יומן סוכר | פרק 9 – המאני טיים

1. בתוך שנתיים, הגדלנו את צריכת הסוכר ב-5 כפיות ליום

כבר המון זמן שאני מתכנן לכתוב את פרק 9 ביומן סוכר, ולא יוצאות לי המלים. כשעוד הייתי בכלכליסט כבר ידעתי מה יהיה בפרק הזה – הרבה מאוד מספרים. זה היה אמור להיות פרק מגניב כזה, אבל בשביל זה הייתי חייב את העורך שלי בכלכליסט, אלון רייס, שיעשה את הקסמים הטכנולוגיים/עיצוביים שלו. וברגע שעזבתי (וזמן קצר לאחר מכן גם הוא), כבר לא הייתי יכול לכתוב את הפרק הזה. ואז נתקעתי. אתמול בלילה, הפקק הזה השתחרר.

אתמול בלילה נכנסתי לאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והתחלתי לשוטט בלי מטרה. אני מודה, אני עושה את זה לפעמים. כנראה מחליף את חוויית הלהתבודד-בחדר-לקרוא-אינציקלופדיות-בזמן-שכולם-במגרש שחוויתי בתור ילד. חנון, זה מה יש.
והנה פתאום, באתר הלמ״ס, אורו עיני. בצד שמאל, ברשימה המתעדכנת מדי פעם של פרסומים לא כל כך חשובים, פתאום צדה שורה בודדה את תשומת ליבי. לחצתי, וגל ליבי – הלמ״ס פרסמה את מאזן המזון לשנים 2013-2014.
מאזן המזון הוא פרסום מופלא. לא חקרתי את המתודולגיה אז אני לא יודע איך הם מחשבים את זה, אז בואו פשוט נגדיר את זה בתור פלא שכזה: הלמ״ס מפרסמת בפרסום הזה מה אנחנו אוכלים. כלומר, מה אנחנו צורכים מכל אב מזון, מבחינת קלורית, וכו׳ וכו׳.
עד לפני רגע, הפרסום האחרון היה משנת 2012, והנתונים שבו היו בכלל משנת 2011. בקיצור, אם רציתם לדעת באופן עדכני מה הישראלים אוכלים, הייתם בבעיה. והנה, סוף כל סוף, עדכון. אז נכנסתי מהר פנימה, התחלתי לחטט בטבלאות, ורצתי מהר להשוות לפרסום הקודם של 2012. ומה אני אגיד לכם, המצב נהיה גרוע יותר. אנחנו אוכלים יותר סוכר.

לפי הפרסום הקודם, בשנת 2011 הישראלים צרכו 107 גרם סוכר ליום. לפי חישוב שמרני (כפית=4.5 גרם), זה אומר שצרכתם 23 כפיות סוכר ביום. סתם בשביל להזכיר, הכמות היומית המקסימלית המומלצת היא 5-6 כפיות לנשים, 9-10 כפיות סוכר לגברים. כלומר, בממוצע, צרכתם לפחות פי שתיים. כל יום.
ב-2013 המצב נהיה גרוע יותר. לפי הפרסום החדש, הצריכה היומית הממוצעת של סוכר עומדת על 127 גרם ליום. כלומר, 28 כפיות ליום. כמעט פי שלושה מהכמות המקסימלית המומלצת.
או במלים אחרות, בתוך שנתיים, הישראלים הגדילו את צריכת הסוכר שלהם ב-18% והוסיפו עוד 5 כפיות ליום. ואם נראה לכם ש-5 כפיות ליום (בכל יום) זה לא המון, תגידו את זה לכבד השומני שלכם.

אגב, לפי הלמ״ס, הגדלנו לא רק את צריכת הסוכר היומית שלנו, אלא גם את האחוז שהסוכר מהווה מתוך כל המזון שאנחנו אוכלים. אם בשנת 2011 הסוכר היווה 10% מהקלוריות שנכנסות לכם לגוף, בשנת 2013 הוא היווה כבר 13%. מה שכן, אם מסתכלים על המגמה ארוכת הטווח, רואים שבנתון הזה דווקא יש רכבת הרים לאורך השנים (הנה כאן), אחוז הקלוריות שמגיעות מסוכר עולות ויורדות עם השנים. עכשיו אנחנו במגמת עלייה. אבל בכל מקרה, אבסולוטית – אנחנו צורכים יותר סוכר.


