דברים קטנים שהתפזרו

1 חלף חודש מאז שחזרנו מניו זילנד. תחושת הזרות המוזרה שאחזה בנו כשחזרנו הביתה אחרי תקופה ממושכת בצד השני של העולם התאיידה על ידי רוחות היום יום ונעלמה כלא היתה. נטמענו מחדש בחברה הישראלית.
ובכל זאת, תחושת ה-׳אז-ככה-נראים-החיים-במדינה-מתוקנת׳ עדיין צרובה בנו. כי אחרי שהעברת את כל חייך במציאות אלימה שנמצאת בהסלמה בלתי פוסקת להפוך למציאות אלימה יותר, הטלטלה שעוברת נפשך כשאתה מגיע למקום שכל כולו נדמה ההיפך המוחלט מזה, ובכן, מטלטלה כזו לא מתאוששים בתוך חודש.
מלבד הנופים הבראשיתיים, המתפרצים בעוז מכל העברים, אם יש משהו שמאפיין את ניו זילנד – לפחות בהתרשמות הסובייקטיבית שלנו – הוא האמון הבלתי מתפשר שכולם נותנים שם בכולם. אחד בשני, במדינה, בשיטה. הם כמו יוצאים מתוך הנחה שאם כולם יתנו אמון בכולם, אזי כולם ירוויחו. שאם תאמין שהמדינה פועלת לטובתך, וכך יאמינו כולם, סופו של דבר שהמדינה אכן תפעל לטובתך. ואם אף אחד לא יפר את האמון הזה, ולא יגרום למדינה לא להאמין לאנשים, היא לא תצטרך להעמיס על החיים שלהם שכבות אינספור של בירוקרטיה מרושעת שכל תכליתן הוא לסנן את מי שמגיע לו מתוך הרמאים, תוך כדי שימוש במסננת עם חורים כל כך גדולים עד שגם האנשים הישרים יפלו דרכם וישארו חסרי מענה.
כל זה היה משפט סבוך מדי בשביל להגיד דבר פשוט מאוד: אפשר לחיות חיים אחרים. חיים שבהם החוואי מציב בוטקה על הכביש הראשי, משאיר שם כמה צנצנות דבש או תבניות ביצים ולידן קופסה עם שלט קטן ״5$״, והולך. הוא עושה את זה כי הוא מאמין שאנשים ישלמו לו בעבור מה שהציע להם, והוא מאמין שאף אחד לא יפר את האמון שלו. זהו. זה עד כדי כך פשוט. אפשר לחיות ככה. הבעיה הגדולה היא איך עוברים ממצב שבו אף אחד לא מאמין לאף אחד, כמו פה בישראל, למצב שבו כולם מאמינים לכולם, וממשיכים להחזיק באמון הזה מבלי להפר אותו.
מנכ״ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב בדיוק כתב על זה מאמר יפה.


2 זמן קצר לפני ששנת הלימודים התחילה העברנו את ילדוש גן. ליתר דיוק, הקפצנו אותו גן למעלה. לא עשינו את זה כי רצינו להקפיץ אותו (ואנחנו עדיין לא יודעים מה נעשה בשנה הבאה), אלא משום שהרגשנו שהוא יקבל יחס מתאים יותר בגן הזה.
שלושה חודשים חלפו מתחילת השנה ויש לנו ילד אחר. ילד שאוהב ללכת לגן, שמספר לנו בהתלהבות על הדברים שלמד בגן ומה עשה ואיך צייר ומה אמר ואיך התחכם וכמה שאהבה אותו הגננת.
לא ייאמן כמה, בסופו של דבר, הוא פונקציה של אישה אחת (או שתיים, כי גם הסייעת מצוינת). היה לנו מזל גדול שהצלחנו להעביר אותו אליה.
אני נזכר בגננת שהיתה לי, ובמורות שהיו לי, ומבין שגם לי היה מזל גדול (לפחות בחלק מהשנים. בשנים אחרות היו לי מורות איומות, בעיקר אחת מהן, שלא הבינו מה זה לחנך, ולא הבינו איך צריך להתייחס לילדים בשלב המבולבל ביותר בחיים שלהם).


