לפוזי

לזו שאהבה נפשי, אי שם בדרך להודו הרחוקה:

הערב, כשעמדנו שם בשדה התעופה, רוחי נדדה בזמן שמונה ומשהו שנים לאחור, לשדה התעופה ברחאס על ידי מדריד. גם אז עמדנו נבוכים משהו, זה מול זו, צעירים ונמרצים בהרבה, בלב שדה תעופה הומה, ונאלצנו להיפרד.
אני זוכר איך ניסיתי לשחק אותה אדיש. קול. קר רוח.
זובי. ברגע האמת נשברתי ובכיתי כמו ילדה. כשהלכת. כשנעלמת בין נחילי האדם. בדרכי חזרה אל המטרו. לאורך כל הנסיעה בחזרה לעיר. לגובה כל גרם המדרגות שהוביל לדירה. במשך כל השבועות שחלפו עד שחזרתי ארצה. הדמעות לא הפסיקו.

שם, במדריד, בבדידותי בדירה ההיא שעד לאותו רגע היתה שלנו ופתאום היתה רק שלי מבלי שארצה בכך, הבנתי שאת חייבת להיות אשתי. איך אפשר שלא. את בשר מבשרי, את אחוזה בנימי נשמתי. קיומך השתרג בשלי עד לאין מפריד.

הערב, אחרי שנעלמת מאחורי הזכוכית, חזרנו הביתה. צעדנו יד ביד – אלון ואני – בדרך הארוכה חזרה אל המכונית. כל הדרך הוא קשקש. אבא, הנה מדרגות קטנות. אבא, הנה חנות. אבא, הנה מכונה שמכניסים כרטיס. אבא, הנה האוטו. הלכנו יד ביד, ואני חשבתי עליך. ועליו. ועלינו. ועל כמה שאני אוהב אותך. ועל כמה שאני מברך את כל אותם רגעים, צירופי מקרים, צמתי החלטות שהובילו להחלטות אקראיות, עד שלבסוף פגשתי בך.

סעי לשלום אהובה שלי וחזרי בשלום. בלעדיך ריק הבית והלילה קר.

אפקט ליבק

1.
ביום שישי האחרון הלכתי לכנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש שהתקיים בתל אביב, וחטפתי את הדיכאון של החיים.

בסוף הכנס, אחרי שורה לא קצרה של עיתונאים שעלו ודיברו, עלה לבמה אדם מבוגר, נמוך, לבוש ברישול משהו. זה היה אלכס ליבק. באופן שנראה כמו ספונטני, ליבק פתח את סוגרי ליבו. בנאום אסוסיאטיבי וקצר מאוד, הוא חשף מספרים, סיפר שלאורך כל הקריירה שלו כצלם עיתונות – שזיכתה אותו בפרס ישראל – לא זכה לעבור משכורת חודשית של 10 אלף שקל ברוטו, ונתן עוד כמה מספרים מבהילים. ובעיקר, ליבק שימש בגופו מעין תחזית חיה למה שבסבירות גבוהה יהיה גם מנת חלקי בעוד עשור מהיום (אם להיות אופטימי, זה יכול לקרות הרבה קודם), אם אחליט להישאר במקצוע.

ליתר דיוק, הדברים הכנים של ליבק היו כל כך מבהילים, שממש הרגשתי כאילו מישהו הדליק איזה שלט מהבהב וקולני בתוך המוח שלי, שמאז לא חדל לצעוק עלי – אקזיט! תמצא דרך לאקזיט, ומהר!

