המממ

1.
קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.
כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך.

1.5

בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כראש מערכת החדשות של כלכליסט. זה תפקיד מדהים. אני נהנה מכל רגע ממנו, גם מהרגעים שאני סובל, ויש כאלה. זה תפקיד מדהים. עוצמתי. ורסטילי. מאתגר. מלמד. מעשיר. נותן לך כוח בידיים שיכולת רק לחלום עליו. אני מת על התפקיד הזה.
הגדרת התפקיד שלי, אם עושים לה רדוקציה דמגוגית משהו, היא להיות טרוד. תפקידי הוא להיות טרוד. כשלאיש מסביב לא אכפת מה יהיה מחר הסיפור המרכזי של העיתון, זה התפקיד שלי למצוא אותו. להחליט מהו. לברוא אותו, אם צריך, ולא חסרים ימים כאלה. ואחר כך גם למלא עוד 9 עמודים. ולכתוב איזה טור על הדרך. ולערוך את עמוד השער. ולתכנן את הפרויקט הגדול הבא של העיתון, להוציא אותו לדרך, ולוודא שהוא קורה. אני מת על התפקיד שלי, אם לרגע מישהו חושב שאני מנסה להתלונן חלילה. אבל גם התפקיד המדהים הזה יכול להיות מעייף לפעמים.
בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד המון. אני יוצא מהבית בסביבות השעה 08:30, שם את הילד בגן, וממשיך לעבוד. אני מסיים לעבוד בסביבות השעה 20:30, לרוב אחרי שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, ונוסע הביתה. אני מגיע הביתה לרוב בין 21:30-22:00. הילד, לא מיותר לציין, כבר ישן בשלב הזה, והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה.
בימי חמישי אני יוצא מוקדם, לוקח את הילד מהגן, ומבלה איתו כמה שעות. בשבתות אני רואה אותו, למעט בשבתות שאני עובד בהן, שזו כל שבת שלישית. אז, אני משכיב אותו לישון בצהריים, ורואה אותו שוב רק למחרת.
אני מבלה על הכביש כל יום לפחות שעתיים במצטבר. שעתיים זה המינימום. לפני הנתיב המהיר זה היה לרוב יותר משלוש שעות. הנסיעה בכבישי ישראל, בייחוד בבוקר, בייחוד בכניסה לתל אביב, היא תענוג מפוקפק.
אני טורח לציין את כל העובדות האלה רק בשביל להזכיר לעצמי בקול רם מה עשיתי בשנתיים וחצי האחרונות. ככה, למקרה שאתהה שוב מאיפה צצו לי כאבי הראש האלה. וממילא, הסיפור שלי לא מיוחד בשום צורה. אני מניח שהאנשים שקוראים את השורות הללו, ודאי אלה שיש להם ילדים, יכולים להזדהות בקלות, או אפילו לחשוב שאני צריך להיות שמח בחלקי.

2.
אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות.

דירה עולה כסף. למעשה, המון כסף. אפילו דירה צנועה. ההון העצמי שלנו קיים, אבל ממש לא מספיק לשום דבר. המשכנתא הממוצעת שנצטרך לקחת, אם הבנק בכלל יסכים לתת אותה, תהיה לפחות מיליון שקל. זה המינימום ממש. סביר להניח שהיא תהיה יותר בסביבות 1.2-1.5 מיליון. משכנתא כזו פירושה שעבוד של 6,000 שקל (פלוס מינוס) בחודש לתקופה של 30 שנה ויותר. לכן, בכל פעם שהדיון על הדירה נהיה ולו חצי פרגמטי, הפחד מפני ההשתעבדות הטוטאלית הזו לתקופת דור שלמה הצמית אותי. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על עצמי חותם על הדף.

באקלים התעסוקתי הישראלי הנוכחי, לקיחת משכנתא שכזו היא בעבורי להפוך את חיי לחלום בלהות מתמשך, אין לי הגדרה אחרת. שכן, כמו שהחיים מוכיחים היטב, בכל יום אדם עלול להתעורר עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי, לאבד את היכולת לעבוד – באופן זמני או לצמיתות – ואז מה? איך בדיוק המשכנתא תשלם את עצמה? ואפילו אם נמכור את הדירה בשביל להחזיר את המשכנתא, מה אז? איפה בדיוק נגור?