2. המסע של מנכ״ל משרד הבריאות ליצור מומנטום ציבורי נגד תעשיית המזון

למה אני בכלל כותב את זה? כי אנחנו במאני טיים. המסע הזה עומד להיגמר. כלומר, לא רק יומן סוכר, עם כל הכבוד לו, אלא המסע של משרד הבריאות בדרך לרגולציה חדשה על המזון שאנחנו אוכלים. הוועדה המקצועית שהקים שר הבריאות אי שם בפברואר האחרון, שמטרתה לשרטט מחדש את הרגולציה על המזון בישראל, סיימה סוף סוף את השלב הראשון בעבודתה.
במשך חצי שנה חברי הוועדה ישבו ושמעו המון המון אנשים. הם שמעו מומחים מחו"ל, הם שמעו רופאים ותזונאיות, הם שמעו סקירות מחברי וועדה אחרים, הם סיירו במפעלים, והם שמעו לעומק את עמדת נציגי תעשיית המזון הישראלית, על כל מיני רבדיה. עכשיו הגיע המאני טיים, עכשיו הגיע הזמן לקבל החלטות.

עכשיו, אם אתם חושבים שאני פנאטי או היסטרי או משיחי לגבי הסוכר, ובכן, אני חתול צמרירי ומגרגר לעומת חלק מחברי הוועדה. יושבים אנשים כמו פרופ׳ איריס שי, אחת מהכוהנות הגדולות בישראל נגד צריכת סוכר ושינוי מוחלט של צריכת המזון שלנו בכלל, פרופ׳ רונית אנדוולט ממשרד הבריאות שתסביר לכם באריכות למה לחמית זה דבר איום ונורא, ערן יעקב מרשות המסים שחושב שסוכר זה החטא הקדמון, פרופ׳ איתמר רז שכל מה שהוא חושב עליו בבוקר זה איך נלחמים בחברות המזון, או עירית לבנה ממשרד החינוך, שאמנם אישרה תוכנית לימודים בחסות תלמה, אבל לפחות בוועדה התבטאה בחריפות רבה נגד כל מה שקשור לסוכר וכו׳.


מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לא הצלחתי למצוא תמונה עדכנית שלו עם זקן של מגניבים (צילום: אמיל סלמן)

מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. לא הצלחתי למצוא תמונה עדכנית שלו עם זקן של מגניבים (צילום: אמיל סלמן)


בקיצור, אין הרבה סיכוי שהוועדה הזו תמליץ לא לעשות דבר בעניין. האמת שזה היה ידוע מראש. בתשע השנים האחרונות יצא לי ללוות לא מעט ועדות ציבוריות. הנה הניתוח שלי לוועדה הזו, בהתבסס על ניסיון השנים האחרונות:
מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שעומד ראש הוועדה הזו, לקח את המשימה הזו באופן אישי. יש לו גיבוי (כמעט) מוחלט משר הבריאות בעניין הזה (אני כותב ׳כמעט׳ כי ליצמן הצהיר, למשל, בפומבי כי הוא מתנגד להטלת מס סוכר, עוד הרבה לפני שהוועדה סיימה עבודתה), והוא רוצה להשאיר חותם אחריו.
אז הוא הקים ועדה, ושיבץ בה הרבה מאוד בעלי תפקידים, חלקם ניצים מאוד נגד הסוכר ותעשיית המזון. השיבוץ הזה אינו מקרי. הוא נועד לאותת לתעשייה שכדאי לה מאוד להתאים את עצמה לרוח המפקד ולהציע הצעה משלה, אחרת המשרד יהלום בה בפטישים רגולטוריים.
לכן, לפי הניתוח שלי, כל תכליתה של הוועדה הזו, של החצי השנה הזו, היתה ליצור מומנטום ציבורי של דעת קהל וכו׳, ולגיטימציה ציבורית ומקצועית, בשביל להביא את תעשיית המזון הישראלי לנקודה שיש לה מה להפסיד מאי עשיית דבר או מהילחמות מלחמה כוללת נגד צעדים של משרד הבריאות.
מנכ״ל משרד הבריאות ידע שמלבד המומנטום הציבורי אין לו המון כדורים באקדח. אם משרד הכלכלה או ראש הממשלה ירצו לטרפד את היוזמות שלו, הם יטרפדו אותן. אם התעשייה תלחץ מספיק חזק על מי שצריך, זה לא מאוד חשוב מה מומחי הבריאות והתזונה יגידו. לכן, הוא חרש פה חצי שנה בשביל לגרום לתעשייה להבין שהיא חייבת לתת לו משהו.


