הפרעת קשב חמורה

היום ערכתי שני ראיונות, בשתי ערים שונות, לפרויקט אחד ספציפי שיראה אור בעיתון בעוד זמן מה. מוקדם לספר את מי ראיינתי (עם כתבים נוספים) ועל מה. אפשר רק לומר כבר עתה שמשני הראיונות יצאתי מדוכדך עד עפר.
הדכדוך הזה אינו הכרחי. אני בוחר לראות את התובנות שעלו בראיונות הללו באור שחור. זו לא הפעם הראשונה. ראיונות או שיחות שקיימתי בעבר עם אנשים שונים במסגרת העבודה שלי בנושאים שקשורים בעתיד החברה הישראלית הובילו אותי תמיד לתחושת דכדוך איומה. התחושה הזו התגברה פלאים מאז שאלון נולד והפכה לדיכאון ממש.
אחת המסקנות האפשריות מהעניין הזה שמוטב לי להפסיק לקיים את הראיונות הללו. מסקנה אפשרית אחרת היא שאולי כדאי שאתעניין בטיפולים תרופתיים אפשריים. ומסקנה שלישית היא שכדאי שאקח את העניינים לידיים, אפנה לי איזה סופשבוע אחד מהעיסוקים השוטפים, ואשב לחקור ברצינות את אפשרויות ההגירה שעומדות לרשותי, בהנחה שישנן כאלה.

כשהייתי צעיר יותר, נאמר לפני חמש עשרה שנה לערך, דעתי על אנשים שבוחרים להגר מישראל, הייתה שלילית מאד. קיצונית ממש. הדעה הזו החזיקה מעמד גם במהלך השירות הצבאי, אולי אף התגברה. מיום שהשתחררתי היא קהתה, עד שנעלמה לחלוטין, והתחלפה בדעה הפוכה לגמרי. אנשים שנשארים היום בישראל, ואני בתוכם, אנשים משכילים, מוכשרים, שמכירים את הנתונים הדמוגרפיים, החברתיים, ומבינים את ההשלכות שלהם על איכות חייהם, על טיב החברה שתתבסס כאן בעוד עשוריים, האנשים האלה מאובחנים על ידי כבעלי הפרעה נפשית קשה, בעלי אישיות גבולית, על סף הטירוף ממש.
אין תוחלת לקיום שלנו כאן. כן, ייתכן שדור ההורים שלנו אמר את אותם הדברים, והנה שום דבר איום לא קרה. ייתכן. ייתכן גם שלא. זה בעיקר לא טיעון רלוונטי, אלא אם אנחנו מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. וכן, ייתכן שאני צובע את העתיד בגוון שחור מדי. ייתכן שהמגמות תתהפכנה, או תתמתנה, או השד יודע מה. ייתכן שהחרדים יצטרפו למעגל העבודה בהמוניהם, שמפעל ההתנחלויות יחליט על פירוק מרצון, שיצמח כאן זן חדש ומופלא של פוליטיקאים ושל דמוקרטיה. ייתכן. ייתכן גם שיש אלוהים, אבל מאד מאד לא סביר.
לכן, מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, באני העכשווי, אין תוחלת לקיום שלנו כאן. או, לכל הפחות, אין תוחלת לקיום שלי ושל משפחתי כאן. זה לא מקום טוב להיות בו. זה מקום לא טוב להיות בו, וכנראה שזה יהיה מקום גרוע יותר לבני, ולילדי העתידים לבוא.

ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, במובן מטאפורי. אין לי אלטרנטיבות ממשיות שאני יכול להצביע עליהן. נכון, לא בדקתי את הדברים לעומק. אבל מטיב המקצוע שאני עוסק בו, ובהנחה שאני רוצה להתפרנס בכבוד, קשה לי לחשוב על אפשרויות תעסוקה רציניות שיכולות לחכות לי מעבר לים. המממ, בעיה. וגם, וזה מוזר לי להודות, כנראה שהיה לי קשה להיות רחוק מדי מהמשפחה שלי. כן, כנראה.

