מוץ ותבן

ליאור שיתף ברידר את אחד הדברים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון. אין הרבה אנשים מה שאני הולך להגיד עכשיו ידבר אליהם באופן עמוק, אבל הי, שיהיה:

כשאני כותב לעיתון אני לרוב כותב ארוך. הרבה מלים. הרבה תיאורים. הרבה מילות קישור. הרבה מיליות יחס. ככה אני, נעזר במלים רבות. לא יודע לשורר שירים. מוגבל.

העורכים שונאים אותי בגלל התכונה הזו, ובגלל תכונות נוספות. במקום ידיעה של 150 מלים, אני שולח להם 300 מלים, ותוקע אותם עם כאב ראש גדול. בעיה.

הלינק הבא, מציג בתהליך הפוך את מה שעובר על חלק גדול מהידיעות שאני שולח לעיתון. אם מבין קוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים." מסתתר אומן פלאש או מחשבים או השד יודע איך קוראים לטכנולוגיה שבה עושים את הדברים האלה, הוא מוזמן לעשות את אותו הדבר רק בסדר הפוך, ואז זה יתאר במדויק את מה שעובר על הדברים שאני כותב.

בכל אופן, להנאתכם: יצירת המופת של ג'ו דייוויס.

למתקדמים: תמונות של ג'ו דייוויס. הוא מצלם כמו צלם בריטי אחר, מפורסם מאד, שאת תערוכתו ראיתי במוזיאון הריינה סופיה במדריד בשנת 2003. חבל שאני לא זוכר את שמו. זו היתה אחלה תערוכה.

גם אני פרסומת למי עדן

כמה תובנות למקום עלינו:

1.
חיי לא היו אותם חיים ללא האח הגדול.

2.
יוסי בובליל המלך.

3.
יותר מהכל, מזכירה לי האח הגדול שבת שמירות בבסיס ברמאללה. אתה תקוע עם מעט אנשים, כולם מעפנים, אין לך מה לדבר איתם, נגמרות לך הסיגריות בקצב, אתה מת ללכת, ואין מה לעשות.

4.
יוסי בובליל המלך. היום, כשהייתי אמור לעבוד, הקשבתי לו מדבר עם אשר על חרבונים. זו היתה פסגת יומי. להקשיב לבובליל מדבר על חרבונים. ופלוצים, גם. לא המצאתי, בחיי.

5.
אני חושב שהאח הגדול היא קלאסיקה בהתהוות. ניסוי סוציו-אנתרופו-וכו' מרתק. צריך לשים שלושה אנשים, במשמרות, שישבו על האינטרנט ויתמללו את מה שהולך לשם. לטובת הדורות הבאים, למען עתיד ילדינו, לשם חיסול הטרור.

5.5
המון תובנות היו שם במהלך היום. הם הכינו צהריים. הם דיברו על זה שאסור לשתות מים מהברז כי ההפקה הבטיחה להם אספקה שוטפת של מי עדן. הם דיברו על מי צריך לשטוף כלים. הם דיברו על אלוקים. ועל המדע. ועל ההתנתקות. ואז היו כמה שוטים של כסאות. סתם כסאות, בלי כלום. והיה גם דיון קצר על סיגריות. את זה לא ראיתי, את זה אני מנחש. וגם, וזה באמת היה רגע מרגש, קלטתי את רנין שוטפת אפרסק. או תפוח. אני לא בטוח.

5.75
ותהיתי – מה יקרה אם אחד המשתתפים יתחיל להגיד כל הזמן, באופן בלתי תלוי, "נביעות"? או, "מי עין גדי"? או, "סאן בנדטו"? מה יקרה אז? או נגיד – ערוץ 2 זה קקי. או, אני שונא את הוט. או, יגאל עמיר המלך. מה יקרה אז?

