פסטילוקר, חלק ב׳ | השינויים שקרו פה שמערכת הביטחון מסרבת להפנים

מה השתנה מאז הדוח המשמעותי האחרון (ב-2007) על תקציב הביטחון ומה הדוח של ועדת לוקר צפוי לעשות

כבר בפתיחת הדוח, ועדת לוקר מבהירה מה השתנה בשבע השנים האחרונות מאז שוועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון הגישה את הדוח שלה (שאומץ בידי ממשלת אולמרט אחרי טראומת מלחמת לבנון השנייה).
שלושה דברים עיקריים השתנו, שמשנים את כל התמונה. ראשית, האיומים הביטחוניים השתנו. הוועדה מציינת כי האיומים המסורתיים – למשל, הצבאות הסדירים של סוריה, עיראק או מצרים – התפרקו והפכו בלתי רלוונטיים. מנגד, האיומים האסטרטגיים של חיזבאללה וחמאס על העורף הישראלי גדלו משמעותית.
בנוסף, היכולת הכלכלית של המשק להמשיך לממן את תקציב הביטחון הגדול פחתה. ועדת ברודט הניחה שקצב הצמיחה של המשק יעמוד בממוצע על 4% בשנה. ועדת ברודט טעתה. בפועל, מאז ועד היום, קצב הצמיחה הממוצע של המשק עומד על קצת יות מ-3% בשנה. וכשהמשק צומח פחות, יש פחות הכנסות ממסים, וכשיש פחות הכנסות ממסים, יש פחות אפשרות לממן גידול בתקציב הביטחון, אלא על חשבון קיצוץ בתקציבי המשרדים האזרחיים.
וכאן אנחנו מגיעים לשינוי השלישי שהתרחש מאז דוח ברודט – המחאה החברתית של 2011. מחברי הדוח מציינים את האירוע הזה במפורש כאחד השינויים הגדולים שהתחוללו כאן בשנים האחרונות. זאת משום שהמחאה החברתית הביאה לשינוי סדרי העדיפויות (גם אם באופן זמני), שחייב קיצוץ בתקציב הביטחון. הקיצוץ ההוא, בתחילת 2012, תפס את מערכת הביטחון לא מוכנה, והיא סוחבת את הפצע התקציבי הזה עד היום.


השילוב של כל אלה הופך את דוח לוקר במידה רבה לקריאת השכמה מהדהדת לצה״ל ולמערכת הביטחון. לקריאת השכמה שאומרת ׳אם לא תתעוררו שם בקריה בתל אביב, אם לא תבינו שמנגנוני פיקוח חיצוניים הם האינטרס שלכם בשביל לוודא שאתם לא מוציאים יותר מדי כסף על דברים שלא צריך, תמצאו את עצמם בתוך שנים ספורות בפשיטת רגל או לכל הפחות מול שוקת תקציבית שבורה. הציבור לא יוכל להמשיך לממן אתכם כי המשמעות תהיה העלאת מסים או פגיעה בתקציבים האזרחיים הרעועים ממילא, ואתם לא תוכלו לתת מענה ביטחוני לאיומים מסביב. לכן, זה האינטרס שלכם להתעורר, ולהבין שהגיע הזמן לשנות כיוון׳.
לשם כך, דוח לוקר מציע מנגנונים פשוטים יותר מאשר אלה של ועדת ברודט. בלי מנגנוני הצמדה מסובכים, בלי תילי תילים של מלים. דוח ברודט היה מייגע. דוח לוקר הוא סטקטו. הוא כולל צעדים פשוטים וחדים, אם כי בחלקם כואבים ליישום. קיצוץ כוח אדם, קיצוץ בפנסיה, דגש על תקציב לאימונים ולמחקר ופיתוח ושינוי אופן בניית התקציב והבקרה עליו, הגדלה משמעותית של השקיפות ותחילת מתן דין וחשבון אמיתי לדרג הפוליטי, ורחמנא ליצלן אפילו קצת לציבור הרחב.
הדוח הזה, אם ייושם, יחזק משמעותית את צה״ל ואת מערכת הביטחון ואת היכולת שלהם לתת מענה לאיומים. הוא יהפוך את צה״ל לרזה יותר אבל עוצמתי ויעיל יותר, ותורם יותר לחברה הישראלית (ולו בכך שהוא משחרר את הצעירים להיכנס למעגל התעסוקה או ללימודים גבוהים שנה מוקדם יותר). הוא יגרום לצבא לפנות המון כסף לעצמו (בעיקר על ידי צמצום כוח אדם ופנסיה) ולהיות יעיל יותר ומבצעי יותר (תקציב האימונים יוגדר כעוגן שסטייה ממנו דורשת אישור מיוחד של הממשלה) ומוכן יותר לעתיד (כי במקביל לאימונים, גם למחקר ולפיתוח יהיה עוגן תקציבי). ובנוסף, בגלל שתקציב הביטחון יוגבל ולא יעלה בחמש השנים הקרובות (אלא רק בהתאם למדד המחירים לצרכן), המשמעות היא שבכל שנה הממשלה תוכל להקצות את התוספות שלא הולכות לתקציב הביטחון למשרדי הממשלה האזרחיים (למשל, למערכת ההשכלה הגבוהה), או פשוט להוריד את המסים.

אבל בשביל שזה יקרה, נדרשת מנהיגות אמיצה.

מה באמת חושבים בבנק ישראל על ההתנהלות התקציבית של הממשלה | קריאה בין השורות

אחת לרבעון, נדמה לי, בנק ישראל מפרסם דוח חשוב מאין כמותו שחוסה תחת הכותרת המשמימה ביותר שאפשר היה לחשוב עליה – ״ההתפתחויות הכלכליות בחודשים האחרונים״. בבנק ישראל כאילו הפנימו מבלי דעת את מה שג׳ון אוליבר אמר פעם, ׳אם אתה רוצה להרוג משהו חשוב, דחוף אותו בתוך משהו משעמם׳, או שאולי מדובר בדרך מתוחכמת במיוחד להעביר ביקורת על הממשלה, ובעיקר על ראש הממשלה, מבלי שהוא ישים לב.
מי יודע.

על כל פנים, בדוח האחרון הזה שפורסם, לפני חודש בערך, בנק ישראל העביר ביקורת נוקבת ממש על ההתנהלות התקציבית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו גם על התעלולים התקציביים של משרד האוצר שנועדו לכסות על כך שהמדיניות התקציבית שלהם לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו. זו מופיע בחלק שקרוי בשם הבלתי קומוניקטיבי בעליל ״סקירה פיסקלית: תמונת המצב לקראת הכנת תקציב המדינה לשנים 2015-2016, והמגמות התקציביות הצפויות בהמשך העשור״.

זה פרק מרתק, בחיי. העניין הוא שהוא כתוב בשפה שבערך ארבעה אנשים וחצי דוברים באופן שוטף. אולי זה בכוונה, אולי מתוך הרגל, אין לי מושג. מי שכותב את הטקסטים האלה, ויצר את בסיס הנתונים יוצא הדופן בהיקפו שעומד בבסיס הניתוח הזה, הוא ד״ר עדי ברנדר, ראש אגף למקרו כלכלה ומדיניות בחטיבת המחקר של בנק ישראל. אני לא יודע מי חשב על שם התפקיד הזה (הם לא מדהימים שם בכותרות, בבנק ישראל. ערן פוליצר, תעשה משהו בקשר לזה בבקשה), אבל בגדול זה אומר שברנדר הוא פחות או יותר הפקיד היחידי בכל המגזר הציבורי (להוציא אולי, טיפונת, מישהו במועצה הלאומית לכלכלה) שאשכרה עוקב מקרוב, ממש ממש מקרוב, אחרי ההתנהלות המקרו-כלכלית של אגף תקציבים ושל הממשלה כולה. או במלים אחרות, ברנדר הוא פחות או יותר הבן אדם היחידי מחוץ לאגף תקציבים שבודק כל הזמן עד כמה הממשלה חורגת או לא (והיא חורגת, לאללה) מגבולות הגזרים התקציביים שהיא קבעה בעצמה לעצמה.

