כל הדרכים מובילות ללחץ על האוצר: תביא כסף, או שתקבל שר״פ

רגע לפני שוועדת גרמן תגיע לרגע המכריע ותתחיל להצביע – ככל הנראה ביום חמישי הקרוב, חשבתי לרכז כאן את כתבות נבחרות מתוך אלה שפרסמתי בשנה האחרונה בעיתון בנושא. כתבנו המון בנושא הזה בשנה האחרונה – כמוני גם הקולגה שלי לעיתון מיקי פלד וגם העמיתים שלנו בכלי התקשורת המתחרים רוני לינדר, שי ניב, רן רזניק, וגם קרן נויבך וגיא זוהר שעסקו בכך הרבה מאוד. אז הנה הכרוניקה: הרבה על שר״פ, הרבה על ביטוחי הבריאות, וקצת על יחסי הכוחות וניגודי העניינים האין סופיים שבתוך מערכת הבריאות

ובכל זאת, רגע אחד לפני זה, קצת הימורים לפני קו הסיום. איפהשהוא בתחילת הדרך, ביולי לפני שנה, הערכתי את ההערכה הזו:

בערך כל השחקנים והגופים בזירה הזו נגועים בניגודי עניינים עם עצמם. ולכן, לדעתי, זה מוביל לכך שהוועדה תמליץ על שר"פ במתכונת חלקית. מצומצמת. רק בפריפריה. רק בסופי השבוע. רק בבית חולים אחד כפיילוט לכמה שנים. לא יודע, משהו כזה. המלצה כזו, אם תתקבל, תהיה בבחינת ניצחון גדול מאוד למנהלי בתי החולים במרכז – בעיקר איכילוב ותל השומר – שדוחפים להכנסת שר"פ בכל מאודם. מבחינתם, לתקוע רגל בדלת זה כמו לכבוש את הפסגה ממש. כי אחרי הרגל בדלת, כל מה שצריך זו סבלנות. הדברים כבר יקרו מעצמם. ככה זה עובד במערכת הבריאות.

אני עדיין עומד מאחורי ההערכה הזו, אם כי ייתכן שבסופו של דבר האוצר יהיה מוכן לשלם – כמה מאות מילוני שקלים – בשביל לנטרל את האיום הזה (ולבצע עוד כמה צעדים). אם כן, זו תהיה הצלחה (לטעמי) למערכת הבריאות הציבורית.

אבל יש מי שרואה את זה הפוך ממני, בצורה פסימית מאוד. המישהו הזה הוא מנהל איכילוב פרופ׳ גבי ברבש. הנה איך שהוא העריך (בראיון למיקי פלד ואלי לפני קצת פחות משנה) שתסתיים ועדת גרמן:

"יש שלוש אפשרויות בלבד: לאפשר לציבור לבחור את הרופא המנתח במסגרת הביטוחים המשלימים של קופות החולים (כלומר, לאפשר לבתי החולים הציבוריים להפעיל שר"פ); לאפשר לכל הציבור לבחור את הרופא במימון ישיר מצד הממשלה של רופאים שיעבדו במודל של פולטיימרים (כלומר, רופאים שעובדים רק במערכת הבריאות הציבורית ולא עובדים במערכת הפרטית – ש"א ומ"פ); או הרס מערכת האשפוז הציבורית.
"לדעתי הוועדה תבחר באפשרות השנייה", הוא ממהר להעריך, "זו האפשרות הקלה ביותר להחלטה, כי התקשורת תתמוך בה.
"אבל בסתר לבכם אתם יודעים שהאוצר לא ישלם. העניין הוא שהאיום על היכולת של מערכת הבריאות עדיין לא מוחשי מספיק לקבלת החלטה אחרת. מה שחשוב לחלק מהאנשים שיושבים בוועדת גרמן הוא הצורה שבה הם נראים בתקשורת. האוצר, במקביל, יבנה עבורם את התשתית הפסיכולוגית שתאפשר להם להשלות את עצמם ולחשוב שהצביעו עבור משהו שבאמת יחולל שינוי".

