קרנפים

0.
התקרנפות (ש"ע, נ') – התבהמות, עדריות, אבדן תחושת המוסר והביקורת העצמית והשתעבדות לרצון הרודן (מילון ספיר, בעריכת איתן אבינאון, בהוצאת הד ארצי)

1.
דברים לא טובים קורים הערב בצמרת משרד האוצר. בחדשות ערוץ 2 התפרסם, ככה באמצע הפריים טיים, שראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ עומד להדיח מתפקידו את סגנו הבכיר איל אפשטיין. לפחות ממה שהצלחתי לקושש, זקני האוצר לא זוכרים שאי פעם אירע אירוע כזה במשרד האוצר.
אפשטיין הוא סגן ראש אגף התקציבים שאחראי על תחום המאקרו, שזה משהו שלא אומר שום דבר למרבית הציבור, אבל בגדול זה אומר שהוא האחראי על בניית המעטפת של התקציב. קרי, בעיקר על תחזית הצמיחה, על תחזית ההכנסות ממסים, ועל הדברים שניצבים בבסיס התקציב ומהם בונים את התקציב של כל משרדי הממשלה. העילה להדחה, לפחות על פי הפרסום בערוץ 2 שלא זכה לאישור רשמי, הוא שאפשטיין היה זה שהוביל את תחזית המסים השגויה בעת הרכבת התקציב הדו שנתי לשנים 2011-2012, אי שם בסוף שנת 2010. אני עוד לא יודע מספיק פרטים מאחורי הקלעים של השבוע האחרון, אבל הנה כמה תובנות מהירות שלי בעניין הזה.

2.
יש בידי עדויות של אנשים בכירים בזירה הכלכלית הירושלמית, שמפחדים להיות מצוטטים בשמם ולכן מדברים בעילום שם, שמעידים כי זה יותר משנה וחצי, מאז המחצית השנייה של 2011, איל אפשטיין ופקידים נוספים באגפים שונים במשרד האוצר – כמו גם בבנק ישראל – התריעו בפני הדרג המקצועי הבכיר יותר, והן בפני הדרג הפוליטי, ששנת 2012 צפויה להיגמר בגירעון תקציבי גדול מאוד, פי שניים מהתכנון המקורי.

3.
בינואר 2012 הגיע שר האוצר בעצמו לוועדת הכספים על מנת לעדכן כלפי מטה את תחזית ההכנסות במסים, עדכון של 11 מיליארד שקל כלפי מטה. בסופו של דבר, העדכון הזה היה קרוב למדי לתוצאה הסופית בסוף 2012. במלים אחרות, כבר בינואר 2012 משרד האוצר ושר האוצר קיבלו את העמדה המקצועית של אפשטיין לפיה הולכת להיות בעיה בגירעון ב-2012. למעשה, ראש הממשלה בעצמו נתן ביטוי לחוסר ההפתעה הזה בדברים שאמר ערב הבחירות.

4.
למעשה, כפי האינטרנטים הראו, אפילו יו"ר האופוזיציה לשעבר והיום ראשון הנכנסים לממשלה החדשה שאול מופז הבחין כבר באוקטובר כי הגירעון הולך להיות בסדר גודל של 40 מיליארד שקל, כלומר כפליים מהתחזית. אמר את זה בחודש יולי גם פרופ' חיים בן שחר, אמר את זה גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ואמרו את זה גם אחרים.

5.
יתר על כן, הממונה על התקציבים בעצמו אמר אך לפני שבועיים כי התחזית שנעשתה בסוף 2010 לגבי שנת 2012, שהתבררה לבסוף כשגויה לחלוטין, הייתה נכונה לזמנה. אז אם היא הייתה נכונה לזמנה, והממונה על התקציבים אומר זאת בעצמו, כיצד אותו ממונה על התקציבים יכול להשתמש בטיעון כי התחזית הייתה שגויה כסיבה להדיח את סגנו שהיה אחראי על התחזית?

6.
כל אלה עובדות. מכאן מתחילות עדויות שאני מקבל מכל הצדדים, לדיונים שלא נכחתי בהם, לשיחות שלא הייתי עד להן, ולכן איני יודע מה האמת לאמיתה ורק האמת. בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, כנראה שאין אמת אחת. הנה מה שהצלחתי להרכיב עד כה: אפשטיין, כאמור, יחד עם פקידים רבים אחרים מתריעים מזה חודשים רבים על אובדן השליטה התקציבי. רק באמצע 2012, לאחר שתמרורי האזהרה שהניפו הפכו להיות אדומים מדי, או אז ניאותו ראש הממשלה ושר האוצר להעביר בממשלה בזריזות חבילה של העלאות מסים – הן ל-2012 והן ל-2013 – בניסיון לצמצם במעט את הגירעון. וזה באמת היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לולא הצעדים החלקיים האלה הגירעון ב-2012 היה אפילו גדול יותר, וכך גם ב-2013. הצעדים האלה שנקטה הממשלה באמצע 2012 היו פרי הלחצים של אפשטיין ופקידים נוספים.

7.
הן בתוך הממשלה והן בתוך משרדי הממשלה מהלכות שמועות זה זמן ארוך כי הדרג המקצועי במשרד האוצר, והן הדרג הפוליטי, לא ממש מקדישים חשיבות יתרה לראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ. אני אומר את זה מאוד בזהירות. הרשקוביץ ואפשטיין עצמו לא רואים עין בעין במישור המקצועי, ולמיטב ידיעתי גם שוררת ביניהם איבה אישית לא מבוטלת. גם את זה אני אומר בזהירות. כעת פועל הרשקוביץ, כל על פי עדויות, להדחת אפשטיין. למעשה, הוא לא צריך להדיח אותו ממש. הדלפת הכוונה להדיחו – למיטב ידיעתי מבלי שאפשטיין עצמו ידע כי ידיעה כזו עומדת להתפרסם הערב – מספיקה על מנת להדיחו. שכן לא ברור כיצד ראש אגף התקציבים וסגנו יוכלו להמשיך לעבוד יחד נוכח העובדה כי "המתיחות" ביניהם הפכה להיות פומבית. וכל זה, שימו לב, ערב הבאת תקציב מדינה לשנים 2013-2014 לממשלה. ועוד לא סתם, ה-תקציב, שעומד לכלול חבילת גזירות מאוד לא נעימה. אם אפשטיין יודח, מי בדיוק אמור להרכיב את המעטפת של התקציב הזה?