לא אביא כאן את כל הדוח, כי זה באמת יותר מדי, אבל למי שמחבב מקרו-כלכלה ומתעניין בנעשה מאחורי הקלעים של תקציב המדינה, זו קריאת חובה ממש. אנסה להביא כאן את עיקרי העיקרים של הדברים האלה, ואת התרגום שלי להם. אנסה להיות נייטרלי ככל שאני יכול, אבל אני מודה מראש שנייטרליות זה טיפה משעמם, אז כנראה שאחרוג מזה.

וכן, עד כאן זו היתה הקדמה.


התועלת התקציבית שבהקדמת הבחירות

ההתאמה הפיסקלית שביצעה הממשלה בעת אישור התקציב לשנים 2013 ו-2014 הצליחה לבלום את העלייה בגירעון שהתפתחה באותה תקופה ואף להפחיתו בחזרה לרמה המאפשרת ייצוב של יחס החוב לתוצר. על בסיס צעדים אלה, ומכיוון שהתקציב המרחיב שתוכנן ל-2015 לא אושר, גם הגירעון ב-2015 צפוי להיות דומה ליעד הקבוע בחוק. ההישג של 2013—2014 תרם לצמצום פערי הריבית בין ישראל למדינות המפותחות, והוא מעניק לממשלה החדשה אפשרות להמשיך ולהפחית בהדרגה את יחס החוב לתוצר. מנגד, עלותן של תכניות חדשות בהיקף תקציבי ניכר שהממשלה אישרה בעבר תקשה על השגת יעדי הגירעון הקבועים בחוק, והגידול המתון של תקרת ההוצאות, גם בשל הירידה באינפלציה, יקשה על שמירת ההוצאות מתחת לתקרה. קשיים אלה מתעצמים לנוכח תכניות ההוצאה הנוספות שנקבעו בקווי היסוד של הממשלה החדשה. על רקע זה הממשלה תצטרך להכריע אם להמשיך להתקדם בהפחתת הגירעון בהתאם ליעדים הקיימים, ואם ההפחתה תתבסס על המשך הקטנת משקל ההוצאה הציבורית בתוצר – בהתאם לכלל ההוצאה ואף כי רמתו כבר נמוכה מהרמה במרבית המדינות המפותחות – או תתבסס על הגדלת הכנסותיה באמצעות הגדלת תקבולי המס, תקבולים שגם רמתם נמוכה מהרמה ברוב המדינות המפותחות.

תרגום:
מאחורי הממבו-ג׳מבו התקציבי הזה מסתתר מסר פשוט. העובדה שהבחירות הוקדמו ושמשרדי הממשלה מתנהלים בשנת 2015 ללא תקציב מאושר, אלא על בסיס תקציב 2014, היא שאפשרה לממשלה להגיע לגירעון נמוך יחסית השנה. מה שכן, בגלל שראש הממשלה חתם על הסכמים קואליציוניים נדיבים במיוחד עם הקמת הממשלה (ותיכף נרחיב על כך) לממשלה יהיה מאוד מאוד קשה לעמוד בתקרת הגירעון שקבועה בחוק, כלומר שהוצאותיה צפויות להיות גבוהות מהכנסותיה יותר ממה שמותר.

חשוב כי אם הממשלה תחליט להעלות את יעד הגירעון, הרמה החדשה שתיקבע תהיה כזאת שתאפשר להמשיך ולהפחית, ולו בהדרגה, את יחס החוב לתוצר, וכי התמהיל של רמות ההוצאות וההכנסות יהיה כזה שיאפשר לממשלה ליישם את התכניות החשובות לצמיחה ולמדיניות הרווחה, בהינתן יעד הגירעון שתקבע.

תרגום:
לאור הקושי התקציבי, אנחנו קולטים שראש הממשלה הולך להגדיל את תקרת הגירעון מעבר למה שקבע לפני שנה. אז לפחות שישמור על כך שהגירעון לא יהיה גבוה מקצב הצמיחה במשק (אחרת, החוב המצטבר יגדל במקום לקטון או להישאר ברמה קבועה). ואם כבר מגדילים את הגירעון, אז נקווה שרא הממשלה ישקיע את הכסף במקומות כמו תשתיות ומערכת הרווחה, במקום בביטחון ובתוספות שכר לעובדי המדינה (בנק ישראל לא כותב את זה במפורש, זו תוספת בלתי נייטרלית שלי, ניחשתי על מה הם חשבו).

בחודשים ינואר עד מאי נמצאו הוצאות הממשלה ברמה נמוכה במקצת מזו התואמת הוצאה שנתית בהתאם לתקרת ההוצאות. רמה זו משקפת הוצאות ביטחון גבוהות – התוואי שלהן גבוה אף מזה התואם את התקציב שאישרה הממשלה הקודמת, כולל תוספת "חד-פעמית" של 4.3 מיליארדי ש"ח – לצד הוצאות אזרחיות נמוכות.

תרגום:
האמת שזו פסקה די מדהימה. בנק ישראל מנתח את הפרסומים החודשיים של משרד האוצר מתחילת השנה, אלה שמראים כל חודש כמה משרדי הממשלה הוציאו, ומגיע למסקנה יוצאת דופן. מתחילת השנה, מגלה בנק ישראל, מערכת הביטחון מוציאה כמות של כסף שתואמת את התקציב שממשלת נתניהו/לפיד התכוונה לתת לה – 57 מיליארד שקל – למרות שהתקציב הזה מעולם לא אושר בכנסת. אני חוזר: מערכת הביטחון, בניגוד ליתר משרדי הממשלה, לא עובדת בפועל על סמך תקציב מצומצם שנגזר משנת 2014, אלא עובדת בפועל לפי מה שהיה אמור להיות מאושר בתקציב 2015 אבל מעולם לא אושר כי הבחירות הוקדמו. או במלים אחרות, אם בטעות (ממש בטעות, כי זה לא יקרה) הממשלה הנוכחית תחליט שצריך לקצץ בתקציב הביטחון, או לא להגדיל אותו ל-57 מיליארד שקל אלא לפחות מזה, נגיד 55 מיליארד שקל) זה יהיה כבר מאוחר מדי, כי מערכת הביטחון כבר תקבל את מלוא הכסף בסבירות גבוהה מאוד. איך זה מתאפשר בלי פגיעה מהותית בתפקוד יתר משרדי הממשלה? בגלל העובדה שבתקציב 2014 הסתתרו רזרבות גדולות מאוד.


על מה נתניהו חתם כשהוא חתם על ההסכמים הקואליציוניים


הממשלה החדשה אימצה בקווי היסוד שלה כמה תכניות שעלותן התקציבית הפוטנציאלית ניכרת, חלקן יופעלו כבר השנה וחלקן בשנים הבאות. ביישום מלא, עלותן של תכניות אלה צפויה להגיע לכ-8 מיליארדי ש"ח לשנה.

תרגום:
עלות הקמת ממשלת נתניהו הרביעית נאמדת בכ-8 מיליארד שקל בשנה. זה שווי ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו. יותר ממחצית מהסכום הזה נובע ישירות מההסכם הקואליציוני מול יהדות התורה.

