גרמאניה | האם המלצות ועדת גרמן יצליחו להילחם באינטרסים ששולחים אתכם לפרטי

0.
הקדמה קצרה:
הפוסט הזה לא מהווה ניתוח של איך המלצות ועדת גרמן ישפיעו עלינו ביום שאחרי (למשל, על התורים, או על מחיר הביטוחים). במקום זה, הפוסט הזה מנסה להיות רשימה של מחשבות לגבי הפרטים הקטנים. לבי המנגנון שמניע את מערכת הבריאות. צר לי אם לעיתים הוא נעשה יותר מדי למיטיבי לכת. השתדלתי שלא. כמו כן: הפוסט הזה נכתב מהסלולר. עמכם הסליחה

1.
ההמלצות של ועדת גרמן, לפחות כפי שהוצגו במסיבת העיתונאים (עוד לא קיבלתי את הדוח המלא), הן אבן פינה חשובה מאוד בדרך לשיקום מערכת הבריאות הציבורית. אם אכן יתממשו כמו שצריך, שנת 2014 תיזכר כשנת מפנה בתולדות מערכת הבריאות הישראלית. עד כדי כך. זה בעיקר נכון לנוכח האלטרנטיבה: אם שום דבר לא ישתנה, שנת 2014 תיזכר כשנה בה איבדנו את מערכת הבריאות והתחלנו במסע המהיר לכיוון האמריקניזציה שלה.

2.
אחת השאלות הגדולות היא האם ההזרמה של הכסף החדש למערכת – 300-350 מיליון שקל בכל אחת מהשנים 2014-2016 – תצליח לשנות את כיוון המגמה עד כדי שהאמון של הציבור במערכת הציבורית ישתקם, או שלא.
איך זה אמור לעבוד? כיום, הרופאים שעובדים בבתי החולים הממשלתיים (ובעיקר אלה שעובדים בבתי החולים במרכז הארץ או גרים במרכז) יכולים אחרי משמרת הבוקר בבית החולים להמשיך לקליניקה הפרטית שלהם (שם הם נותנים חוות דעת שניה בתשלום) או לאסותא (לבצע ניתוחים פרטיים בתשלום). מי משלם להם על זה? לא אסותא. הציבור משלם. הכסף הזה משולם לרופאים מהביטוחים המשלימים של קופות החולים או על ידי חברות הביטוח הפרטיות, כל מקרה לגופו. אסותא, למעשה, גובה על זה כסף (על השכרת חדרי הניתוח). אסותא יכולה לגבות פחות (אני לא יודע מה שולי הרווח של אסותא, הדוחות שלה לא פומביים), אבל אני אנחש שלא הרבה פחות.
הכסף שגרמן תזרים עכשיו למערכת הציבורית נועד לשמש את מנהלי בתי החולים להציע לרופאים המנתחים שלהם אלטרנטיבה. כלומר: אל תלכו לאסותא. הישארו בבית החולים הציבורי למשמרת שניה אחר הצהריים. חדרי הניתוח הרי עומדים ריקים. הישארו בהם, נתחו, ונשלם לכם אקסטרה. כמה אקסטרה? לא יודע. אבל זה חייב להיות סכום שיהווה תחרות ממשית מול הסכומים שהרופאים יכולים לקבל באסותא. קצת פחות (כי יש יתרונות נוספים בלהישאר בבית החולים במקום לנסוע לאסותא), אבל עדיין סכום שמהווה תחרות. למשל, תוספת של 50 אלף בחודש. או 100 אלף בחודש. אני מניח שהוועדה עשתה את החישובים.
חלק מהרופאים לא יסכימו ויילכו בפרטי. אלה יהיו מקצת מן הרופאים. מנהלי המחלקות, שהם הרופאים המבוקשים בפרטי, יחויבו בלהישאר בבית החולים הציבורי אם ברצונם להיות מנהלי מחלקות.
אם זה יעבוד, התורים יתקצרו, והסיבה ללכת לאסותא פשוט תדעך מעצמה.

