השבועיים של נתניהו | היכונו ל-21 ביולי

אז הנה כל הדברים הבלתי אפשריים שהולכים לקרות בשבועיים הקרובים. עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלה הולכים להיות שבועיים מורטי שערות במיוחד:

בעיה ראשונה – הגז

ראש הממשלה נתניהו תקוע עם הגז. תקוע. הוא עדיין צריך לגייס רוב לעניין הזה. שימו לב, הוא לא צריך רוב לאישור המתווה עצמו. בממשלה עצמה יש לו רוב כזה די בקלות, למרות המנעותם של שר האוצר (במשרה חלקית) משה כחלון, ושר הבינוי יואב גלנט ושר הרווחה חיים כץ. בממשלה יושבים 21 שרים, אלה רק שלושה, ונתניהו צולח בקלות את ההצבעה הזו.
הבעיה של נתניהו היא בכנסת. בשביל להגיע להצבעה בממשלה הוא צריך לקבל קודם את אישור הכנסת לקיים את הדיון בממשלה. ושם, בכנסת, אין לו רוב. אותם שלושה שרים שנמנעים מהצבעה, יחד עם ח״כ אלי כהן (גם הוא מכולנו) שגם הוא נגוע בניגוד עניינים, מורידים אותו ל-57 אצבעות בלבד מול 59 של האופוזיציה (בהנחה של גיוס מלא מצד שני הצדדים). בקיצור, תקוע. לא נותר לו אלא להמשיך לחזר אחרי ליברמן, או אחרי דרעי שיוותר כבר ויסכים לחתום על הנייר הארור של הגז.
לנתניהו יש בערך שבועיים לסיפור הזה. ב-21 ביולי יסתיים שלב השימוע הציבורי, והתוכנית שלו היתה לסיים את כל העניין בממשלה בשבוע שלאחר מכן, רגע לפני תום מושב הכנסת ב-2 באוגוסט, ואז די כבר עם כל הגז הזה.

בעיה שניה – התקציב

אבל כל זה אתם כבר יודעים. העניין הוא שהסיפור של הגז הוא לא הסיפור היחידי שנתניהו תקוע איתו. יותר מהגז, נתניהו תקוע עם עניין התקציב. נתניהו שונא את התקציב. זה הדבר היחידי שבאמת מפריע לו לשבת על כיסא ראש הממשלה בלי מאמץ. שימו לב, שתי ממשלות נתניהו הקודמות נפלו בגלל אי יכולת של נתניהו לאשר את התקציב. הוא הקדים את הבחירות ב-2012 בגלל זה, והקדים את בחירות 2015 בגלל זה (כן כן, אני יודע, יש עוד סיבות שבגללן הקדים את בחירות 2015. אבל בשורה התחתונה, הוא לא היה יכול להעביר את התקציב בקואליציה הקודמת שלו, זה היה המכשול הבלתי עביר שלו). בקיצור, הוא רוצה את התקציב הזה כמו שאתם רוצים צרעת. אבל הוא תקוע איתו, והוא צריך לפתור אותו, כמו את עניין הגז, בשבועיים שלושה הקרובים.
למה?
כי על פי החוק שאושר השבוע בכנסת, תקציב המדינה לשנים 2015-2016 יוגש לכנסת לא יאוחר מסוף אוגוסט. ובשביל להגיש אותו אז, נתניהו צריך לאשר אותו בממשלה בערך חודש קודם לכן (בשביל שיהיה למשרדי האוצר והמשפטים די זמן להפוך את ההחלטות שיתקבלו בממשלה להצעות חוק שיכללו בחוק ההסדרים, ובשביל לסגור את ענייני התקציב הספציפיים, ברזולוציה גבוהה, מול משרדי הממשלה).
ובשביל להצליח להגיע עם התקציב לממשלה בתוך שבועיים – כן כן, ב-21 ביולי, גג שבוע לאחר מכן – נתניהו צריך לסגור שני דברים עיקריים: מה עושים עם תקציב הביטחון ומה עושים עם ההסכמים הקואליציוניים.

