השיטה ניצחה, השיטה תמיד מנצחת

(אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, נתתי לפוזי לקרוא. היא סיימה, הרימה גבה והמשיכה הלאה. אז החלטתי שזה לא מספיק טוב לעיתון. קריאה נעימה)

1. מנואל
על מה חשב פרופ' מנואל טרכטנברג כשישב בגפו בחדר העבודה שלו לפני שמונה שבועות וליטש ליטושים אחרונים את סעיפי המלצות הוועדה לשינוי כיוון כלכלי-חברתי? האם שמע באוזניו את משק כנפי ההיסטוריה? או שמא דמיין את תגובות הפוליטיקאים? האם חשב שהציבור הישראלי עבר שינוי תודעתי כה עמוק שאין מנוס משינוי דומה בשיטה עצמה? האם חשב שאחרי שיגיש את המלצותיו לראש הממשלה, יקרא זה האחרון לאהוד ברק, לאלי ישי, למשה גפני. האם דמיין כיצד נתניהו ידפוק על השולחן ויכריז בפניהם, בפרץ מנהיגות שכמותו לא ידע, שזהו זה – עד כאן. הציבור נקעה נפשו, הגיעה העת לשינוי, והגיע הזמן שיפנימו זאת כמותו. וכשחשב כל זאת, האם הפרופסור חייך בינו לבין עצמו בסיפוק?

2. אהוד
על מה חשב אהוד ברק כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'זה לא מספיק, צריך להגדיל את מסגרת התקציב. צריך לתת יותר לציבור הישראלי'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שרוצים ליצור מדרגת מס נוספת לעשירים. אין סיבה שלא אתן כתף למאמץ הלאומי'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לקיצוץ בתקציב הביטחון היא המלצה ראויה מאין כמותה. פייר, אם הייתי חושב על זה בעצמי, הייתי מציע את זה לראש הממשלה כבר מזמן'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על הספה, הרים את הרגליים על שולחן העץ, הדליק את הטלוויזיה ואז נזכר בצער שלא הביא משהו קר לשתות מהמטבח.

3. אלי
על מה חשב אלי ישי כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'הנה, סוף כל סוף מישהו שם לב שאם הציבור החרדי היה נושא יותר בנטל, לכולם היה קל יותר, ואיכות החיים של החרדים עצמם היתה משתפרת. כבוד למנואל'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שמישהו מציע לחתוך את הקצבאות בהדרגה לתלמידי הישיבות. באמת אין סיבה שכולם ימשיכו ללימודים תורניים גבוהים. בתכל'ס לא כולם עילויים גדולים'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לתת לחרדים פטור מהשירות הצבאי ובכך לאפשר להם להצטרף לשוק העבודה היא המלצה גאונית. לו הייתי מבין זאת בעצמי, כבר הייתי מאשר אותה בממשלה לפני חודשים במקום לאיים במשבר קואליציוני'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על השולחן, שלח יד לסדר את הכיפה על הראש, הוציא מהמגירה את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ואז נזכר בצער ששכח לצלצל לעו"ד אסף פוזנר לבדוק אם שמע משהו חדש.

4. בנימין
על מה חשב בנימין נתניהו כשמינה את ועדת טרכטנברג? על מה חשב נתניהו כשקיבל לידיו את המלצות הוועדה שבעה שבועות לאחר מכן? על מה חשב ראש הממשלה ב-8 השבועות שחלפו מאז? האם חשב 'אסור לי לאשר את ההמלצות בממשלה בפזיזות. זה עניין רציני, קיומי, אחראי. אני חייב לגלות מנהיגות, שליחות, אחריות. זהו רגע דרמטי, מכונן, היסטורי. חבל לתת לו לחלוף. כדאי למשוך אותו לנצח'. על מה חשב ראש הממשלה כשהבטיח לאשר את הדו"ח במקשה אחת, ומיד לאחר מכן פיצל אותו לרסיסים קטנטנים, נוחים למסמוס, לקרקוס, לפספוס. האם חשב לעצמו 'הכי טוב ככה. זה הכי דמוקרטי. ככה כל אחד יוכל להוציא משהו מהדו"ח ולשים בצד. למען עתיד ילדינו, למען ביטחון נכדינו, למען המחאה של נינינו". ואולי סתם הניח את ההמלצות על שולחן הגינה, לגם מן הלימונדה, ואז אחז בחזרה בביוגרפיה של הרצל, סידר את משקפיו על חוטמו, ומיד שקע בתנומה עמוקה ושלווה.