עד כאן בתיאוריה. במציאות להרבה גופים יש אינטרס שתלכו לאסותא. דבר ראשון, לאסותא עצמה. היא לא תוותר בקלות כזו על תזרים ההכנסות הזה. שנית, לקופות החולים עצמן (זה חוסך להן להוציא כסף בעצמן). שלישית, לחברות הביטוח (שאחרת לא תקנו את הביטוחים שהן מוכרות). רביעית, לרופאים עצמם (בהנחה שאפשר לקבל באסותא יותר כסף).
אם הרופאים יצליחו (בהדרגה, לא בבת אחת) לגרום לחברות ביטוח לשלם להם הרבה יותר כסף באסותא, מנהלי בתי החולים יצטרכו להתמודד עם זה על ידי העלאת משכורות מצידם. אם זה יהיה רק קומץ רופאים, המערכת הציבורית תנצח. אם זו תהיה מאסה קריטית של רופאים, למערכת הציבורית ייגמר הכסף. זה לא חייב לקרות מיד. גם לא בתוך שנה. זה יכול לקחת שנתיים שלוש. אבל זה עלול לקרות בסוף. זה המנגנון שמניע את המערכת הזו: העובדה שמצד אחד הציבור מוכן לשלם הרבה על שירות (תורים מהירים) ושהרופאים מעוניינים להשתכר יותר מצד שני. ללא מכשירים שיוציאו את המנגנון הזה מהמסלול הטבעי שלו, בתוך כמה שנים נחזור לאותה נקודה בדיוק.

3.
לדעתי, המפתח בשביל שזה לא יקרה נמצא אצל קופות החולים. הן כוח הקנייה המרכזי במערכת הבריאות. חברות הביטוח כבודן במקומן אבל הן החלק הקטן.
האחריות היא בעיקר של הכללית ושל מכבי. בשביל שהם יוכלו להתמודד עם מאסה של רופאים שדורשים יותר כסף, האלטרנטיבה במערכת הציבורית צריכה להיות טובה מספיק בשביל שקופות החולים יוכלו להגיד לרופאים ״לא״.
ובשביל שזה יקרה בתי החולים צריכים להיות מסוגלים באמת לקצר את התורים. באמת באמת, לא בכאילו. הדרך היחידה לחנוק את הביקוש לפרטי היא להפוך אותו למיותר. אם התור לניתוח כפתורים בציבורי (בחינם) יהיה שלושה שבועות במקום חודשים, זו תהיה אלטרנטיבה של ממש. אם התור יתקצר רק לחודשיים וחצי, לא עשינו הרבה.
בשביל שקופות החולים יזרימו את הביקושים לציבורי במקום לפרטי צריך לתת להם תמריץ. אז המדינה נותנת 300 מיליון בשנה, אבל לא בטוח שזה מספיק. אם הקופות ימצאו את עצמן משלמות יותר, הן ישובו לעודד את המבוטחים שלהם לממש את הביטוח המשלים שלהם וללכת לאסותא.
ולכן, אם אין תמריץ, משרדי האוצר והבריאות צריכים להכריח. לכפות. לאסור בכוח על קופות החולים לקנות מאסותא יותר מ% מסוים מהניתוחים שהן קונות. זה פשוט לא יילך בלי זה.

4.
וחוצמזה, יש פה המון המון פסיכולוגיה. אסותא, חברות הביטוח, סוכני הביטוח. הם לא הולכים לוותר בקלות. יהיו כאן מסעות שכנוע אדירים שהציבורי אינו טוב מספיק. אינו איכותי מספיק. שאם תהיו חולים בלי ביטוח, פשוט תמותו ברחוב כמו כלבים.
ככל שהתורים בציבורי יתקצרו, תוך הבטחה של רופא בכיר בכל ניתוח, הציבור יצביע ברגליים ותעשיית ההפחדה תדעך. זה מאבק אדיר. זה לא עניין של מה בכך. חברות הביטוח תמיד תמיד יוכלו להציע יותר. ניתוחים בחול. תרופות נסייניות. השתלות בחול. זה בסדר, כל עוד זה מתמצה בזה, ולא בקיצור תורים באסותא.
בקיצור, למערכת הציבורית יש פה עבודה קשה להשיב את האמון של הציבור. במעשים, לא במלים. אם היא לא תצליח, הציבור עלול לאבד את האמון סופית.