בעיה שלישית – תקציב הביטחון

העניין המטריד הזה עם תקציב הביטחון תקוע לנתניהו כמו עצם בגרון. מבחינתו, שתקציב הביטחון יגדל בלי גבול וזהו, למה צריך להטריד אותו כל שנה בעניין הזה. הוא, במו ידיו, הגדיל מאוד את תקציב הביטחון לאורך שתי הקדנציות הקודמות שלו (קודמו אהוד אולמרט אמר בשלב מסוים כי נתניהו הוציא 11 מיליארד שקל על פנטזיות. מאוחר יותר פרופ׳ מנואל טרכטנברג טען כי הסכום הזה למעשה גבוה יותר, ועומד על כ-13-14 מיליארד שקל, כי צריך להביא בחשבון את עלויות תחזוקת המערכות שנבנו לאור דרישותיו של ראש הממשלה).
ובכל זאת, יש עוד איזה שניים שלושה משרדים שצריכים כסף, חינוך, בריאות, כאלה. אז אי אפשר לחלק למשרד הביטחון את כל הכסף שהם רוצים. רק שיש בעיה מסוימת. נתניהו כבר הבטיח. סוג של.
תראו איך זה עובד:
תקציב משרד הביטחון לשנת 2015 היה אמור להיות 52.5 מיליארד שקל ועוד תוספת חד פעמית, בדגש על חד פעמית, של כ-4.3 מיליארד שקל. וביחד, בקירוב, 57 מיליארד שקל. אבל כל זה היה צריך להיות בתקציב ההוא, של יאיר לפיד, שמעולם לא אושר. בינתיים, משרד הביטחון כבר הגדיל את הדרישה שלו, כי למה לא, ודורש 58.3 מיליארד שקל לשנת 2015.
כל זה עוד ניחא. משרד הביטחון יקבל את הסכום הזה, או סכום דומה, בוודאות גבוהה מאוד (שנת 2015 היא שנה תקציבית אבודה ויתר משרדי הממשלה לא יספיקו לנצל את הכסף ממילא). הבעיה היא לגבי שנת 2016. משרד הביטחון לא יסכים לקבל שקל אחד פחות לעומת מה שיקבל ב-2015. נניח שזה יהיה 58 מיליארד שקל. הבעיה היא שחלק מהסכום הזה, אותם 4.3 מיליארד שקל, יינתנו למשרד הביטחון השנה באופן חד פעמי. על איזה בסיס בדיוק משרד הביטחון דורש את הסכום הזה גם לשנה הבאה? תיאורטית, הוא אמור לחזור לרמה של 52.5 מיליארד שקל, ואולי לקבל עוד איזה מיליארד ומשהו. אבל לא תוספת של 7-8 מיליארד שקל כמו כלום (שהם גידול של יותר מ-10% בשנה).
פה נכנס החלק של ועדת לוקר. ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון הגישה השבוע את המלצותיה לראש הממשלה, שמינה את הוועדה. חלק מהמלצותיה הוא מה צריך להיות גובה תקציב הביטחון בשנה הבאה ובשנים שלאחר מכן. אין לי מושג מה הם ממליצים שם (אני יודע מה השמועות, אבל אני לא יודע לעמוד מאחוריהן ב-100%), אבל הם ממליצים על משהו. בתמורה לסכום הזה, יהא אשר יהא, הוועדה ממליצה על שורה של רפורמות מבניות בתקציב הביטחון, למשל, בפנסיה הצהלית, למשל באגף השיקום, למשל בהיקף כוח האדם (בעיקר במטה, אם הבנתי נכון), ובמקומות נוספים.
בשביל לדון בדוח הזה ברצינות במסגרת דיוני התקציב, נתניהו היה צריך לפרסם את הדוח הזה השבוע, כשהוגש. אבל נתניהו החליט שלא. יש איזו גרסה שאומרת ששר הביטחון בוגי יעלון ביקש ממנו לדחות את הפרסום בשבועיים. אני לא מאוד קונה את זה. ראש הממשלה לא עובד אצל שר הביטחון.
השבועיים האלה נוחים לנתניהו. השבועיים האלה של דחיית הדוח, שגם הם מתכנסים ל-21 ביולי, נותנים לנתניהו את השקט הדרוש בשביל לעשות עם תקציב הביטחון בדיוק מה שהוא רוצה. כלומר, לתת לביטחון את ה-58 מיליארד שקל שלהם, בלי דיון ציבורי אמיתי על רפורמות בתקציב הביטחון. אלה יוכלו לחכות. למתי? לאחר כך. עד אחרי אישור התקציב בממשלה או עד דלאידע, המאוחר מבין השניים.
רק שנתניהו צריך לשים לב: אם הוא ייתן הרבה מאוד כסף לביטחון, הוא יתקע את עצמו מהצד השני.

בעיה רביעית – ההסכמים קואליציוניים

הצד השני הם ההסכמים הקואליציוניים. אנחנו לא יודעים במדויק מה עלות ההסכמים הקואליציוניים שנתניהו חתם עליהם מול סיעות הקואליציה בשביל להרכיב את ממשלתו הרביעית – כי נתניהו הורה למשרד האוצר שלא לפרסם את הנתונים האלה לציבור, ופקידי האוצר התקפלו בפניו למרות שמדובר בכסף ציבורי – אבל ההערכות הן שעלותם 8 מיליארד שקל. בשנה. אם המספר הזה נשמע לכם מוכר זה לא במקרה, משום שגם משרד הביטחון דורשים בערך 8 מיליארד שקל (החישוב הזה גס, אבל תקציב הביטחון לשנת 2015 אמור להיות 52.5 מיליארד שקל בבסיסו, ובביטחון רוצים להגיע בשנת 2016 לסביבות 60). זה מאוד נחמד, אבל תקציב המדינה כולו אמור לגדול (ריאלית) בין שנת 2015 לשנת 2016 בסדר גודל של 8.5 מיליארד שקל בסך הכל.
בקיצור, לנתניהו אין מספיק כסף. הוא לא יוכל להשביע את דרישת מערכת הביטחון ואת דרישות סיעות הקואליציה
באותם 8.5 מיליארד שקל עלובים, כשסך הדרישות האלה הוא בערך פי שתיים יותר.
ההצעה שמשרד האוצר שם על שולחנו של נתניהו היא לפרוס את עלות ההסכמים הקואליציוניים לשתיים, כלומר לשלם אותם בשנת 2016 ואת היתר בשנת 2017 (או במלים אחרות, אחרי המבול). למשל, לפרוס לשנתיים את העלאת קצבאות הילדים.
רק שבשביל לקבל את ההצעה הזו, נתניהו צריך לריב עם ראשי הסיעות, וכל זה כשהוא בקואליציה של 61, תוך כדי שהוא נאבק בעניין הגז הארור הזה. לכן, השבועיים הקרובים יעמדו, בין היתר, בסימן של הנדסות פוליטיות מהלולייניות שנראו פה בזמן האחרון.

בעיה חמישית – ההסתדרות

ואם כל זה לא מספיק, הגיע השבוע יו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ובצעד מחוכם הכריז על סכסוך עבודה, כך שאם לא ייפתר, אזי בעוד שבועיים בדיוק, איזה קטע, ב-21 ביולי גם כן, ההסתדרות תוכל להשבית את המשק, או את חלקו. פינוקי.
על הפרק: דרישות ההסתדרות להעסקה ישירה של עובדי הקבלן במגזר הציבורי (אם כי לא את כולם), אבל גם דרישה לתוספת שכר של 5%-7% לעובדי המגזר הציבורי. עמיתי מיקי פלד כתב על זה טקסט מאוד יפה הבוקר, אני ממליץ לכם לקרוא אותו.