2.
אני לא באמת חושב שההתאגדות החדשה יכולה, ולכן גם לא תצליח, לשנות את המצב הזו מיסודו. היא לא תהפוך את העתיד המקצועי שלי כעיתונאי למבטיח, או מובטח. שום דבר לא יצליח לעשות את זה בעולם שבו העיתונות היומית המודפסת נמצאת במגמת ירידה לטובת מדיות אחרות. זה לא הולך לקרות.
ההתארגנות הזו אולי – בדגש על אולי, ממש ממש בדגש על אולי – תצליח לשנות במשהו את שיטות ההעסקה הפסולות שיש שבענף הזה, שכגע הן בכל מקרה לא מנת חלקי, למזלי. המשכורות בכלכליסט הן גבוהות יחסית לענף, לפחות ככל הידוע לי, אם כי כולנו היינו שמחים להשתכר יותר, כי אנחנו באמת ובתמים עובדים קשה בשביל לייצר מוצר איכותי כל יום. אבל סולידריות זה דבר חשוב, אז הלכתי לכינוס, ואני שמח שהלכתי ואני אשמח אם ההתארגנות תגדל ותשגשג גם אם הישגה היחיד יהיה בסופו של דבר הגדלת הסולידריות.
ובכל זאת, מובן לי היטב שאם אבחר להישאר במקצוע הזה, הרי שבעוד עשר שנים או פחות, כשאהיה בסביבות גיל 40, וכבר אהיה יקר מדי באופן משמעותי למערכת, הביטחון התעסוקתי השברירי שלי יתנפץ אל קרקע המציאות. את השברים יאסוף איזה בחור אחד, כשרוני, חרוץ ונמרץ, כנראה גם בלי ילדים, שיידע לעשות את העבודה שלי טוב ממני, ובשליש מהמשכורת. אין לי שום ספק שזו התחזית לגבי. אני לא מוצא סימנים רבים שמעידים אחרת. זה לא קשור בכלל לעיתון הספציפי שאני עובד בו, ומרגיש בו מצוין ונהנה ממה שהוא מציע לי, במישורים רבים. זה קשור לענף בכללותו, והוא אינו מבשר טובות.

3.
וכאן ילדוש נכנס לתמונה, וכל אח או אחות פוטנציאליים שלו. אבא שלו אמור לפרנס אותו, לדאוג לכל צרכיו. איך אבא שלו יעשה את זה בגיל 40 כשיוחלף? האם לא עדיף לילדוש שאבא שלו יתחיל לתכנן את האקזיט כבר עכשיו? האם לא עדיף לילדוש שכבר עתה אבא שלו יחליף מקצוע, למקום שבו העתיד התעסוקתי יציב יותר, גם אם מכניס פחות?
אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, והחיים הם הימור אחד גדול בכל מקרה. וממילא, אין לי מושג מה עוד אני יודע לעשות מלבד מה שאני עושה. וממילא בשוק העבודה הישראלי המודרני, לפחות במגזר הפרטי, אין ביטחון תעסוקתי בשום מקום. כולנו עלים נידפים ברוח, ניתנים לקימוט והשלכה לסל האשפה בהבל פה של מישהו. קיומנו המקצועי הוא בגדר הטעות הסטטיסטית שיכולה להתהפך על ראשנו בכל עת. פלא שאני מפחד לקחת משכנתא ל-25 שנה.

4.
תוך כדי כתיבה נזכרתי שפעם כבר כתבתי דברים דומים, שאפילו התפרסמו ברבים, הנה כך:

אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.
אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.
אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ־6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.
וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב־2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

סליחה על הבעבוע. פשוט אפקט ליבק רובץ לי על הנשמה מאז יום שישי והייתי חייב לשתף בזה מישהו.
לילה טוב.

נתניהו, האביב הישראלי בפתח

4 סיבות מדוע ל-2012 יש פוטנציאל נפיץ להפוך לשנת שינוי
(היה בעיתון)

1.
כי דיוני התקציב יתחילו בחודש אפריל, ואין מי שיפספס את ההזדמנות הזו לגרוף הון פוליטי. ככל שהחודשים יחלפו, הדיונים האלה יהפכו לפומביים יותר וקולניים יותר. ככל שהשבועות יתקדמו, הדרישות התקציביות של חברות הקואליציה השונות לכינון "צדק חברתי" יצטברו, והמספרים שיעופו בחלל האוויר יגיעו למיליארדים.