בקיצור, מדובר בצומת. אני בן 30, נירית תהיה בת 30 בספטמבר. אלוני כבר בן שנה. הקריירה שלי בחיתוליה אמנם אבל כבר הספיקה להתבסס די יפה. זה בדיוק הזמן לחשוב היכן אני רוצה להיות בעוד עשור, והיכן הייתי רוצה שאלוני יהיה בעוד 17 שנה, כשחובת הגיוס הישראלית תחול עליו, או בעוד 29 שנה, כשיהיה בן גילי. מי אני רוצה שיהיו החברים שלו, איך אני רוצה שתיראה החברה שהוא יחיה בה, מה אני רוצה שתהיינה אפשרויות התעסוקה שלו. האם אני חוסם את העתיד שלו בכך שאני נשאר כאן? האם אני דואג ברצינות לעתידו כשאני נשאר כאן?

אני לא יודע. אני רק יודע שאני נמצא בצומת. וכשאני חושב על כך, אני נכנס לדכאון. וכשאני מדבר על כך עם אנשים אחרים, אני נכנס לדכאון. וכשאני שומע אנשים חכמים, אנשים שיודעים להיות מגובים בנתונים ולא רק בתחושות, כשאני שומע אנשים כאלה מדברים על כך, אני נכנס לדכאון. איך שלא יהיה, אני נכנס לדכאון.

הדכאון הזה, כפי שלמדתי היום באחד הראיונות שקיימתי, הוא המנגנון שגורם לי להמשיך לזוז. להיות בפעולה, לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, על הפרויקט הבא, על העיתון הבא, על היום הבא. העיקר להיות בתזזית, העיקר לא להיתקע במקום, העיקר שלא יהיה לי זמן עם עצמי לעצור ולחשוב ברצינות, מעבר לשורת סטטוס אקראית בפייסבוק. אולי בגלל זה קניתי אייפון. בשביל שכל הזמן יהיה לי משהו לעשות, להכחיד בו את הזמן, העיקר שלא אחשוב. העיקר שלא יהיה לי פנאי לגלוש לדכאון.

לילה טוב.