בעיה שישית – הגירעון

בסופו של דבר, נתניהו יצטרך לקבל החלטות בשביל לעבור את השבועיים השלושה הקרובים האלה. את מחיר ההחלטות האלה נשלם כולנו. נכון לעכשיו, אני לא רואה דרך שבה בהרכב הנוכחי של הקואליציה הוא מצליח לאשר את התקציב הזה.
ובכל מקרה, אם נתניהו יחליט על גם וגם וגם, כלומר – גם לביטחון וגם לקואליציוניים וגם להסתדרות – המשמעות תהיה פגיעה נרחבת בתקציבי המשרדים האחרים, או העלאת מסים, או הגדלה משמעותית של הגירעון, או שילוב מסוים של שלושתם.
הואיל ונתניהו יעשה הכל בשביל לא להעלות את מס ההכנסה, והואיל והמע״מ נמצא ברמות שיא ונתניהו יעשה הכל בשביל להימנע מלהיות הראשון בהיסטוריה הישראלית שמעלה את המע״מ ל-19%, לא נותרים לו מספיק מסים אחרים שהעלאתם יכולה להניב מספיק כסף לקופה (זה לא אומר שהוא לא יפעל להעלאת מסים כאלה ואחרים, הם פשוט לא יספיקו לו לממן את כל הסיפור).
ולכן, כך אני מעריך, נתניהו יבחר בשילוב של שני אלה: מצד אחד, הוא יעשה משהו בשביל לאפשר לעצמו להגדיל את התקציב מעבר למה שהוא עצמו קבע (יחד עם לפיד) בסוף 2013, למרות שהוא לא מאמין בזה. אידאולוגית, מבחינת נתניהו, את התקציב יש להגדיל בפחות, לא ביותר. ושנית, כי גם זה לא יספיק לו, אני מניח שהוא יפעל להעלאת יעד הגירעון. ערב הבחירות, או מאוד סמוך אחריהן (אני לא בטוח), נתניהו החליט כי הגירעון בשנה הבאה יעמוד על 2.9% מהתוצר. הגירעון הוא הפער שבין ההוצאות של הממשלה לבין ההכנסות שלה (ההכנסות שלה קטנות מההוצאות, ובשביל לממן את הפער הזה המדינה צריכה לקחת הלוואות ולהגדיל את החובות שלה, השאלה היא רק עד כמה). אבל המספר הזה אינו רשמי ולא נקבע סופית. בלית ברירה, אם הוא יחליט על גם וגם וגם, נתניהו ייאלץ להגדיל את הגירעון, ולא בפעם הראשונה.
כל זה יקרה בזמן שהוא מחזיק באידאולוגיה ההפוכה, בזמן שהוא חושב שהדבר הנכון לעשות הוא לקצץ בשומנים שבתקציב ולשמור על גירעון נמוך.

שיהיו לנו שבועיים נעימים.
ניפגש ב-21 ביולי.

(התפרסם באתר בגרסה מעט מקוצרת יותר. תודה ליאיר פרי על העריכה)

דברים קטנים שהתפזרו

1 חלף חודש מאז שחזרנו מניו זילנד. תחושת הזרות המוזרה שאחזה בנו כשחזרנו הביתה אחרי תקופה ממושכת בצד השני של העולם התאיידה על ידי רוחות היום יום ונעלמה כלא היתה. נטמענו מחדש בחברה הישראלית.
ובכל זאת, תחושת ה-׳אז-ככה-נראים-החיים-במדינה-מתוקנת׳ עדיין צרובה בנו. כי אחרי שהעברת את כל חייך במציאות אלימה שנמצאת בהסלמה בלתי פוסקת להפוך למציאות אלימה יותר, הטלטלה שעוברת נפשך כשאתה מגיע למקום שכל כולו נדמה ההיפך המוחלט מזה, ובכן, מטלטלה כזו לא מתאוששים בתוך חודש.
מלבד הנופים הבראשיתיים, המתפרצים בעוז מכל העברים, אם יש משהו שמאפיין את ניו זילנד – לפחות בהתרשמות הסובייקטיבית שלנו – הוא האמון הבלתי מתפשר שכולם נותנים שם בכולם. אחד בשני, במדינה, בשיטה. הם כמו יוצאים מתוך הנחה שאם כולם יתנו אמון בכולם, אזי כולם ירוויחו. שאם תאמין שהמדינה פועלת לטובתך, וכך יאמינו כולם, סופו של דבר שהמדינה אכן תפעל לטובתך. ואם אף אחד לא יפר את האמון הזה, ולא יגרום למדינה לא להאמין לאנשים, היא לא תצטרך להעמיס על החיים שלהם שכבות אינספור של בירוקרטיה מרושעת שכל תכליתן הוא לסנן את מי שמגיע לו מתוך הרמאים, תוך כדי שימוש במסננת עם חורים כל כך גדולים עד שגם האנשים הישרים יפלו דרכם וישארו חסרי מענה.
כל זה היה משפט סבוך מדי בשביל להגיד דבר פשוט מאוד: אפשר לחיות חיים אחרים. חיים שבהם החוואי מציב בוטקה על הכביש הראשי, משאיר שם כמה צנצנות דבש או תבניות ביצים ולידן קופסה עם שלט קטן ״5$״, והולך. הוא עושה את זה כי הוא מאמין שאנשים ישלמו לו בעבור מה שהציע להם, והוא מאמין שאף אחד לא יפר את האמון שלו. זהו. זה עד כדי כך פשוט. אפשר לחיות ככה. הבעיה הגדולה היא איך עוברים ממצב שבו אף אחד לא מאמין לאף אחד, כמו פה בישראל, למצב שבו כולם מאמינים לכולם, וממשיכים להחזיק באמון הזה מבלי להפר אותו.
מנכ״ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב בדיוק כתב על זה מאמר יפה.