ועכשיו, לכרוניקה.
להמשך קריאה

3 דברים שלמדתי הערב

והפעם, על החוכא ואטלולא שחוק חובת המכרזים הפך להיות

1 הערב למדתי שבתאריך 25 במרץ השנה, שמעון אסולין, ראש מנהל המזון בבית החולים אסף הרופא, הגיש חוות דעת מקצועית אל ועדת המכרזים הרלוונטית, בבקשה שתאפשר לו לקבל פטור ממכרז לצורך רכישת בלילה לחביתה וחביתות מוקפאות מוכנות מפוסטרות.
זה אולי נשמע טפשי אבל מדובר בבקשה אמיתית לגמרי שגזלה את זמנם של כמה וכמה פקידים. את זמנו של אסולין, שנאלץ למלא את טופס הבקשה ולספר בלשון יבשה אך ציורית כיצד ״למיטב היכרותנו הספק פאי פרוסט הינו הספק היחיד אשר מספק היום את הפריטים: א. חביתות קפואות לסוגיהן למאושפזים. ב. בלילה לחביתה, לפשטידות וממולאים. מסיבה זו רכש המוצרים הנ״ל מתבצע דרך ספק זה. אלא אם יוצעו הפריטים הללו דרך ספק אחר, וביצוע תיחור כמקובל״. ואם זה לא הספיק, הרי שאסולין הדגיש בשורה התחתונה את המסר הבלתי נשכח – ״הייחוד של הבלילה שהינה מפוסטרת״.
מלבד אסולין שנאלץ להשחית את זמנו על תיאור הפואטיקה של הבלילה, נאלצו גם חברי ועדת המכרזים הרלוונטית לבזבז את זמנם את העניין הזה, רק בשביל איזה יועץ משפטי אי שם בקצה הקיצון של שרשרת היועצים המשפטיים של העולם לא יטיל ספק בכך שאסולין עשה כאן איזה מעשה נבלה. שכן אם אסולין לא היה מכסתח את עצמו, ולא ממלא את הטופס, ולא מספר עד כמה ייחודית הבלילה המפוסטרת שהוא קונה מפאי פרוסט – בסכום מגוחך של 200 אלף שקל, שומו שמים – מישהו עוד היה טוען מתישהו שאסולין הוא חבר, או קרוב משפחה, או מכיר אותו מהצבא, או מכיר את אשתו, או השד יודע איך, את הבעלים של חברת פאי פרוסט, האיש והבלילה.
זה אולי קטנוני, אבל הבלילה הזו היא רק טעימה אחת מתוך ים שלם של בלילות מטופשות אחרות, שמעידות בעיני יותר טוב מהרבה דוגמאות אחרות על כך שחוק חובת המכרזים בצורתו הנוכחית פשט את הרגל ומזמן מחטיא את מטרתו.


להמשך קריאה

הבהרה

בהמשך למצגת "3 שנים לממשלה" שהופצה היום מלשכת ראש הממשלה, הרי הבהרה:

במקום "שיעור אבטלה של 5.4% בשנת 2011"
היה צריך להיות כתוב "שיעור האבטלה ב-2011 היה 5.6% אבל בתכל'ס זה קשקוש כי עובדה שבשבוע האחרון, כשהלמ"ס שינתה את שיטת מדידת האבטלה, פתאום קפץ שיעור המובטלים לשיעור של 6.5% בפברואר 2012";

במקום "בשנה האחרונה הופחת המס על הדלק ב-88 אגורות לליטר"
היה צריך להיות כתוב "המס על הדלק, שגם קרוי בלו, הופחת בשנה האחרונה ב-22 אגורות בלבד. מלבד זה, הבלו לא עלה בינואר 2012 ב-40 אגורות כפי שתיכננו במקור בזכות המלצות טרכטנברג, כלומר כתוצאה מלחץ ציבורי. זאת לאחר שבשנת 2011 הוא דווקא כן עלה ב-20 אגורות אבל אחר כך הוזל בחזרה אחרי שהעם אמר את דברו. אבל מי בכלל מחבר הוזלה בפועל עם אי העלאת מס? וחוצמזה, הפחתה נגזרת של רכיב המס במחיר הבנזין נובעת מכך שמלכתחילה יש כפל מס בבנזין, משום שרכיב המע"מ נגבה גם על רכיב הבלו. לכן, ירידה בשיעור המע"מ מתוך מחיר הבנזין אינה מהווה שום הפחתת מס, אלא תוצאה בלתי נמנעת של הורדת מחיר הבנזין. וממילא, מע"מ הוא לא מס רק על דלק. שיעור המע"מ בישראל עומד על 16%, לאחר שהממשלה הנוכחית העלתה אותו מ-15.5% ל-16.5% בתחילת דרכה, הפחיתה אותה בהמשך ל-16%, הבטיחה להפחית חזרה ל-15.5% בתחילת 2011 אבל לא הבטיחה לקיים";

