מאי 2009

ראשית, מצאנו בית חם לפיצקית, החתלתולה האסופית הקטנטנה והחמודה. תודה לכל מי שהפיץ וחיפש וסימס ובעיקר תודה ללוטה בערפל שעשתה את השידוך הסופי. פיצקית הועברה הבוקר לביתה החדש והיפה ברמת גן, וברגעים אלה היא בוודאי הורסת איזה שטיח.

כבישים. כבישים ארוכים. כבישים ארוכים של חוסר ודאות.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

בחדר העבודה שלנו תלויות על הקיר מולו אני יושב כעת חמש תמונות קטנות בשחור לבן. חמש תמונות בשחור לבן, רובן שאריות של ניסויים בפיתוח תמונות מקורס הצילום שהשתתפתי בו לאורך 2004. התמונות, מצידן, צולמו במקומות שונים, בזמנים שונים.

התמונה השמאלית צולמה בפירנצה, ב-2001. היינו שם – נועם, טל, יונתן ואנוכי – בדיוק בזמן שבג'נין מתו ביום אחד 13 חיילי מילואים באחד מקרבות חומת מגן. בתמונה, אנשים עומדים בתור למוזיאון האקדמיה, בשביל לצפות מקרוב בפסל "דוד" של מיכאלאנג'לו. יורד גשם, ואחד האנשים בתמונה מחזיק מטריה גדולה. אישה אחרת, זו שניצבת במרכז התור, מביטה בדאגה כמעט היישר למצלמה. מאחורה בתור עומד איש בשכמייה, ומאחוריו שלשיית תיירים יפנים בבגדים ססגוניים.

התמונה הבאה משמאל צולמה בראשון לציון, ב-2004. ביום שבת אחד נסעתי עם פוזי לגינה שבלב ראשון לציון הישנה, ממש על יד התחנה המרכזית, שבינתיים נהרסה. בפארק ההוא, מבלי שידעתי מראש, משתתפים מדי שבת עשרות קשישים במשחקי קבוצתיים. הם משחקים ברידג' ומשחקי קלפים אחרים, שחמט, ודומינו. רובם ככולם יוצאי מדינות חבר העמים. בתמונה, זוג ידיים נשלחות אל עבר שעון שחמט, כשמאחוריהן נראה חלקו של לוח המשק. בצד, על יד שעון השחמט, עיתון ברוסית, עליו חייל שחמט שוכב הרוג.

התמונה האמצעית צולמה בחוף הים בתל אביב, ב-2004. זווית הצילום היא מחוף התופים לכיוון הבננה ביץ'. התמונה צולמה בסרט ברגישות 400 אסא, אבל דחפתי אותה, אם אני זוכר נכון, בשני סטופים. לכן, התמונה קצת מוזרה, הצבעים שלה – כלומר, גווני האפור שלה, כי כל התמונות בשחור לבן – קצת מימיים. כאילו מישהו ריטש אותה בפוטושופ. בתמונה אנשים משחקים במטקות. ברקע מגדלי המלונות. במרכז התמונה עומד גבר כושי אם תסרוקת אפרו גדולה, על עיניו רוכבות משקפי שמש, ובידו הימנית גיטרה חשופה ללא נרתיק. חצי מטר לפני האיש פוסע כלב גדולה, גם הוא בשחור לבן. כלב ללא רצועה, לשונו משורבבת מחמת החום, וצבעי פרוותו כמו נשפכים ממנו, בגלל המניפולציה הכימית שעשיתי לתמונה.

התמונה הבאה, אחת לפני האחרונה, גם היא מאותו גן משחקים בראשון לציון, מ-2004. בתמונה הפעם, זוגות ידיים קשישות משחקות דומינו סביב שולחן עץ מחורץ. במרכז השולחן 6 אבני דומינו מסודרות בצורת צלב. בצידו הרחוק של השולחן שלוש זוגות ידיים, ובצידו הקרוב שתיים. משתיהן מציצות כלפי המצלמה אבני הדומינו של השחקנים, מרמזות במשהו על הצעד הבא.

התמונה האחרונה, כסוגרת מעגל, צולמה גם היא באיטליה באותו הטיול ב-2001. אולם המיקום כאן הוא ונציה, ממש בלב כיכר סאן מרקו. אני זוכר שעמדנו שם, בשבילי זו הייתה הפעם השנייה, מתוך שלוש, וכרגיל שנאתי את היונים. אני לא אוהב יונים. זה מרגיש לי כאילו מדובר בציפורים מלוכלכות, ומשק הכנפיים הפתאומי שלהן – בעיקר כשהן בקבוצות גדולות – מלחיץ אותי מאד. בכל אופן, בתמונה, ברקע, הרבה יונים, כמובן, וגם חלק מאכסדרות העמודים הרבות המקיפות את הכיכר. במרכז התמונה, באופן חד מאד, אם ובנה. שניהם כושים, כנראה תיירים מאינשהו. את פניה של האם לא ניתן לראות, משום שהיא מתכופפת על מנת לרכוס את רוכסן המכנסיים של בנה. זה, מישיר מבטו למצלמה, במבט נבוך. היום, אני מניח, הוא גר במקום הרחק מאד מכאן, גדול ב-5 ב-8 שנים מאז שנתפס בעדשה, לא מודע לחלוטין לעובדה שהוא תלוי לי מדי יום מול הפרצוף ברגע מביך.