2 זמן קצר לפני ששנת הלימודים התחילה העברנו את ילדוש גן. ליתר דיוק, הקפצנו אותו גן למעלה. לא עשינו את זה כי רצינו להקפיץ אותו (ואנחנו עדיין לא יודעים מה נעשה בשנה הבאה), אלא משום שהרגשנו שהוא יקבל יחס מתאים יותר בגן הזה.
שלושה חודשים חלפו מתחילת השנה ויש לנו ילד אחר. ילד שאוהב ללכת לגן, שמספר לנו בהתלהבות על הדברים שלמד בגן ומה עשה ואיך צייר ומה אמר ואיך התחכם וכמה שאהבה אותו הגננת.
לא ייאמן כמה, בסופו של דבר, הוא פונקציה של אישה אחת (או שתיים, כי גם הסייעת מצוינת). היה לנו מזל גדול שהצלחנו להעביר אותו אליה.
אני נזכר בגננת שהיתה לי, ובמורות שהיו לי, ומבין שגם לי היה מזל גדול (לפחות בחלק מהשנים. בשנים אחרות היו לי מורות איומות, בעיקר אחת מהן, שלא הבינו מה זה לחנך, ולא הבינו איך צריך להתייחס לילדים בשלב המבולבל ביותר בחיים שלהם).


3 מאז שחזרנו, כתבתי המון מלים. אני אוהב לכתוב, והמלים נובעות ממני. ולמרות כמות המלים שכתבתי, יש עוד המון מלים שמתרוצצות לי בראש. חלקן מפורזות עדיין, וחלקן דווקא מסודרות אבל לא מצליחות לראות אור מחוסר זמן או כוח. לא הצלחתי לגבש עם עצמי החלטה מה לעשות עם הדברים האלה שאני רוצה לכתוב אבל לא מצליח. לא יודע מה הבמה המתאימה לדברים האלה. אני מנסה להבטיח לעצמי שאכתוב אותם כאן, אבל בפועל התפוקה שלי נמוכה בהרבה ממה שהייתי מבטיח לעצמי. כל הנקודה הזו מעגלית משהו, וקצת סתמית. ובכל זאת, היה חשוב לי לכתוב אותה לעצמי בקול רם. סליחה שנאלצתם להיות סטטיסטים בעניין הזה.


4 ככל שהשנים חולפות, הקשר שלי עם ההורים שלי הופך לפחות ופחות משמעותי, והרבה יותר מתווך דרך הילדים. למעשה, הקשר הזה מתקיים כמעט ואך ורק במישור הזה. מבחינתי הם באים לראות את הילדים. אלמלא הילדים, מבחינתי הייתי יכול להיות בצד השני של העולם, הרחק מהם, ולא היה קורה דבר.
אם יום אחד הקשר שלי עם הבנים שלי יהיה כזה, זה יהיה לי מאוד עצוב.


5 הבנים שלי גדלים יפה. אני אוהב אותם מאוד מאוד.
מאוד מאוד מאוד.


6 בדיוק מתוך האהבה שלי לבנים שלי צומחות כל מיני מחשבות. כל מיני מחשבות שנובעים מהם כל מיני דברים שהייתי רוצה לכתוב, לאוורר, אבל האמת היא שאני פוחד. דברים שאם אתה אומר אותם בקול רם, החברה הזו שאנחנו חיים בה מסתכלת עליך עקום, הופכת אותך למוקצה. אני מודה שאני פוחד להגיד את הדברים האלה בפומבי. אומר אותם כשיושב עם חברים, אבל לא מצליח לכתוב אותם פה. יכול להודות בלי בעיה שאני אתאיסט, לא מאמין בשום סוג של השגחה, לא עליונה ולא תחתונה ולא כלום, אבל לא יכול להודות בדברים שקשורים להיכן הייתי רוצה לחיות, ואיך.


7 יצא לי אחלה מרק עוף. שבת שלום.

כל הדברים שאני לא אוכל | חלק ב׳

1 לפני זמן מה כתבתי כאן פוסט די רנדומלי וחסר חשיבות, לא זוכר אפילו למה, שכלל את רשימת הדברים שאני לא אוכל. הואיל ואני בררן באוכל, זו היתה רשימה די ארוכה (ובדיעבד, שכחתי לכלול בה עוד כמה דברים).
בשלב זה של חיי אני יודע לתת שם לעניין הזה – בררנות באוכל – כי למדתי שאני לא לבד בסיפור הזה, יש עוד רבים כמותי, ושמדובר בתופעה מאובחנת.
הופתעתי מכמות התגובות שהפוסט ההוא קיבל. גם בעל פה, וגם בכתב. סוג אחד של תגובות היה מצד אנשים שאמרו תודה, על כך שהם לא לבד. סוג אחר היה שכיח יותר, של אנשים שכמו נתקלו ביצור מוזר, פריק של הטבע, שאפשר למשש ולתחקר ״מה, אתה באמת לא אוכל גויאבות? טעמת פעם גויאבה? אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אני אוכל הכל״ וכו׳. בשורה התחתונה, מסתבר שאוכל מוציא מאנשים הרבה מאוד אמוציות, ובאופן תמוה נותן להם (עוד) הזדמנות לדבר על עצמם.

2 אני מזכיר את כל זה משום שהיום התפרסמה במוסף של העיתון כתבה מעולה, בעיני, של דיאנה בחור ניר. תחת הכותרת ״איכס אוכל״, הכתבה שוזרת עדויות של בררנים אחרים באוכל כמוני (אנשים שלא מוכנים לגעת בקוטג׳, שמתים מבפנים מהמחשבה על גבינה לבנה, או שלא נגעו מעולם בפירות וירקות ולא מסוגלים אפילו לדמיין את עצמם מכניסים עגבניה לפה) בין הסברים של מומחים לבררנות, מומחים לחוש הטעם, ומומחים לפסיכולוגיה אבולוציונית או איך שלא קוראים לזה.
זו כתבה מרתקת. אני מפציר בכם לקרוא אותה. בעיקר אם גם אתם בררנים באוכל. לפחות עבורי, הכתבה הזו סוג של צירפה את החתיכות הכמעט אחרונות לפאזל של החיים שלי, חתיכות שלא ידעתי לחבר קודם לכן. הייתי על סף בכי כשקראתי את הכתבה הזו.