3 מאז שחזרנו, כתבתי המון מלים. אני אוהב לכתוב, והמלים נובעות ממני. ולמרות כמות המלים שכתבתי, יש עוד המון מלים שמתרוצצות לי בראש. חלקן מפורזות עדיין, וחלקן דווקא מסודרות אבל לא מצליחות לראות אור מחוסר זמן או כוח. לא הצלחתי לגבש עם עצמי החלטה מה לעשות עם הדברים האלה שאני רוצה לכתוב אבל לא מצליח. לא יודע מה הבמה המתאימה לדברים האלה. אני מנסה להבטיח לעצמי שאכתוב אותם כאן, אבל בפועל התפוקה שלי נמוכה בהרבה ממה שהייתי מבטיח לעצמי. כל הנקודה הזו מעגלית משהו, וקצת סתמית. ובכל זאת, היה חשוב לי לכתוב אותה לעצמי בקול רם. סליחה שנאלצתם להיות סטטיסטים בעניין הזה.


4 ככל שהשנים חולפות, הקשר שלי עם ההורים שלי הופך לפחות ופחות משמעותי, והרבה יותר מתווך דרך הילדים. למעשה, הקשר הזה מתקיים כמעט ואך ורק במישור הזה. מבחינתי הם באים לראות את הילדים. אלמלא הילדים, מבחינתי הייתי יכול להיות בצד השני של העולם, הרחק מהם, ולא היה קורה דבר.
אם יום אחד הקשר שלי עם הבנים שלי יהיה כזה, זה יהיה לי מאוד עצוב.


5 הבנים שלי גדלים יפה. אני אוהב אותם מאוד מאוד.
מאוד מאוד מאוד.


6 בדיוק מתוך האהבה שלי לבנים שלי צומחות כל מיני מחשבות. כל מיני מחשבות שנובעים מהם כל מיני דברים שהייתי רוצה לכתוב, לאוורר, אבל האמת היא שאני פוחד. דברים שאם אתה אומר אותם בקול רם, החברה הזו שאנחנו חיים בה מסתכלת עליך עקום, הופכת אותך למוקצה. אני מודה שאני פוחד להגיד את הדברים האלה בפומבי. אומר אותם כשיושב עם חברים, אבל לא מצליח לכתוב אותם פה. יכול להודות בלי בעיה שאני אתאיסט, לא מאמין בשום סוג של השגחה, לא עליונה ולא תחתונה ולא כלום, אבל לא יכול להודות בדברים שקשורים להיכן הייתי רוצה לחיות, ואיך.


7 יצא לי אחלה מרק עוף. שבת שלום.

כל הדברים שאני לא אוכל | חלק ב׳

1 לפני זמן מה כתבתי כאן פוסט די רנדומלי וחסר חשיבות, לא זוכר אפילו למה, שכלל את רשימת הדברים שאני לא אוכל. הואיל ואני בררן באוכל, זו היתה רשימה די ארוכה (ובדיעבד, שכחתי לכלול בה עוד כמה דברים).
בשלב זה של חיי אני יודע לתת שם לעניין הזה – בררנות באוכל – כי למדתי שאני לא לבד בסיפור הזה, יש עוד רבים כמותי, ושמדובר בתופעה מאובחנת.
הופתעתי מכמות התגובות שהפוסט ההוא קיבל. גם בעל פה, וגם בכתב. סוג אחד של תגובות היה מצד אנשים שאמרו תודה, על כך שהם לא לבד. סוג אחר היה שכיח יותר, של אנשים שכמו נתקלו ביצור מוזר, פריק של הטבע, שאפשר למשש ולתחקר ״מה, אתה באמת לא אוכל גויאבות? טעמת פעם גויאבה? אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אני אוכל הכל״ וכו׳. בשורה התחתונה, מסתבר שאוכל מוציא מאנשים הרבה מאוד אמוציות, ובאופן תמוה נותן להם (עוד) הזדמנות לדבר על עצמם.

2 אני מזכיר את כל זה משום שהיום התפרסמה במוסף של העיתון כתבה מעולה, בעיני, של דיאנה בחור ניר. תחת הכותרת ״איכס אוכל״, הכתבה שוזרת עדויות של בררנים אחרים באוכל כמוני (אנשים שלא מוכנים לגעת בקוטג׳, שמתים מבפנים מהמחשבה על גבינה לבנה, או שלא נגעו מעולם בפירות וירקות ולא מסוגלים אפילו לדמיין את עצמם מכניסים עגבניה לפה) בין הסברים של מומחים לבררנות, מומחים לחוש הטעם, ומומחים לפסיכולוגיה אבולוציונית או איך שלא קוראים לזה.
זו כתבה מרתקת. אני מפציר בכם לקרוא אותה. בעיקר אם גם אתם בררנים באוכל. לפחות עבורי, הכתבה הזו סוג של צירפה את החתיכות הכמעט אחרונות לפאזל של החיים שלי, חתיכות שלא ידעתי לחבר קודם לכן. הייתי על סף בכי כשקראתי את הכתבה הזו.