ברווחים הצרים

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הילד שלי ישן והפוסט הזה עלול להיות ארוך. ואולי לא. כלומר, יש לי הרבה דברים על הלב, והרבה דברים מבעבעים בבטן וצריכים להתפרץ כבר תקופה ארוכה. אבל השפתיים קפוצות, והיד מאוגרפת. כך שאולי כל המלל הזה ייגמר די מהר, וכל המרה השחורה, המהולה באסימפטוטות מפתיעות של אושר, תישאר בפנים ותמשיך להבאיש.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא מנוזל, וקשה לו לנשום. מדי פעם הוא משמיע איזה חרחור או אנחה, ואני משתיק את הטלוויזיה ונדרך. אל הבית חזרתי אך לא מזמן, כרגיל. בכל יום אני מרגיש כמו סוליה משומשת, כאילו נשחקו ממני עוד כמה מילימטרים. אולי בגלל זה הולכים ומנמיכים קומה ככל שמזדקנים. מי יודע.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לו כבר היה מצויד ביכולות מתמטיות בסיסיות והיה מנסה לחשב בכמה ימים מתוך השנה האחרונה ראה את אבא גם בבוקר וגם בערב, המספר הזה היה מסתכם בפחות מ-52. לו כבר היה מצויד בציניות שמאלנית מרירה ומרושעת ודאי היה מפטיר איזה דבר ביקורת על התפוררות מעמד הביניים והשתלטות הפוסט-מודרניזם על החיים המודרניים. ואולי טוב שהוא עדיין לא שם.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לפעמים, כשהוא ישן, הוא משרבב שפתיים ומטה את הראש הקטן שלו אחורנית. הוא נראה כמו אפון פלא, הילד שלי. כזה שאם אשתול אותו בקרקע, יצמח עד השמיים. כשהוא מחייך, נפשי מחייך איתו. כשהוא צוחק, כל הרוע שבי נמס כמו קפה של בוקר. כשהוא זומם מזימת תינוקים מתוחכמת – לפתוח את המגירה בסלון ולשפוך את תכולתה על השטיח, או למשוך לחתולה בזנב – ההתקיימות המשעממת שלי עוצרת נשימתה ומתבוננת בהשתהות בפלא הזה, שיציר חלצי הוא.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו עייף. עייף. עייף. מהמירוץ. מהכבישים. מהריבים בעבודה, ובבית. מהשגרה הנמרחת. מההתאיידות הפתאומית של הפנאי. מהפרסומות המטומטמות בטלוויזיה. מהבינונית שמציצה מכל עבר. מהסיזיפיות שבעבודה. מהעבדות שבעבודה. מהמין האנושי. מכל מה שהוא אנושי. מהצפיפות. מהרשעות. מעליבות הקיום שסופה להיגמר באי שליטה על סוגרים.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. עוד שנים ארוכות לפניו, הלב מקווה. הוא עוד יגדל. וילמד לדבר. ויגבש זהות עצמאית. ואולי יתנכר לאבא שלו, ואולי יאהב אותו בכל ליבו. והוא יהיה יפה תואר. תמיר ונשגב. והוא יהיה דעתן. ועקשן. ויידע להקסים בעיניו הכחולות. יום יבוא ויזמום מזימות בלתי תינוקיות בעליל. כיצד לכבוש את ליבה של החיילת ירוקת העיניים ומשוכת השיער שמשרתת איתו באוגדה ומסרבת להתקרב אליו. יכתוב לה סיפור קצר. ויתכנן בפרוטרוט פגישה מקרית באחד הערבים.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא כמו מלאך קטן, הילד שלי. אני זוכר שהמחשבה הזו חלפה בראשי שעות ספורות אחרי שבא אל העולם. גם אז היה ערב. לפני שיצאתי מבית החולים לכיוון הבית עברתי שוב בתינוקיה. האחות העייפה הפנתה אותי אל אקוואריום הזכוכית הקטן בו הוא נח. גם אז שרבב קצת את השפתיים והיה חלבי וירחי. הבטתי בו ארוכות, לא מצליח להפנים את שרשרת הפלאים שהתחוללה מוקדם יותר באותו ערב. הבטתי בו ארוכות וגם אז חשבתי "מלאך".

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו כבר מרגיש אבא שלו. זה לקח קצת זמן, אבל זה בא. ועכשיו אבא שלו היה שמח לקצת יותר זמן להיות אבא שלו, וקצת פחות זמן להיות אורח נוטה ללון שרואה אותך רק ברווחים הצרים שמבליחים בתוך מירוץ הימים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

תישן ילד שלי. תישן. תישן בשלווה. מחר, כשתקום, אבא יוציא אותך מהמיטה. הוא יקח אותך על הידיים אל החלון, יפתח את התריס וזיק של אושר יתגנב אל ליבו כשיראה בפעם המאה איך אתה מתפעם מחדש אל מול העולם הנגלה אליך מן החלון. תישן ילד שלי. תישן. הלב של אבא מגיר טיפות עגולות של סבלנות וציפייה במיוחד בשבילך.

אייפון בוי

בחזרה

אלון שלי, ילד שלי, אהוב שלי, משוש חיי, בבת עיני, נשמת אפי, יקיר נפשי.

אתה ישן עכשיו. אתה ישן עכשיו ונשימתך כבדה. טובע בשמיכה, נאבק בעדינות בנזלת. נאנח לעיתים או מפהק. אתה ישן עכשיו ואני חושב מחשבות איומות.
לא רק עכשיו. גם בבקרים אני חושב מחשבות איומות. ואולי בעיקר בבקרים. מיד אחרי שאני מוסר אותך למטפלת וחוזר הביתה להתקלח, רגע לפני שאני נכנס לחדר האמבטיה, בעודי בשירותים עם העיתון של הבוקר, אני חושב מחשבות איומות. מחשבות נוראות. אני מדמיין כיצד אתה מת מוות פתאומי, אלים ונורא. מת בתאונה. מת ממחלה זיהומית נדירה. מת ממחלה ניוונית חשוכה. מת. חדל מלחיות. מת. הולך לי. מת. מותיר את קיומי חלול וקטום.
אני יושב בשירותים בבקרים וחושב כיצד אתה מת, ואתה עוד לא בן שנה. ואני עצוב. ואני בוכה. ואני מנגב את הדמעות. ואין איש בבית מלבדי.