3.
היום, רק בשביל ליישר קו, אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי עליה השלום. וכשאני אומר "היום" אני מתכוון בשבע השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו אומרים שזו השנה האחרונה שלנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת. למען האמת, אין לי שום מושג איך אדם יכול להרשות לעצמו לשכור דירה, לא רק לשלם משכנתא.
זה מצבו של איש מעמד הביניים. אפילו של אחד כזה שמשתכר לא רע למחייתו, אבל יודע היטב שהעסק הזה עם תלוש השכר החביב הוא רק זמני. מתישהו "החגיגה" הזו תסתיים. או שיבוא מישהו צעיר וזול יותר, או שיקרה לך משהו ואז העבודה תזרוק אותך כאילו מעולם לא היית קיים. כך או כך, אין לך ביטחון תעסוקתי, ולכן אין לך ביטחון בכלל. מי שלוקח משכנתא בתנאים האלה, מי שמסוגל להבטיח למישהו אחר משהו לתקופה של 30 שנה, הוא בבחינת משוגע עם קבלות מבחינתי.

4.
אפרופו כסף, את הצנתור המוחי שעשינו בבית החולים בזמן האשפוז, עשינו באופן פרטי. כלומר, היו מצנתרים אותי בכל מקרה, אבל שילמנו על הזכות לבחור מי יהיה המצנתר, בשביל שהוא יהיה הטוב ביותר. היה סיכוי שהוא היה מצנתר אותי בכל מקרה, אבל כשאתה יכול, יש דברים שאתה לא מעוניין להותיר ליד המקרה.
ובאופן פרטי, הצנתור עלה 62 אלף שקל. הוא ארך 30 דקות. חתיכת דיל. מתוך זה, קופת החולים משתתפת במרבית הסכום, כך ששילמנו לבסוף 5,000 שקל בלבד. אחלה דיל. למרבה המזל, את הצנתור החוזר – בעוד שבועיים, לערך – הקופה כבר תממן באופן מלא. יופי של דבר.
לפני ששוחררתי, הרופא שלח אותי לבדיקת MRI. הוא ביקש לעשות אותה בתוך שבועיים, ולאחר מכן לחזור אליו למרפאה, בשביל לשלול את האפשרות של גידול במוח. אז התקשרנו לקבוע תור ל-MRI. אמרו לנו, ב-30 במרץ. אמרנו, "אבל הרופא ביקש בתוך שבועיים". משכו בכתפיים. "זה מה יש". אגב, למי שתהה מדוע לא עשו לי MRI בזמן שהייתי מאושפז, הרי שגם לזה תשובה כלכלית. כשהחולה עובר את הבדיקה היקרה הזו בזמן שהוא מאושפז, מתברר, הוא מקבל פחות כסף מקופת החולים. עדיף לו לשחרר את החולה ורק לאחר מכן לערוך את הבדיקה.
על כל פנים, אחרי משיכת לא מעט חוטים, הצלחנו להשיג תור ל-MRI בתוך שבוע בלבד, באופן פרטי כמובן, בבית החולים אסותא ברמת החיל. עכשיו, לאחר הבדיקה, צריך לחזור את הרופא ולהראות לו אותה. לשלול את הגידול, כאמור. אז ניסינו לקבוע תור לרופא. במוקד זימון תורים אמרו שהתור הקרוב הוא באוגוסט. אמרנו, "אבל הוא ביקש לחזור מיד אחרי ה-MRI". משכו בכתפיים. "זה מה יש אם אתם לא הולכים באופן פרטי". "ובאופן פרטי, מתי יש תורים?", שאלנו. "אפשר מחר", הייתה התשובה.

