– 3 –

וילבר סובב את ראשו. הוא החזיר את מבטו אל דירתו ההפוכה של ג'ון. הוא סקר את החדר סביבו. בעל הבית, פועל האריזה הזקן עם מחלת החניכיים, היה ודאי חוטף שבץ אילו החליט פתאום ג'ון שהוא עובר דירה. החדר היה מלכתחילה במצב לא טוב, אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, הוא היה הרוס ללא תקנה. בכל קיר בו היו פעורים כמה חורים, כמה מהם מכיסאות ומקביים, אחרים מאגרופים קפוצים, שניים-שלושה מנגיחות ראש חוזרות ונשנות. מצבן של התקרה ושל הרצפה לא היה טוב יותר. התנור במטבח היה מנותץ. ג'וקים שרצו בכל פינה. הכיור עלה על גדותיו מכל הכלים שהיו פעם בארון המטבח; כמה מהם היו מכוסים בשכבת שומן קשוי בעובי של כמעט שלושה סנטימטרים, ואחרים נחו שם מלאים בעובש צבור. נתזי רוטב אדום שנקרש היו מרוחים על האריחים הסדוקים. דלת הארון נתלשה מציריה. בית השימוש לא תוקן כלל מהמהלומה שספג ארבעה חודשים קודם לכן. מאז, השתמש ג'ון בשירותים הניידים שבתחנת הדלק בכל פעם שנדרש לצרכיו – או, במקרה של נוזלים בלבד, באחד מבקבוקי הבירה הריקים שהיו זרוקים בחדר לרוב. כל משטח בדירה היה עמוס בהם. הם הועמדו בשורות ארוכות ואחר כך הופלו. התכולה שהיתה בהם החלה לשנות צבע ולהתמצק בכדורים גדולים, כמו מרגרינה בהקפאה. לוחות הרצפה היו רוויים מספיגה חוזרת ונשנית במשך החודשים. החדר כולו הסריח כמו משתנה ציבורית. מבט אחד העיף וילבר סביבו, והוא לא יכול שלא לחשוב שג'ון הפך בהצלחה את פניה של קהילה שלמה לשלוחה של הרגלי משק הבית הרשלניים שלו.

(מתוך: אדון החצר מאת טריסטן אגולף)

– 2 –

רק אחרי הזריחה יכולנו להרהיב לצאת החוצה בכלל. וכשעשינו זאת, היינו סורקים את הרחובות ומתבוננים בחורבן כמו אבות גאים. הטינופת והתוהו ובוהו ששררו שם היו באמת מדהימים. זה עלה על כל ציפיותינו. בתוך קצת פחות מחודש וחצי הפכה בייקר לפח אשפה שלידו נראתה המזבלה עצמה כמו חצר של בית בריביירה. זה היה כאילו נסתם פתאום צינור הניקוז של הקהילה, וכל השפכים והפסולת עלו על גדותיהם וגלשו בגלים בלתי פוסקים של רקב. זה היה תזכורת יעילה למה שהסתתר מאחורי הקלעים בכל נקודת חיבור נתונה: מה נכנס ומה יצא, ומה שיצא, כשנשאר בלי השגחה, לא הלך לשומקום. מכל העברים הוא נח במצבורים, התמקם תחת כובד משקלו שלו, התגבש לגושים פזורים. הוא נמתח לאורך מדרגות של מרפסות, לפני פתחי בתים וגרמי מדרגות, טינף שבילי כניסה סלולים בחצץ ומדרכות ונע תמיד עם הנבירה המתמשכת של אוכלי נבלות בלתי נראים. ברבורי חרסינה וצעצועי אמבט נחו שם מוכתמים בחרדל ובשמן בישול. גני פרחים וערוגות קקטוסים היו מכוסים סמרטוטים ישנים, חכות דיג ובקבוקי תרופות. גפנים ומשטחי קיסוס נצמדו לגדרות מוכתמות, מעורטלים ומפוחמים. טבעות כדורסל ודגלי צבא מוצהבים היו תלויים מעל מכלי אשפה גדושים, פחי אשפה עולים על גדותיהם וצידניות קלקר מתפוררות, וכל הכבודה הזאת פלשה לרחובות, אל מתחת למכוניות חונות, לאורך תעלות ניקוז ובערוגות עצי האורן שלצדי המדרכות. התבוננו בכל עד שהחל להתגלגל הגל הראשון של עומסי הבוקר. ואז עשינו כולנו אחורה פנה וחזרנו הביתה.

(מתוך אדון החצר, מאת טריסטן אגולף)

– 1 –

איש לא הגיע הביתה באותו לילה. לא היתה שום סיבה ללכת, וממילא נהיגה לא באה בחשבון. נשארנו סביב המדורה, כילינו את התבשיל של קרטיס וצנחנו כמו זבובים. מרפי, וילבר, דונקר וג'ון שיחקו פוקר ממושך בחול, ואחר כך צנחו כמו כל השאר קצת אחרי חמש. מרפי זוכר שהוא היה האחרון שנשאר ער. כששכב פרקדן על העשב, הוא לא הצליח לעצור את הדובה הגדולה מלהסתחרר לה שם מעל. כשהתיישב כדי להצליל את ראשו, הוא הסתכל סביבו לאטו ותחושה מוזרה של שלווה הכריעה אותו. בחצר היו פזורים ספלי נייר ואשפה. האש דעכה לערוגה זוהרת של גחלים. כולנו נחרנו, ושכבנו שרועים סביב המדורה ולשונותינו משתרבבות החוצה. היתה לו הרגשה שיהיו אשר יהיו תוצאות הערב הזה – זמנים קשים, רעב, כישלון מוחלט, מאסר, מה שלא יהיה – שגם אם אולי נתעורר למחרת בבוקר מרוחים בטינופת ובווזלין, מכוסים עקיצות חרקים והרוסים מבחילות ומכאבי ראש, שגם אם נצלע איכשהו הביתה כדי להיתקע שם לעוד סבב של הסתגרות, שלא משנה מה יקרה בשנים או בימים הקרובים – הלילה הזה הוא משהו שאיש לעולם לא יוכל לקחת מאיתנו. הוא שלנו עכשיו. ואנחנו נישא אותו עמנו עד סוף חיינו. ואף ששום גורם מבחוץ לעולם לא יבין את ערכו הפנימי, זה לא ישנה דבר. אנחנו נבין. אנחנו נדע. היינו שם. ראינו. זאת כל ההוכחה שתידרש לנו אי-פעם.