5.
ולבסוף, מחשבה רפלקסיבית. אני לא נוהג לכתוב על זה הרבה, אז רק משהו קצר. לעניות דעתי, ההמלצות הסופיות של ועדת גרמן היו נראות אחרת לולא העניין הציבורי הגדול בנעשה בוועדה. זה היה יכול להיסגר בשלןשה חודשים בכך שמכניסים שרפ למערכת וזהו. האוצר היה מתנגד אבל זה לא היה עוזר לו, כי לאיש לא היה אכפת.
ובשביל שלמישהו יהיה אכפת יש צורך בתקשורת. לכן, לעניות דעתי, לתקשורת יש חלק משמעותי בכיוון שהוועדה הלכה אליו בסופו של דבר. אנחנו לא משרטטים את גבולות המגרש שמשחקים עליהם, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע.
מנהל בית החולים תל השומר מאשים אותי בכך שהייתה לי אג׳נדה נגד השרפ, ושלא נתתי לשום דעה אחרת שום במה. הפירוש המילולי של המילה אג׳נדה היא סדר יום. האג׳נדה שלי הייתה שהנושא יהיה על סדר היום הציבורי, במקום כל היום בטחוני/מדיני/פוליטי/פלילי. האג׳נדה שלי הייתה שהמערכת הציבורית שאני ומשלמי המסים האחרים מממנים תתחזק. נדמה לי שזו גם האג׳נדה של מנהל תל השומר. היינו חלוקים על הדרך לעשות זאת – כלומר מי צריך לממן – ונדמה לי שהחלופה הטובה יותר ניצחה. נדמה לי שאפילו הוא יודה בזה.
עכשיו רק נשאר לוודא שמה שהוצהר אכן יתממש. גם בזה לתקשורת יהיה חלק גדול. הציבור הוכיח בשנים האחרונות שלחץ ציבורי אינטנסיבי מניב פירות. זה הזמן לוודא שהפירות האלה צומחים. בעבודה סיזיפית ואינטנסיבית מול משרדי הבריאות והאוצר. בסוף זה יקרה.

6.
עכשיו רק נותר לעשות את אותו הדבר לגבי מערכת הפנסיה.

כל הדרכים מובילות ללחץ על האוצר: תביא כסף, או שתקבל שר״פ

רגע לפני שוועדת גרמן תגיע לרגע המכריע ותתחיל להצביע – ככל הנראה ביום חמישי הקרוב, חשבתי לרכז כאן את כתבות נבחרות מתוך אלה שפרסמתי בשנה האחרונה בעיתון בנושא. כתבנו המון בנושא הזה בשנה האחרונה – כמוני גם הקולגה שלי לעיתון מיקי פלד וגם העמיתים שלנו בכלי התקשורת המתחרים רוני לינדר, שי ניב, רן רזניק, וגם קרן נויבך וגיא זוהר שעסקו בכך הרבה מאוד. אז הנה הכרוניקה: הרבה על שר״פ, הרבה על ביטוחי הבריאות, וקצת על יחסי הכוחות וניגודי העניינים האין סופיים שבתוך מערכת הבריאות

ובכל זאת, רגע אחד לפני זה, קצת הימורים לפני קו הסיום. איפהשהוא בתחילת הדרך, ביולי לפני שנה, הערכתי את ההערכה הזו:

בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

אני עדיין עומד מאחורי ההערכה הזו, אם כי ייתכן שבסופו של דבר האוצר יהיה מוכן לשלם – כמה מאות מילוני שקלים – בשביל לנטרל את האיום הזה (ולבצע עוד כמה צעדים). אם כן, זו תהיה הצלחה (לטעמי) למערכת הבריאות הציבורית.