3 הסיבה שבגללה הייתי על סף דמעות בזמן קריאת הכתבה היא הבן שלי. הבן הגדול שלי, אלון, היום כבר בן ארבע וחצי. וגם הוא, כמו אבא שלו, וכמו סבא שלו, וכמו דוד שלו, בררן באוכל. קראתי איפשהו שאחת ההגדרות לבררנות באוכל היא האם אתם אוכלים יותר מ-30 מאכלים שונים. יום אחד ניסיתי לספור. למיטב הספירה שלי, הבן שלי אוכל פחות מ-30 דברים. אני לא זוכר בדיוק מה היתה התוצאה לגבי עצמי, אם אני אוכל יותר מ-30 או לא, אבל אני בהחלט לא רחוק מהמספר הזה, למעלה או למטה.
עד כאן שום דבר לא עצוב.
החלק העצוב הוא שהבן שלי בררן באוכל, ואני מבין אותו – אלוהים כמה שאני מבין אותו, עד אחרון הנימים בגופי. אני מכיר על בשרי את התחושה הצורבת של הגועל כשאתה מכניס לפה משהו שמכריחים אותך לאכול למרות שאתה לא מסוגל לסבול אותו. אני לא יודע אם יצא לכם לחוות פעם גועל. גועל אמיתי, צרוף. כזה שגורם לכם להקיא. כזה מין גועל. נגעלתם פעם ממשהו עד כדי הקאה ממש? כי אני כן. ואני מבין היטב את הבן שלי כשהוא מתעוות כשאני מכריח אותו לטעום משהו שהוא לא רוצה. ואני זוכר היטב את כל הקציצות שהחבאתי באגרטל שהיה על השולחן בזמן הארוחה כשסבא שלי סובב את הראש, אני זוכר היטב את כמויות האוכל שזרקתי דרך החלון אחרי שאמא שלי שמה לי ארוחה על השולחן והלכה לעבודה (זרקתי החוצה כי לא רציתי שהיא תמצא את האוכל בפח ותדע שלא אכלתי אותו), אני זוכר את מיליון הסנדביצ׳ים שהשארתי בילקוט להירקב, אני זוכר איך הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי כשהיא נותנת לי ענבים עם קצת שחור בקצה שלהם, אני זוכר את תחושת האימה כשסבתא שלי הכינה חביתה נוזלית יותר מדי, אני זוכר את הסבל, ממש ממש סבל, סבל ארוך, מייגע, סבל אין סופי כמו הנצח עצמו, כשהייתי מבקר אצל הסבתא האחרת שלי בירושלים ונאלץ לאכול מרק ירקות (ירקות, למען השם, מי שם ירקות במרק), אני זוכר כל הפעמים שבהן סתמתי את האף, אחרי שלמדתי שאפשר לעשות את זה, בשביל להיות מסוגל לבלוע משהו שנתנו לי לאכול חרף תחנוניי.
ולמרות שאני מבין את הבן שלי בדיוק נמרץ, אני בכל זאת לא מצליח לעזור לו. לא במובן שאני לא מצליח לעזור לו לאכול, את זה בוודאי שאני לא מצליח לעשות וגם אין סיכוי שאצליח. לא. אני לא מצליח לעזור לו להבין את עצמו, ולא מצליח לעזור לו להתמודד עם העניין הזה. להתמודד במובן של להשלים עם מי שהוא ולקבל אותו כמו שהוא.
לא.
תחת זאת אני עושה בדיוק את אותן הטעויות שאמא שלי עשתה איתי.
אני הופך עבורו את האכילה לטראומה.
וזה נורא. אני רואה אותו סובל. ומרגיש מאוכזב מזה שהוא לא מצליח. אני רואה אותו רוצה לנסות, ומבטיח, ובסוף לא מקיים, ובוכה אם אני כועס עליו. אני רואה את כל זה היטב, ואני יודע שאני עושה את זה, אני יודע בדיוק מה עובר לו בתוך הראש כשאני עושה את זה, אני רואה את הדמעות שלו, ואני מת, ממש מת בפנים. לכן הסיפור הזה כל כך מטלטל אותי.
*
למען הסר ספק: כפי שגם מצוין בכתבה – ועל כך אני מודה לכתבת, כי רווח לי מאוד לקרוא את זה – בררנות באכילה היא (לפחות בחלקה גנטית). מאחר שאני יודע היטב שאני בררן באוכל, ניסיתי להסתיר את העובדה הזו מהבן שלי מיומו הראשון. זה בכלל לא משם. הוא היה בררן באוכל מהיום שהכנסנו לו לפה משהו שהוא לא חלב אם או תחליף חלב. הוא היה בררן באוכל מההתחלה, לא בגללי.
קל לי להגיד את זה היום יותר מפעם כי היום יש לי קבוצת ביקורת – הבן הצעיר שלי, אורן. אורן הוא בן שנה וחצי. חמוד אש, ובעיקר אוכל הכל. הוא לא עוצר בשום דבר. הוא טועם הכל, ואם טעים לו – והרוב טעים לו – הוא אוכל. יותר מזה, הוא אוכל בחדווה. הוא לא אוכל בשביל לשרוד, כמו אלון, אלא הוא נהנה לאכול. הוא ממשש וממולל וטועם וזולל ומורח ומתמרח, ולאחרונה גם למד לנגב את הפה במפית. וזה חמוד נורא.
הבן הצעיר שלי נורמלי. יש דברים שלא בא לו לאכול, ואת היתר הוא זולל בתאווה. לא צריך להגיד לו כלום, לא צריך לשכנע אותו, לא צריך לשחק איתו במשחקים פסיכולוגיים, לא צריך להציע לו תמריצים, לא צריך לסגור איתו עסקאות, לא צריך להסיח את תשומת ליבו, לא צריך להרעיב אותו, לא צריך לשדל אותו, לא צריך להסתיר מפניו, לא צריך לרמות אותו, לא צריך להפריד לו, לא צריך לערבב לו, לא צריך למעוך לו, לא צריך לרסק לו, לא צריך לבחור בצבעים מסוימים, במרקמים מסוימים.
לא צריך כלום. הוא פשוט אוכל.
ואלון לא. אלון פשוט לא אוכל.
ואני יודע שזה לא סיפור גדול. בשלב הזה אני מסוגל להגיד לעצמי, ולרוב אפילו להאמין לעצמי, שזה בסדר. שהוא בסדר. שלא נורא שהוא לא אוכל. שהכל בסדר. שהוא גדל, ומתפתח, והוא ילד חכם ומקסים ויגיע מאוד רחוק בחיים שלו. אני יודע את זה.
אבל החרא הזה של האוכל, החרא הזה של ״הילד-לא-אוכל-מה-נעשה-איתו-הוא-לא-אוכל-בסוף-הוא-ימות״, החרא הזה, החרא הזה שקיבלתי מנות גדושות כל כך ממנו כשאני עצמי הייתי ילד, החרא הזה לא מניח לי.
*
אבל זה לא רק זה. החרא הזה לא נותן לי מנוח לא רק בגלל היודו-בולשיט הזה שבני הדור שלי, הדור השלישי, קיבל מההורים שלו, בני הדור השני, שקיבל את זה מההורים שלו, בני הדור הראשון, שידעו על בשרם תקופות של חוסר אוכל ושואה והכל.
זה לא רק זה.
החרא הזה של הילד לא אוכל מייסר אותי גם משום שכשהוא לא אוכל, אני חש כישלון כאבא.
אני לא יודע למה אני חש ככה.
אני יודע שבמשך שנים לא הבנתי למה אמא שלי חשה ככה. ניסיתי להסביר לה, במלים מאוד מאוד מפורשות, שהעובדה שאני לא אוכל את האוכל שלה לא אומרת שום דבר עליה כאמא. שהיא, כאמא, נמדדת, אם בכלל, במיליון פרמטרים אחרים, לא בזה. אבל זה לא עזר. עד היום זה לא עוזר.
והנה, זה חוזר אלי משום מה גם עם הבן שלי. בכל פעם שהוא לא אוכל, אני חש שנכשלתי. זה לא רציונלי, אני יודע זאת היטב, ובכל זאת. אני לא מצליח להתנער מהתחושה האיומה הזו.
והחלק הכי גרוע, שאני מיד מוציא את זה עליו. לעיתים בעצבים גדולים, לעיתים סתם בתסכול. מה שכמובן מלבה עוד יותר את החשש שלו מפני האוכל שהוא לא אוכל ולא מוכן לאכול ולא משנה מה אעשה, הוא לא יאכל.