6.
תסלחו לי על הבוטות, אבל אם לצאת מנקודת הנחה שבשלב כלשהו – נניח, עוד יומיים – כולם יתחילו להזדיין עם כולם, הרי שאני מחכה לרגע שבובליל הגדול יזדיין עם הבת שלו. אני לא אומר את זה מתוך כוונה רעה. אולי הם יהיו שיכורים, אולי הוא יתבלבל במיטה. אבל דבר אחד אני יודע, ביום שאחרי, מהדורת החדשות של ערוץ 2 תקבל 100 אחוז רייטינג.

7.
צפייה נעימה.

יקר לי 750 שקל

אתמול, בדרכי חזרה לירושלים בשעת לילה מאוחרת, צילמה אותי מצלמת מהירות בכביש מספר ארבע, מעט לפני גשר גהה. נסעתי על 120 קמ"ש, כאשר התמרורים הרבים במקום לא השאירו מקום לספק לגבי המהירות המקסימלית המותרת: 80 קמ"ש.

הפלאש היה מאד מאד ברור, ומאד מאד כואב. הרגע שאחרי הפלאש, הרגע שבו אתה מבין ש- BUSTED! – הוא רגע מעיק מאד, מתסכל מאד, ריקני מאד, שבו אתה עושה הכל חוץ מלהתרכז בנהיגה. וזה חבל, כי, כאמור, אתה נוהג במהירות גבוהה למדי.

משהו בצילום הזה עצבן אותי. מעבר לעובדה שהכביש היה ריק לחלוטין ושתנאי הדרך איפשרו נסיעה גם במהירות כפולה מזו, יש משהו בעובדה שהחוק במדינת ישראל לא תקף לגבי כולם במידה שווה. כלומר, אני יודע שעברתי על החוק, ואני יודע שאני לא מעל לחוק, ואני יודע שאני צריך לקבל את העונש הקבוע בחוק על העברה הזו. אם אני מבין נכון, הקנס יהיה 750 שקלים. זאת בהנחה שלא עברתי ולו בקמ"ש אחד קטן את ה-120, כי אחרת אני אמצא את עצמי מול שופט.

בתקופת ההתנתקות, להבדיל, היו הרבה אנשים בישראל שעברו על החוק. היו כאלה שחסמו את נתיבי איילון, היו כאלה שהתפרעו, היו כאלה שסירבו להתפנות, היו כאלה שתקפו שוטרים בכל מיני חומרים כימיים, היו כאלה שפיזרו נינג'ות על הכביש ליד כפר חב"ד. הרבה הרבה אנשים שנפתח להם תיק פלילי במשטרה.

ולמה אני מזכיר את זה? משום שח"כ עמירה דותן (קדימה) חשה שזה לא פייר. היא בעיקר חשה את חוסר הצדק אל מול העובדה שרבים מבין המתפרעים ופורעי החוק של תקופת ההתנתקות הגיעו לגיל גיוס, והגיוס הזה עומד בסימן שאלה כל עוד יש לך רישום פלילי. אז מה החליטה ח"כ דותן לעשות? היא הגישה הצעת חוק – שלדעתי גם אושרה באחת מן הקריאות, לא זוכר באיזו – שהרישומים הפליליים בגין עבירות כאלה ואחרות בתקופת ההתנתקות יימחקו, או לא ייחשבו לצורכי גיוס לצה"ל. מגניב לא? יש חוק, ויש מי שמעל לחוק. ועוד באיזו תואנה – בשביל הגיוס לצה"ל. זהו אותו הצה"ל שכלל לא מעוניין באותם פורעי חוק, שביום פקודה עתידי ממילא לא יקשיבו למפקדים שלהם אלא לרבנים שלהם. ואת זה לא אני אמרתי, את זה אמר תחקיר בערוץ אחד מהשבוע שעבר שהציג את הפטורים מגיוס על סעיף 21 נפשי שצה"ל מחלק בימים אלו בסיטונאות לפרחחי ההתנתקות האלה.

