנים מסבירים שהרעיון הזה מדגים עד כמה במשרד האוצר לא מבינים את שוק השכירות, פוליטיקאים מאיימים שמדובר ברעיון עוועים שייקר את מחירי השכירות. כל מיני כאלה. הקונספירטורים שבינינו יגידו שלכל האנשים האלה יש בטח מלא דירות בבעלותם, אבל אני לא רוצה להיות קונספירטיבי.

אז האם מדובר ברעיון טוב או לא? בשביל לענות על השאלה הזו, צריך לשאול מה הצעד הזה אמור להשיג? לפי דברי ההסבר הרשמיים של משרד האוצר (קובץ פידיאף, עמוד 75), המטרה היא להגדיל את היצע הדירות למכירה. זאת מתוך מחשבה שאנשים שמחזיקים בדירות האלה לא ירצו לשלם את המס, ולכן יעדיפו למכור את הדירות האלה. ריבוי דירות חדשות שיעמדו למכירה עשוי, בחלומות הוורודים של האוצר, להוריד את המחירים, ובא לציון גואל.

האם זה יעבוד? האם המס הזה ישיג את המטרה? שאלה טובה. האם מדובר בצעד ראוי? בעיני כן, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית. כלומר, אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמותר להשקיע בדירות, כמו בכל דבר אחר, אבל שריבוי משקיעי הנדל"ן מביא לתוצאה חברתית בלתי רצויה (עליית מחירים מהירה מדי), אז בהחלט ראוי למסות אותם. למען האמת, לדעתי האוצר היה יכול להטיל את המס הזה בצורה חריפה יותר, בשביל שיהיה אפקטיבי יותר. כלומר, לא להטיל מס של 1%, אלא מס בשיעור גבוה יותר. למה לא 3%? למה לא 4%?

דמיינו מישהו עם דירה שלישית בשווי של מיליון שקל. נניח שהדירה הזו ממוקמת בתל אביב, ושהוא משכיר אותה ב-3,000-4,000 שקל בחודש. מס של 1% אמור לגרום לו לשלם למדינה עוד 833 שקל בחודש. כמה מתוך הסכום הזה הוא יוכל לגלגל את השוכרים בדירה שלו? 200 שקל בחודש? 300 שקל בחודש? 500 שקל בחודש? יותר?
אם מדובר על אזור כמו תל אביב שבו הביקוש הוא פסיכי, ואנשים גרים בכוכים בלתי אפשריים ומשלמים עליהם סכומים פסיכיים, למשקיע נדל"ן הזה יהיה קל למדי להעלות את מחיר השכירות בסכום לא מבוטל, ולגלגל חלק גדול מהמס אל כתפי השוכרים.

באוצר טוענים שיש בערך 50 אלף ישראלים שיש להם שלוש דירות בבעלותם או יותר, ושבסך הכל מדובר ב-180 אלף דירות (במקורות מידע אחרים באוצר טוענים שמספר הדירות אפילו גדול יותר). לפי האוצר, מאחר שמדובר בסך הכל ב-12% מהדירות להשכרה בישראל לא צפויה להתרחש זליגה רוחבית של העלאת השכירות לכלל הדירות להשכרה.

רק שההסתכלות על כלל הדירות ממעוף הציפור אינה מספיקה, לדעתי, במקרה הזה. שכן באופן תיאורטי, ייתכן שכל הדירות האלה יושבות באותו האזור, ואז בוודאי שתהיה למהלך הזה השפעה רוחבית שלילית. לכן, ביקשתי מהאוצר לדעת מה הפילוח הגיאוגרפי של הדירות האלה, כלומר איזה אחוז מהן יושב בתל אביב ובאזורי הביקוש במרכז.

התשובה היא שהדירות מפוזרות, אבל שעדיין חלק גדול מאוד מהן נמצא בתל אביב והמרכז. 28 אלף מהדירות האלה נמצאות בתל אביב. עוד 28.5 אלף דירות כאלה נמצאות במחוז מרכז (כלומר, עוטף תל אביב).