המציאות, כרגיל, תהיה במקום אחר. בזמן שהשרים יעמידו פנים שהם עסוקים בשינוי סדרי העדיפויות, פקידי האוצר יגחכו בשקט. הם יודעים היטב שגודל מגרש המשחקים התקציבי שעומד לרשות השרים הוא זניח, אם בכלל.
בצמרת האוצר מכנים זאת "התקציב הגמיש". זהו חלק התקציב שאינו משועבד לטובת תשלום משכורות, עמידה בהתחייבויות קודמות וכדומה, והוא מסתכם במשהו כמו 20 מיליארד שקל, פלוס מינוס. בשנת 2012 עומד תקציב המדינה, כולל תקציב הפיתוח, על 398 מיליארד שקל. מה שאומר שמרחב הגמישות של הפוליטיקאים לשנות את סדרי העדיפויות מסתכם לכל היותר ב־5%. זהו.

על חמשת האחוזים הבודדים האלה אפשר לנהל מלחמת חורמה, ואין סיבה לאפשר לפוליטיקאים ליצור מראית עין כאילו שהם עושים זאת, משום שהם הישראלים הישנים. השיטה שלהם כשלה.

הצעד היחיד שהוכיח את עצמו עד כה היה היציאה לרחובות. למעשה, בשבוע שעבר נתניהו עצמו העניק את האישור לכך שהוא מבין רק כוח, כשגרם לממשלה לאשר קיצוצים לטובת מימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4. אילולא התיישבו 14 איש בקצה שדרות רוטשילד ביולי אשתקד, ולולא הצטרפו אליהם 400 אלף איש למאבק, נתניהו לא היה משנה ולו פסיק ממדיניות הקטנת השירותים הממשלתיים שאותה שכלל בנחישות מאז היה שר אוצר.

משום כך, כשיתחילו דיוני התקציב לשנים 2013–2014, שהם למעשה הדיונים על קביעת סדר העדיפויות של המדינה, יש לציבור לפחות 400 אלף סיבות לחזור ולצעוק שהעם דורש צדק חברתי.

2.
כי נתוני המאקרו יהפכו לגרועים יותר, והנטל על מעמד הביניים יהפוך לכבד יותר. הנה כמה דוגמאות. על פי תחזיות שונות, שיעור האבטלה השנה צפוי לעלות ל־6.8%. על פי נתוני הלמ"ס, שמתפרסמים באיחור אחרי המגמות הכלכליות בשטח, האבטלה עדיין יורדת. נכון לרבעון השלישי של 2011, שיעור האבטלה עמד על 5.5%. במילים אחרות, אם התחזיות השחורות יתממשו, המשמעות היא תוספת של 40 אלף איש למעגל האבטלה. אלה יהיו האנשים שההבטחות של נתניהו ושל שטייניץ לא שוות עבורם דבר. פוטנציאל התסיסה החברתית של ההרעה הזו במשק גדול מאוד.

מלבד זאת, בעיית מחירי הדיור לא נעלמה לשום מקום. רצף הצעדים הממשלתיים בשנה האחרונה הביא לכך שהקבלנים הפסיקו את הבנייה, משום שהם מבינים שהמחירים עלולים לרדת. במקביל, דרישות בנק ישראל גרמו לבנקים לעצור את המימון שהם נותנים לקבלנים. במילים אחרות, צד ההיצע נעצר. מנגד, הביקוש לא נעלם – קל וחומר על רקע הורדת הריבית – וגדל כרגיל. הציבור הישראלי עדיין מחפש ברובו דירות 4 חדרים, רצוי באזור המרכז.

התוצאה היא אחת: גם אם בשטח רואים קיפאון בענף, ואולי ירידה שולית, מתישהו בעתיד הלא רחוק המחירים יחזרו לעלות. אם כבר היום הזמן הדרוש לרכישת דירה בישראל הוא 7.7 שנים, הייאוש של הזוגות הצעירים ושל מעמד הביניים הולך להעמיק. הייאוש הזה, סופו להתפרץ.