במקום "מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים"
היה צריך להיות כתוב "מחירי החשמל עלו בשנה האחרונה בכ-25% (וזה לא הסוף) לאחר שלפני שנתיים הם הוזלו ב-10%. במלים אחרות, מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים אחרי טיפוס כלפי מעלה, לא אחרי ירידה כלפי מטה";

במקום שבו נכתב "דוגמאות לפרויקטים בתחום תשתיות התחבורה שהתבצעו השנה: מסילת הרכבת ת"א-ירושלים"
לא היה צריך להיות כתוב שום דבר, אחרת זו בדיחה ממש לא מצחיקה;

במקום "זו ממשלה שעושה"
היה צריך להיות כתוב "זו ממשלה שעושה אחרי שמצמידים לה אקדח של לחץ ציבורי לרקה";

עם האזרחים הסליחה, אבל הנה פיצוי לחג – סרטון הומוריסטי (שמבוסס באופן בוטה על הקניין הרוחני של קופת חולים כללית):

משל הרדיאטור

1.
אתמול אחר הצהריים, ממש באמצע החלמונים, התקלקל המיקסר. ככה זה, מיקסר של 150 שקל, מפתיע שהחזיק 5 שנים. מה עושים כשמתקלקל המיקסר באמצע החלמונים ואתה גר בירושלים, בגלות, והחברים היחידים שלך כאן נסעו אל מחוץ לעיר? הולכים לשכנים.
לשכנה בקומה מעלינו, זויה, לא היה מיקסר. זה לא הדבר היחידי שלא היה לה. גם חימום לא היה. והואיל וזו הייתה שעת צהריים מוקדמת יחסית, וההסקה המרכזית של הבניין (שגם ככה בקושי מחממת) לא מתחילה לפעול לפני חמש, והואיל והיה קור כלבים בחוץ, זויה ישבה בדירתה במעיל וקפאה מקור. ובכלל, היה משהו עצוב למדי בדירה שלה. ריקה, שקטה, חשוכה. חשמל – לחימום או לתאורה – עולה כסף, אתם יודעים. יותר ויותר כסף.
זויה היא אחת השכנות הנחמדות שיש לנו בבניין, אם לא ה. אישה תמירה בשנות ה-60 לחייה, חיה לבדה בדירה שכורה, מטפלת מהבוקר ועד שעת לילה בנכדתה בת ה-3, מבתה היחידה, אם חד הורית. בקרוב, סיפרה לנו, תעבור לדירה שכורה אחרת, בפסגת זאב, בשביל להיות קרובה יותר לבת.

2.
הביקור בדירה של זויה היה לא נעים. זה נכון, יש משפחות שגורלן גרוע עוד יותר, ובכל זאת, המסקנה שמשהו מקולקל בשיטה שלנו היא בלתי נמנעת.
החברה המערבית היא חברת שפע. היא כזו, באופן גובר והולך, לפחות מאתיים שנה. חיסונים, סניטציה, מיכון, פיתוח תחבורה, תקשורת וחינוך, ועוד סדרה ארוכה של המצאות וחידושים, העלו את רמת החיים בחברה המערבית בכמה וכמה סדרי גודל. באופן כללי, בממוצע, החברה המערבית הצליחה לגבור על חיי המחסור ולספק לחבריה מחסה, מזון, ביטחון ובריאות, ועוד הרבה יותר מזה. דאגות הקיום נפתרו.
רק שזה, כפי שכל בר דעת יודע, נכון רק בממוצע. באופן כללי. באופן פרטני, דאגות הקיום רחוקות מפתרון בעבור שכבה אדירה של עניים, בכל אחת ממדינות המערב, קל וחומר במדינות המתפתחות. רעב, חוסר גישה למים נקיים, מגיפות, היעדר ביטחון אישי ועוד שורה של חוליים איומים אחרים מאיימים על עשרות אם לא מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם, גם במדינות המערב.

2.5
ובזמן שאותם אנשים נאבקים במאבק קיומי יום יומי, יש בעולם גם אנשים אחרים. שכן אם להקצין, וכדאי להקצין, מחקר מקיף שערך האו"ם שפורסם בסוף 2006 הראה שה-1% העשירים ביותר על פני כדור הארץ מחזיקים בכ-40% מכלל הנכסים העולמיים. ה-10% העשירים ביותר מאוכלוסית העולם מחזיקים יחד ב-85% מכלל הנכסים העולמיים. זה אומר שכל יתר ה-90% – קרי, חמישה מיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם (המחקר נערך על בסיס נתוני שנת 2000) – מחזיקים ב-15% מהנכסים העולמיים בלבד. למושג "פערים חברתיים וכלכליים" קשה למצוא הגדרה ממשית יותר. והסיפור הזה נכון כמובן לא רק בראייה גלובלית, אלא גם כשבוחנים כל כלכלה בפני עצמה (למשל, בישראל ובארה"ב).