(מתוך אדון החצר, מאת טריסטן אגולף. הוצאת זמורה ביתן והד ארצי, 2001. מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי)

איזה כיף להיות ניר גלעד

טור שלי שפורסם היום בעיתון:

איזה כיף להיות ניר גלעד, מנכ"ל חברה לישראל של סמי עופר. שלשום החליט דירקטוריון החברה שגלעד יקבל אופציות בשווי של 18.44 מיליון שקל בשל "מגוון התחומים הרחב בו עוסקת החברה והמורכבת הגיאוגרפית שלה". יש עוד כל מיני נימוקים, אבל זה לא באמת משנה.
סיפור האופציות של גלעד לא נגמר כאן. גלעד משמש כאמור כמנכ"ל החברה לישראל, המחזיקה בחברה-בת כיל שם משמש גלעד יו"ר וזוכה לחבילת אופציות נאה נוספת בשווי 14.8 מיליון שקל. וזה עוד לא הכל, כי גלעד מחזיק באופציות נוספות של החברה בשווי של 9 מיליון שקל שטרם מימש. בשורה התחתונה, מדובר ב-42.24 מיליון שקל.
בשביל להבין עד כמה בלתי נתפס הסכום הזה שהולך כל כולו לאדם אחד, צריך להבין תחילה כיצד עובדת החברה לישראל. החברה לישראל היא חברת אחזקות. מנוע הרווח העיקרי שלה (281 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2010) הוא החברה הבת כימיקלים לישראל (כיל), לה נתנה המדינה את האפשרות לחלוב את ים המלח עד כלות תמורת שיעור תמלוגים מגוחך של 5% מההכנסות בשנה.
המשאב העיקרי שמפיקה החברה מים המלח הוא אשלג, המשמש לתעשיית הדשנים העולמית. ומה עשה גלעד בשנה החולפת בתחום האשלג שהצדיק את מתן האופציות השמנות שקיבל? לא הרבה. שוק האשלג העולמי הוא שוק קרטליסטי בעיקרו. במלים פשוטות זה אומר כך: הביקוש לאשלג נובע מהביקוש העולמי למזון. ככל שישנם פיות רעבים רבים יותר בהודו ובסין, יש צורך ביותר דשנים לצורך גידולים חקלאיים. מי שקובעת את המחיר העולמי של האשלג – חומר דישון מרכזי – היא חברת פוטאש הקנדית, שמווסתת את כמויות הייצור שלה בהתאם לתנאי השוק. כיל, שחקנית האשלג השישית במספר בעולם, היא רק price taker. כלומר, היא רוכבת על המחיר שקובעת פוטאש. זהו, זו פחות או יותר כל התורה כולה. כלומר, צריכת המזון בהודו ובסין עולה, פוטאש קובעת מחיר שוק גבוה יותר לאשלג, כיל ממשיכה לייבש את ים המלח, וניר גלעד מקבל 42.24 מיליון שקל באופציות. דיל נאה לכל הדעות. הייתי מוכן לקחת אותו בעצמי.
יגידו ודאי בחברה לישראל, התפקיד של ניר גלעד הוא לא רק כיל. נכון. לחברה לישראל יש אחזקות נוספות. חברת בזן למשל, המחזיקה בבתי הזיקוק בחיפה. האמת? גם בזן משמשת מקור רווח לא רע לחברה לישראל (11 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2010). ואולי באמת יש מן הצדק הפואטי בכך שניר גלעד יקבל כל כך אופציות, שהרי אחרי ככלות הכל הוא זה שחתום על ההסכם השערורייתי במסגרתו קנתה המדינה מהאחים עופר את חלקם בבזן (26%) תמורת הרבה מאד כסף במקום לקבל אותו כדין בחינם, רק בשביל למכור בהמשך את החברה לאחים עופר בחזרה. אכן, במקרה הזה האופציות הן כמעט בגדר צדק היסטורי.
ולבסוף, אסור לשכוח חברה נוספת של החברה לישראל – ענקית הספנות צים. חברה שנאלצה להגיע להסדר חובות – קרי, לא הייתה מסוגלת להחזיר את חובותיה במועד שהתחייבה לו – רק לפני עשרה חודשים. גם על כך כנראה חושב הדירקטוריון שצריך לשבח את ניר גלעד. לכן אין ספק, כיף להיות ניר גלעד. ואולי לא. כי אם להודות על האמת, הסיבה האמיתית שבגללה מקבל ניר גלעד כל כך הרבה כסף, היא בגלל שהוא מוכן לעבוד עם משפחת עופר. ואת זה, אני לא בטוח שהייתי עושה גם תמורת 42 מיליון שקל באופציות.