ולסיום, אני אשלם את הקנס המגיע לי, למרות שאני חושב שזה טיפשי מאד. מחוקק נאור היה מאפשר דיפרנציאציה בהגבלת מהירות הנהיגה המותרת – על פי שעות מסוימות, על פי מידת נפח התנועה, על פי כל מיני קריטריונים אחרים שאפשר לחשוב עליהם. אבל לא, המחוקק קבע, אני עברתי על החוק, ולכן מגיע לי העונש. חבל רק שהמחוקק חושב שישנם חוקים שניתן לבטל אותם, או להתעלם מהם, בעבור קבוצות כאלה ואחרות. אם להם מגיעה מחיקה של הרישום הפלילי שלהם בעבור עבירות של ממש, עבירות שמסכנות חיים לא פחות מהנהיגה במהירות המופרזת שלי, לי מגיע שיוותרו לי על ה-750 שקלים. אני אסתפק באזהרה.

התלבטות 2.0

ועכשיו, התלבטות:
יש שני דברים שקשורים לעבודה שלי שהייתי רוצה לספר עליהם. אחד קשור לכתבה שכבר פירסמתי. השני לכתבה שאני עומד לפרסם. טבען של שתי ההתרחשויות הנפרדות והבלתי תלויות האלה משפטי משהו, ולכן אני לא בטוח שדיון פומבי בהן לעיני כל הוא צעד נבון מצידי. עם זאת, אני חושב שזה יכול לעניין חלק מהאנשים, ולשפוך מעט אור על מאחורי הקלעים של עולם העיתונות, תחום די אפור לכשעצמו.
עד כאן ההתלבטות.

מה דעתכם? איך פותרים את העניין? הרי לשם כך נועד המרחב הזה. או, לפחות, גם לשם כך.
רעיונות בטוקבקים/מיילים יתקבלו בברכה.

קו, ועוד קו

ובכן, כפי שאחגדול הבטיח, אני עצלן מדי בשביל לכתוב פוסטים ארוכים, משעשעים, ומלאי תובנות.

למעשה, גם ב"הוא צריך לנוח הוא הרגע קם 1.0" הבלחתי רק לרגעים ספורים, שלוו בדרך כלל בהתקפי כתיבה אמוציונלים שעסקו בעניינים הקשורים ללאומנות, דת, או אמא רוסיה.

את זרם השטויות הבלתי פוסק שאני משתף בגוגל רידר שלי גם אשמור לעצמי בשלב זה, אלה אם כן שאולי (מאז שאני זוכר את עצמי אני קורא לו שאולי, וקצת קשה לי להפסיק עכשיו, ומה גם שאני לא ממש מעוניין) יחליט להתקין תוסף שיציג אותם כרשימה מתחלפת בשוליי הבלוג.

מה שכן, רק כדי להפגין איזו נוכחות, הנה שיר מקסים מהדיסק החדש של הפסנתרן יהונתן אבישי, שהלחין שירי ילדים שאביו כתב. את יהונתן שמעתי לראשונה ב"ג'אז בים האדום" בשנת 99', עת עדיין הייתי נער רוסי בעל קול צייצני, פנים ילדותיות, ואופי קפריזי. שנים לפני שהפכתי לגבר המסוקס שאני היום, יהונתן אבישי כבר נתן בראש אל מול קהל מתלהב, ולמעט העובדה שהיה נראה קצת מחוק (לימים גילינו שהוא תמיד נראה מחוק) היה מסמר הערב. מאז השתדלתי לעקוב אחריו בהופעות בארץ, אותם ביצע בדרך כלל עם ההרכב המגניב בעל השם הכי לא מבטיח בעולם: "Third Word Love."

ועכשיו כאמור דיסק חדש, עם אמנים אורחים כגון רונה קינן, וישראל גוריון, שמעמיד אלטרנטיבה איכותית לשירי הילדים המטרידים של היום העוסקים בציד עוגות, וכבשים נהנתניות.

לא הצלחתי, חרף כל המאמצים, להוריד את השיר הארור הזה, ולכן קבלו לינק שיפתח לכם חלון מדיה פלייר מעצבן במקום לנגן את הקטע כאן. עמכם הסליחה.