8.
אפשטיין עובד באגף התקציבים זה עשור. הנה כמה דברים שאמרו לי הערב כל מיני אנשים לגביו, לאו דווקא מאוהביו (הוא אדם שקל מאוד לא לאהוב, תאמינו לי): "אחד האנשים בעלי מסלול הקידום המהיר ביותר בתולדות אגף התקציבים. גאון ונחש עם שיגעון גדלות". או למשל "הוא הגורם המקצועי, החשוב והמנוסה ביותר בתקופת התקציב, במיוחד זה הצפוי לנו". וגם: "ההדחה של אפשטיין היא פשוט התאבדות של האוצר". כל זה מתחבר כמובן לדברים שכתב החשב הכללי לשעבר שוקי אורן בפייסבוק שלו לפני שבועיים – על המשמעות של מינוי שר אוצר למשרד האוצר כצעד שמחליש את האוצר כולו – ועל הדברים שאמר לי לפני שבועיים הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב על ההתקרנפות של הדרג המקצועי באוצר בפני הדרג הפוליטי.

9.
בשורה התחתונה, משהו מאוד לא טוב עובר הערב על צמרת משרד האוצר. נעשה ניסיון משונה להדיח גורם מקצועי שלדעת עדויות רבות שאספתי – אם כי חשוב לי להדגיש בפירוש שלא כולן, יש בהחלט כאלה שטוענים כי הוא האחראי לכישלון – שימש במשך חודשים כאחד המתריעים היחידים בשער. זה נראה כמו ניסיון של אנשים שחשים שהם עצמם עומדים בפני החלפה לאחר מינוי שר אוצר חדש, להדיח רגע לפני כן את הכפופים להם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זה מתחבר בדיוק לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על האווירה הקשה מאוד ששוררת בצמרת משרד האוצר וכן במשרדי ממשלה אחרים, תחושת רדיפה. ויתרה מכך, למי אמורים להיות נאמנים פקידי האוצר, משרתי הציבור? לדרג שמעליהם? לציבור? אם הם מתריעים ולא שועים להתרעות שלהם, מה הם אמורים לעשות?

10.
באופן הכי אישי, מתהפכת לי הבטן הערב. אני לא רוצה לבחור צד, ואין זה מקומי לבחור צד, אני רק אזרח ישראלי שמסתכל מהצד על הדברים, וחובתי במסגרת תפקידי לדווח לציבור על הדברים שאני רואה ושומע, כל עוד יש להם עניין לציבור, ובמקרה הזה יש להם עניין ועוד איך. קשה מאוד בסיטואציה כזו לדעת בדיוק ולפרטי פרטים מהי האמת ורק האמת מבלי שהיית ונכחת בעצמך בכל המועדים הרלוונטיים. אני מפחד לחטוא לאמת, ואני מפחד להלבין או להשחיר את פניו של מי שאינו ראוי לכך. עם זאת, בנקודת זמן זאת, נדמה לי שמתבצע כאן ניסיון שפל להדיח בצורה לא ראויה את מי שהרגיז את הממונים עליו רק בכך שדחף בפרצופם את האמת המטרידה והלא נוחה.

לפידיזם

1.
לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי שתי כתבות שהראו את האפלייה התקציבית בין ההשקעה של הממשלות בהתנחלויות לבין היישובים שבשטח ישראל, מועצת יש"ע הזמינו אותי לסיור. אמרתי להם שאני מכיר את השטחים פחות או יותר, ששירתתי שם, ושקשה לי להאמין שזה יחדש לי משהו. אבל הם ביקשו, אז הלכתי.
במהלך הסיור, הפגיש אותי המארח שלי עם מנכ"ל מועצת יש"ע (שהעובדה שאני קורא לה מועצת יש"ע ולא מועצת יו"ש מעידה שאני מסייע להם להמשיך להדחיק את המציאות), דני דיין. ישבנו בקרון עץ שהוסב לבית קפה מבודד על ראש גבעה בהתנחלות עלי, אחד המקומות הבתוליים והיפים שבין הירדן לים, ודיברנו. וכשאני אומר דיברנו, אני מתכוון שהוא דיבר. וכשאני אומר דיבר, אני מתכוון שהוא תקף. אותי. את השמאלנים, את התקשורת. לא משנה כל כך, אין בזה שום דבר חדש.
איפשהו לקראת סוף השיחה הוא אמר משהו מעניין. הוא סיפר שיש לו מדד – מדד רזי ברקאי. המדד הזה מודד כמה פעמים רזי ברקאי, שמאלן מוצהר לשיטתו של דיין, חוזר על המנטרה שבסופו של דבר ברור לכולם שהפתרון יהיה שתי מדינות לשני עמים. לפי דני דיין, רזי ברקאי כבר לא כל כך אומר את המשפט הזה, וזה – מבחינת המתנחלים – חדשות טובות. לפי דיין, העובדה שמדד רזי ברקאי שלו נמצא בשפל מעידה על כך שהציבור הישראלי – החילוני, התל אביבי, האשכזני, השמאלני – הפנים שאין פתרון לסכסוך, וטוב שכך. וזה, מבחינת דיין, מצב מצוין. זה אומר שאפשר להפסיק לדבר על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל הסכסוך. וזה אומר שאפשר להפסיק לחפש פתרונות, כי אין, ופשוט לתת למתנחלים לחיות בשקט. ומבחינתו, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.