5.
אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונתי לספר כאן. אני מניח שלא חידשתי הרבה למי שגדל בישראל בשלושים השנים האחרונות או יותר. נדמה שהדברים לא נעשים טובים יותר. עדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. ועדיף להיות לא חולה בכלל, כי אחרת לך תשלם על הבדיקות ותחזיר את המשכנתא וכל זה. זה לא כאילו שמישהו מחכה לך עם זר של פרחים ויסדר לך את החיים מחדש כאילו היו כרית שרק צריך להתפיח במקרה שיקרה לך משהו ותאבד את היכולת לעבוד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה היתה מנת חלקי לו הייתי זקן, ערירי, עני, חולה כרוני, וכו'. סביר להניח שלא משהו.
זו תחושת האיום הקיומית שמרחפת כל הזמן מעל לראשו של מעמד הביניים הישראלי, גם אם לרגע הוא אינו מודע לה, או מעדיף להדחיק כי היה יום נחמד בעבודה או כי הילד אמר משהו מצחיק. במצב הזה – שבו אתה עובד הרבה יותר מדי שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלך שאתה בקושי רואה רק בשביל להגיע לבסוף לבית חולים עם איזה מצב רפואי מפחיד שבכלל לא היה אמור לקרות לך לו היית מנהל אורח חיים נורמלי ושם להבין שמזל שלא קנית דירה למשפחה שלך ובמקביל לגלות שאם אין לך כסף אז סביר להניח שהלך עליך – כבר עדיף שתבוא הפצצה האיראנית ונגמור עם כל זה. ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף.

שבוע טוב.

8 תובנות קצרות מ-15 ימים של כאב

1.
העבודה לא מגדירה אותך. גם לא החברים שלך. אפילו המשפחה לא. גם לא מה שעשית בצבא, או בתנועה, או כשהיית קטן. גם לא הזכרונות שלך, ולא השאיפות שלך. לא מה שאתה אוהב, לא מי שאתה שונא. לא מה שהצבעת בבחירות, לא מה שכתבת אתמול בעיתון. הדבר היחידי שמגדיר אותך הוא הגוף שלך. אתה רק מה שהגוף שלך מאפשר לך להיות, לא מילימטר מעבר לזה.

2.
יש לך חברים ומסביבך אנשים שאוהבים אותך. תזכור את זה, כי בקרוב יהיו שם פחות. לאנשים לא חולים, לאנשים בלי כאב, יש סבלנות מוגבלת לדברים שנתקעים. אתה נתקעת. לכן הסבלנות שלהם, באופן טבעי, תסתיים בשלב כלשהו. הם מצפים שתחלים. ככל שהכאבים שלך ימשכו, כך היכולת שלהם להמשיך ולהתעניין בהם תפחת, והם ימשיכו בזרימת חייהם, זולת מתי מעט. הם, המעטים מאוד, הלא מתייאשים, ככל שישנם כאלה בכלל, אלה החברים האמיתיים שלך.

3.
נורא קל לשמור על ראש חיובי כשהוא לא כואב. נראה את כל הפלצנים אחרי שעתיים של כאבים.

4.
מתרגלים לכאב. בערך. זה קצת קשה להסביר. הוא לא נעשה כואב פחות, ולא קל יותר לתפקד תחתיו. פשוט מתרגלים, איכשהו, לקיומו.

5.
אין דבר בעולם שחשוב יותר מהבריאות, זולת משפחה תומכת.

6.
האייפון הוא ידידו הטוב ביותר של האדם הכואב.

7.
למשפטים כמו "יהיה בסדר", "זה חייב לעבור", "אתה תראה שזה יעבור", אין משמעות נבואית אמיתית. באותה מידה היו יכולים להגיד לך "אתה תראה שיום אחד תאכל תפוח".
אנשים שאומרים את המשפטים האלה אומרים אותם כי זה מה שהם חושבים שצריך להגיד, לא כי הם יודעים משהו שאתה לא. להיפך, סביר להניח שהם יודעים פחות. אבל זה מה שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך. תיקון: זה מה שהם חושבים שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך, אין להם מושג קלוש מה הם באמת היו מרגישים לו הם היו במצבך.
עם זאת, זכור שמאותו הטעם ממש גם למשפטים כמו "זה בחיים לא ייגמר", "החיים שלי הלכו", "זה ישאר איתי לנצח", אין שום משמעות נבואית אמיתית.
האמת, בשלב הזה, היא פשוט לא מנת חלקך. לכן, זה עניין של בחירה אקראית לחלוטין במה להאמין – בשיפור קרב, או בחיים של כאב. ייתכן שלבחירה כזו תהיה השפעה על מצבך הפיזי.
וייתכן שלא.

8.
סביר להניח שאחרי 30 יום של כאבים יהיו לך תובנות שונות.