3. הגדרת תחום המאבק

בתעשיית המזון לא פראיירים בשום צורה. הם מבינים היטב איך עובדים יחסי הגומלין האלה שבינם לבין הרגולטור, והם מבינים היטב מה מנכ״ל משרד הבריאות מנסה לעשות. ולכן, ממש כפי שמנכ״ל המשרד הקפיד להגיד מהרגע הראשון שהוא אוהב את התעשייה ומחבק את התעשייה ורוצה לעשות איתה דברים בשיתוף פעולה, כך גם התעשייה. הם החזירו לו באותו המטבע. גם הם בעד שינוי, גם הם בעד בריאות, גם הם מחבקים את המשרד ורוצים לעשות דברים יחד.
במובן מסוים, משרד הבריאות ותעשיית המזון הישראלית חיבקו אחד את השני חיבוק דב אחד גדול. ועכשיו, ממש עכשיו, הגיעה הנקודה הזו בזמן שמישהו צריך להחליט מה לעשות. אחרת, נישאר רק עם כל החיבוקים האלה ובלי שינוי של ממש.

הנה מה שמנכ״ל משרד הבריאות היה רוצה לעשות:
דבר ראשון, הוא רוצה לקבוע יעדים לאומיים להפחתת סוכר, נתרן ושומן רווי. ברשותכם, נתמקד בסוכר. למשל, להחליט שכל מוצרי המזון שיש בהם היום סוכר מוסף יהיה בהם 30% פחות סוכר מוסף בתוך שנתיים (סתם כדוגמא, אין לי שמץ של מושג מה היעדים שהוא היה רוצה). התעשייה, מנגד, מסכימה ליעדים להפחתת הסוכר, אבל רוצה שאלה יהיו יעדים וולונטריים מצד התעשייה, או לחילופין שהיעד ייקבע במשותף בין המשרד לבין התעשייה, ולא בחקיקה. חוץ מזה, בתעשייה היו רוצים למרוח את ההפחתה הזו על פני עשור שלם, עד לשנת 2025 ויותר (זו העמדה הרשמית שמנכ״לית איגוד המזון הציגה בישיבה הקודמת של הוועדה. המצגת המלאה שלה נמצאת כאן). לפי מנכ״ל משרד הבריאות, הקצב הזה איטי מדי. לפי פרופ׳ איתמר רז, המחיר שהדור הבא ישלם על מריחת הזמנים הזו יהיה גבוה מדי. זה יהיה חתיכת קרב זה.

דבר שני, במשרד הבריאות מעוניינים להטיל מגבלות משמעותיות על פרסום ושיווק מוצרים עתירי סוכר מוסף לילדים ונוער. למשל (ושוב, זה מהרהורי ליבי), להגביל את השיווק של coca cola summer love לילדים. בתעשייה, מנגד, מוכנים למשהו הרבה יותר פרווה. להגביל פרסום לילדים עד גיל 12-13, כולל ברשתות החברתיות, וזהו.
אני לא בטוח בכלל למה ההבטחה לכלול את הרשתות החברתיות שווה משהו אם ממילא ההצטרפות אליהן (בתיאוריה) היא מגיל 13, אבל שיהיה. ההצעה הזו של התעשייה מצחיקה ממש. להגביל פרסומות אבל לדחוף לילדים והנוער את המוצרים בדרכים אחרות (כמו מחנה קיץ של מוזיקה) זו בדיחה. אין לי מושג על מה משרד הבריאות יתפשר בזירה הזו, אבל אני מקווה מאוד שלא על ההצעה הראשונית של התעשייה.