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתל אביב יש בערך 200 אלף דירות בסך הכל. בערך מחצית ממשקי הבית בתל אביב גרים בשכירות, כך שנניח שבערך 100 אלף דירות בתל אביב הן דירות להשכרה. כלומר, אם בבת אחת הבעלים של 28 אלף דירות היו מחליטים לייקר את השכירות שלהן בכמה מאות שקלים בחודש, בהחלט היה יכול להיות לדבר כזה אפקט רוחבי. בכל זאת, 28 אלף דירות הן בערך 25%-30% מכלל הדירות להשכרה בתל אביב (בהנחה שכל חשבון הסנדלרים הזה הוא נכון). אם התסריט הזה נכון, זה אומר ששכר הדירה היה עולה גם בדירות שבהן לא הוטל המס הזה, ולא רק שהיצע הדירות למכירה לא היה גדל, אלא ששוכרי הדירות היו נפגעים ממש.

למי שמעוניין, הנה הפירוט לכלל המדינה (מספר vדירות בכל אזור של אנשים שיש להם שלוש דירות ויותר), אתם מוזמנים לעשות עליהם את החישובים שלכם:

מחוז מרכז – 28.5 אלף דירות
ירושלים – 23.7 אלף דירות
חיפה – 30 אלף דירות
תל אביב – 27.7 אלף דירות
חדרה – 8.5 אלף דירות
טבריה – 3.6 אלף דירות
נצרת – 3.2 אלף דירות
נתניה – 18.3 אלף דירות
רחובות – 32.8 אלף דירות
באר שבע – 17.8 אלף דירות

פה בדיוק נכנסת השאלה שלי לתמונה – למה להסתפק באחוז מס אחד בלבד? אם אתם באמת רוצים לתת תמריץ כלכלי לבעלי הדירות האלה למכור אותן – ובלשון פחות מסובכת, אם אתם רוצים לתת חתיכת פטיש בראש למשקיעי הנדל"ן האלה – למה שלא תטילו שיעור מס הרבה יותר גבוה? נניח, 4%? כן, זה יהיה צעד קשה מאוד, ויהיו בג"צים והכל. ועדיין, נדמה לי ששיעור מס גבוה יותר יועיל יותר להשיג את המטרה שאגף התקציבים הצהיר עליה שהיא המטרה שלו – להציף את השוק בעוד דירות ולהוביל אגב כך לירידת מחירים. אם המטרה האמיתית היא רק להכניס עוד כמה גרושים לקופת המדינה מהמס הזה, אז זה עניין אחר ואז לדעתי מדובר בצעד שעדיף לוותר עליו.

אפשר להגיד עוד הרבה דברים על המס הזה: על כך שהוא עשוי לעזור בהקטנת האי-שוויון בהחזקת נכסים וכל מיני כאלה, אבל אני לא רוצה להיכנס לנקודות האלה כי זה יהפוך לפוסט אינסופי. אם יש לכם משהו להגיד על זה או על היבטים אחרים, יותר מאשמח שתגיבו. ניסיתי להיצמד רק לעניין המטרה המוצהרת של משרד האוצר.

ועוד משהו אחרון.
מנגנון מיסוי כזה כרוך בלא מעט בירוקרטיה. האנשים שמחזיקים בכל הדירות האלה צריכים להחליט על איזה מהדירות הם רוצים לשלם את המס (מי בדיוק קובע מיהי הדירה השלישית?). השווי של הדירות האלה ייקבע בסוף שנה על ידי שמאי כלשהו, מישהו צריך לעבור ולבדוק, ופה כל הבירוקרטיה נכנסת לתמונה. אני פשוט בכלל לא בטוח שהממשלה מסוגלת לעשות את זה. באוצר אומרים לי שהכל יהיה ממוחשב, פאר היצירה ושופרא דשופרא, אבל זה נשמע לי כמו משאלת לב. עובדי רשות המסים ידועים בכך שהם לא מבצעים שום מטלה מחשובית נוספת בלי תוספת שכר מתאימה. בקיצור, זה נשמע לי כמו אתגר בירוקרטי לא פשוט המס הזה.