בחינת הצעדים העיקריים שהממשלה אימצה בקווי היסוד שלה מלמדת, כי חלק ניכר מהם אינו תואם את הגישה המשלבת תמיכה בצמיחה בת-קיימא לצד הפחתת העוני

תרגום:
בנק ישראל תוקף חזיתית את ההסכם הקואליציוניים שנתניהו חתם עליהם לצורך הקמת ממשלתו הרביעית. למען האמת, זה החלק הכי חלש בדוח של בנק ישראל. הוא טוען (בפסקאות שמגיעות מיד לאחר מכן) שהעלאת קצבאות הילדים תורמת להקטנת העוני בטווח הקצר אבל מקטינות את התמריץ להיכנס למעגל העבודה ושמע״מ 0% על מוצרי מזון לא באמת יסייע לחלשים אבל כן יחליש את מערכת המס הישראלית. כלומר, לפי בנק ישראל נתניהו היה יכול לחתום על הסכמים קואליציוניים שיתנו כסף להקטת העוני אבל גם ישקיעו כסף בפיתוח החינוך ותשתיות ומערכות תומכות להורים עובדים וכו׳. הטיעון הזה חלש בעיני משום שיכול להיות שבבסיס התקציב נמצאות מלא תוכניות תומכות צמיחה, ולכן ההיטפלות להסכמים הקואליציוניים היא משונה, ומתעלמת באלגנטיות מהאופי של המערכת הפוליטית בישראל.

עלותם הכוללת של הצעדים הנכללים בהסכמים הקואליציוניים וקווי היסוד – אם ייושמו במלואם – היא כאמור יותר מ-8 מיליארדי ש"ח לשנה. בהמשך הניתוח אנו מניחים כי חלק מהוצאות אלה יכוסו מתוך סעיפים קיימים בתקציב, חלק יתעכבו בשל קשיי יישום וחלק ייפרסו. ההנחות העיקריות הן שמתוך התוספת של 1.3 מיליארדי ש"ח לחיילים משוחררים רק 500 מיליון ישולמו ב-2016, עוד 500 מיליון ב-2017, והיתרה ב-2018. אנו גם מניחים שהתכנית להנהיג מע"מ בשיעור של אפס אחוזים על מוצרי יסוד לא תאושר, ובמקומה יאושרו צעדים יעילים יותר להקלה על השכבות החלשות, בעלות שנתית של 0.5 מיליארד ש"ח ב-2016 ועוד 0.5 מיליארד מ-2017. בכפוף להנחות אלה החישובים להלן כוללים תוספת עלות של כ-6 מיליארדי ש"ח ב-2016 ו-7.5 מיליארדים מ-2018.

תרגום:
על אף שבנק ישראל מעריך ששוי ההסכמים הקואליציוניים שנתניהו חתם עליהם הוא 8 מיליארד שקל בשנה, בתכל׳ס בנק ישראל חושב שיש סיכוי נמוך שהם ייושמו במלואם. תוכנית מע״מ 0% על מוצרי מזון, למשל, לא תייושם כלל לפי הערכת בנק ישראל אלא תוחלף בתוכנית אחרת. כך שבפועל, העלות של ההסכמים בשנת 2016 תהיה 2 מיליארד שקל פחות.


גם אגף תקציבים לא יוצא נקי


הרישום החשבונאי הנכון בתקציב של פעולות הממשלה לקידום הבנייה אינו מחייב להימנע מפעולות אלה, ונועד לשמור על שקיפות עלויות הפעילות הממשלתית. אם הממשלה רואה בתחום הדיור יעד מרכזי, היא יכולה לתקצב את הפעולות הללו במסגרת היעדים הפיסקליים שתקבע, ואף להגדיל את תקרות ההוצאות והגירעון לתקופה מוגבלת בגודל התוספת הנדרשת ליעדים שהיא רואה כחשובים, בפרט מכיוון שמכירת הקרקעות תאפשר לממן את הגירעון הנוסף ללא גידול בחוב הציבורי. התנהלות שקופה כזאת תמנע פגיעה פוטנציאלית באמינות ההצגה של חשבונות הממשלה, והיא עדיפה על הצגת גירעון נמוך יותר שלא על פי כללי החשבונאות המקובלים.

תרגום:
הפסקה הסבוכה הזו נכתבה בתכל׳ס בשביל שלושה וחצי אנשים במשרד האוצר. בגדול, מבלי לדקדק בדקויות של העניין הזה, בנק ישראל לוקח פה צד בויכוח בין אגף התקציבים לבין החשבת הכללית ומצדד בחשבת הכללית. הוא בעצם מאשים פה את אגף התקציבים ביצירתיות תקציבית, כזו שגורמת לכך שהגירעון הרשמי נמוך ממה שהוא היה צריך להיות לולא היצירתיות הזו.

מאז שישראל אימצה את יעד יציבות המחירים, בשנת 2001, מדד המחירים לצרכן עלה בשיעור קרוב מאוד לאמצע היעד, כ-2 אחוזים לשנה, ומדד מחירי הצריכה הציבורית עלה בשיעור דומה. בסביבה כזאת תקצוב על בסיס עליית המחירים הממוצעת יאפשר יציבות רבה יותר בתהליך התקצוב, יחסוך התאמות מיותרות, ויאפשר לתקציב הממשלה לשמש כמייצב אוטומטי בתקופות שבהן המשק מאט או מאיץ והאינפלציה יורדת או עולה בהתאמה. כאשר המשק מאט האינפלציה נמוכה, והתקציב שנקבע על סמך כלל נומינלי גדל באופן ריאלי ותומך בפעילות. תהליך כזה גם יחזק את שקיפות התקצוב; כיום התקצוב מלוּוה באי-ודאות ניכרת בנוגע לגודל התקציב, עד שמוצגים חישוב התאמת המחירים בגין השנים הקודמות ותחזית המחירים לשנה הקרובה.

תרגום:
ביקורת חריפה על אגף התקציבים במשרד האוצר (תודו שנרדמתם). בנק ישראל תוקף את השיטה שבעזרתה אגף התקציבים מחליט כיצד להגדיל את התקציב משנה לשנה, האם להתחשב בעלייה ביוקר המחיה או לא. בבנק ישראל מציעים שיטה חליפית, כזו שתגדיל את התקציב מדי שנה באופן אוטומטי בתוספת 2%, כלומר בשיעור דומה להתייקרות הממוצעת במחירים לאורך זמן. כך, אומרים בבנק ישראל, התהליך יהיה שקוף ולא ייעשה בחדרי חדרים באגף תקציבים, רק אחרי אישור התקציב בממשלה.


הברוך שמחכה בתקציב 2016


על בסיס האומדנים הנוכחיים – המתבססים על החלטות ממשלה קודמות לגבי תכניות שונות, על התכניות הנוספות שנכללות בקווי היסוד של הממשלה, ועל תוואי ההוצאות הנגזר מחוקים שונים ומההתפתחויות הדמוגרפיות – גודל ההפחתות הדרוש בהוצאות הממשלה בכדי לעמוד בכלל ההוצאה ל-2016 עומד על 10 מיליארדי ש"ח.

תרגום:
בנק ישראל מלכלך את הידיים וקובע שההבטחות התקציביות של הממשלה (ושל הממשלה הקודמת), בתוספת מה שנתניהו הבטיח במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, חורג ב-10 מיליארד שקל ממה שמותר לממשלה להוציא. ככה, בקטנה. או במלים אחרות, פיזרו פה הבטחות בלי כיסוי בהיקף של 10 מיליארד שקל. בפסקה שלאחר מכן מבהיר בנק ישראל שמרבית הסכום הזה – 6.5 מיליארד שקל – נובע ישירות מההסכמים הקואליציוניים. או במלים אחרות, לולא ההסכמים האלה, הבעיה התקציבית לא היתה נוראית כל כך.

נוסף לכך נדרשת תוספת הכנסות של כ-6 מיליארדי ש"ח כדי לא לחרוג מתקרת הגירעון של 2 אחוזי תוצר הקבועה בחוק.