ואם אלה לא מספיקים, גם יוקר המחיה לא נעלם. העלאת תעריפי החשמל על ידי הממשלה בשיעור מצטבר של 25% בתוך פחות משנה, חלק גדול מזה בתקופה של שיא צריכת החשמל, שוחקת את ההכנסה של מעמד הביניים. כך גם העלאת תעריפי הארנונה בתחילת השנה, שצפויים להתעדכן שוב לקראת האביב. וגם הנדנדה במחירי הדלק מורטת את עצביו של הציבור הישראלי: חרם נפט על איראן עלול להביא לנסיקת מחיר הדלק, שכבר עתה עומד על 7.23 אגורות לליטר בתדלוק עצמי. ואלה רק הדברים שמושפעים ישירות בידי הממשלה. עוד לא הזכרנו את עלויות גידול הילדים ואת התחרותיות הנמוכה בשוק שמקפיצה את מוצרי המזון, שוחקת את הפנסיה בדמי הניהול ומייקרת את עלויות הבנייה. בשורה התחתונה, החיים רק יהפכו יקרים יותר ב־2012, לא להפך.

3.
כי טבלאות שכר הבכירים יתפרסמו בסוף חודש מרץ הקרוב, ויחשפו עד כמה הפערים החברתיים התרחבו גם בשנה החולפת, דווקא בזמן שהזעקה של מעמד הביניים הגיעה לשיא. איך בזמן שמאות אנשים הקימו אוהלים ברחבי ישראל, מנכ"לים ובכירים של החברות הגדולות במשק לקחו לעצמם שכר שגבוה במאות אחוזים מהשכר הממוצע בחברה שאותה הם מנהלים, באין מפריע.

יש שיראו בתיאור הדברים הזה צרות עין, רדיפת עשירים, פגיעה ביכולת לעשות עסקים. סיכוי גבוה שכך בדיוק סבור ראש הממשלה, שכן הוא הצליח לעכב עד כה את הצעדים להגבלת שכר הבכירים במשך כמעט שנתיים, שמתוכן במשך כמעט שנה נמנע מלהצביע בממשלה על אישור המלצות ועדת נאמן להגבלת שכר הבכירים, ועדה שאותה מינה בעצמו.

דווקא דפוס ההתנהגות השקוף של נתניהו מסגיר את העובדה שמדובר בנושא עקרוני שאסור להרפות ממנו. אילו היה מדובר בנושא שאפשר היה לפתור בעוד כמה מאות מיליונים להרגעת מפלגה חרדית זו או אחרת, או סקטור כזה או אחר, נתניהו כבר מזמן היה פועל, ומוציא כמה הודעות לתקשורת.

אלא ששכר הבכירים הוא לא עניין תקציבי, ולנתניהו אין שום פתרון קל לשלוף מהשרוול. לכן, למרות הקופון הציבורי שהוא יכול לגזור, נתניהו אינו מצליח להפוך את עורו. הוא אינו יכול לצאת נגד השוק החופשי, זה שמתגמל את המנהלים הבכירים בנדיבות. הוא אינו מסוגל לעמוד מול היד הנעלמה ולומר לה די. זה גדול ממנו, זה מעבר לכוחותיו. לכן הוא גורר את העניין במשך יותר מתשעים שבועות. באביב הזה, כשנושא שכר הבכירים יחזור לכותרות, הביקורת הציבורית תהיה מופנית כלפי מי שהיה בכוחו להקטין את הפערים, אבל העדיף לתת להם לגדול.

4.
כי מתחת לפני השטח כוחות המחאה עוד ממשיכים לעבוד, להכין את התשתית לגל הבא. במתואם או שלא, הזרמים השונים של המחאה החברתית מקיימים בימים אלה הכנות אחרונות לקראת הגברת האינטנסיביות של פעילות השטח שלהם, כל אחד באפיק אחר.