דבר שלישי, מנכ״ל משרד הבריאות היה מעוניין להתחיל לסמן את הסוכר (והנתרן והשומן) כמו שצריך על המוצרים, רצוי בחזית שלהם. בתעשייה ריככו את העמדה שלהם מהשנים האחרונות ומסכימים כעת לסימון מוצרים בחזית המוצר. אבל, ויש אבל, הם רוצים ש: זה ייעשה בהתחלה באופן וולונטרי ולא בכפיה, ושהתעשייה והמשרד ייקחו כמה שנים (בחיי, שנים) לחשוב איך לסמן את המוצרים.
גם משרד הבריאות עצמו לא סגור על איך מסמנים את המוצרים – יש כמה גישות. האם לסמן דברים שליליים (ואם כן, באיזו דרך) או רק ליצור איזה תו שיהיה בבחינת סימון חיובי של ״זה בריא״ ולהדביק אותו על מוצרים בריאים. גם אם הנקודה הזו נשמעת לכם שולית, בעיני היא קריטית. הפסיכולוגיה של הצריכה תעשה פה שעות נוספות. נסו לחשוב על ההבדל האדיר בהשפעה של לסמן כמה כפיות סוכר יש על מוצר (בגדול ובהבלטה) לבין לכתוב כמה גרם סוכר יש במוצר. אותה האינפורמציה אבל בדרך אחרת, עם השפעה אחרת לגמרי. וזו סתם דוגמא קטנה. בקיצור, גם על זה יהיה קרב גדול.
ואגב, כפי שהעירו נציגי רשות המסים באחד מדיוני הוועדה, סימון המוצרים (וערכי הסוכר) יכול להוות פלטפורמה לאם ביום מן הימים הפוליטיקאים יחליטו להטיל מס על מוצרים עתירי סוכר. המוצרים האלה פשוט כבר יהיו מסומנים היטב.

יש עוד צעדים משלימים: איסור על הכנסת מזון לא בריא (בדגש על עתיר סוכר) לבתי ספר, ואולי גם למוסדות ציבוריים נוספים (בתי חולים? בסיסי צה״ל? בתי משפט?), קמפיינים לעידוד תזונה בריאה, ועוד המון, אבל משרד הבריאות פחות תלוי בתעשייה לביצוע הצעדים האלה, ולכן צפויים שם פחות קרבות.

זהו. כך נראית זירת המאבק. אם היה רגע להתעניין במאבק הזה, הרגע הזה הגיע. זה המאני טיים. בעוד רגע המסע הזה יסתיים.
לכן, אם הסיפור הזה מעניין אתכם, השמיעו את הקול שלכם. משרד הבריאות מעוניין לשמוע אותו. אם לעשות פראפרזה על אריק שרון, אבל בלי ציניות בכלל, השמיעו (את קולכם) והשפיעו. הנה, אפשר לעשות את זה כאן.


נתראה בפרק האחרון של יומן סוכר.

למה מס של 1% בלבד על דירה שלישית ומעלה? למה לא 4%?

דבר ראשון דיסקליימר: אני מהפוזיציה. אין לי דירה בבעלותי. גם לא מחסן. שום כלום. בטח לא שתי דירות, בטח לא יותר מזה. אז אני מהפוזיציה. תביאו בחשבון.

אז כחלון רוצה להטיל מס של 1% על מי שמחזיק בשלוש דירות ויותר. כלומר, מישהו עם שלוש דירות, שהשלישית היא בשווי של
מיליון שקל, ישלם מס של 10,000 שקל בשנה. מישהו עם דירה שלישית בשווי של 1.8 מיליון שקל ישלם 18,000 שקל בשנה, שהם 1,500 שקל בחודש. זה גם יהיה המקסימום של המס הזה (כלומר, מישהו עם דירה שלישית בשווי של 2 מיליון ישלם גם הוא מס של 1,500 שקל בחודש).

הרעיון הזה, אגב, לא נולד בראשו של כחלון. בפעם הארשונה שאני שמעתי עליו זה היה בממשלה הקודמת, והוא נולד בכלל בלשכת ראש הממשלה, על ידי מי שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר. באגף התקציבים אהבו את הרעיון הזה וניסו לקדם אותו כבר אז, אבל נתקלו בהתנגדות של שר האוצר דאז יאיר לפיד. משהגיע כחלון, בשלו התנאים להחזיר את הרעיון אל השולחן.

אלא שמאז שכחלון שם אותו על השולחן, כל העולם ואחותו התחילו להתנגד לרעיון הזה בטירופי טירופים. כלכלנים מסבירים שהרעיון הזה מדגים עד כמה במשרד האוצר לא מבינים את שוק השכירות, פוליטיקאים מאיימים שמדובר ברעיון עוועים שייקר את מחירי השכירות. כל מיני כאלה. הקונספירטורים שבינינו יגידו שלכל האנשים האלה יש בטח מלא דירות בבעלותם, אבל אני לא רוצה להיות קונספירטיבי.