4 זהו. כמו את הפוסט הקודם, גם את הפוסט הזה אני לא בטוח עד הסוף מדוע פרסמתי. זה בעיקר בשבילי, אני מניח, בשביל להוריד דברים מעל הלב. לא יודע. אין פה הרבה פואנטה. סתם קצת חשבון נפש של אבא. אם במקרה אתם נמצאים במצב דומה עם עצמכם או עם הילדים שלכם, אשמח לשמוע. זה מעודד לגלות שאתה לא לבד. לפחות עבורי. וגם אם לא, אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הכתבה הזו. לכל הפחות, תוכלו לצחוק על אנשים שלא אוכלים במיה, רק כי קוראים לזה במיה (ברצינות, תחשבו על זה רגע, איך אפשר להעלות על הדעת לאכול משהו שקוראים לו במיה???), ולהבין לראשונה למה אתם – כמו רוב האנושות – לא סובלים כוסברה.


בתאבון.

גרמאניה | האם המלצות ועדת גרמן יצליחו להילחם באינטרסים ששולחים אתכם לפרטי

0.
הקדמה קצרה:
הפוסט הזה לא מהווה ניתוח של איך המלצות ועדת גרמן ישפיעו עלינו ביום שאחרי (למשל, על התורים, או על מחיר הביטוחים). במקום זה, הפוסט הזה מנסה להיות רשימה של מחשבות לגבי הפרטים הקטנים. לבי המנגנון שמניע את מערכת הבריאות. צר לי אם לעיתים הוא נעשה יותר מדי למיטיבי לכת. השתדלתי שלא. כמו כן: הפוסט הזה נכתב מהסלולר. עמכם הסליחה

1.
ההמלצות של ועדת גרמן, לפחות כפי שהוצגו במסיבת העיתונאים (עוד לא קיבלתי את הדוח המלא), הן אבן פינה חשובה מאוד בדרך לשיקום מערכת הבריאות הציבורית. אם אכן יתממשו כמו שצריך, שנת 2014 תיזכר כשנת מפנה בתולדות מערכת הבריאות הישראלית. עד כדי כך. זה בעיקר נכון לנוכח האלטרנטיבה: אם שום דבר לא ישתנה, שנת 2014 תיזכר כשנה בה איבדנו את מערכת הבריאות והתחלנו במסע המהיר לכיוון האמריקניזציה שלה.