5. ישראל
על מה חשבנו כשנטענו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הערים. על מה חשבנו כשיצאנו שבת אחרי שבת לכיכרות ודרשנו בצעקות צדק חברתי. האם חשבנו 'זהו, עכשיו בטוח משהו יקרה. לא יכול להיות שהם יתעלמו מכל כך הרבה מאיתנו'. ואולי חשבנו לעצמנו, 'יחד יש לנו כוח שאי אפשר לעצור. זהו, שינינו את התודעה, נשנה גם את המציאות, נראה מי יתעסק איתנו עכשיו'. ואולי הרהרנו, 'מעניין אם השארנו את הגז פתוח'.
על מה אנחנו חושבים עכשיו, כשאנחנו לא יוצאים לרחובות? על מה אנחנו חושבים היום, אחרי שראינו, אחרי שידענו טעמה של תקווה. האם אנחנו חושבים, 'הכי רחוק שהצלחנו להגיע הוא הקמת ועדה עם כוונות טובות והמלצות לא מזיקות שאפילו אותן אין סיכוי לממש. אולי כדאי שנקפל את הציפיות בחזרה לקופסה, ונרכין את הראש בפני השיטה'. האם אנחנו חושבים, 'אי אפשר לנצח את השיטה, מוטב להיכנע לה. מוטב לא לצפות, ולא להתאכזב. לחזור לקיום כנוע תחת פקידים אטומים מדי, אנשי עסקים חופשיים מדי ופוליטיקאים עלובים למדי'.
ואולי אנחנו סתם מחכים לאיזו ילדה חדשה – איילה, שירה או אביגיל – שתסחף אותנו אחריה ותיקח אותנו שוב אל הרחובות. שתהיה לנו עמוד העשן לפני המחנה, כי לבד אנחנו לא מצליחים להקים את עצמנו מהספה אחרי עוד יום עבודה ארוך, כשהילדים סוף כל סוף הלכו לישון, ואוטוטו חוזר האח הגדול לחיינו.

6. אלון
על מה יחשוב הבן שלי בעוד שלושים שנה, כשיבין שאבא שלו לא עשה את הכל בשביל להבטיח לו עתיד ראוי. האם ידון אותי לכף חובה? האם יחשוב 'זה לא תמיד היה ביכולתך, אבא. אבל היה קיץ אחד, כשעוד הייתי תינוק קטן, שלרגע הכוח עבר מהמעטים בחזרה לרשות הרבים. אז, ברגע ההוא אבא, נחלת את הכישלון החרוץ ביותר שלך. אז, כשהציבור חזר להיות הריבון על חייו, לא הצלחת להכניע את השיטה. יכולת לשנות את העתיד שלי, אבא, אבל לא היית מוכן לעשות בשביל זה את הכל. השתכרת מהר מדי מהכוח שלך, האמנת יותר מדי שבלי שינוי של השיטה הפוליטית תוכל להשפיע על משהו, נרדמת מוקדם מדי בשמירה כשניסית לחזור לחיים שלך בתקווה שהאפקט של הקיץ יעשה את שלו, ולבסוף נתת לשיטה לנצח.

לפוזי

1.
ספטמבר, 2001. לילה. אוגדת איו"ש מתנמנמת. המסדרון הארוך של הבניין המנדטורי ריק. פלורסנטים מהבהבים בתקרה זמזום עצל. ואז, הדלת הראשית לבניין נפתחת. ואת צועדת פנימה, ללובי. פונה שמאלה, וכעבור רגע אנחנו ניצבים זו מול זה.

2.
אני כבר לא זוכר את כל השבילים שפסענו בהם יחד. את המקומות שביקרנו בהם, את הדברים שעשינו. את הבגדים שקנינו, את כדורי הגלידה שחיסלנו, את הקירות שצבענו, את הרגעים שאהבנו. עשר שנים הן המון זמן אהובתי, והזכרון האנושי הוא ספוג מחורר.
אבל הנפש, הגוף, זוכרים את הכל גם אם אני איני זוכר. שהרי הגוף כבר קיבל איזו עווית, איזו עקמת, בצורה שמשלימה את צורתך. והנפש כבר חוותה איזו סטייה, איזו תפנית, והשתרגה כמו צמח מטפס על כתליך.