אז האם מדובר ברעיון טוב או לא? בשביל לענות על השאלה הזו, צריך לשאול מה הצעד הזה אמור להשיג? לפי דברי ההסבר הרשמיים של משרד האוצר (קובץ פידיאף, עמוד 75), המטרה היא להגדיל את היצע הדירות למכירה. זאת מתוך מחשבה שאנשים שמחזיקים בדירות האלה לא ירצו לשלם את המס, ולכן יעדיפו למכור את הדירות האלה. ריבוי דירות חדשות שיעמדו למכירה עשוי, בחלומות הוורודים של האוצר, להוריד את המחירים, ובא לציון גואל.

האם זה יעבוד? האם המס הזה ישיג את המטרה? שאלה טובה. האם מדובר בצעד ראוי? בעיני כן, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית. כלומר, אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמותר להשקיע בדירות, כמו בכל דבר אחר, אבל שריבוי משקיעי הנדל"ן מביא לתוצאה חברתית בלתי רצויה (עליית מחירים מהירה מדי), אז בהחלט ראוי למסות אותם. למען האמת, לדעתי האוצר היה יכול להטיל את המס הזה בצורה חריפה יותר, בשביל שיהיה אפקטיבי יותר. כלומר, לא להטיל מס של 1%, אלא מס בשיעור גבוה יותר. למה לא 3%? למה לא 4%?

דמיינו מישהו עם דירה שלישית בשווי של מיליון שקל. נניח שהדירה הזו ממוקמת בתל אביב, ושהוא משכיר אותה ב-3,000-4,000 שקל בחודש. מס של 1% אמור לגרום לו לשלם למדינה עוד 833 שקל בחודש. כמה מתוך הסכום הזה הוא יוכל לגלגל את השוכרים בדירה שלו? 200 שקל בחודש? 300 שקל בחודש? 500 שקל בחודש? יותר?
אם מדובר על אזור כמו תל אביב שבו הביקוש הוא פסיכי, ואנשים גרים בכוכים בלתי אפשריים ומשלמים עליהם סכומים פסיכיים, למשקיע נדל"ן הזה יהיה קל למדי להעלות את מחיר השכירות בסכום לא מבוטל, ולגלגל חלק גדול מהמס אל כתפי השוכרים.

באוצר טוענים שיש בערך 50 אלף ישראלים שיש להם שלוש דירות בבעלותם או יותר, ושבסך הכל מדובר ב-180 אלף דירות (במקורות מידע אחרים באוצר טוענים שמספר הדירות אפילו גדול יותר). לפי האוצר, מאחר שמדובר בסך הכל ב-12% מהדירות להשכרה בישראל לא צפויה להתרחש זליגה רוחבית של העלאת השכירות לכלל הדירות להשכרה.

רק שההסתכלות על כלל הדירות ממעוף הציפור אינה מספיקה, לדעתי, במקרה הזה. שכן באופן תיאורטי, ייתכן שכל הדירות האלה יושבות באותו האזור, ואז בוודאי שתהיה למהלך הזה השפעה רוחבית שלילית. לכן, ביקשתי מהאוצר לדעת מה הפילוח הגיאוגרפי של הדירות האלה, כלומר איזה אחוז מהן יושב בתל אביב ובאזורי הביקוש במרכז.

התשובה היא שהדירות מפוזרות, אבל שעדיין חלק גדול מאוד מהן נמצא בתל אביב והמרכז. 28 אלף מהדירות האלה נמצאות בתל אביב. עוד 28.5 אלף דירות כאלה נמצאות במחוז מרכז (כלומר, עוטף תל אביב).

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתל אביב יש בערך 200 אלף דירות בסך הכל. בערך מחצית ממשקי הבית בתל אביב גרים בשכירות, כך שנניח שבערך 100 אלף דירות בתל אביב הן דירות להשכרה. כלומר, אם בבת אחת הבעלים של 28 אלף דירות היו מחליטים לייקר את השכירות שלהן בכמה מאות שקלים בחודש, בהחלט היה יכול להיות לדבר כזה אפקט רוחבי. בכל זאת, 28 אלף דירות הן בערך 25%-30% מכלל הדירות להשכרה בתל אביב (בהנחה שכל חשבון הסנדלרים הזה הוא נכון). אם התסריט הזה נכון, זה אומר ששכר הדירה היה עולה גם בדירות שבהן לא הוטל המס הזה, ולא רק שהיצע הדירות למכירה לא היה גדל, אלא ששוכרי הדירות היו נפגעים ממש.