אבל יש מי שרואה את זה הפוך ממני, בצורה פסימית מאוד. המישהו הזה הוא מנהל איכילוב פרופ׳ גבי ברבש. הנה איך שהוא העריך (בראיון למיקי פלד ואלי לפני קצת פחות משנה) שתסתיים ועדת גרמן:

"יש שלוש אפשרויות בלבד: לאפשר לציבור לבחור את הרופא המנתח במסגרת הביטוחים המשלימים של קופות החולים (כלומר, לאפשר לבתי החולים הציבוריים להפעיל שר"פ); לאפשר לכל הציבור לבחור את הרופא במימון ישיר מצד הממשלה של רופאים שיעבדו במודל של פולטיימרים (כלומר, רופאים שעובדים רק במערכת הבריאות הציבורית ולא עובדים במערכת הפרטית – ש"א ומ"פ); או הרס מערכת האשפוז הציבורית.
"לדעתי הוועדה תבחר באפשרות השנייה", הוא ממהר להעריך, "זו האפשרות הקלה ביותר להחלטה, כי התקשורת תתמוך בה.
"אבל בסתר לבכם אתם יודעים שהאוצר לא ישלם. העניין הוא שהאיום על היכולת של מערכת הבריאות עדיין לא מוחשי מספיק לקבלת החלטה אחרת. מה שחשוב לחלק מהאנשים שיושבים בוועדת גרמן הוא הצורה שבה הם נראים בתקשורת. האוצר, במקביל, יבנה עבורם את התשתית הפסיכולוגית שתאפשר להם להשלות את עצמם ולחשוב שהצביעו עבור משהו שבאמת יחולל שינוי".

ועכשיו, לכרוניקה.
להמשך קריאה

3 דברים שלמדתי הערב

והפעם, על החוכא ואטלולא שחוק חובת המכרזים הפך להיות

1 הערב למדתי שבתאריך 25 במרץ השנה, שמעון אסולין, ראש מנהל המזון בבית החולים אסף הרופא, הגיש חוות דעת מקצועית אל ועדת המכרזים הרלוונטית, בבקשה שתאפשר לו לקבל פטור ממכרז לצורך רכישת בלילה לחביתה וחביתות מוקפאות מוכנות מפוסטרות.
זה אולי נשמע טפשי אבל מדובר בבקשה אמיתית לגמרי שגזלה את זמנם של כמה וכמה פקידים. את זמנו של אסולין, שנאלץ למלא את טופס הבקשה ולספר בלשון יבשה אך ציורית כיצד ״למיטב היכרותנו הספק פאי פרוסט הינו הספק היחיד אשר מספק היום את הפריטים: א. חביתות קפואות לסוגיהן למאושפזים. ב. בלילה לחביתה, לפשטידות וממולאים. מסיבה זו רכש המוצרים הנ״ל מתבצע דרך ספק זה. אלא אם יוצעו הפריטים הללו דרך ספק אחר, וביצוע תיחור כמקובל״. ואם זה לא הספיק, הרי שאסולין הדגיש בשורה התחתונה את המסר הבלתי נשכח – ״הייחוד של הבלילה שהינה מפוסטרת״.
מלבד אסולין שנאלץ להשחית את זמנו על תיאור הפואטיקה של הבלילה, נאלצו גם חברי ועדת המכרזים הרלוונטית לבזבז את זמנם את העניין הזה, רק בשביל איזה יועץ משפטי אי שם בקצה הקיצון של שרשרת היועצים המשפטיים של העולם לא יטיל ספק בכך שאסולין עשה כאן איזה מעשה נבלה. שכן אם אסולין לא היה מכסתח את עצמו, ולא ממלא את הטופס, ולא מספר עד כמה ייחודית הבלילה המפוסטרת שהוא קונה מפאי פרוסט – בסכום מגוחך של 200 אלף שקל, שומו שמים – מישהו עוד היה טוען מתישהו שאסולין הוא חבר, או קרוב משפחה, או מכיר אותו מהצבא, או מכיר את אשתו, או השד יודע איך, את הבעלים של חברת פאי פרוסט, האיש והבלילה.
זה אולי קטנוני, אבל הבלילה הזו היא רק טעימה אחת מתוך ים שלם של בלילות מטופשות אחרות, שמעידות בעיני יותר טוב מהרבה דוגמאות אחרות על כך שחוק חובת המכרזים בצורתו הנוכחית פשט את הרגל ומזמן מחטיא את מטרתו.