3.
פעם, עוד לפני שהכרנו, אני זוכר שישבתי איזה בוקר על יד שולחן הכתיבה בדירה שאבא שלי גר בה אז. הייתי בצבא, עם אישה אחרת, וחיכיתי למשהו. הסתובבתי קצת לבדי בין החדרים, ואז התיישבתי לכתוב כמה מלים על פתק. כתבתי משהו על כך שדירה סטרילית כל כך, רהיטים נקיים כל כך, חדשים כל כך, מעידים על קיום שאין בו חיים.
בסופו של יום, החיים הם פסיפס של כתמים. של אוכל, של הפרשות מצחינות, של דם, של סיגריות, של קיא, של זיעה. הבגדים שלנו, הדירה שלנו, האוטו, התיקים, הרצפה, התקרה, הכל כבר מלא כתמים וסימנים. ואין דבר שמשמח אותי יותר מאלה מדי בוקר, מאשר הכתמים האלה. כי אני יודע שאנחנו חיים, ושחיינו המשותפים שבנינו יחד מתעשרים עוד ועוד.

4.
הטקסט הזה רחוק מלהיות טקסט טוב, או אחד הטובים שכתבתי. ככה זה כשאתה מפנה את מעיין המלים שפועם בך למעוזות סתמיים כמו ריכוזיות ומצוקת הדיור – הטוב שבך מתייבש. וגם עוד לא אמרתי שום דבר על ילדוש, ועל האושר שמתפרץ בי בגלים חזיריים כמעט כשאני רואה אותך מטפלת בו, ומשחקת איתו, ורוקדת איתו, ומצחיקה אותו, ואוהבת אותו. והוא אותך. והוא אותנו. ולא הרחבתי על כמה שאנחנו שונים, עשר שנים אחרי, וכמה שעוד נהיה שונים בעוד עשר שנים. וממילא, המלים אינן יכולות להכיל את מה שיש בינינו.

5.
גם הרווחים שבין המלים אינם יכולים.

6.
מזל טוב אהובה שלי. אני אוהב אותך בכל נימי נפשי. את האחת והיחידה בשבילי. אור יומי, אם בני, משוש חיי.

נ.ב
מצטער שאני חוזר גם הלילה כל כך מאוחר. בתור פיצוי, הנה שיר במתנה ליומולדת:

מעגל

1. אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.

אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.

אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ-6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.

וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב-2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

2. כדי להגיע להבנה הזו, שהבעיה של מעמד הביניים עמוקה ויסודית הרבה מעבר למצוקת הדיור, אנחנו צריכים לעבור תהליך עמוק ויסודי של התפשטות. של קילוף שכבות. השכבה הראשונה היא שכבת המיקום. אנחנו רוצים לגור במקום שטוב לנו. לא רחוק מדי מהמשפחה, לא רחוק מדי מהעבודה. במקום שיש בו חינוך טוב לילדינו. במקום שיש בו חיי תרבות מתאימים לנו.

זה שבע שנים אני חי בירושלים. בשנתיים האחרונות אני עובד בתל אביב. אני עושה זאת כי המדינה, או השוק החופשי, או השד יודע מי, לא יודעים לאפשר לי מספיק מקומות תעסוקה בעיר מגוריי. אי לכך, יוצא שאני ממלא את מכל הדלק פעמיים בשבוע. אני עושה זאת כי המדינה לא דאגה לתשתיות תחבורה מתאימות. רכבת מהירה בין תל אביב לעיר הבירה של מדינת ישראל היא דבר יקר, ולפי אומדני האוצר לא בטוח שתחזיר את ההשקעה. אז לא עושים. גוררים רגליים. מעכבים תקציבים. מתעכבים. בינתיים, שייסעו העובדים ברכב הפרטי שלהם, יפקקו את הכבישים, יזהמו את האוויר, אבל העיקר שימלאו דלק וישלמו מס. הרבה מס.