תרגום:
ואם זה לא מספיק, לממשלה חסרים מסים בהיקף של 6 מיליארד שקל בשביל לעמוד בתקרת הגירעון שהיא קבעה לעצמה. אבל בתכלס, זה די שטויות, כי הממשלה כבר הגדילה מאז את תקרת הגירעון (גם אם לא אישרה זאת רשמית בכנסת בגלל הקדמת הבחירות), ולאף אחד אין שום כוונה להעלות מסים.

תקרת ההוצאות מאפשרת רק תוספת שנתית מתונה להוצאות הממשלה, תוספת שעונה פחות או יותר על הגידול הטבעי בהוצאות, בהתחשב בגידול המתון יותר של הוצאות הביטחון והריבית. לכן כל החלטה על הרחבת פעילות הממשלה בתחום כלשהו מחייבת הפחתה של הוצאה אחרת כדי לא לחרוג מהתקרה. לחץ מתמיד זה מתבטא לעתים תכופות בפתרונות כמו העלאת תקרת ההוצאות (למשל על ידי ביטול התאמת המחירים שתוארה לעיל, או על ידי החרגת התוספת להוצאות הביטחון שהציעה הממשלה הקודמת). נוסף לכך הדבר מעודד העברה של הוצאות שונות לסעיפי ה"הוצאה המותנית" – על בסיס תכניות כמו העברת כספים מקק"ל לפעילות ממשלתית ותקצוב פעילות על בסיס מכירת קרקעות, או באמצעות מימון חיצוני, כמו הנפקת איגרות חוב של רכבת ישראל. ההזדקקות לצעדים כאלה מלמדת על חוסר ההתאמה בין התכניות שהממשלה רואה לנכון לבצע לבין מסגרת התקציב שהקצתה לכך, והיא גם מתבטאת בכך שבמהלך השנה יש הסטות גדולות של מקורות תקציביים בין תכניות שונות, ובפרט בביצוע חלקי ואטי של תקציבי ההשקעה הרב-שנתיים בתשתיות.

תרגום:
והנה פסקת המחץ (הכל יחסי בחיים). בנק ישראל תוקף פה את אגף התקציבים, וגם את ראש הממשלה, על כך שקצב הגידול של תקציב המדינה (שנקבע בידי משרד האוצר וראש הממשלה בדצמבר 2013) הוא נמוך מדי וכמעט לא משאיר לממשלה שום גמישות. השיטה הזו מפעילה לחץ תקציבי אדיר על הממשלה, אבל הממשלה לא עומדת בו ופשוט פורצת שוב ושוב את התקרה שקבעה לעצמה. או, וזה גרוע יותר לפי בנק ישראל, השיטה הזו גורמת לאגף התקציבים ליצירתיות תקציבית ולמציאת מסלולים עוקפי תקציב. למשל, לחלומות בהקיץ להביא כל מיני כספים מקק״ל (ובינתיים לקצץ מתקציב התחבורה), או לגייס כסף לפעילותה של רכבת ישראל מגופי הפנסיה במקום לשים כסף מתקציב המדינה. או לבנות על כל מיני הכנסות ממכירת קרקעות בידי רשות מקרקעי ישראל במקום לתקצב תוכניות מתקציב המדינה.

רכיב מרכזי בהוצאות הממשלה, המשפיע על היכולת לפעול במסגרת היעדים הפיסקליים, הוא תקציב הביטחון. בשנת 2008 אימצה הממשלה מתווה רב-שנתי להוצאות הביטחון, שהתבסס על המלצות ועדת ברודט, ופעלה בקירוב לפיו עד שנת 2013. למרות זאת, יתרונות המתווה הרב-שנתי לא באו לידי ביטוי מלא מכיוון שמדי שנה נעשו שינויים גדולים בתקציב הביטחון במהלך השנה, ולתקציב המקורי שאושר ניתנו תוספות ניכרות21. בקרוב צפויה הממשלה להידרש להמלצות ועדת לוקר בנוגע לקביעת תקציב הביטחון לשנים הקרובות. כדי להימנע מהמכשולים שהקשו על הממשלה לממש את יתרונות המתווה הרב-שנתי הקודם – וגרמו בשנים האחרונות לתהליך חוזר ונשנה של שינויים בתקציב המאושר – חשוב שהממשלה תאפיין בתכנית ברורה כיצד תותאם מסגרת תקציב הביטחון למאזן הסיכונים והיעדים האסטרטגיים שתציב לצה"ל, ותגדיר תכנית עבודה ברורה שהשלכותיה על הביטחון והמשק מקובלות עליה. מסגרת כזאת תסייע להפחית את אי-הוודאות ביחס ליכולת להגדיל את ההוצאות האזרחיות תוך שמירה על תקרות ההוצאות והגירעון.

תרגום:
ולבסוף, הביטחון, כי איך אפשר בלי. בנק ישראל אומר בפשטות: תמצאו כבר שיטה מוסכמת ורב שנתית להגדלת תקציב הביטחון ותעזבו את כולנו בשקט, ובייחוד את המשרדים האזרחיים. ככה לא יהיה צורך בריב השנתי והקבוע על תוספות נוספות לתקציב הביטחון, וככה המשרדים האחרים יידעו בדיוק מה יש להם. הגישה הזו של בנק ישראל נראית לי נאיבית משהו, ובמידה מסוימת גם לא מביאה בחשבון שיכולות להיות התפתחויות כלכליות בלתי צפויות שלא יאפשרו להמשיך לתת למשרד הביטחון את הכסף שהובטח לו. אבל עם דבר אחד אני מסכים: השיטה הנוכחית פשטה את הרגל ולא יכולה להימשך.

השבועיים של נתניהו | היכונו ל-21 ביולי

אז הנה כל הדברים הבלתי אפשריים שהולכים לקרות בשבועיים הקרובים. עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלה הולכים להיות שבועיים מורטי שערות במיוחד:

בעיה ראשונה – הגז

ראש הממשלה נתניהו תקוע עם הגז. תקוע. הוא עדיין צריך לגייס רוב לעניין הזה. שימו לב, הוא לא צריך רוב לאישור המתווה עצמו. בממשלה עצמה יש לו רוב כזה די בקלות, למרות המנעותם של שר האוצר (במשרה חלקית) משה כחלון, ושר הבינוי יואב גלנט ושר הרווחה חיים כץ. בממשלה יושבים 21 שרים, אלה רק שלושה, ונתניהו צולח בקלות את ההצבעה הזו.
הבעיה של נתניהו היא בכנסת. בשביל להגיע להצבעה בממשלה הוא צריך לקבל קודם את אישור הכנסת לקיים את הדיון בממשלה. ושם, בכנסת, אין לו רוב. אותם שלושה שרים שנמנעים מהצבעה, יחד עם ח״כ אלי כהן (גם הוא מכולנו) שגם הוא נגוע בניגוד עניינים, מורידים אותו ל-57 אצבעות בלבד מול 59 של האופוזיציה (בהנחה של גיוס מלא מצד שני הצדדים). בקיצור, תקוע. לא נותר לו אלא להמשיך לחזר אחרי ליברמן, או אחרי דרעי שיוותר כבר ויסכים לחתום על הנייר הארור של הגז.
לנתניהו יש בערך שבועיים לסיפור הזה. ב-21 ביולי יסתיים שלב השימוע הציבורי, והתוכנית שלו היתה לסיים את כל העניין בממשלה בשבוע שלאחר מכן, רגע לפני תום מושב הכנסת ב-2 באוגוסט, ואז די כבר עם כל הגז הזה.