2.
נזכרתי בשיחה ההיא עם דיין, הערב, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם דויד גרוסמן (שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במראיינת הטובה ביותר בישראל, ובאחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים שיש כאן). משהו בדברים שגרוסמן אמר – על היעדר תחושת הבית שרודפת את הישראלים, בגלל היעדר הגבולות הברורים, בגלל היעדר השלום – משהו בדברים האלה החזיר אותי לשיחה ההיא עם מנכ"ל מועצת יש"ע, ולסיור באיו"ש כולו. המתנחלים, אני מאמין, לא יסכימו עם גרוסמן ולו בפרומיל. להם יש תחושה עמוקה מאוד של בית. תחושה שורשית מאין כמותה. ולצערי, אני חושב שמנכ"ל מועצת יש"ע צודק. אני חושב שהוא צודק בשני מובנים: 1. שרוב הציבור הישראלי, החילוני, השמאלני, התל אביבי, האשכנזי, הפנים שאין פתרון לסכסוך, לפחות לא בטווח הקצר. 2. שבאמת אולי אין פתרון לסכסוך. לפחות לא בטווח הנראה לעין.
התובנה הזו, שהיא תובנה פרטית לגמרי, מתחברת לי היטב עם תוצאות הבחירות. הבחירות האלה לא נעו על הציר המדיני/ביטחוני, למרות שהיו יכולות להיות כאלה. נתניהו לא ביקש מנדט מהציבור לתקוף באיראן. הנושא האיראני בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא קרוב. גם לא הבעיה הפלסטינית. נאדה. אני לא חושב שהמילה שלום בכלל הוזכרה כאן בחודשים האחרונים, או משהו שדומה לזה. לא. הבחירות האלה נעו על הציר הכלכלי-חברתי. בקוטב אחד ניצב בנימין נתניהו, בקוטב השני עמדה שלי יחימוביץ, והציבור בחר בצד של נתניהו. בצד הכלכלי שלו.
הוא בחר בצד הכלכלי של נתניהו – כלומר, בכלכלת שוק ולא בהתערבות ממשלתית – לא רק בגלל שהוא הצביע לנתניהו ולליברמן, אלא (בעיקר) משום שהוא הצביע ליאיר לפיד (ובמידה מסוימת גם לנפתלי בנט, אם כי שם ההצבעה לא הייתה ממניעים כלכליים אלא מדיניים ולאומניים). בנימין נתניהו הוא רפובליקני. והעניין הוא שגם יאיר לפיד. שניהם מאמינים גדולים בתחרות חופשית בשוק חופשי. בכך שהמדינה להתערב במינימום בנעשה בשוק, ורק במקומות שבהם השוק נכשל. הם לא זהים, נתניהו ולפיד, אבל הם קרובים מאוד מאוד – כך אני מנתח – בתפיסתם הכלכלית. הם מאמינים גדולים בהורדת מסים על עבודה, הם מאמינים גדולים בייעול המגזר הציבורי כשם קוד לצמצום המגזר הציבורי והעברת האחריות על אספקת שירותים לחברות פרטיות בשוק הפרטי. הם מאמינים בעידוד עבודה ובהענשה על בטלנות ואי עבודה. ונפתלי בנט אפילו קיצוני מהם בעניינים הכלכליים. אלה האנשים שהציבור בחר לנהל את חייו, לעצב את עתידו. אנשים שמאמינים בכך שאדם צריך לעשות לביתו, לעבוד קשה, ולהצליח. אני לא אומר את זה בלשון שיפוטית, רק מנסה לתאר מצב.

3.
עכשיו, נשאלת השאלה מדוע הציבור בחר מה שבחר. בעיני חלק אולי השאלה הזו נראית מיותרת לחלוטין. אבל בעיני, אחרי ימי קיץ 2011 המוטרף, יש צורך לשאול את השאלה הזו ולחפש לה תשובה. אחדד את השאלה – איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת. אבל ממש קצת. זו השאלה.
התשובה, לדעתי, היא שמה שמעניין את מעמד הביניים ברובו הוא שיניחו לו לחיות בשקט, רצוי תוך שהוא משלם כמה שפחות מסים. הרצון לשלם כמה שפחות מסים הוא רצון בצמצום הסולידריות החברתית. משום שלמרות שזה מאוד נחמד להתנדב ולסייע לאחר מזמנך הפנוי, הדרך היחידה שבה כולם מתנדבים לסייע זה לזה (כלומר, כל מי שיכול לעבוד ואכן בוחר לממש את היכולת הזו) היא על ידי תשלום מסים לקופה אחת קולקטיבית, וחלוקתם מחדש בדרך שתסייע למי שאינם יכולים לעבוד, למי שהמזל העיוור לא חס עליהם, וכיוצא באלה. לכן הרצון לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית הזו, מנוגד – לתפיסתי – לקריאה לצדק חברתי. ייתכן מאוד שהרצון הזה, לשלם כמה שפחות מסים, נובע מכך שאחרי שישה עשורים ויותר הישראלים העובדים הפנימו שכספי המסים שלהם הולכים לאו דווקא למטרות שלשמן היו מייעדים את כספי המסים שלהם לו מישהו היה שואל אותם באופן ישיר מה לעשות עם המסים שלהם. יכול להיות שבגלל זה הישראלים התייאשו, ומעדיפים לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית, אלא לעבוד קשה ולרכוש במו כספם את השירותים שפעם המדינה מעניקה להם ללא תשלום, או בתשלום סמלי. אלא שעל הדרך, מי שנפגע הן אותן אוכלוסיות שלא יכולות לעבוד, או שלא מצליחות לעבוד, ואין ביכולתן לרכוש שום שירות שכזה. לא חוגים לילדים, ולא ביטוח בריאות פרטי, ולא מכונית, ולא קורת גג, ולא שום דבר שמזכיר רווחה כלכלית, או חיים בכבוד, או עתיד.
מעמד הביניים, ככל שיש חיה מובחנת כזו בישראל, בחר בבחירות האלה לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. והדאגה הזו לעצמו לא באה לידי ביטוי בבחירה במועמדים שמציעים שירותים נוספים עבור מעמד הביניים שבוחר בהם, אלא במועמדים שמציעים למעמד הביניים לשלם פחות מסים, ולקנות את השירותים האלה בעצמם בשוק החופשי, תוך הבטחה שלפחות השירותים האלה יהיו זולים, כי הם ידאגו שהשוק יהיה ממש חופשי. כאילו שהם באמת מסוגלים לכך.