לפוזי

לזו שאהבה נפשי, אי שם בדרך להודו הרחוקה:

הערב, כשעמדנו שם בשדה התעופה, רוחי נדדה בזמן שמונה ומשהו שנים לאחור, לשדה התעופה ברחאס על ידי מדריד. גם אז עמדנו נבוכים משהו, זה מול זו, צעירים ונמרצים בהרבה, בלב שדה תעופה הומה, ונאלצנו להיפרד.
אני זוכר איך ניסיתי לשחק אותה אדיש. קול. קר רוח.
זובי. ברגע האמת נשברתי ובכיתי כמו ילדה. כשהלכת. כשנעלמת בין נחילי האדם. בדרכי חזרה אל המטרו. לאורך כל הנסיעה בחזרה לעיר. לגובה כל גרם המדרגות שהוביל לדירה. במשך כל השבועות שחלפו עד שחזרתי ארצה. הדמעות לא הפסיקו.

שם, במדריד, בבדידותי בדירה ההיא שעד לאותו רגע היתה שלנו ופתאום היתה רק שלי מבלי שארצה בכך, הבנתי שאת חייבת להיות אשתי. איך אפשר שלא. את בשר מבשרי, את אחוזה בנימי נשמתי. קיומך השתרג בשלי עד לאין מפריד.

הערב, אחרי שנעלמת מאחורי הזכוכית, חזרנו הביתה. צעדנו יד ביד – אלון ואני – בדרך הארוכה חזרה אל המכונית. כל הדרך הוא קשקש. אבא, הנה מדרגות קטנות. אבא, הנה חנות. אבא, הנה מכונה שמכניסים כרטיס. אבא, הנה האוטו. הלכנו יד ביד, ואני חשבתי עליך. ועליו. ועלינו. ועל כמה שאני אוהב אותך. ועל כמה שאני מברך את כל אותם רגעים, צירופי מקרים, צמתי החלטות שהובילו להחלטות אקראיות, עד שלבסוף פגשתי בך.

סעי לשלום אהובה שלי וחזרי בשלום. בלעדיך ריק הבית והלילה קר.

אפקט ליבק

1.
ביום שישי האחרון הלכתי לכנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש שהתקיים בתל אביב, וחטפתי את הדיכאון של החיים.

בסוף הכנס, אחרי שורה לא קצרה של עיתונאים שעלו ודיברו, עלה לבמה אדם מבוגר, נמוך, לבוש ברישול משהו. זה היה אלכס ליבק. באופן שנראה כמו ספונטני, ליבק פתח את סוגרי ליבו. בנאום אסוסיאטיבי וקצר מאוד, הוא חשף מספרים, סיפר שלאורך כל הקריירה שלו כצלם עיתונות – שזיכתה אותו בפרס ישראל – לא זכה לעבור משכורת חודשית של 10 אלף שקל ברוטו, ונתן עוד כמה מספרים מבהילים. ובעיקר, ליבק שימש בגופו מעין תחזית חיה למה שבסבירות גבוהה יהיה גם מנת חלקי בעוד עשור מהיום (אם להיות אופטימי, זה יכול לקרות הרבה קודם), אם אחליט להישאר במקצוע.

ליתר דיוק, הדברים הכנים של ליבק היו כל כך מבהילים, שממש הרגשתי כאילו מישהו הדליק איזה שלט מהבהב וקולני בתוך המוח שלי, שמאז לא חדל לצעוק עלי – אקזיט! תמצא דרך לאקזיט, ומהר!

2.
אני לא באמת חושב שההתאגדות החדשה יכולה, ולכן גם לא תצליח, לשנות את המצב הזו מיסודו. היא לא תהפוך את העתיד המקצועי שלי כעיתונאי למבטיח, או מובטח. שום דבר לא יצליח לעשות את זה בעולם שבו העיתונות היומית המודפסת נמצאת במגמת ירידה לטובת מדיות אחרות. זה לא הולך לקרות.
ההתארגנות הזו אולי – בדגש על אולי, ממש ממש בדגש על אולי – תצליח לשנות במשהו את שיטות ההעסקה הפסולות שיש שבענף הזה, שכגע הן בכל מקרה לא מנת חלקי, למזלי. המשכורות בכלכליסט הן גבוהות יחסית לענף, לפחות ככל הידוע לי, אם כי כולנו היינו שמחים להשתכר יותר, כי אנחנו באמת ובתמים עובדים קשה בשביל לייצר מוצר איכותי כל יום. אבל סולידריות זה דבר חשוב, אז הלכתי לכינוס, ואני שמח שהלכתי ואני אשמח אם ההתארגנות תגדל ותשגשג גם אם הישגה היחיד יהיה בסופו של דבר הגדלת הסולידריות.
ובכל זאת, מובן לי היטב שאם אבחר להישאר במקצוע הזה, הרי שבעוד עשר שנים או פחות, כשאהיה בסביבות גיל 40, וכבר אהיה יקר מדי באופן משמעותי למערכת, הביטחון התעסוקתי השברירי שלי יתנפץ אל קרקע המציאות. את השברים יאסוף איזה בחור אחד, כשרוני, חרוץ ונמרץ, כנראה גם בלי ילדים, שיידע לעשות את העבודה שלי טוב ממני, ובשליש מהמשכורת. אין לי שום ספק שזו התחזית לגבי. אני לא מוצא סימנים רבים שמעידים אחרת. זה לא קשור בכלל לעיתון הספציפי שאני עובד בו, ומרגיש בו מצוין ונהנה ממה שהוא מציע לי, במישורים רבים. זה קשור לענף בכללותו, והוא אינו מבשר טובות.