קרנות הפנסיה המוזלות, כל מה שצריך לדעת

תאמינו או לא אבל לפני זמן קצר התרחשה היסטוריה לא קטנה בשוק הפנסיה הישראלי.

משרד האוצר הודיע על הקמת שתי קרנות פנסיה מוזלות, בדמי ניהול אפסיים ממש, שיהיו קרנות ברירת מחדל לכל מי שמתחיל לחסוך לפנסיה ולא בוחר קרן באופן אקטיבי. שתי הקרנות שנבחרו הן הקרן של מיטב דש והקרן של הלמן אלדובי, שתיהן קרנות קטנות מאוד, וההצטרפות אליהן תהיה אפשרית מחודש נובמבר הקרוב. כל אחד יוכל להצטרף אליהן, גם מי שחוסכים כיום בקרנות פנסיה אחרות, אבל קהל היעד שלהן יהיה בעיקר המצטרפים החדשים.
כיום בערך מחצית מהעובדים השכירים משלמים דמי ניהול מקסימליים לקרנות הפנסיה. אלה בעיקר העובדים בעל השכר הנמוך, וזה קורה בעיקר משום שהם לא מבינים בזה מספיק, או סומכים על המעסיק שלהם או על סוכן הביטוח שלהם ולא יודעים שהם גובים דמי ניהול מופקעים. דמי הניהול המופקעים האלה מקטינים לעובדים את הפנסיה, כלומר את רמת החיים העתידית, בעשרות אחוזים. זה בדיוק המצב שמשרד האוצר רוצה לשנות.

שתי הקרנות שנבחרו הן קרנות קטנות יחסית, והתשואות שהן השיגו בשנים האחרונות על הכסף של החוסכים שלהן לא מדהימות ביחס לקרנות הגדולות יותר. במלים אחרות, יהיה להן חתיכת מבחן להוכיח שדמי הניהול הזולים שלהן מפצים על התשואות הנמוכות יחסית. הנה זה במספרים:


קרנות פנסיה מוזלות 2

אבל האמת היא המבחן יהיה לא רק שלהן, אלא גם של המעסיקים וגם של סוכני הביטוח. ההצטרפות האוטומטית לקרנות המוזלות תהיה אם ורק אם המעסיקים או סוכני הביטוח שלהם לא ישכנעו את העובדים להצטרף לקרנות הגדולות, בדמי ניהול גבוהים יותר.
הבעיה היא שבמבנה הנוכחי של שוק הפנסיה, כשאתם שמים את העובדים בעלי השכר הנמוך ביותר אל מול המעסיקים שלהם או מול סוכני הביטוח, זה עלול להיות לא כוחות, ולהיגמר לא טוב. לכן זה יהיה המבחן הגדול גם של משרד האוצר – לוודא שאנשי השטח לא הורגים את הרפורמה הזו בשביל להרוויח עוד שקל על גבם של העובדים.



והנה קצת שאלות ותשובות על בסיס מה ששאלתם אותי בפייסבוק

כמה זה באמת נכון לנייד אליהם קרנות קיימות, עם תשואות כאלו? מה רמת הסיכון שלהן?

אין פה נכון ולא נכון, ואני לא יכול להמליץ לך מה לעשות (רק עיתונאי, לא יועץ פנסיוני). מה שכן, אני מקווה ליצור בהמשך כלי שיאפשר לך לשקלל את התשואה ודמי הניהול ולקבל החלטה מושכלת.