להמשך קריאה

הבהרה

בהמשך למצגת "3 שנים לממשלה" שהופצה היום מלשכת ראש הממשלה, הרי הבהרה:

במקום "שיעור אבטלה של 5.4% בשנת 2011"
היה צריך להיות כתוב "שיעור האבטלה ב-2011 היה 5.6% אבל בתכל'ס זה קשקוש כי עובדה שבשבוע האחרון, כשהלמ"ס שינתה את שיטת מדידת האבטלה, פתאום קפץ שיעור המובטלים לשיעור של 6.5% בפברואר 2012";

במקום "בשנה האחרונה הופחת המס על הדלק ב-88 אגורות לליטר"
היה צריך להיות כתוב "המס על הדלק, שגם קרוי בלו, הופחת בשנה האחרונה ב-22 אגורות בלבד. מלבד זה, הבלו לא עלה בינואר 2012 ב-40 אגורות כפי שתיכננו במקור בזכות המלצות טרכטנברג, כלומר כתוצאה מלחץ ציבורי. זאת לאחר שבשנת 2011 הוא דווקא כן עלה ב-20 אגורות אבל אחר כך הוזל בחזרה אחרי שהעם אמר את דברו. אבל מי בכלל מחבר הוזלה בפועל עם אי העלאת מס? וחוצמזה, הפחתה נגזרת של רכיב המס במחיר הבנזין נובעת מכך שמלכתחילה יש כפל מס בבנזין, משום שרכיב המע"מ נגבה גם על רכיב הבלו. לכן, ירידה בשיעור המע"מ מתוך מחיר הבנזין אינה מהווה שום הפחתת מס, אלא תוצאה בלתי נמנעת של הורדת מחיר הבנזין. וממילא, מע"מ הוא לא מס רק על דלק. שיעור המע"מ בישראל עומד על 16%, לאחר שהממשלה הנוכחית העלתה אותו מ-15.5% ל-16.5% בתחילת דרכה, הפחיתה אותה בהמשך ל-16%, הבטיחה להפחית חזרה ל-15.5% בתחילת 2011 אבל לא הבטיחה לקיים";

במקום "מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים"
היה צריך להיות כתוב "מחירי החשמל עלו בשנה האחרונה בכ-25% (וזה לא הסוף) לאחר שלפני שנתיים הם הוזלו ב-10%. במלים אחרות, מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים אחרי טיפוס כלפי מעלה, לא אחרי ירידה כלפי מטה";

במקום שבו נכתב "דוגמאות לפרויקטים בתחום תשתיות התחבורה שהתבצעו השנה: מסילת הרכבת ת"א-ירושלים"
לא היה צריך להיות כתוב שום דבר, אחרת זו בדיחה ממש לא מצחיקה;

במקום "זו ממשלה שעושה"
היה צריך להיות כתוב "זו ממשלה שעושה אחרי שמצמידים לה אקדח של לחץ ציבורי לרקה";

עם האזרחים הסליחה, אבל הנה פיצוי לחג – סרטון הומוריסטי (שמבוסס באופן בוטה על הקניין הרוחני של קופת חולים כללית):