גם בערבים, שעה שאני נוסע בחזרה לביתנו מן העבודה, אני חושב מחשבות איומות. מחשבות שחורות של ליל. אני מדמיין כיצד פוזי מתקשרת אלי, בהיסטריה, בצרחות איומות, בבכי של נשמה נקרעת, ומספרת לי שאתה מת. מת. נפלת. או שנפלה עליך דלת פלדה כבדה. או שהגיע רכב במהירות ודרס את עגלתך ואותך. או שהחלקת באמבטיה וטבעת למוות. או שלא התעוררת משנתך בלי סיבה.

אתה ישן עכשיו, ילד שלי, אהוב זעיר. אתה ישן ואמא שלך לא בבית. אמא שלך לא בבית ואני מדמיין כיצד היא לעולם לא חוזרת. אני מדמיין כיצד היא נהרגת בתאונת דרכים מחרידה בעוד שמורות עיניה נעצמות והיא שוקעת בשינה שלווה ממנה לא תתעורר. ואתה ואני, ילד שלי, שנינו נשארים לבד בעולם הזה, למאבק חסר סיכוי באיתני הטבע ובאיתני החיים. בסוף המאבק הזה ניכנע, גופנו יקמול, נשמתנו תתפורר וקיומנו ייגדע. זכרנו יתאדה ברוח כמו מעולם לא חיינו, או כמו היינו נפיחה סתמית בתחתוניו הרפויים של היקום.
ילדוש

אם למות כמו כלבה

1.

"מחוץ לתל אביב בהחלט אפשר לקנות דירה. הרבה מהמעסיקים מוכנים לתת לעובדים שלהם הלוואות. למשל, גופים כמו הצבא, המדינה ועובדי עיריות נותנים 50-70 אלף שקל כנגד התחייבות ל-5 שנים או כנגד הפנסיה. אין בעיה לאסוף חצי מיליון שקל כהון התחלתי שמספיק לקנות דירת 5 חדרים בפתח תקוה למשל" (מנכ"ל חברת הנדלן גזית גלוב, רונן אשכנזי, גלובס, 25.7.2010)


הבוקר, כשישבתי בשירותים, שמעתי זמירות של סוכות עולות מחוץ לחלון. זה לא מאד מפתיע, בהתחשב בכמות החרדים שאנחנו רואים בשכונה בזמן האחרון. ובזמן שיש מי שזמירות סוכות הללו יזכירו לו את בית אבא, לי זה מזכיר שאנחנו צריכים לעבור דירה, ויפה שעה אחת קודם.
אנחנו מדברים על זה הרבה בזמן האחרון – על עניין הנדלן – ובכל פעם הייאוש שאני שוקע בו נעשה פחות נוח, כמו פוף מקולקל. מבלי להיכנס לאינטימיות של חשבון הבנק, בואו רק נגיד שאופציית רכישה של דירת 5 חדרים בפתח תקווה לא ממש עומדת על הפרק. גם לא דירת 4 חדרים. הגבול העליון שלנו, פחות או יותר, תחת הנחות מאד מאד מסוימות, ובעיקר תחת ההכרח הכפוי לשעבד את כל העתיד שלנו בשביל לממן צעד כזה, הוא דירה בשווי מיליון שקל. עכשיו תראו לי דירת 4 חדרים נורמלית במחיר הזה במיקום סביר.
אז עברנו לדבר על שכירות. אבל גם זה התגלה כשיח מאד מייאש. אין לנו רצון לעבור לתל אביב, או לאזור המרכז ממש. אבל חוסר העתיד שמסתמן בירושלים יותר ויותר – אחד מגני הילדים בשכונה הוסב לאחרונה לגן ילדים חרדי – והעובדה שהפקקים מוציאים אותי מדעתי, דוחפים אותנו החוצה מירושלים.
חשבנו על משהו באמצע, רק לא במודיעין. ולמרות שנדדנו עד מחוזות רחוקים כמו גדרה, שנחשבת מבחינתי לדרום הרחוק, המחירים עדיין לא נראים סבירים. איכשהו 5,000 שקל ויותר בכל חודש בשביל חתיכת בקתה בדרום הרחוק לא נראית לי כמו הצעה אטרקטיבית יותר.
כך שיוצא שאנחנו חייבים לזוז מכאן, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אני מתחיל להבין אנשים שמגרדים כרטיסים או ממלאים טפסים באופן קבוע. לפחות ככה הייאוש נעשה יותר נוח.