האם כל העובדים יוכלו להצטרף לקרנות האלה? האם הצפי הוא שכל קרנות הפנסיה יפחיתו משמעותית את דמי הניהול שהן גובות?

כל העובדים יוכלו להצטרף. אני מאוד מאוד מאוד מקווה שזה ייצור לחץ תחרותי על קרנות הפנסיה הגדולות וישלח את דמי הניהול למטה (הם גם ככה במגמת ירידה, אני מקווה שזה יאיץ את זה)

האם יהיה פיקוח מיוחד על קרנות אלו?

לא, יהיה את אותו הפיקוח בדיוק שיש על כל הקרנות.

מה עדיף, קרן פנסיה שגובה דמי ניהול גבוהים אך מעניקה תשואות גבוהות תוך סיכון גבוה של כספי החוסך, או, קרן פנסיה שגובה דמי ניהול נמוכים אך מעניקה תשואות נמוכה ( ולעיתים אפסית ) על כספי החוסך?

אני לא יכול להמליץ על קרן ספציפית, אבל ראה מה כתבתי למעלה – החשיבות של דמי הניהול ושל התשואות היא זהה, אין חשוב יותר או פחות. זה בדיוק אותו הדבר.

מה תוקף דמי הניהול הנ"ל? עד אשר יוחלט אחרת או לזמן מוגבל וידוע מראש?

עשר שנים, אחרי זה ייערך מכרז חדש.

מה עם ביטוחי מנהלים? לא תוכנן לאפשר ניוד \ הורדת עלויות?

מתוכנן, כרגע תקוע בכנסת.

איפה אפשר לראות את תשואות קרנות הפנסיה?

באתר פנסיה.נט של משרד האוצר. מקווה שיש לך אקספלורר. אם לא, אפשר גם פה.

איך משקללים בין תשואה לדמי ניהול?

לצערי אין היום שום כלי שמאפשר את זה. אני מאוד מקווה לבנות כלי כזה בקרוב.

העלאת גיל הפרישה לנשים היא מסך עשן

אז משרד האוצר רוצה להעלות את גיל הפרישה לנשים (ועל הדרך, גם לגברים), אבל למה, בעצם? כלומר, מה הבעיה שמשרד האוצר מנסה לפתור על ידי העלאת גיל הפרישה? לכאורה, הבעיה היא בעיית הפנסיה. מאחר שנשים עובדות פחות שנים מגברים אבל חיות יותר שנים מגברים.
בממוצע, נשים נמצאות בפנסיה 24 שנה, ואילו גברים רק 17 שנה, ולכן אפילו אם ניקח גבר ואישה עם שכר זהה לחלוטין בתקופת העבודה, הפנסיה של האישה תהיה לרוב כ-1,500-2,000 שקל פחות מזו של הגבר. העלאת גיל הפרישה תגדיל את הפנסיה של נשים בערך ב-5% בעבור כל שנה שגיל הפרישה יעלה.
אבל האמת היא שכל הסיפור הזה הוא בעיקר מסך עשן. בעיית הפנסיה של הנשים היא בעיה אמיתית, אבל היא לא צפויה להתרחש עכשיו, אלא רק בעוד זמן רב, כשהחוסכות הצעירות יגיע לפנסיה. דור החוסכות הקודמות, נשים שכיום הן בנות 55 ויותר, שייכות לעולם הפנסיה הישן.
ובעולם הזה, אחת משלוש אפשרויות נכונה: נשים שאין להן פנסיה כלל כי מעולם לא חסכו, נשים שחסכו בקרנות פנסיה ותיקות שמבטיחות להן פנסיה של 70% מהשכר האחרון שלהן כל עוד צברו ותק של 35 שנה ונשים בפנסיה תקציבית שמבטיחה גם היא עד 70% מהשכר האחרון.
לנשים שמשתייכות לשתי הקבוצות האחרונות אין באמת בעיית פנסיה, בתנאי שבאמת צברו ותק רב בשנות העבודה. למעשה, עבור נשים כאלה, דחיית גיל הפרישה תרע את מצבן. לנשים שלא חסכו כלל לפנסיה יש בעיית פנסיה קשה מאוד, אבל דחיית גיל הפרישה בשנתיים לא תפתור אותה כלל, אלא להיפך. ולכן, הבעיה המיידית שמשרד האוצר מעוניין לפתור על ידי העלאת גיל הפרישה לנשים כלל לא קשורה לפנסיה שלהן, אלא למשהו אחר לגמרי: הביטוח הלאומי.