4.
מה שקרה עכשיו הוא שיש סיכוי לא רע בכלל שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי. לא ימין מדיני – כי סיכמנו שזה כבר לא מי יודע מה מעניין את הציבור – אלא ימין כלכלי. לא שהממשלה היוצאת הייתה ממשלת שמאל כלכלי, אבל במידה רבה נתניהו של הקדנציה שחלפה לא היה נתניהו של 2003-2005 כשהיה שר אוצר. אז, בשבתו במשרד האוצר, הוא נכנס בכל מה שזז, מביא לידי ביטוי מקסימלי את תפיסת העולם הרייגניסטית שלו. ב-2009-2012, כראש ממשלה, הכלכלה שלו הייתה אחרת. לא מתוך תפיסת עולם, אלא מתוך רצון לשרוד, הוא הנהיג כלכלה הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר מחלקת. הוא הגדיל את קצבאות הילדים, הוא חילק בנדיבות תוספות שכר במגזר הציבורי, והדוגמאות ממש לא מסתיימות כאן. לצד אלה הוא המשיך להנהיג את הפחתת המסים שהיא החלק המהותי בתפיסתו הכלכלית, אלא שבניגוד לבעבר הפחתת המסים הזו לא לוותה בהקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית, אלא דווקא בהגדלתה. וזו הסיבה שבגללה הגענו לגירעון שהגענו אליו, אבל נעזוב את זה בצד. חפרתי על זה כבר מספיק.
אלא שעכשיו, כאמור, יש סיכוי לגמרי סביר שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי, שתונהג בידי שלושה רפובליקנים – נתניהו, לפיד ובנט – שאם תחליט ללכת עד הסוף בעניין הכלכלי, היא תזכיר במידה רבה את ממשלת שרון השנייה, בה ישב לפיד האב. ממשלה של כיווץ המגזר הציבורי, של כיווץ מנגנון הרווחה של הביטוח הלאומי, וכאלה דברים נחמדים. זה מה שהציבור בחר. זה מה שמעמד הביניים – בוחריו של לפיד – בחרו. וזה מוזר. זה מוזר גם בגלל שהרשימה של לפיד מורכבת מאנשים שקשה לי להאמין שרואים עין בעין עם לפיד מבחינה כלכלית. וזה מוזר בגלל שבקיץ האחרון היה נדמה לי שמעמד הביניים רוצה משהו אחר.

5.
ויש גם אפשרות אחרת. שאולי, כפי שניסח זאת היום עינב שיף באיזה שלב, העם אמר ״רוצים את זה מהטלוויזיה והעיתון, הוא נראה טוב ויש לו כסף, אולי יהיה גם לנו". אולי.

חומרים שהצטברו | הממשלה לא יודעת עד כמה היא הפריטה את עצמה

1.

במסגרת פרויקט מכונת ההפרטה שפרסמתי בעיתון באוקטובר, ניסיתי לדלות נתונים על היקף ההפרטה שמשרדי הממשלה מבצעים לעצמם. וליתר דיוק, ניסיתי להבין איזה היקף מהשירותים שמשרדי הממשלה נותנים לציבור ניתנים באמצעות חברות פרטיות בשיטת מיקור חוץ.

זה היה ניסיון כושל להפליא.

בקצרה, משרדי הממשלה שפניתי אליהם פשוט לא יודעים מה התשובה לשאלה הזו. אין להם קטלוג כזה של "מיקור חוץ", ואף אחד לא עוקב אחרי זה, אז הם לא יודעים. זה נחמד, כי הכסף שלהם הוא הכסף של משלם המסים, אבל מבחינתם אפשר לא לדעת למה הוא משמש ובאיזה אופן.

לפחות הכישלון שלי בחברה טובה. גם פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית, אחד הכלכלנים המשפיעים בישראל וגם חבר המועצה המוניטרית בבנק ישראל, שניסה לחקור את היקף ההפרטה בשיטת מיקור חוץ, נכשל בקבלת חומרים. במאמר שפרסם במסגרת דו"ח טאוב האחרון (PDF), הראה פרופ' גרונאו שהנתונים הרשמיים שקיימים (בעיקר אצל בנק ישראל) על היקף רכישת השירותים בידי הממשלה פשוט לא משקף את מה שאנחנו יודעים על התרחבות תופעת ההפרטה, ולכן ככל הנראה יש פשוט בעיה בשיטת מדידת הנתונים (הוא הגיע לעוד מסקנות מעניינות, ובעיקר להגדרת "מס הפרטה" – העלות שהציבור צריך לשלם מכיסו לרכישת שירותים באופן פרטי לאחר נפילה באיכותם של שירותים ממשלתיים שהופרטו. הנה הכתבה שלי על המחקר שלו).

2.