ובשביל לשלם מס צריך לעבוד. הרבה. שני ההורים. ובשביל לעבוד צריך למצוא סידור לילד. אבל המדינה לא דאגה לנו לפתרון לגידול הילדים במחיר שפוי. ההקרבה העצומה שכל הורה חש על בשרו מדי בוקר כשהוא מפקיד את הילד במשפחתון או בגן הפרטי כנראה לא נספרת על ידי המדינה. כנראה לא מכומתת בספרי התקציב. אז לא משתלם למדינה להקים מסגרות במחיר נורמלי לפעוטות. אז אנחנו משלמים. הרבה. בקרוב נשלם אפילו יותר.
ואלה רק השכבות המיידיות: תעסוקה, תחבורה, גידול ילדים. כל זה עוד מבלי שנגענו בשירותי החינוך, הבריאות, התרבות. כל זה עוד לפני שנגענו במרקם השכונתי, בתופעות של התחרדות ושל התנחלות. כל זה רק ברמה הבסיסית ביותר בסולם הצרכים של מאסלו.

3. סיפוק הצרכים הבסיסיים האלה עולה הרבה מאוד כסף, אם בגלל אזלת היד המכוונת של המדינה ואם בגלל רמת התחרותיות הנמוכה בענפים שונים במשק. כך או כך, התוצאה היא אחת: אנחנו נדרשים לשלם המון, מדי חודש, על סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. וגם לזה תוצאה אחת: אנחנו נדרשים לעבוד הרבה. המון.

אם מסתכלים על נתוני ה-OECD שהתפרסמו לאחרונה, ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף בין 34 מדינות הארגון במדד האיזון בין העבודה לפנאי (work life balalnce). הסיבה לכך זוהרת כשמש: אנחנו עובדים יותר ביחס לאזרחי המדינות האחרות ולכן מקדישים פחות זמן פנוי למשפחות שלנו ולעצמנו. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו אוהבים לעבוד יותר מבני עמים אחרים. אנחנו עושים זאת כי המדינה לא מספקת לנו מספיק שירותים, כי המחירים גבוהים, וכי אנחנו נדרשים לפרנס חלק גדול מדי באוכלוסייה שאינו עובד.

לכן, כשראש הממשלה ושר האוצר מתגאים בשיעור האבטלה הנמוך בישראל – והוא אכן נמוך – יש לנתון הזה גם פנים אחרות. מלבד העובדה שהוא אינו משקף מהימנה חוליים קשים בשוק העבודה הישראלי, הוא מזניח את העובדה שלמרות שאנחנו עובדים קשה, והרבה מדי, אנחנו לא זוכים לביטחון תעסוקתי. כל יום הוא יום חדש. בכל יום הקריירה שלנו יכולה להגיע לקצה. בכל רגע יכולה החברה להיסגר, או שמישהו יחליף אותנו. זו חרדה תמידית שאנחנו חיים תחתיה. בתעשייה, בהייטק, בעיתונות. אפילו במגזר הציבורי, למעט בגופים שבהם ועד העובדים נהנה מכוח רודני כמעט.

החרדה הזו מכניסה אותנו לדיכאון או ללחץ, ואת אלה אנחנו מצליחים להדחיק בשעות ארוכות מדי של עבודה. בדרך, אנחנו מצמצמים עד למינימום את היכולת שלנו לראות או להבין את התהליכים הכלכליים והחברתיים שמניעים את המכונה הזו. ובכך, כמה עצוב, מעגל האבסורד הושלם.

4. לכן אין שום צ'אנס שבעולם שתוכנית דיור כלשהי – ולו המבריקה ביותר בעולם – תעזור למעמד הביניים. חינכו אותנו שנלמד, ונעבוד, ונצליח. אבל זה היה שקר. או שהמציאות השתנתה. כי לא משנה כמה אנחנו משכילים וכמה קשה נעבוד, ואפילו אם נצליח לחסוך פרוטה לפרוטה, לעולם מחירי הדיור ימשיכו להתרחק מהיקף חסכונותינו בקצב גבוה בהרבה מקצב החיסכון עצמו. את זה ראש הממשלה, ודאי שר האוצר שלו, לא מבין, או לא מעוניין להבין.

זו הסיבה שיהיה עצוב מאוד אם גל המחאה הנוכחי יסתיים ללא אפקט פוליטי רב עוצמה. אין מדובר רק בהקדמת הבחירות. ממילא קשה לראות גורם בממשלה שיש לו אינטרס בהקדמת הבחירות, ולכן הן לא יוקדמו. מדובר בחריש עמוק, מחשבתי ומעשי. מדובר בשינוי סדר העדיפויות הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה, שהוא הכלי החשוב ביותר שקיים בידי הממשלה בשביל לשרת את אזרחיה.