להמשך קריאה

האלכימאי

בשעה 11:30 בבוקר ה-29 ביולי 2008, לפני חמש וחצי שנים, קרה דבר חריג בוועדת הכלכלה. אל חדר הדיונים של הוועדה, אי שם באחד המקלטים של הכנסת, נכנס עו״ד פיני רובין, ותפס את מקומו סביב שולחן הוועדה. רובין הוא אורח נדיר למראה בכנסת. את מרבית עבודתו הוא עושה הרחק משם, כשהוא מייצג את האנשים העשירים ביותר בישראל. מבעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון ועד לבני שטיינמץ ויצחק תשובה.

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)


רובין לא הגיע לבד. הוא בא מלווה בלוביסט ארז גלהר, כיום מנכ״ל משותף של משרד הלובינג הגדול בישראל פוליסי, בבעלות בוריס קרסני. זה לא היה מקרה. רובין הגיע מלווה בלוביסט בשביל להסתיר את הלקוחות שאת האינטרסים שלהם הוא מייצג בדיון. שהרי לוביסטים מחויבים להציג את רשימת הלקוחות שלהם בצורה שקופה.
לכן, לו רובין היה מגיע לבדו, הוא עצמו היה נחשב לוביסט והיה חייב לגלות את האנשים העשירים שהוא הגיע לייצג את האינרס שלהם. לכן, הלוביסט העדיף לקחת לוביסט בשביל להשאיר את העשירים האמיתיים בצללים. עד חשיפת כתבי ״כלכליסט״ תומר גנון וזוהר שחר לוי אתמול על כך שהמדינה ויתרה למשפחת עופר על תשלומי מס בהיקף של כמיליארד שקל, מרבית הלקוחות של רובין נותרו אנונימיים.


להמשך קריאה

פסטילוקר, חלק ב׳ | השינויים שקרו פה שמערכת הביטחון מסרבת להפנים

מה השתנה מאז הדוח המשמעותי האחרון (ב-2007) על תקציב הביטחון ומה הדוח של ועדת לוקר צפוי לעשות

כבר בפתיחת הדוח, ועדת לוקר מבהירה מה השתנה בשבע השנים האחרונות מאז שוועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון הגישה את הדוח שלה (שאומץ בידי ממשלת אולמרט אחרי טראומת מלחמת לבנון השנייה).
שלושה דברים עיקריים השתנו, שמשנים את כל התמונה. ראשית, האיומים הביטחוניים השתנו. הוועדה מציינת כי האיומים המסורתיים – למשל, הצבאות הסדירים של סוריה, עיראק או מצרים – התפרקו והפכו בלתי רלוונטיים. מנגד, האיומים האסטרטגיים של חיזבאללה וחמאס על העורף הישראלי גדלו משמעותית.
בנוסף, היכולת הכלכלית של המשק להמשיך לממן את תקציב הביטחון הגדול פחתה. ועדת ברודט הניחה שקצב הצמיחה של המשק יעמוד בממוצע על 4% בשנה. ועדת ברודט טעתה. בפועל, מאז ועד היום, קצב הצמיחה הממוצע של המשק עומד על קצת יות מ-3% בשנה. וכשהמשק צומח פחות, יש פחות הכנסות ממסים, וכשיש פחות הכנסות ממסים, יש פחות אפשרות לממן גידול בתקציב הביטחון, אלא על חשבון קיצוץ בתקציבי המשרדים האזרחיים.
וכאן אנחנו מגיעים לשינוי השלישי שהתרחש מאז דוח ברודט – המחאה החברתית של 2011. מחברי הדוח מציינים את האירוע הזה במפורש כאחד השינויים הגדולים שהתחוללו כאן בשנים האחרונות. זאת משום שהמחאה החברתית הביאה לשינוי סדרי העדיפויות (גם אם באופן זמני), שחייב קיצוץ בתקציב הביטחון. הקיצוץ ההוא, בתחילת 2012, תפס את מערכת הביטחון לא מוכנה, והיא סוחבת את הפצע התקציבי הזה עד היום.