בעיה שניה – התקציב

אבל כל זה אתם כבר יודעים. העניין הוא שהסיפור של הגז הוא לא הסיפור היחידי שנתניהו תקוע איתו. יותר מהגז, נתניהו תקוע עם עניין התקציב. נתניהו שונא את התקציב. זה הדבר היחידי שבאמת מפריע לו לשבת על כיסא ראש הממשלה בלי מאמץ. שימו לב, שתי ממשלות נתניהו הקודמות נפלו בגלל אי יכולת של נתניהו לאשר את התקציב. הוא הקדים את הבחירות ב-2012 בגלל זה, והקדים את בחירות 2015 בגלל זה (כן כן, אני יודע, יש עוד סיבות שבגללן הקדים את בחירות 2015. אבל בשורה התחתונה, הוא לא היה יכול להעביר את התקציב בקואליציה הקודמת שלו, זה היה המכשול הבלתי עביר שלו). בקיצור, הוא רוצה את התקציב הזה כמו שאתם רוצים צרעת. אבל הוא תקוע איתו, והוא צריך לפתור אותו, כמו את עניין הגז, בשבועיים שלושה הקרובים.
למה?
כי על פי החוק שאושר השבוע בכנסת, תקציב המדינה לשנים 2015-2016 יוגש לכנסת לא יאוחר מסוף אוגוסט. ובשביל להגיש אותו אז, נתניהו צריך לאשר אותו בממשלה בערך חודש קודם לכן (בשביל שיהיה למשרדי האוצר והמשפטים די זמן להפוך את ההחלטות שיתקבלו בממשלה להצעות חוק שיכללו בחוק ההסדרים, ובשביל לסגור את ענייני התקציב הספציפיים, ברזולוציה גבוהה, מול משרדי הממשלה).
ובשביל להצליח להגיע עם התקציב לממשלה בתוך שבועיים – כן כן, ב-21 ביולי, גג שבוע לאחר מכן – נתניהו צריך לסגור שני דברים עיקריים: מה עושים עם תקציב הביטחון ומה עושים עם ההסכמים הקואליציוניים.

בעיה שלישית – תקציב הביטחון

העניין המטריד הזה עם תקציב הביטחון תקוע לנתניהו כמו עצם בגרון. מבחינתו, שתקציב הביטחון יגדל בלי גבול וזהו, למה צריך להטריד אותו כל שנה בעניין הזה. הוא, במו ידיו, הגדיל מאוד את תקציב הביטחון לאורך שתי הקדנציות הקודמות שלו (קודמו אהוד אולמרט אמר בשלב מסוים כי נתניהו הוציא 11 מיליארד שקל על פנטזיות. מאוחר יותר פרופ׳ מנואל טרכטנברג טען כי הסכום הזה למעשה גבוה יותר, ועומד על כ-13-14 מיליארד שקל, כי צריך להביא בחשבון את עלויות תחזוקת המערכות שנבנו לאור דרישותיו של ראש הממשלה).
ובכל זאת, יש עוד איזה שניים שלושה משרדים שצריכים כסף, חינוך, בריאות, כאלה. אז אי אפשר לחלק למשרד הביטחון את כל הכסף שהם רוצים. רק שיש בעיה מסוימת. נתניהו כבר הבטיח. סוג של.
תראו איך זה עובד:
תקציב משרד הביטחון לשנת 2015 היה אמור להיות 52.5 מיליארד שקל ועוד תוספת חד פעמית, בדגש על חד פעמית, של כ-4.3 מיליארד שקל. וביחד, בקירוב, 57 מיליארד שקל. אבל כל זה היה צריך להיות בתקציב ההוא, של יאיר לפיד, שמעולם לא אושר. בינתיים, משרד הביטחון כבר הגדיל את הדרישה שלו, כי למה לא, ודורש 58.3 מיליארד שקל לשנת 2015.
כל זה עוד ניחא. משרד הביטחון יקבל את הסכום הזה, או סכום דומה, בוודאות גבוהה מאוד (שנת 2015 היא שנה תקציבית אבודה ויתר משרדי הממשלה לא יספיקו לנצל את הכסף ממילא). הבעיה היא לגבי שנת 2016. משרד הביטחון לא יסכים לקבל שקל אחד פחות לעומת מה שיקבל ב-2015. נניח שזה יהיה 58 מיליארד שקל. הבעיה היא שחלק מהסכום הזה, אותם 4.3 מיליארד שקל, יינתנו למשרד הביטחון השנה באופן חד פעמי. על איזה בסיס בדיוק משרד הביטחון דורש את הסכום הזה גם לשנה הבאה? תיאורטית, הוא אמור לחזור לרמה של 52.5 מיליארד שקל, ואולי לקבל עוד איזה מיליארד ומשהו. אבל לא תוספת של 7-8 מיליארד שקל כמו כלום (שהם גידול של יותר מ-10% בשנה).
פה נכנס החלק של ועדת לוקר. ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון הגישה השבוע את המלצותיה לראש הממשלה, שמינה את הוועדה. חלק מהמלצותיה הוא מה צריך להיות גובה תקציב הביטחון בשנה הבאה ובשנים שלאחר מכן. אין לי מושג מה הם ממליצים שם (אני יודע מה השמועות, אבל אני לא יודע לעמוד מאחוריהן ב-100%), אבל הם ממליצים על משהו. בתמורה לסכום הזה, יהא אשר יהא, הוועדה ממליצה על שורה של רפורמות מבניות בתקציב הביטחון, למשל, בפנסיה הצהלית, למשל באגף השיקום, למשל בהיקף כוח האדם (בעיקר במטה, אם הבנתי נכון), ובמקומות נוספים.
בשביל לדון בדוח הזה ברצינות במסגרת דיוני התקציב, נתניהו היה צריך לפרסם את הדוח הזה השבוע, כשהוגש. אבל נתניהו החליט שלא. יש איזו גרסה שאומרת ששר הביטחון בוגי יעלון ביקש ממנו לדחות את הפרסום בשבועיים. אני לא מאוד קונה את זה. ראש הממשלה לא עובד אצל שר הביטחון.
השבועיים האלה נוחים לנתניהו. השבועיים האלה של דחיית הדוח, שגם הם מתכנסים ל-21 ביולי, נותנים לנתניהו את השקט הדרוש בשביל לעשות עם תקציב הביטחון בדיוק מה שהוא רוצה. כלומר, לתת לביטחון את ה-58 מיליארד שקל שלהם, בלי דיון ציבורי אמיתי על רפורמות בתקציב הביטחון. אלה יוכלו לחכות. למתי? לאחר כך. עד אחרי אישור התקציב בממשלה או עד דלאידע, המאוחר מבין השניים.
רק שנתניהו צריך לשים לב: אם הוא ייתן הרבה מאוד כסף לביטחון, הוא יתקע את עצמו מהצד השני.

בעיה רביעית – ההסכמים קואליציוניים

הצד השני הם ההסכמים הקואליציוניים. אנחנו לא יודעים במדויק מה עלות ההסכמים הקואליציוניים שנתניהו חתם עליהם מול סיעות הקואליציה בשביל להרכיב את ממשלתו הרביעית – כי נתניהו הורה למשרד האוצר שלא לפרסם את הנתונים האלה לציבור, ופקידי האוצר התקפלו בפניו למרות שמדובר בכסף ציבורי – אבל ההערכות הן שעלותם 8 מיליארד שקל. בשנה. אם המספר הזה נשמע לכם מוכר זה לא במקרה, משום שגם משרד הביטחון דורשים בערך 8 מיליארד שקל (החישוב הזה גס, אבל תקציב הביטחון לשנת 2015 אמור להיות 52.5 מיליארד שקל בבסיסו, ובביטחון רוצים להגיע בשנת 2016 לסביבות 60). זה מאוד נחמד, אבל תקציב המדינה כולו אמור לגדול (ריאלית) בין שנת 2015 לשנת 2016 בסדר גודל של 8.5 מיליארד שקל בסך הכל.
בקיצור, לנתניהו אין מספיק כסף. הוא לא יוכל להשביע את דרישת מערכת הביטחון ואת דרישות סיעות הקואליציה
באותם 8.5 מיליארד שקל עלובים, כשסך הדרישות האלה הוא בערך פי שתיים יותר.
ההצעה שמשרד האוצר שם על שולחנו של נתניהו היא לפרוס את עלות ההסכמים הקואליציוניים לשתיים, כלומר לשלם אותם בשנת 2016 ואת היתר בשנת 2017 (או במלים אחרות, אחרי המבול). למשל, לפרוס לשנתיים את העלאת קצבאות הילדים.
רק שבשביל לקבל את ההצעה הזו, נתניהו צריך לריב עם ראשי הסיעות, וכל זה כשהוא בקואליציה של 61, תוך כדי שהוא נאבק בעניין הגז הארור הזה. לכן, השבועיים הקרובים יעמדו, בין היתר, בסימן של הנדסות פוליטיות מהלולייניות שנראו פה בזמן האחרון.