לאחר פרסום הפרויקט, החלטתי להתעקש ולהמשיך לבדוק את העניין הזה. עשיתי שני דברים. פניתי דרך חוק חופש המידע לחלק ממשרדי הממשלה – לגדולים שבהם, וכן לאלה שאני יודע שפועלים בעיקר בשיטת המיקור חוץ – בבקשה לדעת מה היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות לרכישת שירותים. המשרדים שפניתי אליהם: משרד החינוך, משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד התמ"ת. למשרד הבריאות פניתי כבר בסבב הקודם, והם ענו לי תוך זמן קצר והביאו לי פירוט מדויק ומרשים של היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות, בלי שום הפעלה של חוק חופש המידע. פשוט אחרי הגשת שאילתא פשוטה לדוברות המשרד, ועל כך הם ראויים לציון.

במקביל, הואיל והנחתי שהבקשות למידע האלה יגיעו לבסוף לקבורת חמור, פניתי גם למשרד האוצר – שרואה את תמונת המצב של כל משרדי הממשלה – בבקשה לקבל גם ממנו את הפרטים.

בסופו של דבר, הנה מה שקרה: משרד הביטחון מעולם לא ענה. כך גם המשרד לביטחון הפנים. משרד התמ"ת החליט שהוא מרים את הכפפה, ואחרי כמה שבועות טובים של עבודה מאומצת, העביר לי רשימה (שלדעתי אינה מלאה, כי אני יודע על שירותים נוספים של התמ"ת שהופרטו ואינם נמצאים ברשימה, אבל גם זו התחלה).

3.

במשרד האוצר, בשיחות עם פקידים בכירים באגף החשב הכללי, הבהירו לי שאין להם שום אפשרות מעשית לעשות דבר כזה. משרדי הממשלה הם רבים מדי, ההתקשרויות התקציביות שלהם עם חברות פרטיות הן רבות כחול אשר על שפת הים, ואין שום סיכוי בעולם שהם יוכלו להקדיש למשימה הזו כל כך הרבה משאבים ושעות עבודה רק כי ביקשתי יפה. ניסיתי להסביר להם שתצא להם תועלת מזה – כי סוף סוף הם ידעו בעצמם מה התשובה לשאלה הזו, ויוכלו לבדוק אם זה ראוי מבחינתם או לא – אבל זה לא שכנע אותם. ייאמר לזכותם שהם היו נחמדים ורצו לבוא לקראתי, אבל שום דבר מועיל לא יצא מזה בסופו של דבר.

4.

ומה לגבי משרד החינוך? ובכן, משרד החינוך שלנו לא חזק מאוד בתחום השקיפות (בלשון המעטה של המעטה). הם שלחו לי מכתב. בזו הלשון:

"המידע המבוקש בפנייתך אינו קיים ברשותנו. מבירור שערכנו בחשבות המשרד עולה שהתקשרויות המשרד אינן מחולקות לפי סיווג של מיקור חוץ או לפי נושאים (שירותי ייעוץ, כתיבת מכרזים, הקמה ותפעול מנהלות וכד'). אין בידי המשרד ריכוז המידע שנתבקש. התקשרויות של יחידות המשרד מנוהלות על ידי היחידות עצמן.

עיבוד המידע במיוחד לצרכיך, מצריך איסוף כל התקשרויות המשרד מהיחידות השונות ומחייב מיון וטיפול ידני בהן. כדי לסות הפניות מחדש לפי נושאים המוזכרים בפנייתך, יש צורך בפנייה לכל יחידות המשרד, שבנוסף להעברת כל ההתקשרויות יצרפו הסבר על מהות כל התקשרות, לצרוך מיון החומר ויצירת מפתח נושאי התקשרויות, שלפיו יבוצע עיבוד ידני של ההתקשרויות.

לאור זאת, אין באפשרותנו למסור את המידע, שכן המידע המבוקש אינו מצוי ברשותנו באופן המבוקש ומצריך איתור ועיבוד מיוחדים לצרכיך בהשקעת משאבים בלתי סבירה.

עם זאת, אם ברצונך למקד את בקשתך למידע על התקשרויות של יחידות מסוימות במשרד, אנא ציין זאת תוך פירוט היחידות וההתקשרויות".

ואמנם, בכתבה קודמת שעבדתי עליה, על חברת מרמנת – שמשתלטת על כמעט כל חלק שמשרד החינוך מפריט – משרד החינוך נתן לי את היקף ההתקשרות של המשרד עם החברה, שהיא גם החברה שמחזיקה בהיקף ההתקשרות הכספי הגדול ביותר מול משרד החינוך – חצי מיליארד דולר (זו הכתבה על מרמנת).

ניסיון נוסף להתעקש מול משרד החינוך – בסיוע התנועה לחופש המידע – הניב את אותו מבוי סתום, רק עם מכתב מפורט יותר וארוך יותר. בשורה התחתונה, אומרים במשרד החינוך – אין לנו את המידע בצורה הזו, ואין סיכוי שנשקיע את המשאבים לאסוף ולקטלג את המידע בצורה שאתה מבקש. במלים אחרות, אין לנו מושג ירוק מה היקף ההתקשרות שלנו (מתוך תקציב של 40 מיליארד שקל) מול חברות פרטיות, אין לנו מושג עד כמה הפרטנו את עצמנו (קרי, את כספי משלם המסים), ואין לנו עניין לדעת, או שהציבור יידע. תודה.

כולי תקווה שהצוות הקטן שהוקם במשרד ראש הממשלה באמת יעשה עבודה רצינית בסופו של דבר (כפי שהומלץ במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג) וימפה את היקף ההתקשרות בשיטת מיקור חוץ של משרדי הממשלה עם חברות פרטיות. אני מקווה בשביל אנשי משרד ראש הממשלה שזה יעלה להם בפחות כאב ראש ממה שזה עלה לי.

5.