3 הסיבה שבגללה הייתי על סף דמעות בזמן קריאת הכתבה היא הבן שלי. הבן הגדול שלי, אלון, היום כבר בן ארבע וחצי. וגם הוא, כמו אבא שלו, וכמו סבא שלו, וכמו דוד שלו, בררן באוכל. קראתי איפשהו שאחת ההגדרות לבררנות באוכל היא האם אתם אוכלים יותר מ-30 מאכלים שונים. יום אחד ניסיתי לספור. למיטב הספירה שלי, הבן שלי אוכל פחות מ-30 דברים. אני לא זוכר בדיוק מה היתה התוצאה לגבי עצמי, אם אני אוכל יותר מ-30 או לא, אבל אני בהחלט לא רחוק מהמספר הזה, למעלה או למטה.
עד כאן שום דבר לא עצוב.
החלק העצוב הוא שהבן שלי בררן באוכל, ואני מבין אותו – אלוהים כמה שאני מבין אותו, עד אחרון הנימים בגופי. אני מכיר על בשרי את התחושה הצורבת של הגועל כשאתה מכניס לפה משהו שמכריחים אותך לאכול למרות שאתה לא מסוגל לסבול אותו. אני לא יודע אם יצא לכם לחוות פעם גועל. גועל אמיתי, צרוף. כזה שגורם לכם להקיא. כזה מין גועל. נגעלתם פעם ממשהו עד כדי הקאה ממש? כי אני כן. ואני מבין היטב את הבן שלי כשהוא מתעוות כשאני מכריח אותו לטעום משהו שהוא לא רוצה. ואני זוכר היטב את כל הקציצות שהחבאתי באגרטל שהיה על השולחן בזמן הארוחה כשסבא שלי סובב את הראש, אני זוכר היטב את כמויות האוכל שזרקתי דרך החלון אחרי שאמא שלי שמה לי ארוחה על השולחן והלכה לעבודה (זרקתי החוצה כי לא רציתי שהיא תמצא את האוכל בפח ותדע שלא אכלתי אותו), אני זוכר את מיליון הסנדביצ׳ים שהשארתי בילקוט להירקב, אני זוכר איך הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי כשהיא נותנת לי ענבים עם קצת שחור בקצה שלהם, אני זוכר את תחושת האימה כשסבתא שלי הכינה חביתה נוזלית יותר מדי, אני זוכר את הסבל, ממש ממש סבל, סבל ארוך, מייגע, סבל אין סופי כמו הנצח עצמו, כשהייתי מבקר אצל הסבתא האחרת שלי בירושלים ונאלץ לאכול מרק ירקות (ירקות, למען השם, מי שם ירקות במרק), אני זוכר כל הפעמים שבהן סתמתי את האף, אחרי שלמדתי שאפשר לעשות את זה, בשביל להיות מסוגל לבלוע משהו שנתנו לי לאכול חרף תחנוניי.
ולמרות שאני מבין את הבן שלי בדיוק נמרץ, אני בכל זאת לא מצליח לעזור לו. לא במובן שאני לא מצליח לעזור לו לאכול, את זה בוודאי שאני לא מצליח לעשות וגם אין סיכוי שאצליח. לא. אני לא מצליח לעזור לו להבין את עצמו, ולא מצליח לעזור לו להתמודד עם העניין הזה. להתמודד במובן של להשלים עם מי שהוא ולקבל אותו כמו שהוא.
לא.
תחת זאת אני עושה בדיוק את אותן הטעויות שאמא שלי עשתה איתי.
אני הופך עבורו את האכילה לטראומה.
וזה נורא. אני רואה אותו סובל. ומרגיש מאוכזב מזה שהוא לא מצליח. אני רואה אותו רוצה לנסות, ומבטיח, ובסוף לא מקיים, ובוכה אם אני כועס עליו. אני רואה את כל זה היטב, ואני יודע שאני עושה את זה, אני יודע בדיוק מה עובר לו בתוך הראש כשאני עושה את זה, אני רואה את הדמעות שלו, ואני מת, ממש מת בפנים. לכן הסיפור הזה כל כך מטלטל אותי.
*
למען הסר ספק: כפי שגם מצוין בכתבה – ועל כך אני מודה לכתבת, כי רווח לי מאוד לקרוא את זה – בררנות באכילה היא (לפחות בחלקה גנטית). מאחר שאני יודע היטב שאני בררן באוכל, ניסיתי להסתיר את העובדה הזו מהבן שלי מיומו הראשון. זה בכלל לא משם. הוא היה בררן באוכל מהיום שהכנסנו לו לפה משהו שהוא לא חלב אם או תחליף חלב. הוא היה בררן באוכל מההתחלה, לא בגללי.
קל לי להגיד את זה היום יותר מפעם כי היום יש לי קבוצת ביקורת – הבן הצעיר שלי, אורן. אורן הוא בן שנה וחצי. חמוד אש, ובעיקר אוכל הכל. הוא לא עוצר בשום דבר. הוא טועם הכל, ואם טעים לו – והרוב טעים לו – הוא אוכל. יותר מזה, הוא אוכל בחדווה. הוא לא אוכל בשביל לשרוד, כמו אלון, אלא הוא נהנה לאכול. הוא ממשש וממולל וטועם וזולל ומורח ומתמרח, ולאחרונה גם למד לנגב את הפה במפית. וזה חמוד נורא.
הבן הצעיר שלי נורמלי. יש דברים שלא בא לו לאכול, ואת היתר הוא זולל בתאווה. לא צריך להגיד לו כלום, לא צריך לשכנע אותו, לא צריך לשחק איתו במשחקים פסיכולוגיים, לא צריך להציע לו תמריצים, לא צריך לסגור איתו עסקאות, לא צריך להסיח את תשומת ליבו, לא צריך להרעיב אותו, לא צריך לשדל אותו, לא צריך להסתיר מפניו, לא צריך לרמות אותו, לא צריך להפריד לו, לא צריך לערבב לו, לא צריך למעוך לו, לא צריך לרסק לו, לא צריך לבחור בצבעים מסוימים, במרקמים מסוימים.
לא צריך כלום. הוא פשוט אוכל.
ואלון לא. אלון פשוט לא אוכל.
ואני יודע שזה לא סיפור גדול. בשלב הזה אני מסוגל להגיד לעצמי, ולרוב אפילו להאמין לעצמי, שזה בסדר. שהוא בסדר. שלא נורא שהוא לא אוכל. שהכל בסדר. שהוא גדל, ומתפתח, והוא ילד חכם ומקסים ויגיע מאוד רחוק בחיים שלו. אני יודע את זה.
אבל החרא הזה של האוכל, החרא הזה של ״הילד-לא-אוכל-מה-נעשה-איתו-הוא-לא-אוכל-בסוף-הוא-ימות״, החרא הזה, החרא הזה שקיבלתי מנות גדושות כל כך ממנו כשאני עצמי הייתי ילד, החרא הזה לא מניח לי.
*
אבל זה לא רק זה. החרא הזה לא נותן לי מנוח לא רק בגלל היודו-בולשיט הזה שבני הדור שלי, הדור השלישי, קיבל מההורים שלו, בני הדור השני, שקיבל את זה מההורים שלו, בני הדור הראשון, שידעו על בשרם תקופות של חוסר אוכל ושואה והכל.
זה לא רק זה.
החרא הזה של הילד לא אוכל מייסר אותי גם משום שכשהוא לא אוכל, אני חש כישלון כאבא.
אני לא יודע למה אני חש ככה.
אני יודע שבמשך שנים לא הבנתי למה אמא שלי חשה ככה. ניסיתי להסביר לה, במלים מאוד מאוד מפורשות, שהעובדה שאני לא אוכל את האוכל שלה לא אומרת שום דבר עליה כאמא. שהיא, כאמא, נמדדת, אם בכלל, במיליון פרמטרים אחרים, לא בזה. אבל זה לא עזר. עד היום זה לא עוזר.
והנה, זה חוזר אלי משום מה גם עם הבן שלי. בכל פעם שהוא לא אוכל, אני חש שנכשלתי. זה לא רציונלי, אני יודע זאת היטב, ובכל זאת. אני לא מצליח להתנער מהתחושה האיומה הזו.
והחלק הכי גרוע, שאני מיד מוציא את זה עליו. לעיתים בעצבים גדולים, לעיתים סתם בתסכול. מה שכמובן מלבה עוד יותר את החשש שלו מפני האוכל שהוא לא אוכל ולא מוכן לאכול ולא משנה מה אעשה, הוא לא יאכל.

4 זהו. כמו את הפוסט הקודם, גם את הפוסט הזה אני לא בטוח עד הסוף מדוע פרסמתי. זה בעיקר בשבילי, אני מניח, בשביל להוריד דברים מעל הלב. לא יודע. אין פה הרבה פואנטה. סתם קצת חשבון נפש של אבא. אם במקרה אתם נמצאים במצב דומה עם עצמכם או עם הילדים שלכם, אשמח לשמוע. זה מעודד לגלות שאתה לא לבד. לפחות עבורי. וגם אם לא, אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הכתבה הזו. לכל הפחות, תוכלו לצחוק על אנשים שלא אוכלים במיה, רק כי קוראים לזה במיה (ברצינות, תחשבו על זה רגע, איך אפשר להעלות על הדעת לאכול משהו שקוראים לו במיה???), ולהבין לראשונה למה אתם – כמו רוב האנושות – לא סובלים כוסברה.


בתאבון.

גרמאניה | האם המלצות ועדת גרמן יצליחו להילחם באינטרסים ששולחים אתכם לפרטי

0.
הקדמה קצרה:
הפוסט הזה לא מהווה ניתוח של איך המלצות ועדת גרמן ישפיעו עלינו ביום שאחרי (למשל, על התורים, או על מחיר הביטוחים). במקום זה, הפוסט הזה מנסה להיות רשימה של מחשבות לגבי הפרטים הקטנים. לבי המנגנון שמניע את מערכת הבריאות. צר לי אם לעיתים הוא נעשה יותר מדי למיטיבי לכת. השתדלתי שלא. כמו כן: הפוסט הזה נכתב מהסלולר. עמכם הסליחה

1.
ההמלצות של ועדת גרמן, לפחות כפי שהוצגו במסיבת העיתונאים (עוד לא קיבלתי את הדוח המלא), הן אבן פינה חשובה מאוד בדרך לשיקום מערכת הבריאות הציבורית. אם אכן יתממשו כמו שצריך, שנת 2014 תיזכר כשנת מפנה בתולדות מערכת הבריאות הישראלית. עד כדי כך. זה בעיקר נכון לנוכח האלטרנטיבה: אם שום דבר לא ישתנה, שנת 2014 תיזכר כשנה בה איבדנו את מערכת הבריאות והתחלנו במסע המהיר לכיוון האמריקניזציה שלה.

2.
אחת השאלות הגדולות היא האם ההזרמה של הכסף החדש למערכת – 300-350 מיליון שקל בכל אחת מהשנים 2014-2016 – תצליח לשנות את כיוון המגמה עד כדי שהאמון של הציבור במערכת הציבורית ישתקם, או שלא.
איך זה אמור לעבוד? כיום, הרופאים שעובדים בבתי החולים הממשלתיים (ובעיקר אלה שעובדים בבתי החולים במרכז הארץ או גרים במרכז) יכולים אחרי משמרת הבוקר בבית החולים להמשיך לקליניקה הפרטית שלהם (שם הם נותנים חוות דעת שניה בתשלום) או לאסותא (לבצע ניתוחים פרטיים בתשלום). מי משלם להם על זה? לא אסותא. הציבור משלם. הכסף הזה משולם לרופאים מהביטוחים המשלימים של קופות החולים או על ידי חברות הביטוח הפרטיות, כל מקרה לגופו. אסותא, למעשה, גובה על זה כסף (על השכרת חדרי הניתוח). אסותא יכולה לגבות פחות (אני לא יודע מה שולי הרווח של אסותא, הדוחות שלה לא פומביים), אבל אני אנחש שלא הרבה פחות.
הכסף שגרמן תזרים עכשיו למערכת הציבורית נועד לשמש את מנהלי בתי החולים להציע לרופאים המנתחים שלהם אלטרנטיבה. כלומר: אל תלכו לאסותא. הישארו בבית החולים הציבורי למשמרת שניה אחר הצהריים. חדרי הניתוח הרי עומדים ריקים. הישארו בהם, נתחו, ונשלם לכם אקסטרה. כמה אקסטרה? לא יודע. אבל זה חייב להיות סכום שיהווה תחרות ממשית מול הסכומים שהרופאים יכולים לקבל באסותא. קצת פחות (כי יש יתרונות נוספים בלהישאר בבית החולים במקום לנסוע לאסותא), אבל עדיין סכום שמהווה תחרות. למשל, תוספת של 50 אלף בחודש. או 100 אלף בחודש. אני מניח שהוועדה עשתה את החישובים.
חלק מהרופאים לא יסכימו ויילכו בפרטי. אלה יהיו מקצת מן הרופאים. מנהלי המחלקות, שהם הרופאים המבוקשים בפרטי, יחויבו בלהישאר בבית החולים הציבורי אם ברצונם להיות מנהלי מחלקות.
אם זה יעבוד, התורים יתקצרו, והסיבה ללכת לאסותא פשוט תדעך מעצמה.

עד כאן בתיאוריה. במציאות להרבה גופים יש אינטרס שתלכו לאסותא. דבר ראשון, לאסותא עצמה. היא לא תוותר בקלות כזו על תזרים ההכנסות הזה. שנית, לקופות החולים עצמן (זה חוסך להן להוציא כסף בעצמן). שלישית, לחברות הביטוח (שאחרת לא תקנו את הביטוחים שהן מוכרות). רביעית, לרופאים עצמם (בהנחה שאפשר לקבל באסותא יותר כסף).
אם הרופאים יצליחו (בהדרגה, לא בבת אחת) לגרום לחברות ביטוח לשלם להם הרבה יותר כסף באסותא, מנהלי בתי החולים יצטרכו להתמודד עם זה על ידי העלאת משכורות מצידם. אם זה יהיה רק קומץ רופאים, המערכת הציבורית תנצח. אם זו תהיה מאסה קריטית של רופאים, למערכת הציבורית ייגמר הכסף. זה לא חייב לקרות מיד. גם לא בתוך שנה. זה יכול לקחת שנתיים שלוש. אבל זה עלול לקרות בסוף. זה המנגנון שמניע את המערכת הזו: העובדה שמצד אחד הציבור מוכן לשלם הרבה על שירות (תורים מהירים) ושהרופאים מעוניינים להשתכר יותר מצד שני. ללא מכשירים שיוציאו את המנגנון הזה מהמסלול הטבעי שלו, בתוך כמה שנים נחזור לאותה נקודה בדיוק.

3.
לדעתי, המפתח בשביל שזה לא יקרה נמצא אצל קופות החולים. הן כוח הקנייה המרכזי במערכת הבריאות. חברות הביטוח כבודן במקומן אבל הן החלק הקטן.
האחריות היא בעיקר של הכללית ושל מכבי. בשביל שהם יוכלו להתמודד עם מאסה של רופאים שדורשים יותר כסף, האלטרנטיבה במערכת הציבורית צריכה להיות טובה מספיק בשביל שקופות החולים יוכלו להגיד לרופאים ״לא״.
ובשביל שזה יקרה בתי החולים צריכים להיות מסוגלים באמת לקצר את התורים. באמת באמת, לא בכאילו. הדרך היחידה לחנוק את הביקוש לפרטי היא להפוך אותו למיותר. אם התור לניתוח כפתורים בציבורי (בחינם) יהיה שלושה שבועות במקום חודשים, זו תהיה אלטרנטיבה של ממש. אם התור יתקצר רק לחודשיים וחצי, לא עשינו הרבה.
בשביל שקופות החולים יזרימו את הביקושים לציבורי במקום לפרטי צריך לתת להם תמריץ. אז המדינה נותנת 300 מיליון בשנה, אבל לא בטוח שזה מספיק. אם הקופות ימצאו את עצמן משלמות יותר, הן ישובו לעודד את המבוטחים שלהם לממש את הביטוח המשלים שלהם וללכת לאסותא.
ולכן, אם אין תמריץ, משרדי האוצר והבריאות צריכים להכריח. לכפות. לאסור בכוח על קופות החולים לקנות מאסותא יותר מ% מסוים מהניתוחים שהן קונות. זה פשוט לא יילך בלי זה.

4.
וחוצמזה, יש פה המון המון פסיכולוגיה. אסותא, חברות הביטוח, סוכני הביטוח. הם לא הולכים לוותר בקלות. יהיו כאן מסעות שכנוע אדירים שהציבורי אינו טוב מספיק. אינו איכותי מספיק. שאם תהיו חולים בלי ביטוח, פשוט תמותו ברחוב כמו כלבים.
ככל שהתורים בציבורי יתקצרו, תוך הבטחה של רופא בכיר בכל ניתוח, הציבור יצביע ברגליים ותעשיית ההפחדה תדעך. זה מאבק אדיר. זה לא עניין של מה בכך. חברות הביטוח תמיד תמיד יוכלו להציע יותר. ניתוחים בחול. תרופות נסייניות. השתלות בחול. זה בסדר, כל עוד זה מתמצה בזה, ולא בקיצור תורים באסותא.
בקיצור, למערכת הציבורית יש פה עבודה קשה להשיב את האמון של הציבור. במעשים, לא במלים. אם היא לא תצליח, הציבור עלול לאבד את האמון סופית.

5.
ולבסוף, מחשבה רפלקסיבית. אני לא נוהג לכתוב על זה הרבה, אז רק משהו קצר. לעניות דעתי, ההמלצות הסופיות של ועדת גרמן היו נראות אחרת לולא העניין הציבורי הגדול בנעשה בוועדה. זה היה יכול להיסגר בשלןשה חודשים בכך שמכניסים שרפ למערכת וזהו. האוצר היה מתנגד אבל זה לא היה עוזר לו, כי לאיש לא היה אכפת.
ובשביל שלמישהו יהיה אכפת יש צורך בתקשורת. לכן, לעניות דעתי, לתקשורת יש חלק משמעותי בכיוון שהוועדה הלכה אליו בסופו של דבר. אנחנו לא משרטטים את גבולות המגרש שמשחקים עליהם, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע.
מנהל בית החולים תל השומר מאשים אותי בכך שהייתה לי אג׳נדה נגד השרפ, ושלא נתתי לשום דעה אחרת שום במה. הפירוש המילולי של המילה אג׳נדה היא סדר יום. האג׳נדה שלי הייתה שהנושא יהיה על סדר היום הציבורי, במקום כל היום בטחוני/מדיני/פוליטי/פלילי. האג׳נדה שלי הייתה שהמערכת הציבורית שאני ומשלמי המסים האחרים מממנים תתחזק. נדמה לי שזו גם האג׳נדה של מנהל תל השומר. היינו חלוקים על הדרך לעשות זאת – כלומר מי צריך לממן – ונדמה לי שהחלופה הטובה יותר ניצחה. נדמה לי שאפילו הוא יודה בזה.
עכשיו רק נשאר לוודא שמה שהוצהר אכן יתממש. גם בזה לתקשורת יהיה חלק גדול. הציבור הוכיח בשנים האחרונות שלחץ ציבורי אינטנסיבי מניב פירות. זה הזמן לוודא שהפירות האלה צומחים. בעבודה סיזיפית ואינטנסיבית מול משרדי הבריאות והאוצר. בסוף זה יקרה.

6.
עכשיו רק נותר לעשות את אותו הדבר לגבי מערכת הפנסיה.

כל הדרכים מובילות ללחץ על האוצר: תביא כסף, או שתקבל שר״פ

רגע לפני שוועדת גרמן תגיע לרגע המכריע ותתחיל להצביע – ככל הנראה ביום חמישי הקרוב, חשבתי לרכז כאן את כתבות נבחרות מתוך אלה שפרסמתי בשנה האחרונה בעיתון בנושא. כתבנו המון בנושא הזה בשנה האחרונה – כמוני גם הקולגה שלי לעיתון מיקי פלד וגם העמיתים שלנו בכלי התקשורת המתחרים רוני לינדר, שי ניב, רן רזניק, וגם קרן נויבך וגיא זוהר שעסקו בכך הרבה מאוד. אז הנה הכרוניקה: הרבה על שר״פ, הרבה על ביטוחי הבריאות, וקצת על יחסי הכוחות וניגודי העניינים האין סופיים שבתוך מערכת הבריאות

ובכל זאת, רגע אחד לפני זה, קצת הימורים לפני קו הסיום. איפהשהוא בתחילת הדרך, ביולי לפני שנה, הערכתי את ההערכה הזו:

בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

אני עדיין עומד מאחורי ההערכה הזו, אם כי ייתכן שבסופו של דבר האוצר יהיה מוכן לשלם – כמה מאות מילוני שקלים – בשביל לנטרל את האיום הזה (ולבצע עוד כמה צעדים). אם כן, זו תהיה הצלחה (לטעמי) למערכת הבריאות הציבורית.

אבל יש מי שרואה את זה הפוך ממני, בצורה פסימית מאוד. המישהו הזה הוא מנהל איכילוב פרופ׳ גבי ברבש. הנה איך שהוא העריך (בראיון למיקי פלד ואלי לפני קצת פחות משנה) שתסתיים ועדת גרמן:

"יש שלוש אפשרויות בלבד: לאפשר לציבור לבחור את הרופא המנתח במסגרת הביטוחים המשלימים של קופות החולים (כלומר, לאפשר לבתי החולים הציבוריים להפעיל שר"פ); לאפשר לכל הציבור לבחור את הרופא במימון ישיר מצד הממשלה של רופאים שיעבדו במודל של פולטיימרים (כלומר, רופאים שעובדים רק במערכת הבריאות הציבורית ולא עובדים במערכת הפרטית – ש"א ומ"פ); או הרס מערכת האשפוז הציבורית.
"לדעתי הוועדה תבחר באפשרות השנייה", הוא ממהר להעריך, "זו האפשרות הקלה ביותר להחלטה, כי התקשורת תתמוך בה.
"אבל בסתר לבכם אתם יודעים שהאוצר לא ישלם. העניין הוא שהאיום על היכולת של מערכת הבריאות עדיין לא מוחשי מספיק לקבלת החלטה אחרת. מה שחשוב לחלק מהאנשים שיושבים בוועדת גרמן הוא הצורה שבה הם נראים בתקשורת. האוצר, במקביל, יבנה עבורם את התשתית הפסיכולוגית שתאפשר להם להשלות את עצמם ולחשוב שהצביעו עבור משהו שבאמת יחולל שינוי".

ועכשיו, לכרוניקה.
להמשך קריאה

3 דברים שלמדתי הערב

והפעם, על החוכא ואטלולא שחוק חובת המכרזים הפך להיות

1 הערב למדתי שבתאריך 25 במרץ השנה, שמעון אסולין, ראש מנהל המזון בבית החולים אסף הרופא, הגיש חוות דעת מקצועית אל ועדת המכרזים הרלוונטית, בבקשה שתאפשר לו לקבל פטור ממכרז לצורך רכישת בלילה לחביתה וחביתות מוקפאות מוכנות מפוסטרות.
זה אולי נשמע טפשי אבל מדובר בבקשה אמיתית לגמרי שגזלה את זמנם של כמה וכמה פקידים. את זמנו של אסולין, שנאלץ למלא את טופס הבקשה ולספר בלשון יבשה אך ציורית כיצד ״למיטב היכרותנו הספק פאי פרוסט הינו הספק היחיד אשר מספק היום את הפריטים: א. חביתות קפואות לסוגיהן למאושפזים. ב. בלילה לחביתה, לפשטידות וממולאים. מסיבה זו רכש המוצרים הנ״ל מתבצע דרך ספק זה. אלא אם יוצעו הפריטים הללו דרך ספק אחר, וביצוע תיחור כמקובל״. ואם זה לא הספיק, הרי שאסולין הדגיש בשורה התחתונה את המסר הבלתי נשכח – ״הייחוד של הבלילה שהינה מפוסטרת״.
מלבד אסולין שנאלץ להשחית את זמנו על תיאור הפואטיקה של הבלילה, נאלצו גם חברי ועדת המכרזים הרלוונטית לבזבז את זמנם את העניין הזה, רק בשביל איזה יועץ משפטי אי שם בקצה הקיצון של שרשרת היועצים המשפטיים של העולם לא יטיל ספק בכך שאסולין עשה כאן איזה מעשה נבלה. שכן אם אסולין לא היה מכסתח את עצמו, ולא ממלא את הטופס, ולא מספר עד כמה ייחודית הבלילה המפוסטרת שהוא קונה מפאי פרוסט – בסכום מגוחך של 200 אלף שקל, שומו שמים – מישהו עוד היה טוען מתישהו שאסולין הוא חבר, או קרוב משפחה, או מכיר אותו מהצבא, או מכיר את אשתו, או השד יודע איך, את הבעלים של חברת פאי פרוסט, האיש והבלילה.
זה אולי קטנוני, אבל הבלילה הזו היא רק טעימה אחת מתוך ים שלם של בלילות מטופשות אחרות, שמעידות בעיני יותר טוב מהרבה דוגמאות אחרות על כך שחוק חובת המכרזים בצורתו הנוכחית פשט את הרגל ומזמן מחטיא את מטרתו.


להמשך קריאה