בעיה חמישית – ההסתדרות

ואם כל זה לא מספיק, הגיע השבוע יו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ובצעד מחוכם הכריז על סכסוך עבודה, כך שאם לא ייפתר, אזי בעוד שבועיים בדיוק, איזה קטע, ב-21 ביולי גם כן, ההסתדרות תוכל להשבית את המשק, או את חלקו. פינוקי.
על הפרק: דרישות ההסתדרות להעסקה ישירה של עובדי הקבלן במגזר הציבורי (אם כי לא את כולם), אבל גם דרישה לתוספת שכר של 5%-7% לעובדי המגזר הציבורי. עמיתי מיקי פלד כתב על זה טקסט מאוד יפה הבוקר, אני ממליץ לכם לקרוא אותו.

בעיה שישית – הגירעון

בסופו של דבר, נתניהו יצטרך לקבל החלטות בשביל לעבור את השבועיים השלושה הקרובים האלה. את מחיר ההחלטות האלה נשלם כולנו. נכון לעכשיו, אני לא רואה דרך שבה בהרכב הנוכחי של הקואליציה הוא מצליח לאשר את התקציב הזה.
ובכל מקרה, אם נתניהו יחליט על גם וגם וגם, כלומר – גם לביטחון וגם לקואליציוניים וגם להסתדרות – המשמעות תהיה פגיעה נרחבת בתקציבי המשרדים האחרים, או העלאת מסים, או הגדלה משמעותית של הגירעון, או שילוב מסוים של שלושתם.
הואיל ונתניהו יעשה הכל בשביל לא להעלות את מס ההכנסה, והואיל והמע״מ נמצא ברמות שיא ונתניהו יעשה הכל בשביל להימנע מלהיות הראשון בהיסטוריה הישראלית שמעלה את המע״מ ל-19%, לא נותרים לו מספיק מסים אחרים שהעלאתם יכולה להניב מספיק כסף לקופה (זה לא אומר שהוא לא יפעל להעלאת מסים כאלה ואחרים, הם פשוט לא יספיקו לו לממן את כל הסיפור).
ולכן, כך אני מעריך, נתניהו יבחר בשילוב של שני אלה: מצד אחד, הוא יעשה משהו בשביל לאפשר לעצמו להגדיל את התקציב מעבר למה שהוא עצמו קבע (יחד עם לפיד) בסוף 2013, למרות שהוא לא מאמין בזה. אידאולוגית, מבחינת נתניהו, את התקציב יש להגדיל בפחות, לא ביותר. ושנית, כי גם זה לא יספיק לו, אני מניח שהוא יפעל להעלאת יעד הגירעון. ערב הבחירות, או מאוד סמוך אחריהן (אני לא בטוח), נתניהו החליט כי הגירעון בשנה הבאה יעמוד על 2.9% מהתוצר. הגירעון הוא הפער שבין ההוצאות של הממשלה לבין ההכנסות שלה (ההכנסות שלה קטנות מההוצאות, ובשביל לממן את הפער הזה המדינה צריכה לקחת הלוואות ולהגדיל את החובות שלה, השאלה היא רק עד כמה). אבל המספר הזה אינו רשמי ולא נקבע סופית. בלית ברירה, אם הוא יחליט על גם וגם וגם, נתניהו ייאלץ להגדיל את הגירעון, ולא בפעם הראשונה.
כל זה יקרה בזמן שהוא מחזיק באידאולוגיה ההפוכה, בזמן שהוא חושב שהדבר הנכון לעשות הוא לקצץ בשומנים שבתקציב ולשמור על גירעון נמוך.

שיהיו לנו שבועיים נעימים.
ניפגש ב-21 ביולי.

(התפרסם באתר בגרסה מעט מקוצרת יותר. תודה ליאיר פרי על העריכה)

דברים קטנים שהתפזרו

1 חלף חודש מאז שחזרנו מניו זילנד. תחושת הזרות המוזרה שאחזה בנו כשחזרנו הביתה אחרי תקופה ממושכת בצד השני של העולם התאיידה על ידי רוחות היום יום ונעלמה כלא היתה. נטמענו מחדש בחברה הישראלית.
ובכל זאת, תחושת ה-׳אז-ככה-נראים-החיים-במדינה-מתוקנת׳ עדיין צרובה בנו. כי אחרי שהעברת את כל חייך במציאות אלימה שנמצאת בהסלמה בלתי פוסקת להפוך למציאות אלימה יותר, הטלטלה שעוברת נפשך כשאתה מגיע למקום שכל כולו נדמה ההיפך המוחלט מזה, ובכן, מטלטלה כזו לא מתאוששים בתוך חודש.
מלבד הנופים הבראשיתיים, המתפרצים בעוז מכל העברים, אם יש משהו שמאפיין את ניו זילנד – לפחות בהתרשמות הסובייקטיבית שלנו – הוא האמון הבלתי מתפשר שכולם נותנים שם בכולם. אחד בשני, במדינה, בשיטה. הם כמו יוצאים מתוך הנחה שאם כולם יתנו אמון בכולם, אזי כולם ירוויחו. שאם תאמין שהמדינה פועלת לטובתך, וכך יאמינו כולם, סופו של דבר שהמדינה אכן תפעל לטובתך. ואם אף אחד לא יפר את האמון הזה, ולא יגרום למדינה לא להאמין לאנשים, היא לא תצטרך להעמיס על החיים שלהם שכבות אינספור של בירוקרטיה מרושעת שכל תכליתן הוא לסנן את מי שמגיע לו מתוך הרמאים, תוך כדי שימוש במסננת עם חורים כל כך גדולים עד שגם האנשים הישרים יפלו דרכם וישארו חסרי מענה.
כל זה היה משפט סבוך מדי בשביל להגיד דבר פשוט מאוד: אפשר לחיות חיים אחרים. חיים שבהם החוואי מציב בוטקה על הכביש הראשי, משאיר שם כמה צנצנות דבש או תבניות ביצים ולידן קופסה עם שלט קטן ״5$״, והולך. הוא עושה את זה כי הוא מאמין שאנשים ישלמו לו בעבור מה שהציע להם, והוא מאמין שאף אחד לא יפר את האמון שלו. זהו. זה עד כדי כך פשוט. אפשר לחיות ככה. הבעיה הגדולה היא איך עוברים ממצב שבו אף אחד לא מאמין לאף אחד, כמו פה בישראל, למצב שבו כולם מאמינים לכולם, וממשיכים להחזיק באמון הזה מבלי להפר אותו.
מנכ״ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב בדיוק כתב על זה מאמר יפה.