אבל הואיל והיו משרדים שבכל זאת השיבו מידע (הבריאות והתמ"ת), חשבתי שזה יהיה חבל לבזבז אותו ולזרוק אותו לפח. אז אני מביא אותו פה, למקרה שזה מעניין מישהו, או למקרה שזה יכול לשמש מישהו. (חרף ניסיונות רבים אני לא מצליח לאמבד את זה כאן, אז אני מצרף לינקים. משרד הבריאות / משרד התמ"ת). היקף ההפרטה של משרד הבריאות, כפי שנמסר, עומד על 2.5 מיליארד שקל בשנה (שהם בערך 10% מתקציב המשרד בשנה). היקף ההפרטה של משרד התמ"ת, כפי שנמסר, עומד על 275 מיליון שקל (שהם בערך 12% מתקציב המשרד בשנה). לא יודע מה אפשר לעשות עם המידע הזה, אבל הנה הוא. תבלו.

חומרים שהצטברו | איזה חלק מהעוגה לוקח המאיון העליון?

1.

זוכרים את הדו"ח השנתי של מנהל הכנסות המדינה? אז דעו שמשרד האוצר ממאן לפרסם אותו עד הבחירות. זה אולי נשמע מצחיק, כי הבחירות הן מחר, אבל העיכוב הזה הוא עיכוב מכוון של חודשים. זו לא הערכה שלי, אלה דברים שאמר לי בעצמו ובמפורש הממונה החדש על הכנסות המדינה במשרד האוצר (ובמיתוגו המחודש – הכלכלן הראשי של המשרד) ד"ר מיכאל שראל.

רגע בשביל ליישר קו: פעם, לפני הקמת רשות המסים בתחילת שנות ה-2000, מנהל הכנסות המדינה היה אחד האגפים החזקים ביותר במשרד האוצר. הוא היה הגוף שהיה אחראי על תכנון מדיניות המס של המדינה, תפקיד חשוב ביותר, משום שצד ההכנסות הוא הצד שתומך בצד ההוצאות (השירותים שהמדינה נותנת לציבור) והן משום שמדיניות המס משפיעה על דברים כמו שוויון ואי שוויון, עוני וכדומה. מאז, כאמור, הכוח של מנהל הכנסות המדינה נחלש, והוא למעשה כמעט התייתר. מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב כינה אותו (לא ככינוי גנאי, אלא כתיאור מצב) "סרח עודף". כולי תקווה שעם מיתוגו מחדש האגף יזכה לעדנה. אבל עד שזה יקרה, אחד הדברים הבודדים האחרונים שהאגף עדיין מייצר הוא הדו"ח השנתי שלו. למה הדו"ח הזה חשוב? משום שהוא נותן לראות דברים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר.

למשל, הוא מראה עד כמה המדינה מסתמכת בהכנסותיה על מסים שמוטלים על הכנסות (מס הכנסה, מס חברות, מס על רווחים בבורסה ומסי נדל"ן) ועד כמה היא מסתמכת על מסים שמוטלים על צריכה (מע"מ, מכס, מס קנייה, מס על סיגריות, מס על דלק). מלבד זה, אפשר לראות בדו"ח הזה מה עלותם התקציבית (באובדן הכנסות) של הפטורים הרבים ממס שיש בישראל, מה שווי הטבות המס שהחברות הגדולות ביותר במשק מקבלות, איך נראות ההכנסות ממסי נדל"ן ומה זה אומר על שוק הנדל"ן, איפה הישראלים בהשוואה למשפחות אחרות בעולם מבחינת נטל המס שלהן. ועוד דבר אחד – הדו"ח הזה מאפשר לראות את התפלגות ההכנסות במשק לפי עשירונים. במלים של בני אדם, הוא מאפשר לראות איזה נתח מעוגת ההכנסות הלאומית לוקח כל מעמד. הפירוט הזה נמצא בלוח ה'-10 בדו"ח (PDF), וזהו הלוח היחידי (למיטב היכרותי) שעושה עוד משהו – הוא נותן לראות מה הנתח שלוקח לעצמו המאיון העליון. שום מקור נתונים רשמי אחר שאני מכיר מאפשר הצצה למאיון העליון.

2.

אלא שכאמור השנה, בשל הבחירות, פרסום הדו"ח הזה (לגבי שנת 2011, אל תחלמו על 2012), מתעכב. אפשר גם להבין למה. בפרסום הדו"ח יש פוטנציאל לנזק פוליטי בתקופת בחירות רגישה, ממש כשם שבפרסום נתוני הגירעון בשבוע שעבר היה פוטנציאל נזק פוליטי (ואמנם, פרסום הנתונים התעכב מספר ימים עד שהודלף לתקשורת שהם עומדים להתפרסם, דבר שסנדל את שר האוצר וחייב את פרסומם).

ביקשתי את הנתונים ממשרד האוצר. נעניתי בשלילה. ביקשתי ספציפית את הנתונים שמופיעים בלוח ה'-10, אלה שמציגים את הנתח שלוקח כל מעמד מעוגת ההכנסות. נעניתי שוב בסירוב. נאמר לי לחכות לפרסום של הדו"ח.

לא התייאשתי. פניתי למקורות אחרים שאיני יכול לחשוף, ובסופו של דבר השגתי משהו. אני אומר משהו, כי זה לא הדבר האמיתי, לצערי, אלא משהו אחר. משהו שבהחלט נותן הצצה להתפלגות עוגת ההכנסות, אולם לא מאפשר השוואה לנתוני השנה הקודמת בשביל לראות איך השתנו הדברים כתוצאה ממדיניות המיסוי של ראש הממשלה (שעיקרה הפחתת מס הכנסה לעשירונים העליונים ולכן הגדלת חלקם בעוגה). כמו שצדי צרפתי היה אומר – "זה ליד".

את הנתונים הגשתי אתמול אחר הצהריים, בשעה שממילא כבר הייתה מאוחרת מדי לפרסום בעיתון הבוקר. ואולי טוב שכך. כי בתחילה חשבתי להשוות את הנתונים לנתוני השנה הקודמת, אולם לאחר שהתייעצתי עם עמיתים בעיתון ועם העורכים שלי, החלטנו לוותר. הנתונים אינם ברי השוואה, כנראה משום שהמתודולוגיה של חישובם טיפה שונה מאשר המתודולוגיה של האוצר. עם זאת, הנתונים נכונים, רשמיים (במובן זה שאינם הערכות), ומאפשרים הצצה לתמונת המצב בשנת 2011.