3.
וכאן ילדוש נכנס לתמונה, וכל אח או אחות פוטנציאליים שלו. אבא שלו אמור לפרנס אותו, לדאוג לכל צרכיו. איך אבא שלו יעשה את זה בגיל 40 כשיוחלף? האם לא עדיף לילדוש שאבא שלו יתחיל לתכנן את האקזיט כבר עכשיו? האם לא עדיף לילדוש שכבר עתה אבא שלו יחליף מקצוע, למקום שבו העתיד התעסוקתי יציב יותר, גם אם מכניס פחות?
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, והחיים הם הימור אחד גדול בכל מקרה. וממילא, אין לי מושג מה עוד אני יודע לעשות מלבד מה שאני עושה. וממילא בשוק העבודה הישראלי המודרני, לפחות במגזר הפרטי, אין ביטחון תעסוקתי בשום מקום. כולנו עלים נידפים ברוח, ניתנים לקימוט והשלכה לסל האשפה בהבל פה של מישהו. קיומנו המקצועי הוא בגדר הטעות הסטטיסטית שיכולה להתהפך על ראשנו בכל עת. פלא שאני מפחד לקחת משכנתא ל-25 שנה.

4.
תוך כדי כתיבה נזכרתי שפעם כבר כתבתי דברים דומים, שאפילו התפרסמו ברבים, הנה כך:

אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.
אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.
אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ־6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.
וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב־2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

סליחה על הבעבוע. פשוט אפקט ליבק רובץ לי על הנשמה מאז יום שישי והייתי חייב לשתף בזה מישהו.
לילה טוב.

נתניהו, האביב הישראלי בפתח

4 סיבות מדוע ל-2012 יש פוטנציאל נפיץ להפוך לשנת שינוי
(היה בעיתון)

1.
כי דיוני התקציב יתחילו בחודש אפריל, ואין מי שיפספס את ההזדמנות הזו לגרוף הון פוליטי. ככל שהחודשים יחלפו, הדיונים האלה יהפכו לפומביים יותר וקולניים יותר. ככל שהשבועות יתקדמו, הדרישות התקציביות של חברות הקואליציה השונות לכינון "צדק חברתי" יצטברו, והמספרים שיעופו בחלל האוויר יגיעו למיליארדים.

המציאות, כרגיל, תהיה במקום אחר. בזמן שהשרים יעמידו פנים שהם עסוקים בשינוי סדרי העדיפויות, פקידי האוצר יגחכו בשקט. הם יודעים היטב שגודל מגרש המשחקים התקציבי שעומד לרשות השרים הוא זניח, אם בכלל.
בצמרת האוצר מכנים זאת "התקציב הגמיש". זהו חלק התקציב שאינו משועבד לטובת תשלום משכורות, עמידה בהתחייבויות קודמות וכדומה, והוא מסתכם במשהו כמו 20 מיליארד שקל, פלוס מינוס. בשנת 2012 עומד תקציב המדינה, כולל תקציב הפיתוח, על 398 מיליארד שקל. מה שאומר שמרחב הגמישות של הפוליטיקאים לשנות את סדרי העדיפויות מסתכם לכל היותר ב־5%. זהו.