משל הרדיאטור

1.
אתמול אחר הצהריים, ממש באמצע החלמונים, התקלקל המיקסר. ככה זה, מיקסר של 150 שקל, מפתיע שהחזיק 5 שנים. מה עושים כשמתקלקל המיקסר באמצע החלמונים ואתה גר בירושלים, בגלות, והחברים היחידים שלך כאן נסעו אל מחוץ לעיר? הולכים לשכנים.
לשכנה בקומה מעלינו, זויה, לא היה מיקסר. זה לא הדבר היחידי שלא היה לה. גם חימום לא היה. והואיל וזו הייתה שעת צהריים מוקדמת יחסית, וההסקה המרכזית של הבניין (שגם ככה בקושי מחממת) לא מתחילה לפעול לפני חמש, והואיל והיה קור כלבים בחוץ, זויה ישבה בדירתה במעיל וקפאה מקור. ובכלל, היה משהו עצוב למדי בדירה שלה. ריקה, שקטה, חשוכה. חשמל – לחימום או לתאורה – עולה כסף, אתם יודעים. יותר ויותר כסף.
זויה היא אחת השכנות הנחמדות שיש לנו בבניין, אם לא ה. אישה תמירה בשנות ה-60 לחייה, חיה לבדה בדירה שכורה, מטפלת מהבוקר ועד שעת לילה בנכדתה בת ה-3, מבתה היחידה, אם חד הורית. בקרוב, סיפרה לנו, תעבור לדירה שכורה אחרת, בפסגת זאב, בשביל להיות קרובה יותר לבת.

2.
הביקור בדירה של זויה היה לא נעים. זה נכון, יש משפחות שגורלן גרוע עוד יותר, ובכל זאת, המסקנה שמשהו מקולקל בשיטה שלנו היא בלתי נמנעת.
החברה המערבית היא חברת שפע. היא כזו, באופן גובר והולך, לפחות מאתיים שנה. חיסונים, סניטציה, מיכון, פיתוח תחבורה, תקשורת וחינוך, ועוד סדרה ארוכה של המצאות וחידושים, העלו את רמת החיים בחברה המערבית בכמה וכמה סדרי גודל. באופן כללי, בממוצע, החברה המערבית הצליחה לגבור על חיי המחסור ולספק לחבריה מחסה, מזון, ביטחון ובריאות, ועוד הרבה יותר מזה. דאגות הקיום נפתרו.
רק שזה, כפי שכל בר דעת יודע, נכון רק בממוצע. באופן כללי. באופן פרטני, דאגות הקיום רחוקות מפתרון בעבור שכבה אדירה של עניים, בכל אחת ממדינות המערב, קל וחומר במדינות המתפתחות. רעב, חוסר גישה למים נקיים, מגיפות, היעדר ביטחון אישי ועוד שורה של חוליים איומים אחרים מאיימים על עשרות אם לא מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם, גם במדינות המערב.

2.5
ובזמן שאותם אנשים נאבקים במאבק קיומי יום יומי, יש בעולם גם אנשים אחרים. שכן אם להקצין, וכדאי להקצין, מחקר מקיף שערך האו"ם שפורסם בסוף 2006 הראה שה-1% העשירים ביותר על פני כדור הארץ מחזיקים בכ-40% מכלל הנכסים העולמיים. ה-10% העשירים ביותר מאוכלוסית העולם מחזיקים יחד ב-85% מכלל הנכסים העולמיים. זה אומר שכל יתר ה-90% – קרי, חמישה מיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם (המחקר נערך על בסיס נתוני שנת 2000) – מחזיקים ב-15% מהנכסים העולמיים בלבד. למושג "פערים חברתיים וכלכליים" קשה למצוא הגדרה ממשית יותר. והסיפור הזה נכון כמובן לא רק בראייה גלובלית, אלא גם כשבוחנים כל כלכלה בפני עצמה (למשל, בישראל ובארה"ב).