3.

בשביל שעבודת איסוף הנתונים והשגתם לא תרד לטימיון, החלטתי לפרסם אותם כאן, בסייג האמור שאי אפשר להשוות אותם אחורנית לנתוני שנת 2010 כפי שהתפרסמו בדו"ח הקודם של מנהל הכנסות המדינה. ובכל זאת, היכן שמשרד האוצר מבקש לכסות, אני מבקש לגלות. אז הנה נתוני התפלגות ההכנסות לשנת 2011. מדובר בעובדים שכירים בלבד (לא עצמאים), ומדובר בהכנסות נטו (כלומר, כל ההכנסות שחייבות בתשלום מס – גם מעבודה וגם מרווחי הון בבורסה, אחרי שהמס שולם).

Owly Images

נתוני ההכנסה לכל עשירון הם נתוני 2010 (כי אין לי נתונים חדשים) והוספתי אותם לשם המחשה, בשביל שתוכלו לדעת בערך באיזה עשירון אתם. הנתונים החדשים הם העמודה השמאלית, נתוני 2011.
כפי שאפשר לראות מהטבלה, הנתח של העשירון העליון בעוגת ההכנסות (אחרי מסים) של העובדים השכירים במשק (זה לא כולל את המנהלים הבכירים ביותר במשק ואת משכורות העתק שלהם, כי חלק גדול מאוד מהם – אם לא כולם – רשומים כעצמאים, משיקולי מס) עומד על 34.2% מהעוגה. כלומר, 10% מהעובדים לוקחים בערך שליש מהעוגה. נחמד. והמאיון העליון – כלומר 1% – לוקח 7.5% מהעוגה (כלומר, נתח גדול פי 7.5 מחלקו היחסי). החלק של המאיון העליון לבדו (כלומר של 1% מהעובדים השכירים) גדול יותר מהנתח של שלושת העשירונים התחתונים (כלומר, של 30% מהעובדים). אם היו לי גם את הנתונים של העצמאים והייתי יכול לחבר אותם, הנתח של המאיון העליון היה גדל עוד יותר. סתם, נקודה למחשבה.

(תוספת מאוחרת: אני מודה לעומר כביר ולחנן כהן על מציאת פתרון לקשיים הטכנולוגיים המביכים שלי)

"הציבור אשם, הציבור ישלם"

1.

השבוע, במסגרת הכנת כתבות לעיתון בנושא הגירעון התקציבי הגדול וכו', דיברתי עם כמה אנשים במוסדות ממשלתיים שונים. לשניים מהם, בסוף השיחה עם כל אחד מהם, היה חשוב להעביר את המסר הבא, בתקווה שמשהו ממנו ייכנס לטקסט. "אל תשכח לכתוב שבסוף בסוף, הציבור אשם. הציבור שביקש וביקש ודרש ודרש, עד שלממשלה לא הייתה ברירה אלא לתת. ועכשיו הציבור הזה צריך לשלם את מחיר הקיצוץ והגירעון. ככה זה עובד".

2.

בתחילת יולי 2012, אי שם לפני חצי שנה, נפלה בחלקי זכות גדולה לראיין את אחד מהכלכלנים הגדולים שהצמיחה ישראל – פרופ' חיים בן שחר (חב"ש). חבש שייך לדור אחר של כלכלנים. הדור שהקים את המערכת הכלכלית הישראלית, על כל מה שטוב בה ועל כל מה שמקולקל. חבש, בין היתר, הביא לכך שכל אחד מאיתנו משלם על כל שקל ושקל מההכנסות שלנו (למעט בקרנות ההשתלמות). הוא מזוהה עם מפלגת העבודה, ואף היה מועמד מטעמה לתפקיד שר האוצר, אי שם בעידן אחר.

הראיון איתו התקיים במשרד שלו. בית משרדים צפון תל אביבי ישן, כזה שוודאי ראה ימים יפים יותר. כזה שנמצא באותו בניין עם מרפאה של קופת חולים מכבי. נדמה לי שזה אומר הכל. הקדמתי מעט. וכשאני אומר מעט אני מתכוון לחצי שעה. לא רציתי ששום דבר יכשיל את הראיון הזה, גם לא הפקקים. חיכיתי בסבלנות מחוץ לבניין, וידאתי שיש לי מספיק סוללה במחשב ובאייפון, ובסופו של דבר עליתי. דפקתי בדלת אך איש לא ענה. ניסיתי שוב. שקט. לא ידעתי מה לעשות. ואז, פתאום, מהמעלית יצא חבש. איש מבוגר וחייכן, לבוש בפשטות, שמעולם לא יצא לי לפגוש אבל זה לא הפריע לו להיות חביב אלי בצורה מעוררת פליאה. הכין לי כוס מים קרים, הכין לי כוס קפה (אני לא שותה קפה, אז הוא הציע אותה לצלם של העיתון), הדליק את מאוורר התקרה, והראה לי היכן לשבת. ואז, הוא ביקש את רשותי שלפני שאשאל אותו שאלות, שאתן לו הזדמנות להגיד את מה שהכין מראש. מטבע הדברים לא היתה לי בעיה עם זה. בכל זאת, האיש מעוניין לשבור שתיקה של כמעט עשור (בשיחת הטלפון שבה תיאמנו את הראיון הוא אמר שהצטברו לו דברים בבטן), מי אני הקטן שאפריע לו להגיד את אשר על ליבו. אז הפעלתי את מכשיר ההקלטה כגיבוי (אני מקליט לעתים נדירות ביותר. ב-100% מהמקרים אני מקליד תוך כדי ראיון, ואני מקליד מהר מספיק בשביל שלא אצטרף להקליט ואחר כך להתעסק עם תמלול מייגע), הנחתי את האצבעות על המקשים, וחבש התחיל לירות.