על חמשת האחוזים הבודדים האלה אפשר לנהל מלחמת חורמה, ואין סיבה לאפשר לפוליטיקאים ליצור מראית עין כאילו שהם עושים זאת, משום שהם הישראלים הישנים. השיטה שלהם כשלה.

הצעד היחיד שהוכיח את עצמו עד כה היה היציאה לרחובות. למעשה, בשבוע שעבר נתניהו עצמו העניק את האישור לכך שהוא מבין רק כוח, כשגרם לממשלה לאשר קיצוצים לטובת מימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4. אילולא התיישבו 14 איש בקצה שדרות רוטשילד ביולי אשתקד, ולולא הצטרפו אליהם 400 אלף איש למאבק, נתניהו לא היה משנה ולו פסיק ממדיניות הקטנת השירותים הממשלתיים שאותה שכלל בנחישות מאז היה שר אוצר.

משום כך, כשיתחילו דיוני התקציב לשנים 2013–2014, שהם למעשה הדיונים על קביעת סדר העדיפויות של המדינה, יש לציבור לפחות 400 אלף סיבות לחזור ולצעוק שהעם דורש צדק חברתי.

2.
כי נתוני המאקרו יהפכו לגרועים יותר, והנטל על מעמד הביניים יהפוך לכבד יותר. הנה כמה דוגמאות. על פי תחזיות שונות, שיעור האבטלה השנה צפוי לעלות ל־6.8%. על פי נתוני הלמ"ס, שמתפרסמים באיחור אחרי המגמות הכלכליות בשטח, האבטלה עדיין יורדת. נכון לרבעון השלישי של 2011, שיעור האבטלה עמד על 5.5%. במילים אחרות, אם התחזיות השחורות יתממשו, המשמעות היא תוספת של 40 אלף איש למעגל האבטלה. אלה יהיו האנשים שההבטחות של נתניהו ושל שטייניץ לא שוות עבורם דבר. פוטנציאל התסיסה החברתית של ההרעה הזו במשק גדול מאוד.

מלבד זאת, בעיית מחירי הדיור לא נעלמה לשום מקום. רצף הצעדים הממשלתיים בשנה האחרונה הביא לכך שהקבלנים הפסיקו את הבנייה, משום שהם מבינים שהמחירים עלולים לרדת. במקביל, דרישות בנק ישראל גרמו לבנקים לעצור את המימון שהם נותנים לקבלנים. במילים אחרות, צד ההיצע נעצר. מנגד, הביקוש לא נעלם – קל וחומר על רקע הורדת הריבית – וגדל כרגיל. הציבור הישראלי עדיין מחפש ברובו דירות 4 חדרים, רצוי באזור המרכז.

התוצאה היא אחת: גם אם בשטח רואים קיפאון בענף, ואולי ירידה שולית, מתישהו בעתיד הלא רחוק המחירים יחזרו לעלות. אם כבר היום הזמן הדרוש לרכישת דירה בישראל הוא 7.7 שנים, הייאוש של הזוגות הצעירים ושל מעמד הביניים הולך להעמיק. הייאוש הזה, סופו להתפרץ.

ואם אלה לא מספיקים, גם יוקר המחיה לא נעלם. העלאת תעריפי החשמל על ידי הממשלה בשיעור מצטבר של 25% בתוך פחות משנה, חלק גדול מזה בתקופה של שיא צריכת החשמל, שוחקת את ההכנסה של מעמד הביניים. כך גם העלאת תעריפי הארנונה בתחילת השנה, שצפויים להתעדכן שוב לקראת האביב. וגם הנדנדה במחירי הדלק מורטת את עצביו של הציבור הישראלי: חרם נפט על איראן עלול להביא לנסיקת מחיר הדלק, שכבר עתה עומד על 7.23 אגורות לליטר בתדלוק עצמי. ואלה רק הדברים שמושפעים ישירות בידי הממשלה. עוד לא הזכרנו את עלויות גידול הילדים ואת התחרותיות הנמוכה בשוק שמקפיצה את מוצרי המזון, שוחקת את הפנסיה בדמי הניהול ומייקרת את עלויות הבנייה. בשורה התחתונה, החיים רק יהפכו יקרים יותר ב־2012, לא להפך.