עיקר הפעילות הזו תתמקד בהפצת מידע כלכלי־חברתי ברחבי ישראל באופן בלתי אמצעי וניפוץ מיתוסים כלכליים שמפזר ראש הממשלה. המטרה היא לצרף את הציבור, ולו באופן רעיוני, לטובת החתירה לשינוי. מי שסבור שהאנשים שמנהלים את פעילות השטח הזו נמאסו מזמן וצריכים להתבגר, שוכח את האדרנלין ששטף מאות אלפים בקיץ האחרון כשהם הבינו שהם לא לבד. מי שסבור שהאנשים שמנסים לשנות צריכים למצוא לעצמם עבודה ולעזוב אותנו לנפשנו, סתם מרכין את ראשו בפני השיטה ונותן לה לדרוך עליו בדרכה לניצחון. מי שחושב שממילא כל קריאה לשינוי נדונה לכישלון, שייזכר שהציבור הישראלי כבר קטף הישגים השנה: הפחתת המסים הבלתי צודקת ומגדילת הפערים של נתניהו הופסקה על אפו וחמתו, העלאת המסים על הדלק בוטלה, נמצא כסף למימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4, ועוד שורה של שינויים מבניים יצאו לדרך ואולי יבשילו להישגים בעתיד. במילים אחרות, הציבור הישראלי הוכיח השנה שאפשר, ולכן אין סיבה לחזור ולהאמין אחרת.

זרמי המחאה האלה, שכאמור מכינים את תשתית ההתגייסות ליום פקודה, עשויים להרים את ראשם מחדש עם בוא האביב. הטמפרטורות יעלו, תלמידי הגן יזמרו על יציאה מעבדות לחירות, ועונת המלפפונים בתקשורת תחזור. הקרקע תהיה מוכנה לגל נוסף. הפעם יש סיכוי שזה ייגמר בבחירות.

השיטה ניצחה, השיטה תמיד מנצחת

(אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, נתתי לפוזי לקרוא. היא סיימה, הרימה גבה והמשיכה הלאה. אז החלטתי שזה לא מספיק טוב לעיתון. קריאה נעימה)

1. מנואל
על מה חשב פרופ' מנואל טרכטנברג כשישב בגפו בחדר העבודה שלו לפני שמונה שבועות וליטש ליטושים אחרונים את סעיפי המלצות הוועדה לשינוי כיוון כלכלי-חברתי? האם שמע באוזניו את משק כנפי ההיסטוריה? או שמא דמיין את תגובות הפוליטיקאים? האם חשב שהציבור הישראלי עבר שינוי תודעתי כה עמוק שאין מנוס משינוי דומה בשיטה עצמה? האם חשב שאחרי שיגיש את המלצותיו לראש הממשלה, יקרא זה האחרון לאהוד ברק, לאלי ישי, למשה גפני. האם דמיין כיצד נתניהו ידפוק על השולחן ויכריז בפניהם, בפרץ מנהיגות שכמותו לא ידע, שזהו זה – עד כאן. הציבור נקעה נפשו, הגיעה העת לשינוי, והגיע הזמן שיפנימו זאת כמותו. וכשחשב כל זאת, האם הפרופסור חייך בינו לבין עצמו בסיפוק?

2. אהוד
על מה חשב אהוד ברק כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'זה לא מספיק, צריך להגדיל את מסגרת התקציב. צריך לתת יותר לציבור הישראלי'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שרוצים ליצור מדרגת מס נוספת לעשירים. אין סיבה שלא אתן כתף למאמץ הלאומי'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לקיצוץ בתקציב הביטחון היא המלצה ראויה מאין כמותה. פייר, אם הייתי חושב על זה בעצמי, הייתי מציע את זה לראש הממשלה כבר מזמן'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על הספה, הרים את הרגליים על שולחן העץ, הדליק את הטלוויזיה ואז נזכר בצער שלא הביא משהו קר לשתות מהמטבח.

3. אלי
על מה חשב אלי ישי כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'הנה, סוף כל סוף מישהו שם לב שאם הציבור החרדי היה נושא יותר בנטל, לכולם היה קל יותר, ואיכות החיים של החרדים עצמם היתה משתפרת. כבוד למנואל'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שמישהו מציע לחתוך את הקצבאות בהדרגה לתלמידי הישיבות. באמת אין סיבה שכולם ימשיכו ללימודים תורניים גבוהים. בתכל'ס לא כולם עילויים גדולים'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לתת לחרדים פטור מהשירות הצבאי ובכך לאפשר להם להצטרף לשוק העבודה היא המלצה גאונית. לו הייתי מבין זאת בעצמי, כבר הייתי מאשר אותה בממשלה לפני חודשים במקום לאיים במשבר קואליציוני'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על השולחן, שלח יד לסדר את הכיפה על הראש, הוציא מהמגירה את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ואז נזכר בצער ששכח לצלצל לעו"ד אסף פוזנר לבדוק אם שמע משהו חדש.

