דצמבר 2011

ביומיים האחרונים קרו כל מיני דברים ששווים התייחסות, אבל אני כבר עייף. אז רק כמה מלים על המלצות ועדת הסל להרחבת סל הבריאות (בשמו הפופולרי, סל התרופות), לשנת 2012 (הטבלה המפורטת נמצאת כאן, למי שמעוניין). אני לא מתיימר להבין משהו ברפואה, או בתרופות שאינן אקמולי, אז אני אצטט את הידיעה שעלתה הבוקר בדה מארקר, ואתייחס למה שכתוב שם כנכון מבלי שבדקתי:

לסל נכנסו שלוש "תרופות יתום" למחלות נדירות ביותר שפוגעות במספר קטן מאוד של חולים ומחירן גבוה. כך, למשל, נכנסה לסל התרופה סולריס, תרופת יתום מצילת חיים למחלת כיליה גנטית – בעלות של 2 מיליון שקל לחולה, לשמונה חולים בשנה. כן נכנסה התרופה אורפדין לתסמונת גנטית נדירה בה חולים 17 אנשים בשנה – שעלותה 520 אלף שקל למטופל.

כדאי להתעכב על זה רגע. עבודת ועדת הסל היא עבודה קשה. הם צריכים לבחור. מגבלת התקציב שהם רואים לנגד עיניהם נוקשה להפליא. על דלתותיהם מתדפקים לחצים מסחריים כבדים. אין פלא שעבודת הוועדה נעשית בחוסר שקיפות, הם לא היו מצליחים לזוז מילימטר אם דלתות הדיונים היו פתוחות.
והנה, למרות המגבלות, הוועדה החליטה השנה לשים 16 מיליון שקל מכספי הציבור (16 מיליון מתוך 300 מיליון כלומר 5.3% מהסל כולו) על תרופה שעשויה להציל את חייהם של שמונה חולים בישראל. רק שמונה חולים. 8.8 מיליון שקל נוספים החליטה הוועדה להעניק ל-17 חולים במחלה נדירה אחרת. סה"כ כ-25 מיליון שקל – 8.3% מהסל – ל-25 חולים – פחות מפרומיל מהאוכלוסיה בישראל.

הנימוקים להחלטה החריגה הזו באים לידי ביטוי בפסקה הבאה, שאין לי מושג מי הכתיב אותה אבל הוא עשה עבודה הסברתית נפלאה:

נושא מימון תרופות היתום, שעלותן למטופל מגיעה עד מיליוני שקלים, עורר דיון סוער בוועדה סביב השאלה עד כמה רחוק צריכה ללכת המדינה במימון תרופה לחולה הבודד. השיקול שהכריע את הכף היה שמדובר בחולים שלרוע מזלם חלו במחלה "הלא נכונה" ואין להם כל סיכוי לממן בעצמם את התרופה שעשויה להציל את חייהם, ולכן על המדינה לממן את תרופתם כפי שהיא מממנת תרופות זולות יותר למחלות נפוצות.

האמת היא, שהתרגשתי מאוד כשקראתי את השורות הללו. בהנחה שאנחנו מקבלים את הדברים כהוויתם, ואין לי סיבה להניח אחרת, זו ההתגלמות המוחלטת הראשונה של צדק חברתי שיצא לי לראות בעיני מאז הקיץ האחרון. סולידריות אמיתית. הכלל למען הפרט. כסף ציבורי למען מטרות ראויות. הייתי שמח להכיר את האנשים שחתומים על ההחלטות האלה, הייתי שמח להכיר את עשרים וחמשת האנשים שיקבלו את חייהם במתנה הודות להחלטות הללו.
לילה טוב.

1.
השבוע ביום רביעי בשעה 16:03 נשלחה מדוברות משרד האוצר הודעה רשמית, על נייר עם לוגו של המשרד, ההודעה הבאה:

י' בכסלו התשע"ב
6 בדצמבר 2011
דב. 2011-3453

הזמנה לתדרוך עיתונאים

תדרוך עיתונאים בנושא תקציב הביטחון – שקיפות ובקרה יתקיים מחר יום ד' ה-7.12.11 בהשתתפות הגב' מיכל עבאדי בויאנג'ו, החשבת הכללית, ויריב נחמה, סגן בכיר לחשבת הכללית
התדרוך יערך בשעה 12:30, בחדר ישיבות 2, במשרד האוצר בירושלים
נא אשרו הגעתכם מראש בטלפון : 02-5317201
לפרטים נוספים: בועז סטמבלר, דובר משרד האוצר

2.
לא הייתי בתדרוך עצמו, אך לא היתה לי שום בעיה לדעת מה נאמר בו. כיצד? משום שכך התחילה הידיעה שהופיעה זמן לא רב לאחר התדריך באתר גלובס:

"תקציב הביטחון מהווה 16%-18% מתקציב המדינה בעשור האחרון – כרבע מתקציב המשרדים. מעבר להיעדר פיקוח אזרחי יש בעיה שאין שקיפות וזה משפיע על היכולת לנהל מדיניות מאקרו ולקבוע סדרי עדיפויות. אני מודה שמערכת הביטחון אינה מערכת רגילה והיא אכן זכאית לגמישות תקציבית יוצאת דופן, אבל השאלה היא מה המינון ומה המידה. אין כאן פרופורציה" – כך אמר היום (ד') בכיר מאוד במשרד האוצר בנושא תקציב הביטחון.

הממ. בכיר מאוד במשרד האוצר, מעניין מי זה יכול להיות. הידיעה הזו כמובן לא הופיעה רק בגלובס. דיווח זהה הושמע גם בגלצ, והתפרסם הבוקר בדה מארקר. לא חיפשתי במקומות נוספים. בכל הדיווחים מדובר בבכיר או בבכירים באוצר.

2.
נשאלת כמובן השאלה, מדוע? מדוע לא ציינו העיתונאים שהבכיר באוצר הוא החשבת הכללית. שבכיר נוסף הוא סגן החשבת הכללית? משום שבתדריך, שאליו הזמין משרד האוצר באופן רשמי רק יום קודם לכן – מה שאומר שלו רציתי הייתי יכול לפרסם יום קודם לכן את עצם העובדה שהולך להתקיים תדריך בהשתתפות אותם בכירים באוצר – נאמר לכתבים שהתדרוך הוא אוף רקורד (למרות האירוניה שכרוכה בעובדה שמדובר בתדרוך על כך שבמשרד הביטחון אין מספיק שקיפות). הכתבים הסכימו לתנאי. אלה שלא הסכימו לקבלו, פשוט לא פרסמו את הדברים.

3.
רק שזהו לא אוף רקורד, אלא סתם זלזול באינטלגנציה של הציבור ופגיעה בו. זה לא שהכתבים הגיעו למקור הבכיר, חלבו ממנו את האינפורמציה אבל מוכרחים לשמור על האנונימיות שלו ממגוון של סיבות. ההיפך הוא הנכון. אוף רקורד הוא כלי עיתונאי חשוב שנועד לשמר את היכולת להמשיך ולחשוף חלקים חשוכים עבור הציבור. הוא לא נועד לשמר את הפחדנות חסרת החינניות של פקידים כלשהם שרוצים שכלי התקשורת יילחמו את המלחמה עבורם.