3.
והנה הפואנטה. קפיטליזם, קרי כלכלה שמבוססת על מערכת של שוק, היא כלי, לא מטרה בפני עצמה. היטיב לנסח זאת חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001 ג'וזף שטיגליץ (אחד מדובריה הרהוטים והבולטים של תנועת Occupy Wallstreet):

"להשקפתי, [כלכלת] שוק היא רק מכשיר. מכשיר מאוד עוצמתי ואפקטיבי, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע. ההחלטה כיצד להשתמש בו היא תוצאה של תהליך פוליטי. לאלה שמתנגדים לקפיטליזם בגלל תוצאותיו השליליות אין לרוב מכשיר חלופי במקומו. כל מה שהם רואים הוא שהאופן שבו משתמשים בקפיטליזם מוביל לתוצאות שאינן מקובלות מבחינתם. במידה מסוימת אני מסכים איתם, אבל אני לא יכול להאשים את המכשיר. אותו פטיש שאפשר לבנות איתו בית יכול גם לשמש בשביל להרוג מישהו. לא צריך להרוס את המכשיר, רק צריך לוודא שמשתמשים בו בדרך הנכונה".

לקפיטליזם, כמו לכל שיטה כלכלית אחרת, יש מטרה והיא הקצאת משאבים. חסידיה האדוקים של השיטה הזו מימין מאמינים שהתערבות מינימלית של רשויות המדינה בשוק יאפשרו לו להגיע להקצאת המשאבים היעילה ביותר. עכשיו רק נותר לפרש את המשמעות של המילה "יעילה".
מה שבטוח הוא שנתוני המחקר של האו"ם – 1% שולט ב-40%, 10% שולטים ב-85% – מראים שהקצאת המשאבים הקיימת – אפילו אם מישהו סבור שהיא יעילה, צודקת או מוסרית – היא רחוקה מלהיות אופטימלית.
היא אינה אופטימלית מהסיבה הפשוטה שלמרות שאנו חיים בחברת שפע, חלקים נרחבים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהשפע הזה, אפילו לא מחלק קטן ממנו. בחברה שבה הומצאו חיסונים נגד מחלות קטלניות, אין צידוק מוסרי לכך שחלקים עצומים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהם. בחברה שבה הומצאו טכנולוגיות לגידול תבואה חקלאית בכל עונה ובכל מזג אוויר, ולשינוע אותה סחורה מצד אחד של העולם אל הצד השני, אין שום צידוק מוסרי או כלכלי לכך שמאות מיליוני אנשים נאבקים ברעב קיומי, וחלק גדול מהם מפסיד במאבק הקיום הזה כל העת.
בשורה התחתונה, משהו בשיטה שלנו התעוות לחלוטין כשהמשמעות של ירידה של 10% במדד מחירי המזון העולמי היא 10 מיליון אנשים שמצטרפים למעגל העוני, רק בגלל שכמה ספקולנטים שיושבים בסיטי של לונדון – שמשתכרים מאות אלפי פאונדים בשנה כל אחד – פתחו פוזיציה פיננסית על סחורות שהגיעו מלכתחילה להיסחר בבורסה בשביל להבטיח שלא יהיה מחסור במזון. ההיגיון הקפיטליסטי המודרני יצא מדעתו. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.