4. בנימין
על מה חשב בנימין נתניהו כשמינה את ועדת טרכטנברג? על מה חשב נתניהו כשקיבל לידיו את המלצות הוועדה שבעה שבועות לאחר מכן? על מה חשב ראש הממשלה ב-8 השבועות שחלפו מאז? האם חשב 'אסור לי לאשר את ההמלצות בממשלה בפזיזות. זה עניין רציני, קיומי, אחראי. אני חייב לגלות מנהיגות, שליחות, אחריות. זהו רגע דרמטי, מכונן, היסטורי. חבל לתת לו לחלוף. כדאי למשוך אותו לנצח'. על מה חשב ראש הממשלה כשהבטיח לאשר את הדו"ח במקשה אחת, ומיד לאחר מכן פיצל אותו לרסיסים קטנטנים, נוחים למסמוס, לקרקוס, לפספוס. האם חשב לעצמו 'הכי טוב ככה. זה הכי דמוקרטי. ככה כל אחד יוכל להוציא משהו מהדו"ח ולשים בצד. למען עתיד ילדינו, למען ביטחון נכדינו, למען המחאה של נינינו". ואולי סתם הניח את ההמלצות על שולחן הגינה, לגם מן הלימונדה, ואז אחז בחזרה בביוגרפיה של הרצל, סידר את משקפיו על חוטמו, ומיד שקע בתנומה עמוקה ושלווה.

5. ישראל
על מה חשבנו כשנטענו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הערים. על מה חשבנו כשיצאנו שבת אחרי שבת לכיכרות ודרשנו בצעקות צדק חברתי. האם חשבנו 'זהו, עכשיו בטוח משהו יקרה. לא יכול להיות שהם יתעלמו מכל כך הרבה מאיתנו'. ואולי חשבנו לעצמנו, 'יחד יש לנו כוח שאי אפשר לעצור. זהו, שינינו את התודעה, נשנה גם את המציאות, נראה מי יתעסק איתנו עכשיו'. ואולי הרהרנו, 'מעניין אם השארנו את הגז פתוח'.
על מה אנחנו חושבים עכשיו, כשאנחנו לא יוצאים לרחובות? על מה אנחנו חושבים היום, אחרי שראינו, אחרי שידענו טעמה של תקווה. האם אנחנו חושבים, 'הכי רחוק שהצלחנו להגיע הוא הקמת ועדה עם כוונות טובות והמלצות לא מזיקות שאפילו אותן אין סיכוי לממש. אולי כדאי שנקפל את הציפיות בחזרה לקופסה, ונרכין את הראש בפני השיטה'. האם אנחנו חושבים, 'אי אפשר לנצח את השיטה, מוטב להיכנע לה. מוטב לא לצפות, ולא להתאכזב. לחזור לקיום כנוע תחת פקידים אטומים מדי, אנשי עסקים חופשיים מדי ופוליטיקאים עלובים למדי'.
ואולי אנחנו סתם מחכים לאיזו ילדה חדשה – איילה, שירה או אביגיל – שתסחף אותנו אחריה ותיקח אותנו שוב אל הרחובות. שתהיה לנו עמוד העשן לפני המחנה, כי לבד אנחנו לא מצליחים להקים את עצמנו מהספה אחרי עוד יום עבודה ארוך, כשהילדים סוף כל סוף הלכו לישון, ואוטוטו חוזר האח הגדול לחיינו.