למי שמעוניין, הנה הפירוט לכלל המדינה (מספר vדירות בכל אזור של אנשים שיש להם שלוש דירות ויותר), אתם מוזמנים לעשות עליהם את החישובים שלכם:

מחוז מרכז – 28.5 אלף דירות
ירושלים – 23.7 אלף דירות
חיפה – 30 אלף דירות
תל אביב – 27.7 אלף דירות
חדרה – 8.5 אלף דירות
טבריה – 3.6 אלף דירות
נצרת – 3.2 אלף דירות
נתניה – 18.3 אלף דירות
רחובות – 32.8 אלף דירות
באר שבע – 17.8 אלף דירות

פה בדיוק נכנסת השאלה שלי לתמונה – למה להסתפק באחוז מס אחד בלבד? אם אתם באמת רוצים לתת תמריץ כלכלי לבעלי הדירות האלה למכור אותן – ובלשון פחות מסובכת, אם אתם רוצים לתת חתיכת פטיש בראש למשקיעי הנדל"ן האלה – למה שלא תטילו שיעור מס הרבה יותר גבוה? נניח, 4%? כן, זה יהיה צעד קשה מאוד, ויהיו בג"צים והכל. ועדיין, נדמה לי ששיעור מס גבוה יותר יועיל יותר להשיג את המטרה שאגף התקציבים הצהיר עליה שהיא המטרה שלו – להציף את השוק בעוד דירות ולהוביל אגב כך לירידת מחירים. אם המטרה האמיתית היא רק להכניס עוד כמה גרושים לקופת המדינה מהמס הזה, אז זה עניין אחר ואז לדעתי מדובר בצעד שעדיף לוותר עליו.

אפשר להגיד עוד הרבה דברים על המס הזה: על כך שהוא עשוי לעזור בהקטנת האי-שוויון בהחזקת נכסים וכל מיני כאלה, אבל אני לא רוצה להיכנס לנקודות האלה כי זה יהפוך לפוסט אינסופי. אם יש לכם משהו להגיד על זה או על היבטים אחרים, יותר מאשמח שתגיבו. ניסיתי להיצמד רק לעניין המטרה המוצהרת של משרד האוצר.

ועוד משהו אחרון.
מנגנון מיסוי כזה כרוך בלא מעט בירוקרטיה. האנשים שמחזיקים בכל הדירות האלה צריכים להחליט על איזה מהדירות הם רוצים לשלם את המס (מי בדיוק קובע מיהי הדירה השלישית?). השווי של הדירות האלה ייקבע בסוף שנה על ידי שמאי כלשהו, מישהו צריך לעבור ולבדוק, ופה כל הבירוקרטיה נכנסת לתמונה. אני פשוט בכלל לא בטוח שהממשלה מסוגלת לעשות את זה. באוצר אומרים לי שהכל יהיה ממוחשב, פאר היצירה ושופרא דשופרא, אבל זה נשמע לי כמו משאלת לב. עובדי רשות המסים ידועים בכך שהם לא מבצעים שום מטלה מחשובית נוספת בלי תוספת שכר מתאימה. בקיצור, זה נשמע לי כמו אתגר בירוקרטי לא פשוט המס הזה.

קרנות הפנסיה המוזלות, כל מה שצריך לדעת

תאמינו או לא אבל לפני זמן קצר התרחשה היסטוריה לא קטנה בשוק הפנסיה הישראלי.

משרד האוצר הודיע על הקמת שתי קרנות פנסיה מוזלות, בדמי ניהול אפסיים ממש, שיהיו קרנות ברירת מחדל לכל מי שמתחיל לחסוך לפנסיה ולא בוחר קרן באופן אקטיבי. שתי הקרנות שנבחרו הן הקרן של מיטב דש והקרן של הלמן אלדובי, שתיהן קרנות קטנות מאוד, וההצטרפות אליהן תהיה אפשרית מחודש נובמבר הקרוב. כל אחד יוכל להצטרף אליהן, גם מי שחוסכים כיום בקרנות פנסיה אחרות, אבל קהל היעד שלהן יהיה בעיקר המצטרפים החדשים.
כיום בערך מחצית מהעובדים השכירים משלמים דמי ניהול מקסימליים לקרנות הפנסיה. אלה בעיקר העובדים בעל השכר הנמוך, וזה קורה בעיקר משום שהם לא מבינים בזה מספיק, או סומכים על המעסיק שלהם או על סוכן הביטוח שלהם ולא יודעים שהם גובים דמי ניהול מופקעים. דמי הניהול המופקעים האלה מקטינים לעובדים את הפנסיה, כלומר את רמת החיים העתידית, בעשרות אחוזים. זה בדיוק המצב שמשרד האוצר רוצה לשנות.

שתי הקרנות שנבחרו הן קרנות קטנות יחסית, והתשואות שהן השיגו בשנים האחרונות על הכסף של החוסכים שלהן לא מדהימות ביחס לקרנות הגדולות יותר. במלים אחרות, יהיה להן חתיכת מבחן להוכיח שדמי הניהול הזולים שלהן מפצים על התשואות הנמוכות יחסית. הנה זה במספרים:


קרנות פנסיה מוזלות 2

אבל האמת היא המבחן יהיה לא רק שלהן, אלא גם של המעסיקים וגם של סוכני הביטוח. ההצטרפות האוטומטית לקרנות המוזלות תהיה אם ורק אם המעסיקים או סוכני הביטוח שלהם לא ישכנעו את העובדים להצטרף לקרנות הגדולות, בדמי ניהול גבוהים יותר.
הבעיה היא שבמבנה הנוכחי של שוק הפנסיה, כשאתם שמים את העובדים בעלי השכר הנמוך ביותר אל מול המעסיקים שלהם או מול סוכני הביטוח, זה עלול להיות לא כוחות, ולהיגמר לא טוב. לכן זה יהיה המבחן הגדול גם של משרד האוצר – לוודא שאנשי השטח לא הורגים את הרפורמה הזו בשביל להרוויח עוד שקל על גבם של העובדים.



והנה קצת שאלות ותשובות על בסיס מה ששאלתם אותי בפייסבוק

כמה זה באמת נכון לנייד אליהם קרנות קיימות, עם תשואות כאלו? מה רמת הסיכון שלהן?

אין פה נכון ולא נכון, ואני לא יכול להמליץ לך מה לעשות (רק עיתונאי, לא יועץ פנסיוני). מה שכן, אני מקווה ליצור בהמשך כלי שיאפשר לך לשקלל את התשואה ודמי הניהול ולקבל החלטה מושכלת.

האם כל העובדים יוכלו להצטרף לקרנות האלה? האם הצפי הוא שכל קרנות הפנסיה יפחיתו משמעותית את דמי הניהול שהן גובות?

כל העובדים יוכלו להצטרף. אני מאוד מאוד מאוד מקווה שזה ייצור לחץ תחרותי על קרנות הפנסיה הגדולות וישלח את דמי הניהול למטה (הם גם ככה במגמת ירידה, אני מקווה שזה יאיץ את זה)

האם יהיה פיקוח מיוחד על קרנות אלו?

לא, יהיה את אותו הפיקוח בדיוק שיש על כל הקרנות.

מה עדיף, קרן פנסיה שגובה דמי ניהול גבוהים אך מעניקה תשואות גבוהות תוך סיכון גבוה של כספי החוסך, או, קרן פנסיה שגובה דמי ניהול נמוכים אך מעניקה תשואות נמוכה ( ולעיתים אפסית ) על כספי החוסך?

אני לא יכול להמליץ על קרן ספציפית, אבל ראה מה כתבתי למעלה – החשיבות של דמי הניהול ושל התשואות היא זהה, אין חשוב יותר או פחות. זה בדיוק אותו הדבר.

מה תוקף דמי הניהול הנ"ל? עד אשר יוחלט אחרת או לזמן מוגבל וידוע מראש?

עשר שנים, אחרי זה ייערך מכרז חדש.

מה עם ביטוחי מנהלים? לא תוכנן לאפשר ניוד \ הורדת עלויות?

מתוכנן, כרגע תקוע בכנסת.

איפה אפשר לראות את תשואות קרנות הפנסיה?

באתר פנסיה.נט של משרד האוצר. מקווה שיש לך אקספלורר. אם לא, אפשר גם פה.

איך משקללים בין תשואה לדמי ניהול?

לצערי אין היום שום כלי שמאפשר את זה. אני מאוד מקווה לבנות כלי כזה בקרוב.