3.

בדיעבד, הראיון הזה פקח את עיני. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק על הסיבה, אבל לראשונה מישהו פשוט לקח הרבה דברים שידעתי, וסידר אותם בסדר נכון כל כך, בצורה ברורה כל כך, בפשטות גדולה כל כך, שלא היה לי אלא להתמוגג. הנה הראיון, כפי שהתפרסם בעיתון. קיבלתי לא מעט תגובות עליו. בעיני, אין ספק שזה הראיון החשוב שעשיתי. ברבות הימים גם למדתי שהייתה לו השפעה ישירה על נתניהו ועל הקברניטים הכלכליים, יחד עם דברים אחרים כמובן, להביא לממשלה חבילה של העלאת מסים (העלאת מע"מ מיידית והעלאת מס הכנסה ב-2013, שנכנס לתוקף בתחילת ינואר).

השבוע, לאחר שאותם אנשים הדגישו בפני שהציבור הישראלי אשם במצב, חזרתי לראיון ההוא עם חבש. חזרתי להקלטה עצמה. הדברים שלו נשמעים רלוונטיים מאי פעם:

"עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן".

וגם:

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

וגם:

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים…'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

4.

ולמה אני מקשר בין הדברים? מפני שאני חושב שהדברים של חבש מעידים על זה שהאחריות אינה רובצת על כתפי הציבור, אלא על כתפיהם של האחראים לנהל את חייו של הציבור. על נבחרי הציבור.

למען הגילוי הנאות: השתתפתי בחלק מהפגנות קיץ 2011. בתחילה הלכתי בגלל הסקרנות, אבל נשארתי בגלל משהו אחר. בגלל שהיה נעים להרגיש שאיני לבד. מסיבה זו העדפתי להיות בהפגנות בירושלים ולא בתל אביב, משום שבירושלים לתחושת ה"אני לא לבד" היה ערך מוסף, משום שהבדידות בירושלים היא בדידות כפולה, בהנחה שאינך חרדי. אז השתתפתי בהפגנות, וכתבתי הרבה יותר מפעם אחת נגד מדיניות הממשלה בתחומים רבים, וקראתי לשינויים. חלק מהשינויים הללו עולים כסף. ובכל זאת, איני חושב שהציבור אשם. איני חושב שבשום מצב אפשר להטיל את האחריות על הציבור. מהסיבה הפשוטה שהציבור אינו אחראי.

מה בעצם אומר לנו חבש? הוא אומר שהאנשים שיושבים עם היד על ההגה אינם יודעים לנווט אותו כהלכה. הוא אומר במפורש, נתניהו היה צריך להתייצב מול המצלמות בנאום לאומה ולהגיד – אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם וגם וגם. בואו נחליט. יותר מזה, אני אחליט. אני מחליט שאני מתעדף את זה, ולא את זה. אני חושב שזה חשוב יותר מזה. אני חושב שצריך להשקיע בזה בשביל להצליח כמשק, כחברה.

אבל נתניהו לא עשה זאת. לא. הוא חיבק וחילק. הוא חיבק וחילק. עד שלא היה יותר מה לחלק, עד שהתגלתה חריגה של 14 מיליארד שקל מתקרת ההוצאות המותרת (ב-2013) ועד שהגירעון התנפח פי שתיים מהתכנון ונעמד על 39 מיליארד שקל (ב-2012).

הציבור לעולם ידרוש. זה תפקידו. אם לא היה דורש, אם לא היה בא בדרישות בלתי פוסקות לממשלה לשפר את חייו (כל אחד באופן שבו הוא תופס את המושג "שיפור"), לא היינו חיים בדמוקרטיה. היינו חיים במדינה חשוכה.

5.

ימים בודדים נותרו עד הבחירות. אם לא יקרה משהו מפתיע מאוד, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בשנים הקרובות. למעשה, לדעתי כל עוד לא צומח לו מתחרה ראוי מתוך מחנה הימין, אני לא מצליח לדמיין כוח שיזיז את נתניהו מראשות הממשלה. והציבור, גם הציבור לא ממש עומד להתחלף. ובין אם הציבור הזה יתמוך בנתניהו בקלפי, ובין אם לא, הציבור ימשיך לדרוש, ונתניהו – בתור מי שמקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו – נתניהו צריך לנהל. להחליט. להכריע. מה נכון ומה לא נכון. מה לשבט ומה לחסד. מה לקיצוץ ומה להשקעה. כשהוא אומר שאין ארוחות חינם, הוא צודק. אין. וזה לא שאני בעד קיצוצים חלילה, אבל להגיד שאתה בעד הכל לכולם כל הזמן, זו כמובן האחזת עיניים. אני בעד לתת למטרות שאני חושב שהן חשובות, ואחרים בעד לתת למטרות אחרות. לכן הולכים לבחירות, ולכן בוחרים את מה שבוחרים. כך נבחרת לבסוף ממשלה, והעומד בראשה צריך להחליט בין סדרי העדיפויות, בין הדרישות הציבוריות, שלרוע המזל אין די כסף בקופה בשביל לספק את כולן.

אז יתכבד נא ראש הממשלה ויתחיל להחליט. להכריע. זה לא כיף להכריע. תמיד יהיה מי שיקלל אותך. מי שיצא לרחובות להפגין נגדך. שלא יעשה לך לייק. מה לעשות, אתה רצית להיות ראש ממשלה. לא הכרחנו אותך. אז תכריע. תכריע במקום להאשים את הציבור שביקש לשפר את חייו.

תוספת מאוחרת: שמו של פרופ' חיים בן שחר מופיע באחת המודעות של אזרחים תומכי מרצ, אם זה משנה למישהו