6. אלון
על מה יחשוב הבן שלי בעוד שלושים שנה, כשיבין שאבא שלו לא עשה את הכל בשביל להבטיח לו עתיד ראוי. האם ידון אותי לכף חובה? האם יחשוב 'זה לא תמיד היה ביכולתך, אבא. אבל היה קיץ אחד, כשעוד הייתי תינוק קטן, שלרגע הכוח עבר מהמעטים בחזרה לרשות הרבים. אז, ברגע ההוא אבא, נחלת את הכישלון החרוץ ביותר שלך. אז, כשהציבור חזר להיות הריבון על חייו, לא הצלחת להכניע את השיטה. יכולת לשנות את העתיד שלי, אבא, אבל לא היית מוכן לעשות בשביל זה את הכל. השתכרת מהר מדי מהכוח שלך, האמנת יותר מדי שבלי שינוי של השיטה הפוליטית תוכל להשפיע על משהו, נרדמת מוקדם מדי בשמירה כשניסית לחזור לחיים שלך בתקווה שהאפקט של הקיץ יעשה את שלו, ולבסוף נתת לשיטה לנצח.

לפוזי

1.
ספטמבר, 2001. לילה. אוגדת איו"ש מתנמנמת. המסדרון הארוך של הבניין המנדטורי ריק. פלורסנטים מהבהבים בתקרה זמזום עצל. ואז, הדלת הראשית לבניין נפתחת. ואת צועדת פנימה, ללובי. פונה שמאלה, וכעבור רגע אנחנו ניצבים זו מול זה.

2.
אני כבר לא זוכר את כל השבילים שפסענו בהם יחד. את המקומות שביקרנו בהם, את הדברים שעשינו. את הבגדים שקנינו, את כדורי הגלידה שחיסלנו, את הקירות שצבענו, את הרגעים שאהבנו. עשר שנים הן המון זמן אהובתי, והזכרון האנושי הוא ספוג מחורר.
אבל הנפש, הגוף, זוכרים את הכל גם אם אני איני זוכר. שהרי הגוף כבר קיבל איזו עווית, איזו עקמת, בצורה שמשלימה את צורתך. והנפש כבר חוותה איזו סטייה, איזו תפנית, והשתרגה כמו צמח מטפס על כתליך.

3.
פעם, עוד לפני שהכרנו, אני זוכר שישבתי איזה בוקר על יד שולחן הכתיבה בדירה שאבא שלי גר בה אז. הייתי בצבא, עם אישה אחרת, וחיכיתי למשהו. הסתובבתי קצת לבדי בין החדרים, ואז התיישבתי לכתוב כמה מלים על פתק. כתבתי משהו על כך שדירה סטרילית כל כך, רהיטים נקיים כל כך, חדשים כל כך, מעידים על קיום שאין בו חיים.
בסופו של יום, החיים הם פסיפס של כתמים. של אוכל, של הפרשות מצחינות, של דם, של סיגריות, של קיא, של זיעה. הבגדים שלנו, הדירה שלנו, האוטו, התיקים, הרצפה, התקרה, הכל כבר מלא כתמים וסימנים. ואין דבר שמשמח אותי יותר מאלה מדי בוקר, מאשר הכתמים האלה. כי אני יודע שאנחנו חיים, ושחיינו המשותפים שבנינו יחד מתעשרים עוד ועוד.

4.
הטקסט הזה רחוק מלהיות טקסט טוב, או אחד הטובים שכתבתי. ככה זה כשאתה מפנה את מעיין המלים שפועם בך למעוזות סתמיים כמו ריכוזיות ומצוקת הדיור – הטוב שבך מתייבש. וגם עוד לא אמרתי שום דבר על ילדוש, ועל האושר שמתפרץ בי בגלים חזיריים כמעט כשאני רואה אותך מטפלת בו, ומשחקת איתו, ורוקדת איתו, ומצחיקה אותו, ואוהבת אותו. והוא אותך. והוא אותנו. ולא הרחבתי על כמה שאנחנו שונים, עשר שנים אחרי, וכמה שעוד נהיה שונים בעוד עשר שנים. וממילא, המלים אינן יכולות להכיל את מה שיש בינינו.

5.
גם הרווחים שבין המלים אינם יכולים.

6.
מזל טוב אהובה שלי. אני אוהב אותך בכל נימי נפשי. את האחת והיחידה בשבילי. אור יומי, אם בני, משוש חיי.

נ.ב
מצטער שאני חוזר גם הלילה כל כך מאוחר. בתור פיצוי, הנה שיר במתנה ליומולדת: