הערכות מסדר שני

1.

קרו אי אלו דברים בחיי בשבועיים האחרונים, מהם משמעותיים יותר ומהם פחות, ועל רובם ככולם היה לי המון מה להגיד. אלא שהעובדה שמדי יום אני מבזבז יותר מ-3 שעות (במצטבר) בכבישים, גרמה לי להגיד את כולם בראשי, בדרך הביתה, באופן רהוט להפליא. מעולם לא הגעתי לכדי פתיחת המחשב והעלאת הדברים על הכתב.

כך יצא שמכל הדברים בעולם אודות השבועיים האחרונים, לא נשאר בי שום דבר מלבד הדהוד קלוש של מלים מתרחקות.

2.

ובעניין אחר לחלוטין. הלילה נסגר, סוף כל סוף, הסדר החוב בין אפריקה ישראל לבין נושיה. הואיל וזה מעניין כאן בדיוק 0 אנשים, לא אגיד על כך דבר. רק אעיר את תשומת לב הקוראים למשמעויות הטרנסצדנטיות של הסדר החוב, כפי שהן באות לידי ביטוי בפסקה הבאה בדיווח באתר האינטרנט של גלובס (כאן הידיעה המלאה):

על פי ההערכות של מקורבים להסדר, קיימת הערכה כי על רקע ההגעה לפתרון מוסכם בין הצדדים בנושא אגרות החוב של החברה, יגיבו גם מניותיה של אפריקה ישראל בעליות.

וואו. זה עמוק בכל כך הרבה מימדים.

2.5 עדכון קל:

פתאום ראיתי שגם באתר של המארקר הסדר החוב עם לבייב גרם לכתבים לדבר שירה. במסגרת הידיעה הזו, תחת הכותרת "מה תהיה השפעת העסקה על השוק – כל התשובות", הנה הפנינה הבאה:

אני מחזיק מניה של אפריקה – מה יקרה לה ביום ראשון?
התשובה המצערת היא שאיש לא יודע. מצד אחד, המניות אמורות לרדת, שכן אפריקה ביצעה הנפקת זכויות (כלומר גיוס כסף מעלי מניות קיימים) לפי מחיר של 36 שקלים למניה, בעוד שמחיר המניה ננעל ביום חמישי על 49.5 שקלים. מצד שני, רכישת מניית אפריקה מגלמת רכישת אפי פיתוח במחיר של סביב 3.5 דולר למניה, בעוד שמניית אפי נסחרת בלונדון לפי מחיר של 2 דולר בלבד.

מצד שלישי, אפריקה נחשבה לחברה בחדלות פירעון, וכעת היא יוצאת לדרך חדשה עם הון עצמי חזק יותר ועם התחייבויות מועטות יותר – מה שבוודאי ישנה את כל מודל השווי שלה. זהו טיעון פחות רציונלי שהיה נכון גם אם מחיר המניה של אפריקה היה 200 שקל – סיכוי לא רע שזהו התסריט המנצח.

בעיניי זה נהדר.

3.

עוד שבת. באופן חריג ולא אופייני לי, הגשם מילא אותי שמחה גדולה. בקרוב אהיה אבא.

בדרך לסינמטק

1.

אני זוכר שפעם, זה היה לפנות ערב, הלכנו לסינמטק ברגל. היינו סטודנטים, וזו הייתה שבת, ולא היה לנו כסף אפילו לחשוב על אוטו. והיה איזה סרט של שבת לפנות ערב ששנינו רצינו לראות. אז הלכנו ברגל. זה לקח לנו ארבעים וחמש דקות. בדרך דיברנו על כל מיני דברים. השיער שלך ודאי התבדר ברוח, ואני אהבתי אותך מאד.

הלילה חזרנו מהקולנוע המסחרי בקניון המגעיל. נסענו באחת משתי המכוניות שלנו. בדרך, הייתה שתיקה. אפילו לא טרחנו להוציא את הפאנל של הרדיו ולהדליק אותו. ועדיין, אהבתי אותך מאד. ישנם דברים שגם שתיקות עייפות של לילה לא יכולות לשחוק.

2.

הייתה לי שיחה מעניינת השבוע אודות העיתונות. לא חשוב עם מי, ולא חשוב באיזו סיטואציה. נגיד רק שזה היה כמו להיות לרגע בעין הסערה – צף על פני שקט שעטוף בהמולה מתערבלת. בקיצור, דיברנו על עיתונות. על מה הייתה העיתונות פעם, ועל מה היא היום. וכיצד ומתי ולמה הפכה להיות עיתונות קומוניקטים, ומדוע דווקא העיתונות הכלכלית חוטאת בחטא הזה יותר מאחותה, העיתונות המודפסת ה"רגילה". וכיצד כניסתה של האינטרנט רק החמירה את המצב הזה, ועוד ועוד ועוד דברים שכבר דובר ונכתב וסופר עליהם באלף ואחת דרכים, באלף ואחד מקומות, בידי המונת'אלפים אנשים, מעניינים יותר או פחות.

דבר אחד למדתי בכל זאת מהשיחה הזו. אני מאד מאד מתגעגע לאקדמיה, אבל גם מאד מאד אוהב את התפקיד שלי.

3.

הבוקר, כשהתחיל הבלגאן, ואיתו שורה ארוכה ארוכה של טלפונים וחילופי מיילים ואסאמאסים והתייעצויות ותכנונים ובניית אסטרטגיה ומה לא, הבנתי כמה הרבה הספקתי ללמוד בארבעה חודשים, וכמה הרבה עוד יש לי ללמוד.

4.

לסיום, וללא שום קשר, שלוש המלצות שונות, שונות בתכלית:

האחת היא הסרט החדש "מחוז 9". פוזי אמנם לא אהבה אותו בכלל, אבל מה היא מבינה. מדובר בסרט מצוין, שעשוי לגרום לבחילה, בכל מיני מובנים. הנה הביקורת של יאיר רוה. אחרי צפייה בסרט אני מוכרח לומר שהיא מדויקת להפליא.

השנייה היא הטקסט הזה של נילי לנדסמן, שאפילו הצליח להתכתב לרגע, ממש בנגיעה רכה, עם טקסט אחר בעניין דומה של עוזי וייל שקראתי פעם, אבל אני לא זוכר איפה (זה היה מעין הספד לעלי מוהר, או משהו כזה).

והשלישית היא הסיפור המופלא של עיתון הגרדיאן, כפי שמובא בבלוג "קו חוץ". ורק בשביל לגרות את העצלנים ביניכם, הנה לב הסיפור (אבל חובה להיכנס לפוסט עצמו בשביל להבין את התמונה כולה, ומה התפתח מהרגע שפורסמה הידיעה המצוטטת בקטע הבא):

… מעניין לראות מה קורה כשעיתון מרכזי בדמוקרטיה יותר וותיקה ויעילה משלנו חוטף צו איסור פרסום לגבי צו איסור פרסום. העיתון במקרה זה הוא הגרדיאן הבריטי, שהעלה אמש את הכתבה ההזויה-משהו שלהלן :

על הגרדיאן נאסר לדווח על הליך פרלמנטרי, בעקבות פסק דין המערער על חופש הביטוי כפי שמובטח בכתב הזכויות מ1688.

מסמכי סדר הדיון להיום בפרלמנט כוללות שאילתא, עליה אמור אחד השרים להשיב מאוחר יותר השבוע. מהגרדיאן נמנע לדווח מי חבר הפרלמנט שהגיש את השאלה, מה הייתה השאלה, מי השר שאולי יענה עליה, או איפה ניתן למצוא את השאלה.

על הגרדיאן גם נאסר להסביר לקוראיו מדוע נמנע מן העיתון – בפעם הראשונה מזה דורות – לדווח על המתרחש בפרלמנט. מכשולים חוקיים, אותם אסור לנו לפרט, כוללים תהליכים, אותם אסור לנו להזכיר, המתנהלים בשמו של לקוח מסוים ששמו חייב להשמר בסוד.

העובדה היחידה שמתאפשר לנו לדווח היא שבמקרה המשפטי הנ"ל מעורבת חברת עורכי-הדין הלונדונית קארטר-ראק, המתמחה בתביעות נגד גופי תקשורת בשמם של אנשים פרטיים או תאגידים בינ"ל.

הגרדיאן נשבע למהר לבית המשפט ולבטל את הצו. העורך, אלאן רוסברידג'ר, אמר: "חוקי התקשורת במדינה הזו דוחקים את העיתון לעבר עולם קפקאי, שבו אסור לנו לספר לקוראים על מידע שנאסר לפרסום או על התהליכים שמונעים את פרסומו. מסוכן פי כמה כאשר האיסורים כוללים דיווח על המתרחש בפרלמנט."

שבת שלום.

הפוסט הכי פחות רהוט שאי פעם רשמתי

גוגל וויב פשוט מגניב רצח. אני לא רוצה להשתמש יותר במייל בחיים.

אין לי מושג אם יאמצו את זה, או לא יאמצו את זה, יאבל אפשר כבר להגיד שיחסית למשהו שבלתי אפשרי להסביר אותו הוא בהחלט מפתיע באינטואיטיביות שלו. מה שכן, לך תדע מה יגידו ההמונים.

בכל מקרה הוא מגניב רצח. ואם הטוויטר המטומטם הזה תפס, אין שום סיבה שהוא לא.

הייתי מקשקש לכם על כמה הוא אינטנסיבי, או לחילופין על האפשרויות שגלומות בצירוף חברים שלא משויכים זה לזה למשחק בזמן אמת, אבל זה הכול בולשיט של קוקסינלים.

פשוט חכו להזמנה ונסו את זה בעצמכם.

לא יודע מה להגיד על זה חוץ מזה שזה כיף.
ויו, כמה שזה יעיל החרא הזה, בחיי.