2.
אחת השאלות הגדולות היא האם ההזרמה של הכסף החדש למערכת – 300-350 מיליון שקל בכל אחת מהשנים 2014-2016 – תצליח לשנות את כיוון המגמה עד כדי שהאמון של הציבור במערכת הציבורית ישתקם, או שלא.
איך זה אמור לעבוד? כיום, הרופאים שעובדים בבתי החולים הממשלתיים (ובעיקר אלה שעובדים בבתי החולים במרכז הארץ או גרים במרכז) יכולים אחרי משמרת הבוקר בבית החולים להמשיך לקליניקה הפרטית שלהם (שם הם נותנים חוות דעת שניה בתשלום) או לאסותא (לבצע ניתוחים פרטיים בתשלום). מי משלם להם על זה? לא אסותא. הציבור משלם. הכסף הזה משולם לרופאים מהביטוחים המשלימים של קופות החולים או על ידי חברות הביטוח הפרטיות, כל מקרה לגופו. אסותא, למעשה, גובה על זה כסף (על השכרת חדרי הניתוח). אסותא יכולה לגבות פחות (אני לא יודע מה שולי הרווח של אסותא, הדוחות שלה לא פומביים), אבל אני אנחש שלא הרבה פחות.
הכסף שגרמן תזרים עכשיו למערכת הציבורית נועד לשמש את מנהלי בתי החולים להציע לרופאים המנתחים שלהם אלטרנטיבה. כלומר: אל תלכו לאסותא. הישארו בבית החולים הציבורי למשמרת שניה אחר הצהריים. חדרי הניתוח הרי עומדים ריקים. הישארו בהם, נתחו, ונשלם לכם אקסטרה. כמה אקסטרה? לא יודע. אבל זה חייב להיות סכום שיהווה תחרות ממשית מול הסכומים שהרופאים יכולים לקבל באסותא. קצת פחות (כי יש יתרונות נוספים בלהישאר בבית החולים במקום לנסוע לאסותא), אבל עדיין סכום שמהווה תחרות. למשל, תוספת של 50 אלף בחודש. או 100 אלף בחודש. אני מניח שהוועדה עשתה את החישובים.
חלק מהרופאים לא יסכימו ויילכו בפרטי. אלה יהיו מקצת מן הרופאים. מנהלי המחלקות, שהם הרופאים המבוקשים בפרטי, יחויבו בלהישאר בבית החולים הציבורי אם ברצונם להיות מנהלי מחלקות.
אם זה יעבוד, התורים יתקצרו, והסיבה ללכת לאסותא פשוט תדעך מעצמה.

עד כאן בתיאוריה. במציאות להרבה גופים יש אינטרס שתלכו לאסותא. דבר ראשון, לאסותא עצמה. היא לא תוותר בקלות כזו על תזרים ההכנסות הזה. שנית, לקופות החולים עצמן (זה חוסך להן להוציא כסף בעצמן). שלישית, לחברות הביטוח (שאחרת לא תקנו את הביטוחים שהן מוכרות). רביעית, לרופאים עצמם (בהנחה שאפשר לקבל באסותא יותר כסף).
אם הרופאים יצליחו (בהדרגה, לא בבת אחת) לגרום לחברות ביטוח לשלם להם הרבה יותר כסף באסותא, מנהלי בתי החולים יצטרכו להתמודד עם זה על ידי העלאת משכורות מצידם. אם זה יהיה רק קומץ רופאים, המערכת הציבורית תנצח. אם זו תהיה מאסה קריטית של רופאים, למערכת הציבורית ייגמר הכסף. זה לא חייב לקרות מיד. גם לא בתוך שנה. זה יכול לקחת שנתיים שלוש. אבל זה עלול לקרות בסוף. זה המנגנון שמניע את המערכת הזו: העובדה שמצד אחד הציבור מוכן לשלם הרבה על שירות (תורים מהירים) ושהרופאים מעוניינים להשתכר יותר מצד שני. ללא מכשירים שיוציאו את המנגנון הזה מהמסלול הטבעי שלו, בתוך כמה שנים נחזור לאותה נקודה בדיוק.

3.
לדעתי, המפתח בשביל שזה לא יקרה נמצא אצל קופות החולים. הן כוח הקנייה המרכזי במערכת הבריאות. חברות הביטוח כבודן במקומן אבל הן החלק הקטן.
האחריות היא בעיקר של הכללית ושל מכבי. בשביל שהם יוכלו להתמודד עם מאסה של רופאים שדורשים יותר כסף, האלטרנטיבה במערכת הציבורית צריכה להיות טובה מספיק בשביל שקופות החולים יוכלו להגיד לרופאים ״לא״.
ובשביל שזה יקרה בתי החולים צריכים להיות מסוגלים באמת לקצר את התורים. באמת באמת, לא בכאילו. הדרך היחידה לחנוק את הביקוש לפרטי היא להפוך אותו למיותר. אם התור לניתוח כפתורים בציבורי (בחינם) יהיה שלושה שבועות במקום חודשים, זו תהיה אלטרנטיבה של ממש. אם התור יתקצר רק לחודשיים וחצי, לא עשינו הרבה.
בשביל שקופות החולים יזרימו את הביקושים לציבורי במקום לפרטי צריך לתת להם תמריץ. אז המדינה נותנת 300 מיליון בשנה, אבל לא בטוח שזה מספיק. אם הקופות ימצאו את עצמן משלמות יותר, הן ישובו לעודד את המבוטחים שלהם לממש את הביטוח המשלים שלהם וללכת לאסותא.
ולכן, אם אין תמריץ, משרדי האוצר והבריאות צריכים להכריח. לכפות. לאסור בכוח על קופות החולים לקנות מאסותא יותר מ% מסוים מהניתוחים שהן קונות. זה פשוט לא יילך בלי זה.

4.
וחוצמזה, יש פה המון המון פסיכולוגיה. אסותא, חברות הביטוח, סוכני הביטוח. הם לא הולכים לוותר בקלות. יהיו כאן מסעות שכנוע אדירים שהציבורי אינו טוב מספיק. אינו איכותי מספיק. שאם תהיו חולים בלי ביטוח, פשוט תמותו ברחוב כמו כלבים.
ככל שהתורים בציבורי יתקצרו, תוך הבטחה של רופא בכיר בכל ניתוח, הציבור יצביע ברגליים ותעשיית ההפחדה תדעך. זה מאבק אדיר. זה לא עניין של מה בכך. חברות הביטוח תמיד תמיד יוכלו להציע יותר. ניתוחים בחול. תרופות נסייניות. השתלות בחול. זה בסדר, כל עוד זה מתמצה בזה, ולא בקיצור תורים באסותא.
בקיצור, למערכת הציבורית יש פה עבודה קשה להשיב את האמון של הציבור. במעשים, לא במלים. אם היא לא תצליח, הציבור עלול לאבד את האמון סופית.