3.
והנה הפואנטה. קפיטליזם, קרי כלכלה שמבוססת על מערכת של שוק, היא כלי, לא מטרה בפני עצמה. היטיב לנסח זאת חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001 ג'וזף שטיגליץ (אחד מדובריה הרהוטים והבולטים של תנועת Occupy Wallstreet):

"להשקפתי, [כלכלת] שוק היא רק מכשיר. מכשיר מאוד עוצמתי ואפקטיבי, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע. ההחלטה כיצד להשתמש בו היא תוצאה של תהליך פוליטי. לאלה שמתנגדים לקפיטליזם בגלל תוצאותיו השליליות אין לרוב מכשיר חלופי במקומו. כל מה שהם רואים הוא שהאופן שבו משתמשים בקפיטליזם מוביל לתוצאות שאינן מקובלות מבחינתם. במידה מסוימת אני מסכים איתם, אבל אני לא יכול להאשים את המכשיר. אותו פטיש שאפשר לבנות איתו בית יכול גם לשמש בשביל להרוג מישהו. לא צריך להרוס את המכשיר, רק צריך לוודא שמשתמשים בו בדרך הנכונה".

לקפיטליזם, כמו לכל שיטה כלכלית אחרת, יש מטרה והיא הקצאת משאבים. חסידיה האדוקים של השיטה הזו מימין מאמינים שהתערבות מינימלית של רשויות המדינה בשוק יאפשרו לו להגיע להקצאת המשאבים היעילה ביותר. עכשיו רק נותר לפרש את המשמעות של המילה "יעילה".
מה שבטוח הוא שנתוני המחקר של האו"ם – 1% שולט ב-40%, 10% שולטים ב-85% – מראים שהקצאת המשאבים הקיימת – אפילו אם מישהו סבור שהיא יעילה, צודקת או מוסרית – היא רחוקה מלהיות אופטימלית.
היא אינה אופטימלית מהסיבה הפשוטה שלמרות שאנו חיים בחברת שפע, חלקים נרחבים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהשפע הזה, אפילו לא מחלק קטן ממנו. בחברה שבה הומצאו חיסונים נגד מחלות קטלניות, אין צידוק מוסרי לכך שחלקים עצומים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהם. בחברה שבה הומצאו טכנולוגיות לגידול תבואה חקלאית בכל עונה ובכל מזג אוויר, ולשינוע אותה סחורה מצד אחד של העולם אל הצד השני, אין שום צידוק מוסרי או כלכלי לכך שמאות מיליוני אנשים נאבקים ברעב קיומי, וחלק גדול מהם מפסיד במאבק הקיום הזה כל העת.
בשורה התחתונה, משהו בשיטה שלנו התעוות לחלוטין כשהמשמעות של ירידה של 10% במדד מחירי המזון העולמי היא 10 מיליון אנשים שמצטרפים למעגל העוני, רק בגלל שכמה ספקולנטים שיושבים בסיטי של לונדון – שמשתכרים מאות אלפי פאונדים בשנה כל אחד – פתחו פוזיציה פיננסית על סחורות שהגיעו מלכתחילה להיסחר בבורסה בשביל להבטיח שלא יהיה מחסור במזון. ההיגיון הקפיטליסטי המודרני יצא מדעתו. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.