השילוב של כל אלה הופך את דוח לוקר במידה רבה לקריאת השכמה מהדהדת לצה״ל ולמערכת הביטחון. לקריאת השכמה שאומרת ׳אם לא תתעוררו שם בקריה בתל אביב, אם לא תבינו שמנגנוני פיקוח חיצוניים הם האינטרס שלכם בשביל לוודא שאתם לא מוציאים יותר מדי כסף על דברים שלא צריך, תמצאו את עצמם בתוך שנים ספורות בפשיטת רגל או לכל הפחות מול שוקת תקציבית שבורה. הציבור לא יוכל להמשיך לממן אתכם כי המשמעות תהיה העלאת מסים או פגיעה בתקציבים האזרחיים הרעועים ממילא, ואתם לא תוכלו לתת מענה ביטחוני לאיומים מסביב. לכן, זה האינטרס שלכם להתעורר, ולהבין שהגיע הזמן לשנות כיוון׳.
לשם כך, דוח לוקר מציע מנגנונים פשוטים יותר מאשר אלה של ועדת ברודט. בלי מנגנוני הצמדה מסובכים, בלי תילי תילים של מלים. דוח ברודט היה מייגע. דוח לוקר הוא סטקטו. הוא כולל צעדים פשוטים וחדים, אם כי בחלקם כואבים ליישום. קיצוץ כוח אדם, קיצוץ בפנסיה, דגש על תקציב לאימונים ולמחקר ופיתוח ושינוי אופן בניית התקציב והבקרה עליו, הגדלה משמעותית של השקיפות ותחילת מתן דין וחשבון אמיתי לדרג הפוליטי, ורחמנא ליצלן אפילו קצת לציבור הרחב.
הדוח הזה, אם ייושם, יחזק משמעותית את צה״ל ואת מערכת הביטחון ואת היכולת שלהם לתת מענה לאיומים. הוא יהפוך את צה״ל לרזה יותר אבל עוצמתי ויעיל יותר, ותורם יותר לחברה הישראלית (ולו בכך שהוא משחרר את הצעירים להיכנס למעגל התעסוקה או ללימודים גבוהים שנה מוקדם יותר). הוא יגרום לצבא לפנות המון כסף לעצמו (בעיקר על ידי צמצום כוח אדם ופנסיה) ולהיות יעיל יותר ומבצעי יותר (תקציב האימונים יוגדר כעוגן שסטייה ממנו דורשת אישור מיוחד של הממשלה) ומוכן יותר לעתיד (כי במקביל לאימונים, גם למחקר ולפיתוח יהיה עוגן תקציבי). ובנוסף, בגלל שתקציב הביטחון יוגבל ולא יעלה בחמש השנים הקרובות (אלא רק בהתאם למדד המחירים לצרכן), המשמעות היא שבכל שנה הממשלה תוכל להקצות את התוספות שלא הולכות לתקציב הביטחון למשרדי הממשלה האזרחיים (למשל, למערכת ההשכלה הגבוהה), או פשוט להוריד את המסים.

אבל בשביל שזה יקרה, נדרשת מנהיגות אמיצה.