5.
ולבסוף, מחשבה רפלקסיבית. אני לא נוהג לכתוב על זה הרבה, אז רק משהו קצר. לעניות דעתי, ההמלצות הסופיות של ועדת גרמן היו נראות אחרת לולא העניין הציבורי הגדול בנעשה בוועדה. זה היה יכול להיסגר בשלןשה חודשים בכך שמכניסים שרפ למערכת וזהו. האוצר היה מתנגד אבל זה לא היה עוזר לו, כי לאיש לא היה אכפת.
ובשביל שלמישהו יהיה אכפת יש צורך בתקשורת. לכן, לעניות דעתי, לתקשורת יש חלק משמעותי בכיוון שהוועדה הלכה אליו בסופו של דבר. אנחנו לא משרטטים את גבולות המגרש שמשחקים עליהם, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע.
מנהל בית החולים תל השומר מאשים אותי בכך שהייתה לי אג׳נדה נגד השרפ, ושלא נתתי לשום דעה אחרת שום במה. הפירוש המילולי של המילה אג׳נדה היא סדר יום. האג׳נדה שלי הייתה שהנושא יהיה על סדר היום הציבורי, במקום כל היום בטחוני/מדיני/פוליטי/פלילי. האג׳נדה שלי הייתה שהמערכת הציבורית שאני ומשלמי המסים האחרים מממנים תתחזק. נדמה לי שזו גם האג׳נדה של מנהל תל השומר. היינו חלוקים על הדרך לעשות זאת – כלומר מי צריך לממן – ונדמה לי שהחלופה הטובה יותר ניצחה. נדמה לי שאפילו הוא יודה בזה.
עכשיו רק נשאר לוודא שמה שהוצהר אכן יתממש. גם בזה לתקשורת יהיה חלק גדול. הציבור הוכיח בשנים האחרונות שלחץ ציבורי אינטנסיבי מניב פירות. זה הזמן לוודא שהפירות האלה צומחים. בעבודה סיזיפית ואינטנסיבית מול משרדי הבריאות והאוצר. בסוף זה יקרה.

6.
עכשיו רק נותר לעשות את אותו הדבר לגבי מערכת הפנסיה.

כל הדרכים מובילות ללחץ על האוצר: תביא כסף, או שתקבל שר״פ

רגע לפני שוועדת גרמן תגיע לרגע המכריע ותתחיל להצביע – ככל הנראה ביום חמישי הקרוב, חשבתי לרכז כאן את כתבות נבחרות מתוך אלה שפרסמתי בשנה האחרונה בעיתון בנושא. כתבנו המון בנושא הזה בשנה האחרונה – כמוני גם הקולגה שלי לעיתון מיקי פלד וגם העמיתים שלנו בכלי התקשורת המתחרים רוני לינדר, שי ניב, רן רזניק, וגם קרן נויבך וגיא זוהר שעסקו בכך הרבה מאוד. אז הנה הכרוניקה: הרבה על שר״פ, הרבה על ביטוחי הבריאות, וקצת על יחסי הכוחות וניגודי העניינים האין סופיים שבתוך מערכת הבריאות

ובכל זאת, רגע אחד לפני זה, קצת הימורים לפני קו הסיום. איפהשהוא בתחילת הדרך, ביולי לפני שנה, הערכתי את ההערכה הזו:

בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

אני עדיין עומד מאחורי ההערכה הזו, אם כי ייתכן שבסופו של דבר האוצר יהיה מוכן לשלם – כמה מאות מילוני שקלים – בשביל לנטרל את האיום הזה (ולבצע עוד כמה צעדים). אם כן, זו תהיה הצלחה (לטעמי) למערכת הבריאות הציבורית.

אבל יש מי שרואה את זה הפוך ממני, בצורה פסימית מאוד. המישהו הזה הוא מנהל איכילוב פרופ׳ גבי ברבש. הנה איך שהוא העריך (בראיון למיקי פלד ואלי לפני קצת פחות משנה) שתסתיים ועדת גרמן:

"יש שלוש אפשרויות בלבד: לאפשר לציבור לבחור את הרופא המנתח במסגרת הביטוחים המשלימים של קופות החולים (כלומר, לאפשר לבתי החולים הציבוריים להפעיל שר"פ); לאפשר לכל הציבור לבחור את הרופא במימון ישיר מצד הממשלה של רופאים שיעבדו במודל של פולטיימרים (כלומר, רופאים שעובדים רק במערכת הבריאות הציבורית ולא עובדים במערכת הפרטית – ש"א ומ"פ); או הרס מערכת האשפוז הציבורית.
"לדעתי הוועדה תבחר באפשרות השנייה", הוא ממהר להעריך, "זו האפשרות הקלה ביותר להחלטה, כי התקשורת תתמוך בה.
"אבל בסתר לבכם אתם יודעים שהאוצר לא ישלם. העניין הוא שהאיום על היכולת של מערכת הבריאות עדיין לא מוחשי מספיק לקבלת החלטה אחרת. מה שחשוב לחלק מהאנשים שיושבים בוועדת גרמן הוא הצורה שבה הם נראים בתקשורת. האוצר, במקביל, יבנה עבורם את התשתית הפסיכולוגית שתאפשר להם להשלות את עצמם ולחשוב שהצביעו עבור משהו שבאמת יחולל שינוי".

ועכשיו, לכרוניקה.
להמשך קריאה