2 זמן קצר לפני ששנת הלימודים התחילה העברנו את ילדוש גן. ליתר דיוק, הקפצנו אותו גן למעלה. לא עשינו את זה כי רצינו להקפיץ אותו (ואנחנו עדיין לא יודעים מה נעשה בשנה הבאה), אלא משום שהרגשנו שהוא יקבל יחס מתאים יותר בגן הזה.
שלושה חודשים חלפו מתחילת השנה ויש לנו ילד אחר. ילד שאוהב ללכת לגן, שמספר לנו בהתלהבות על הדברים שלמד בגן ומה עשה ואיך צייר ומה אמר ואיך התחכם וכמה שאהבה אותו הגננת.
לא ייאמן כמה, בסופו של דבר, הוא פונקציה של אישה אחת (או שתיים, כי גם הסייעת מצוינת). היה לנו מזל גדול שהצלחנו להעביר אותו אליה.
אני נזכר בגננת שהיתה לי, ובמורות שהיו לי, ומבין שגם לי היה מזל גדול (לפחות בחלק מהשנים. בשנים אחרות היו לי מורות איומות, בעיקר אחת מהן, שלא הבינו מה זה לחנך, ולא הבינו איך צריך להתייחס לילדים בשלב המבולבל ביותר בחיים שלהם).


3 מאז שחזרנו, כתבתי המון מלים. אני אוהב לכתוב, והמלים נובעות ממני. ולמרות כמות המלים שכתבתי, יש עוד המון מלים שמתרוצצות לי בראש. חלקן מפורזות עדיין, וחלקן דווקא מסודרות אבל לא מצליחות לראות אור מחוסר זמן או כוח. לא הצלחתי לגבש עם עצמי החלטה מה לעשות עם הדברים האלה שאני רוצה לכתוב אבל לא מצליח. לא יודע מה הבמה המתאימה לדברים האלה. אני מנסה להבטיח לעצמי שאכתוב אותם כאן, אבל בפועל התפוקה שלי נמוכה בהרבה ממה שהייתי מבטיח לעצמי. כל הנקודה הזו מעגלית משהו, וקצת סתמית. ובכל זאת, היה חשוב לי לכתוב אותה לעצמי בקול רם. סליחה שנאלצתם להיות סטטיסטים בעניין הזה.


4 ככל שהשנים חולפות, הקשר שלי עם ההורים שלי הופך לפחות ופחות משמעותי, והרבה יותר מתווך דרך הילדים. למעשה, הקשר הזה מתקיים כמעט ואך ורק במישור הזה. מבחינתי הם באים לראות את הילדים. אלמלא הילדים, מבחינתי הייתי יכול להיות בצד השני של העולם, הרחק מהם, ולא היה קורה דבר.
אם יום אחד הקשר שלי עם הבנים שלי יהיה כזה, זה יהיה לי מאוד עצוב.


5 הבנים שלי גדלים יפה. אני אוהב אותם מאוד מאוד.
מאוד מאוד מאוד.


6 בדיוק מתוך האהבה שלי לבנים שלי צומחות כל מיני מחשבות. כל מיני מחשבות שנובעים מהם כל מיני דברים שהייתי רוצה לכתוב, לאוורר, אבל האמת היא שאני פוחד. דברים שאם אתה אומר אותם בקול רם, החברה הזו שאנחנו חיים בה מסתכלת עליך עקום, הופכת אותך למוקצה. אני מודה שאני פוחד להגיד את הדברים האלה בפומבי. אומר אותם כשיושב עם חברים, אבל לא מצליח לכתוב אותם פה. יכול להודות בלי בעיה שאני אתאיסט, לא מאמין בשום סוג של השגחה, לא עליונה ולא תחתונה ולא כלום, אבל לא יכול להודות בדברים שקשורים להיכן הייתי רוצה לחיות, ואיך.


7 יצא לי אחלה מרק עוף. שבת שלום.

כל הדברים שאני לא אוכל | חלק ב׳

1 לפני זמן מה כתבתי כאן פוסט די רנדומלי וחסר חשיבות, לא זוכר אפילו למה, שכלל את רשימת הדברים שאני לא אוכל. הואיל ואני בררן באוכל, זו היתה רשימה די ארוכה (ובדיעבד, שכחתי לכלול בה עוד כמה דברים).
בשלב זה של חיי אני יודע לתת שם לעניין הזה – בררנות באוכל – כי למדתי שאני לא לבד בסיפור הזה, יש עוד רבים כמותי, ושמדובר בתופעה מאובחנת.
הופתעתי מכמות התגובות שהפוסט ההוא קיבל. גם בעל פה, וגם בכתב. סוג אחד של תגובות היה מצד אנשים שאמרו תודה, על כך שהם לא לבד. סוג אחר היה שכיח יותר, של אנשים שכמו נתקלו ביצור מוזר, פריק של הטבע, שאפשר למשש ולתחקר ״מה, אתה באמת לא אוכל גויאבות? טעמת פעם גויאבה? אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אני אוכל הכל״ וכו׳. בשורה התחתונה, מסתבר שאוכל מוציא מאנשים הרבה מאוד אמוציות, ובאופן תמוה נותן להם (עוד) הזדמנות לדבר על עצמם.

2 אני מזכיר את כל זה משום שהיום התפרסמה במוסף של העיתון כתבה מעולה, בעיני, של דיאנה בחור ניר. תחת הכותרת ״איכס אוכל״, הכתבה שוזרת עדויות של בררנים אחרים באוכל כמוני (אנשים שלא מוכנים לגעת בקוטג׳, שמתים מבפנים מהמחשבה על גבינה לבנה, או שלא נגעו מעולם בפירות וירקות ולא מסוגלים אפילו לדמיין את עצמם מכניסים עגבניה לפה) בין הסברים של מומחים לבררנות, מומחים לחוש הטעם, ומומחים לפסיכולוגיה אבולוציונית או איך שלא קוראים לזה.
זו כתבה מרתקת. אני מפציר בכם לקרוא אותה. בעיקר אם גם אתם בררנים באוכל. לפחות עבורי, הכתבה הזו סוג של צירפה את החתיכות הכמעט אחרונות לפאזל של החיים שלי, חתיכות שלא ידעתי לחבר קודם לכן. הייתי על סף בכי כשקראתי את הכתבה הזו.