4.
אנחנו עובדים. אנחנו עובדים קשה. החברה שלנו מעודדת עבודה. היא מעודדת מאמץ קולקטיבי במסגרת מנגנון השוק שמטרתו לשפר את איכות החיים של כולנו. זה אמור להיות שווה את זה. במידה רבה, נוכח עליית רמת החיים המטורפת בעולם המערבי במאתיים השנים האחרונות, זה אכן שווה את זה. אבל אם מסתכלים בתמונה הכוללת ממרחק קצר יותר, מתחילים לראות את הפגמים שבה.
גם מבלי לקדם מהפכה סוציאליסטית, אפשר לומר שליישום המודרני של הקפיטליזם בתקופתנו, שהביא לעלייה ברמת החיים, יש מחיר כבד. נטל העבודה נופל (פחות או יותר) על הכלל, תוך ויתור על חיי משפחה שמוחלפים בחיים בפחד מתמיד מאובדן מקום העבודה או כושר העבודה. המחיר הזה היה נסבל לו כל מי שנושאים בנטל, ואיתם כל מי שהיו נושאים בנטל לו רק היו יכולים (ילדים, קשישים, נכים ובעלי מוגבלויות) היו נהנים מהפירות הכלכליים של אותה עבודה קשה. אלא שהנתונים, כאמור, שונים לחלוטין (לא מיותר לחזור על המספרים האלה – 1% שולטים ב-40%, 10% שולטים ב-85%). וזה עוד מבלי להזכיר מחירים סביבתיים ואחרים.
במובן הכי בסיסי, הכי פשוט, הקפיטליזם המודרני לא מצליח למלא את יעודו המקורי. הוא אינו מצליח להבטיח חלוקה יעילה של משאבים, במובן האנושי של המושג יעילות. לאמור, אם זויה צריכה לשבת בקומה מעלי ולקפוא מקור משום שאין לה די כסף לשלם על חשמל לחימום למרות שעבדה כל חייה, זאת למרות שעלות יצור החשמל פחתה במאתיים שנה האחרונות בצורה מעוררת השתאות, זה סימן שמשהו דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
העובדה שאנחנו חיים ברמת חיים גבוהה פי אלפי מונים מזו שהיתה מנת חלקם של אבות אבותינו לא עוזרת לנו לקנות במכולת, לסגור את החודש, למלא את מיכל הדלק, לשלם את חשבון החשמל, לרכוש דירה, לחסוך לילדינו, להבטיח להם חינוך נאות, בריאות טובה, ועתיד ראוי.
באופן פרטני, במיקרו, משהו דפוק. מישהו אחר נהנה מעמל כפינו יתר על המידה. אחרים, רבים מדי, כלל לא משתתפים בנטל ונהנים בכל זאת ממנעמיה של רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה שאנו חיים בה פרשה מעלינו. רבים עוד יותר כושלים יום יום תחת מאבק קיום שכבר היה אמור להיעלם מן העולם בשנת 2012 הודות להתקדמות הטכנולוגית. משהו דפוק.

כי כשטים שייפר, יוצר הקווסטים האגדי, מצליח לגייס מהציבור הרחב יותר מ-3 מיליון דולר בשביל לפתח קווסטים בזמן שאותם מיליונים היו יכולים לסייע לאנשים בצד השני של העולם ליהנות ממים זורמים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשהפוליטיקאים בארה"ב מצליחים לגייס מהציבור הרחב מיליארדי דולרים בשביל לנסות להיבחר בזמן שהשד יודע כמה אמריקאים מתים ברעב או בקור או מהיעדר טיפול רפואי – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשכל יום צה"ל זורק טונות של שאריות אוכל לפח בזמן שאחרים מתחננים לאוכל – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כששיש בישראל משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשחברת רותם אמפרט בנגב (מקבוצת כימיקלים לישראל) היא צרכנית המים הגדולה ביותר בישראל בפער עצום מכל היתר אבל המדינה מטילה עלי מס בצורת ומבקשת ממני לחסוך במים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
וכשמדינת ישראל מעלה שוב ושוב ושוב את תעריפי החשמל רק בגלל שהיא לא השכילה עם השנים להתקשר עם עוד ספקי גז טבעי אלא התקשרה רק עם ספק הגז המצרי בגלל קשרים פוליטיים ואחרים עם יוסי מימן ועכשיו יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להדליק רדיאטור למרות הקור – זה סימן שמשהו ממש דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.

אני לא מתיימר כלכלן גדול בכלל, אבל לכל הפחות יש סיכוי השיטה הנוכחית הגיעה הכי רחוק שהיא היתה יכולה עד שהטבע האנושי – הרע מנעוריו – עיוות אותה כך שתחמוס את זיעתם של הרבים לטובת גמחותיהם של מתי מעט. אני תוהה מתי מישהו משפיע באמת יתחיל לקחת ברצינות את האפשרות הזו. אולי נראה ניצן ראשון לזה אם הכלכלן ג'פרי סאקס באמת ייבחר לנשיא הבנק העולמי הבא.

75%-125%

0.
היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.

1.
שוקי כתב כך:

שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.

שוקי סוג של צודק.

1.5
באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.

2.
גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:

"אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".

ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.

3.
דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.

4.
באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.

5.
המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:

"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

6. ריכוז לינקים:
מוסף מעמד הביניים
הראיון עם דני גוטליב
הראיון עם ישראל כ"ץ
וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
המחקר של בנק ישראל מהיום
נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)