העלאת גיל הפרישה לנשים היא מסך עשן

אז משרד האוצר רוצה להעלות את גיל הפרישה לנשים (ועל הדרך, גם לגברים), אבל למה, בעצם? כלומר, מה הבעיה שמשרד האוצר מנסה לפתור על ידי העלאת גיל הפרישה? לכאורה, הבעיה היא בעיית הפנסיה. מאחר שנשים עובדות פחות שנים מגברים אבל חיות יותר שנים מגברים.
בממוצע, נשים נמצאות בפנסיה 24 שנה, ואילו גברים רק 17 שנה, ולכן אפילו אם ניקח גבר ואישה עם שכר זהה לחלוטין בתקופת העבודה, הפנסיה של האישה תהיה לרוב כ-1,500-2,000 שקל פחות מזו של הגבר. העלאת גיל הפרישה תגדיל את הפנסיה של נשים בערך ב-5% בעבור כל שנה שגיל הפרישה יעלה.
אבל האמת היא שכל הסיפור הזה הוא בעיקר מסך עשן. בעיית הפנסיה של הנשים היא בעיה אמיתית, אבל היא לא צפויה להתרחש עכשיו, אלא רק בעוד זמן רב, כשהחוסכות הצעירות יגיע לפנסיה. דור החוסכות הקודמות, נשים שכיום הן בנות 55 ויותר, שייכות לעולם הפנסיה הישן.
ובעולם הזה, אחת משלוש אפשרויות נכונה: נשים שאין להן פנסיה כלל כי מעולם לא חסכו, נשים שחסכו בקרנות פנסיה ותיקות שמבטיחות להן פנסיה של 70% מהשכר האחרון שלהן כל עוד צברו ותק של 35 שנה ונשים בפנסיה תקציבית שמבטיחה גם היא עד 70% מהשכר האחרון.
לנשים שמשתייכות לשתי הקבוצות האחרונות אין באמת בעיית פנסיה, בתנאי שבאמת צברו ותק רב בשנות העבודה. למעשה, עבור נשים כאלה, דחיית גיל הפרישה תרע את מצבן. לנשים שלא חסכו כלל לפנסיה יש בעיית פנסיה קשה מאוד, אבל דחיית גיל הפרישה בשנתיים לא תפתור אותה כלל, אלא להיפך. ולכן, הבעיה המיידית שמשרד האוצר מעוניין לפתור על ידי העלאת גיל הפרישה לנשים כלל לא קשורה לפנסיה שלהן, אלא למשהו אחר לגמרי: הביטוח הלאומי.


להמשך קריאה

האלכימאי

בשעה 11:30 בבוקר ה-29 ביולי 2008, לפני חמש וחצי שנים, קרה דבר חריג בוועדת הכלכלה. אל חדר הדיונים של הוועדה, אי שם באחד המקלטים של הכנסת, נכנס עו״ד פיני רובין, ותפס את מקומו סביב שולחן הוועדה. רובין הוא אורח נדיר למראה בכנסת. את מרבית עבודתו הוא עושה הרחק משם, כשהוא מייצג את האנשים העשירים ביותר בישראל. מבעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון ועד לבני שטיינמץ ויצחק תשובה.

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)


רובין לא הגיע לבד. הוא בא מלווה בלוביסט ארז גלהר, כיום מנכ״ל משותף של משרד הלובינג הגדול בישראל פוליסי, בבעלות בוריס קרסני. זה לא היה מקרה. רובין הגיע מלווה בלוביסט בשביל להסתיר את הלקוחות שאת האינטרסים שלהם הוא מייצג בדיון. שהרי לוביסטים מחויבים להציג את רשימת הלקוחות שלהם בצורה שקופה.
לכן, לו רובין היה מגיע לבדו, הוא עצמו היה נחשב לוביסט והיה חייב לגלות את האנשים העשירים שהוא הגיע לייצג את האינרס שלהם. לכן, הלוביסט העדיף לקחת לוביסט בשביל להשאיר את העשירים האמיתיים בצללים. עד חשיפת כתבי ״כלכליסט״ תומר גנון וזוהר שחר לוי אתמול על כך שהמדינה ויתרה למשפחת עופר על תשלומי מס בהיקף של כמיליארד שקל, מרבית הלקוחות של רובין נותרו אנונימיים.


להמשך קריאה