3 הסיבה שבגללה הייתי על סף דמעות בזמן קריאת הכתבה היא הבן שלי. הבן הגדול שלי, אלון, היום כבר בן ארבע וחצי. וגם הוא, כמו אבא שלו, וכמו סבא שלו, וכמו דוד שלו, בררן באוכל. קראתי איפשהו שאחת ההגדרות לבררנות באוכל היא האם אתם אוכלים יותר מ-30 מאכלים שונים. יום אחד ניסיתי לספור. למיטב הספירה שלי, הבן שלי אוכל פחות מ-30 דברים. אני לא זוכר בדיוק מה היתה התוצאה לגבי עצמי, אם אני אוכל יותר מ-30 או לא, אבל אני בהחלט לא רחוק מהמספר הזה, למעלה או למטה.
עד כאן שום דבר לא עצוב.
החלק העצוב הוא שהבן שלי בררן באוכל, ואני מבין אותו – אלוהים כמה שאני מבין אותו, עד אחרון הנימים בגופי. אני מכיר על בשרי את התחושה הצורבת של הגועל כשאתה מכניס לפה משהו שמכריחים אותך לאכול למרות שאתה לא מסוגל לסבול אותו. אני לא יודע אם יצא לכם לחוות פעם גועל. גועל אמיתי, צרוף. כזה שגורם לכם להקיא. כזה מין גועל. נגעלתם פעם ממשהו עד כדי הקאה ממש? כי אני כן. ואני מבין היטב את הבן שלי כשהוא מתעוות כשאני מכריח אותו לטעום משהו שהוא לא רוצה. ואני זוכר היטב את כל הקציצות שהחבאתי באגרטל שהיה על השולחן בזמן הארוחה כשסבא שלי סובב את הראש, אני זוכר היטב את כמויות האוכל שזרקתי דרך החלון אחרי שאמא שלי שמה לי ארוחה על השולחן והלכה לעבודה (זרקתי החוצה כי לא רציתי שהיא תמצא את האוכל בפח ותדע שלא אכלתי אותו), אני זוכר את מיליון הסנדביצ׳ים שהשארתי בילקוט להירקב, אני זוכר איך הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי כשהיא נותנת לי ענבים עם קצת שחור בקצה שלהם, אני זוכר את תחושת האימה כשסבתא שלי הכינה חביתה נוזלית יותר מדי, אני זוכר את הסבל, ממש ממש סבל, סבל ארוך, מייגע, סבל אין סופי כמו הנצח עצמו, כשהייתי מבקר אצל הסבתא האחרת שלי בירושלים ונאלץ לאכול מרק ירקות (ירקות, למען השם, מי שם ירקות במרק), אני זוכר כל הפעמים שבהן סתמתי את האף, אחרי שלמדתי שאפשר לעשות את זה, בשביל להיות מסוגל לבלוע משהו שנתנו לי לאכול חרף תחנוניי.
ולמרות שאני מבין את הבן שלי בדיוק נמרץ, אני בכל זאת לא מצליח לעזור לו. לא במובן שאני לא מצליח לעזור לו לאכול, את זה בוודאי שאני לא מצליח לעשות וגם אין סיכוי שאצליח. לא. אני לא מצליח לעזור לו להבין את עצמו, ולא מצליח לעזור לו להתמודד עם העניין הזה. להתמודד במובן של להשלים עם מי שהוא ולקבל אותו כמו שהוא.
לא.
תחת זאת אני עושה בדיוק את אותן הטעויות שאמא שלי עשתה איתי.
אני הופך עבורו את האכילה לטראומה.
וזה נורא. אני רואה אותו סובל. ומרגיש מאוכזב מזה שהוא לא מצליח. אני רואה אותו רוצה לנסות, ומבטיח, ובסוף לא מקיים, ובוכה אם אני כועס עליו. אני רואה את כל זה היטב, ואני יודע שאני עושה את זה, אני יודע בדיוק מה עובר לו בתוך הראש כשאני עושה את זה, אני רואה את הדמעות שלו, ואני מת, ממש מת בפנים. לכן הסיפור הזה כל כך מטלטל אותי.
*
למען הסר ספק: כפי שגם מצוין בכתבה – ועל כך אני מודה לכתבת, כי רווח לי מאוד לקרוא את זה – בררנות באכילה היא (לפחות בחלקה גנטית). מאחר שאני יודע היטב שאני בררן באוכל, ניסיתי להסתיר את העובדה הזו מהבן שלי מיומו הראשון. זה בכלל לא משם. הוא היה בררן באוכל מהיום שהכנסנו לו לפה משהו שהוא לא חלב אם או תחליף חלב. הוא היה בררן באוכל מההתחלה, לא בגללי.
קל לי להגיד את זה היום יותר מפעם כי היום יש לי קבוצת ביקורת – הבן הצעיר שלי, אורן. אורן הוא בן שנה וחצי. חמוד אש, ובעיקר אוכל הכל. הוא לא עוצר בשום דבר. הוא טועם הכל, ואם טעים לו – והרוב טעים לו – הוא אוכל. יותר מזה, הוא אוכל בחדווה. הוא לא אוכל בשביל לשרוד, כמו אלון, אלא הוא נהנה לאכול. הוא ממשש וממולל וטועם וזולל ומורח ומתמרח, ולאחרונה גם למד לנגב את הפה במפית. וזה חמוד נורא.
הבן הצעיר שלי נורמלי. יש דברים שלא בא לו לאכול, ואת היתר הוא זולל בתאווה. לא צריך להגיד לו כלום, לא צריך לשכנע אותו, לא צריך לשחק איתו במשחקים פסיכולוגיים, לא צריך להציע לו תמריצים, לא צריך לסגור איתו עסקאות, לא צריך להסיח את תשומת ליבו, לא צריך להרעיב אותו, לא צריך לשדל אותו, לא צריך להסתיר מפניו, לא צריך לרמות אותו, לא צריך להפריד לו, לא צריך לערבב לו, לא צריך למעוך לו, לא צריך לרסק לו, לא צריך לבחור בצבעים מסוימים, במרקמים מסוימים.
לא צריך כלום. הוא פשוט אוכל.
ואלון לא. אלון פשוט לא אוכל.
ואני יודע שזה לא סיפור גדול. בשלב הזה אני מסוגל להגיד לעצמי, ולרוב אפילו להאמין לעצמי, שזה בסדר. שהוא בסדר. שלא נורא שהוא לא אוכל. שהכל בסדר. שהוא גדל, ומתפתח, והוא ילד חכם ומקסים ויגיע מאוד רחוק בחיים שלו. אני יודע את זה.
אבל החרא הזה של האוכל, החרא הזה של ״הילד-לא-אוכל-מה-נעשה-איתו-הוא-לא-אוכל-בסוף-הוא-ימות״, החרא הזה, החרא הזה שקיבלתי מנות גדושות כל כך ממנו כשאני עצמי הייתי ילד, החרא הזה לא מניח לי.
*
אבל זה לא רק זה. החרא הזה לא נותן לי מנוח לא רק בגלל היודו-בולשיט הזה שבני הדור שלי, הדור השלישי, קיבל מההורים שלו, בני הדור השני, שקיבל את זה מההורים שלו, בני הדור הראשון, שידעו על בשרם תקופות של חוסר אוכל ושואה והכל.
זה לא רק זה.
החרא הזה של הילד לא אוכל מייסר אותי גם משום שכשהוא לא אוכל, אני חש כישלון כאבא.
אני לא יודע למה אני חש ככה.
אני יודע שבמשך שנים לא הבנתי למה אמא שלי חשה ככה. ניסיתי להסביר לה, במלים מאוד מאוד מפורשות, שהעובדה שאני לא אוכל את האוכל שלה לא אומרת שום דבר עליה כאמא. שהיא, כאמא, נמדדת, אם בכלל, במיליון פרמטרים אחרים, לא בזה. אבל זה לא עזר. עד היום זה לא עוזר.
והנה, זה חוזר אלי משום מה גם עם הבן שלי. בכל פעם שהוא לא אוכל, אני חש שנכשלתי. זה לא רציונלי, אני יודע זאת היטב, ובכל זאת. אני לא מצליח להתנער מהתחושה האיומה הזו.
והחלק הכי גרוע, שאני מיד מוציא את זה עליו. לעיתים בעצבים גדולים, לעיתים סתם בתסכול. מה שכמובן מלבה עוד יותר את החשש שלו מפני האוכל שהוא לא אוכל ולא מוכן לאכול ולא משנה מה אעשה, הוא לא יאכל.

4 זהו. כמו את הפוסט הקודם, גם את הפוסט הזה אני לא בטוח עד הסוף מדוע פרסמתי. זה בעיקר בשבילי, אני מניח, בשביל להוריד דברים מעל הלב. לא יודע. אין פה הרבה פואנטה. סתם קצת חשבון נפש של אבא. אם במקרה אתם נמצאים במצב דומה עם עצמכם או עם הילדים שלכם, אשמח לשמוע. זה מעודד לגלות שאתה לא לבד. לפחות עבורי. וגם אם לא, אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הכתבה הזו. לכל הפחות, תוכלו לצחוק על אנשים שלא אוכלים במיה, רק כי קוראים לזה במיה (ברצינות, תחשבו על זה רגע, איך אפשר להעלות על הדעת לאכול משהו שקוראים לו במיה???), ולהבין לראשונה למה אתם – כמו רוב האנושות – לא סובלים כוסברה.


בתאבון.