2.

"הייתי אבא טוב. אבא שאוהב את ילדיו, מעורב בחייהם ועוזר לאשתו בכל דרך אפשרית. אבל זה בדיוק העניין – הייתי אבא שעוזר לזוגתו, אבא בייביסיטר, ולא אבא שעומד בזכות עצמו. בתוכי תמיד ידעתי שמשהו בסיפור הזה על אבהות אינו אותנטי לחלוטין, וחלק גדול מהתפקידים שביצעתי בבית היו מילוי משאלה, בקשה או דרישה של אשתי ולא באו מהמקום העמוק ביותר שלי.
"ביום שבת בבוקר, למשל, הייתי יושב על הרצפה ומשחק עם בני התינוק, אך כל חמש דקות מצאתי את עצמי מציץ בשעון באי שקט, מקווה לשמוע את טיפוף צעדיה של אשתי. מתי היא כבר תתעורר, חשבתי לעצמי, בתקווה כמוסה שהתורנות המעייפת הזו תסתיים" (אינטליגנציה אבהית – על אבהות וגבריות מזווית אישית, ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מטר, 2009)

בינתיים ילדוש גדל מיום ליום וכבר הופך לילד ממש. אני כבר מת שתהיה לו רעמת שיער בהירה. בחלוף הזמן אני מרגיש יותר ויותר שהוא צריך אותי פחות ופחות. אני מרגיש איך החיבור שלו לפוזי מתעצם והולך. לפעמים, בלילות, כשאני ניגש למיטתו כשהוא בוכה, שום דבר לא עוזר מלבד החיבוק שפוזי נותנת לו כשהיא גוררת את עצמה מהחדר שלנו אל החדר שלו באפיסת כוחות. גבר לא צריך יותר מזה בשביל להרגיש אפס, יצור שפל ומיותר, בזבוז מרגיז של חמצן.
ולפעמים, למרות שהוא אהוב לבי, אני מאבד את הסבלנות אליו. אני שונא את עצמי כשזה קורה, ואני מרעים על עצמי ללא קול כשזה קורה, ובכל זאת. מאוחר יותר אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נובע בעיקר מהעייפות חסרת הסוף הזו, אבל אני יודע שזה קשקוש. העייפות היא זרז, אין ספק, אבל היא בסך הכל קרדום לחפור בו את מה שמסתתר עמוק בפנים. ומהאמת הזו לא ניתן להסתתר לנצח, אפשר רק לדחות את בוא העימות. ברגעים כאלה, כמעט ללא יכולת להתנגד, אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים כמו ישראל ולס. ומשהו, פיסה קטנה, שביב זעיר של משהו בי, מבין את המפלצת הזו שמקננת בו. ובכל זאת, למרות שמדובר ככל הנראה בצרת הרבים, הייאוש לא נעשה יותר נוח.

20.9

יומולדת 29 שמח לאהובתי, זו שאהבה נפשי, שבלעדיה איני מי שאני.

ואם כבר, זו הזדמנות טובה להגיד לפוזי כל הכבוד ומזלטוב על הגשת התזה (הניסויית!) שלה, למרות ההריון ולמרות הלידה. סחתיין עלייך. הלוואי והייתי אני מסוגל לחצי ממה שאת מסוגלת. אני אוהב אותך מאד. לעוד שנים ארוכות של אושר, עם הרבה ילדושונים (כלומר, עוד אחד) חמודים וצייצנים.