4.
אנחנו עובדים. אנחנו עובדים קשה. החברה שלנו מעודדת עבודה. היא מעודדת מאמץ קולקטיבי במסגרת מנגנון השוק שמטרתו לשפר את איכות החיים של כולנו. זה אמור להיות שווה את זה. במידה רבה, נוכח עליית רמת החיים המטורפת בעולם המערבי במאתיים השנים האחרונות, זה אכן שווה את זה. אבל אם מסתכלים בתמונה הכוללת ממרחק קצר יותר, מתחילים לראות את הפגמים שבה.
גם מבלי לקדם מהפכה סוציאליסטית, אפשר לומר שליישום המודרני של הקפיטליזם בתקופתנו, שהביא לעלייה ברמת החיים, יש מחיר כבד. נטל העבודה נופל (פחות או יותר) על הכלל, תוך ויתור על חיי משפחה שמוחלפים בחיים בפחד מתמיד מאובדן מקום העבודה או כושר העבודה. המחיר הזה היה נסבל לו כל מי שנושאים בנטל, ואיתם כל מי שהיו נושאים בנטל לו רק היו יכולים (ילדים, קשישים, נכים ובעלי מוגבלויות) היו נהנים מהפירות הכלכליים של אותה עבודה קשה. אלא שהנתונים, כאמור, שונים לחלוטין (לא מיותר לחזור על המספרים האלה – 1% שולטים ב-40%, 10% שולטים ב-85%). וזה עוד מבלי להזכיר מחירים סביבתיים ואחרים.
במובן הכי בסיסי, הכי פשוט, הקפיטליזם המודרני לא מצליח למלא את יעודו המקורי. הוא אינו מצליח להבטיח חלוקה יעילה של משאבים, במובן האנושי של המושג יעילות. לאמור, אם זויה צריכה לשבת בקומה מעלי ולקפוא מקור משום שאין לה די כסף לשלם על חשמל לחימום למרות שעבדה כל חייה, זאת למרות שעלות יצור החשמל פחתה במאתיים שנה האחרונות בצורה מעוררת השתאות, זה סימן שמשהו דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
העובדה שאנחנו חיים ברמת חיים גבוהה פי אלפי מונים מזו שהיתה מנת חלקם של אבות אבותינו לא עוזרת לנו לקנות במכולת, לסגור את החודש, למלא את מיכל הדלק, לשלם את חשבון החשמל, לרכוש דירה, לחסוך לילדינו, להבטיח להם חינוך נאות, בריאות טובה, ועתיד ראוי.
באופן פרטני, במיקרו, משהו דפוק. מישהו אחר נהנה מעמל כפינו יתר על המידה. אחרים, רבים מדי, כלל לא משתתפים בנטל ונהנים בכל זאת ממנעמיה של רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה שאנו חיים בה פרשה מעלינו. רבים עוד יותר כושלים יום יום תחת מאבק קיום שכבר היה אמור להיעלם מן העולם בשנת 2012 הודות להתקדמות הטכנולוגית. משהו דפוק.

כי כשטים שייפר, יוצר הקווסטים האגדי, מצליח לגייס מהציבור הרחב יותר מ-3 מיליון דולר בשביל לפתח קווסטים בזמן שאותם מיליונים היו יכולים לסייע לאנשים בצד השני של העולם ליהנות ממים זורמים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשהפוליטיקאים בארה"ב מצליחים לגייס מהציבור הרחב מיליארדי דולרים בשביל לנסות להיבחר בזמן שהשד יודע כמה אמריקאים מתים ברעב או בקור או מהיעדר טיפול רפואי – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשכל יום צה"ל זורק טונות של שאריות אוכל לפח בזמן שאחרים מתחננים לאוכל – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כששיש בישראל משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשחברת רותם אמפרט בנגב (מקבוצת כימיקלים לישראל) היא צרכנית המים הגדולה ביותר בישראל בפער עצום מכל היתר אבל המדינה מטילה עלי מס בצורת ומבקשת ממני לחסוך במים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
וכשמדינת ישראל מעלה שוב ושוב ושוב את תעריפי החשמל רק בגלל שהיא לא השכילה עם השנים להתקשר עם עוד ספקי גז טבעי אלא התקשרה רק עם ספק הגז המצרי בגלל קשרים פוליטיים ואחרים עם יוסי מימן ועכשיו יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להדליק רדיאטור למרות הקור – זה סימן שמשהו ממש דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.

אני לא מתיימר כלכלן גדול בכלל, אבל לכל הפחות יש סיכוי השיטה הנוכחית הגיעה הכי רחוק שהיא היתה יכולה עד שהטבע האנושי – הרע מנעוריו – עיוות אותה כך שתחמוס את זיעתם של הרבים לטובת גמחותיהם של מתי מעט. אני תוהה מתי מישהו משפיע באמת יתחיל לקחת ברצינות את האפשרות הזו. אולי נראה ניצן ראשון לזה אם הכלכלן ג'פרי סאקס באמת ייבחר לנשיא הבנק העולמי הבא.