3.
כי טבלאות שכר הבכירים יתפרסמו בסוף חודש מרץ הקרוב, ויחשפו עד כמה הפערים החברתיים התרחבו גם בשנה החולפת, דווקא בזמן שהזעקה של מעמד הביניים הגיעה לשיא. איך בזמן שמאות אנשים הקימו אוהלים ברחבי ישראל, מנכ"לים ובכירים של החברות הגדולות במשק לקחו לעצמם שכר שגבוה במאות אחוזים מהשכר הממוצע בחברה שאותה הם מנהלים, באין מפריע.

יש שיראו בתיאור הדברים הזה צרות עין, רדיפת עשירים, פגיעה ביכולת לעשות עסקים. סיכוי גבוה שכך בדיוק סבור ראש הממשלה, שכן הוא הצליח לעכב עד כה את הצעדים להגבלת שכר הבכירים במשך כמעט שנתיים, שמתוכן במשך כמעט שנה נמנע מלהצביע בממשלה על אישור המלצות ועדת נאמן להגבלת שכר הבכירים, ועדה שאותה מינה בעצמו.

דווקא דפוס ההתנהגות השקוף של נתניהו מסגיר את העובדה שמדובר בנושא עקרוני שאסור להרפות ממנו. אילו היה מדובר בנושא שאפשר היה לפתור בעוד כמה מאות מיליונים להרגעת מפלגה חרדית זו או אחרת, או סקטור כזה או אחר, נתניהו כבר מזמן היה פועל, ומוציא כמה הודעות לתקשורת.

אלא ששכר הבכירים הוא לא עניין תקציבי, ולנתניהו אין שום פתרון קל לשלוף מהשרוול. לכן, למרות הקופון הציבורי שהוא יכול לגזור, נתניהו אינו מצליח להפוך את עורו. הוא אינו יכול לצאת נגד השוק החופשי, זה שמתגמל את המנהלים הבכירים בנדיבות. הוא אינו מסוגל לעמוד מול היד הנעלמה ולומר לה די. זה גדול ממנו, זה מעבר לכוחותיו. לכן הוא גורר את העניין במשך יותר מתשעים שבועות. באביב הזה, כשנושא שכר הבכירים יחזור לכותרות, הביקורת הציבורית תהיה מופנית כלפי מי שהיה בכוחו להקטין את הפערים, אבל העדיף לתת להם לגדול.

4.
כי מתחת לפני השטח כוחות המחאה עוד ממשיכים לעבוד, להכין את התשתית לגל הבא. במתואם או שלא, הזרמים השונים של המחאה החברתית מקיימים בימים אלה הכנות אחרונות לקראת הגברת האינטנסיביות של פעילות השטח שלהם, כל אחד באפיק אחר.

עיקר הפעילות הזו תתמקד בהפצת מידע כלכלי־חברתי ברחבי ישראל באופן בלתי אמצעי וניפוץ מיתוסים כלכליים שמפזר ראש הממשלה. המטרה היא לצרף את הציבור, ולו באופן רעיוני, לטובת החתירה לשינוי. מי שסבור שהאנשים שמנהלים את פעילות השטח הזו נמאסו מזמן וצריכים להתבגר, שוכח את האדרנלין ששטף מאות אלפים בקיץ האחרון כשהם הבינו שהם לא לבד. מי שסבור שהאנשים שמנסים לשנות צריכים למצוא לעצמם עבודה ולעזוב אותנו לנפשנו, סתם מרכין את ראשו בפני השיטה ונותן לה לדרוך עליו בדרכה לניצחון. מי שחושב שממילא כל קריאה לשינוי נדונה לכישלון, שייזכר שהציבור הישראלי כבר קטף הישגים השנה: הפחתת המסים הבלתי צודקת ומגדילת הפערים של נתניהו הופסקה על אפו וחמתו, העלאת המסים על הדלק בוטלה, נמצא כסף למימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4, ועוד שורה של שינויים מבניים יצאו לדרך ואולי יבשילו להישגים בעתיד. במילים אחרות, הציבור הישראלי הוכיח השנה שאפשר, ולכן אין סיבה לחזור ולהאמין אחרת.

זרמי המחאה האלה, שכאמור מכינים את תשתית ההתגייסות ליום פקודה, עשויים להרים את ראשם מחדש עם בוא האביב. הטמפרטורות יעלו, תלמידי הגן יזמרו על יציאה מעבדות לחירות, ועונת המלפפונים בתקשורת תחזור. הקרקע תהיה מוכנה לגל נוסף. הפעם יש סיכוי שזה ייגמר בבחירות.