בשביל לשנות באמת את סדרי העדיפויות במדינה צריכים כולם להבין שהשיטה הנוכחית לא יכולה להמשיך ולקיים את עצמה לאורך זמן. הסיפור הזה כבר סופר הרבה יותר מפעם אחת, אבל אולי סוף סוף הוא יחלחל אל התודעה: יש מספיק כסף בקופה הציבורית אבל הוא מושקע בחוסר יעילות משווע (תחום החינוך או הבריאות) או שהוא מופנה ליעדים פוליטיים למהדרין (מפעל ההתנחלויות) או למגזרים בלתי יצרניים (התמיכה במערך התורני) או שהמדינה פשוט מתנערת מאזרחיה (בשירותי רווחה שהיא מעבירה לאחריות המגזר השלישי). המספרים האלה מסתכמים בעשרות מיליארדים מדי שנה.

אחוזים בודדים מהסכומים האלה, לו היו מושקעים ביעילות ובמקומות הנכונים, היו מאפשרים לנו לספק את צרכינו מבלי שנעבוד כל כך הרבה לשם כך. ואפילו לא היה אכפת לנו לשלם מסים.

שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

(הופיע בעיתון, 27.7.2011)

על הספה האדומה בסלון

אלוני, אתה יודע איך קוראים לראש הממשלה שלנו?

אלוני, לראש הממשלה שלנו קוראים ביבי.
פיפי.
לא, ביבי.
פיפי!
לא אלוני, ביבי. זה כמו פיפי של ערבים.

(דברים שלימדתי את אלון, שנה וחמישה חודשים)

מלים

1.
לו הייתי נערה מתבגרת הייתי בוכה על כל שאפאחד אינו מבין אותי. אבל אינני נערה מתבגרת, וממילא אפאחד לא מבין אפאחד.

2.
יש בקרים שאני חושב על מפרצת. מפרצת במוח. אני מדמיין בבהירות כיצד אני יושב בישיבה, סביבי אנשים מדברים על דברים פחות חשובים, ואז פתאום הכל מתערפל ואני נופל לרצפה. ראשי נחבט במרצפות ודם סמיך נוזל לי מהאף. בשבריר השנייה הראשון כולם עדיין המומים. זה שדיבר אחרון משתתק. דממה.
ואז מישהי צועקת, ומישהו אחר מתחיל לגמגם. ועוד מספר שניות חולפות ומישהו בעל תושיה מזמין אמבולנס. אבל זה כבר לא משנה. לא לי, בכל אופן. אני כבר עם המפרצת. ומפרצת במוח על הבוקר זה סימן די מובהק לזה שהולך להיות לך יום לא משהו.

3.
אני לא מאד אוהב את מי שגדלתי להיות. אדם חמור סבר, חמוץ נפש, קמוט גבות ומצח, קפוץ חלחולת. לא זה האיש שרציתי להיות. ואולי מעולם לא ידעתי מי ארצה להיות.

4.
אני צריך שתצעק עלי. אני צריך לשבת לפניך, בפניך, בגבי אליך, ושתצעק עלי. אתה תשפיל אותי, ואני אהיה דמות חנוך-לוינית כפופה, מגובנת, שעירה, מוכת קלקול קיבה. אתה תצעק עלי. תגדף אותי. תתיז עלי רסיסי רוק. אתה תגער בי ותורה לי ותנזוף בי ותוכיח אותי. אתה תחבוט בי ואני אפול עם הכיסא לרצפה. ואתה לא תצטער. וגם לא אני. במרחק אולי יתנגנו צלילי פסנתר.

5.
סרט מקרי שראיתי בטלוויזיה, משהו על ניו יורק, היה בדיוק במקום פתאום. אלה היו הניואנסים כנראה. הוא הצליח ללכוד את הבדידות האנושית, האוניברסלית, באופן מזהיר. כמו טיפת ענבר גדולה שנקרשה סביב עכביש מקרי.

6.
לפני הרבה שנים, לפני כמעט מחצית מחיי, כתבתי סיפור קצר. זה היה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי. אני לא זוכר בדיוק על מה הוא היה. אני רק זוכר שהיה שם תיאור מפורט, אולי נוגע ללב, אולי סתמי, מי יודע, של אדם שבנה את ביתו ממלים. מלים כמו ״חלון״, ״דלת״, ״ארובה״ וגם ״נברשת״. אבל זה לא ממש משנה. הסיפור ההוא מזמן כבר הלך לאיבוד, וכך גם האיש שכתב אותו.