19

— סורי, יצא קצת ארוך הפעם. עמכם הסליחה —

0
קודם כל, מוזיקה. וברוח החגים, וסוף השנה האזרחית שמתקרב אלינו בצעדים מהירים, הנה הסיכום האוטומטי שספוטיפיי הכינו לי. אלה השירים הכי מושמעים שלי. ואם אתם תוהים למה ׳מהפכה של שמחה׳ ו׳סלסולים׳ נמצאים שם, אז נסו רק לדמיין נסיעה של חמש שעות עם שני בנים זכרים מאחורה שמתלוננים שמשעמם להם:

1
השבוע עשיתי משהו שלא עשיתי מזה זמן: צייצתי מחרוזת ציוצים על משהו שאשכרה נמצא באקטואליה הישראלית. כתבתי על זה שאני לא מבין למה אנשים מוחים נגד נתניהו בכל מה שקשור ליוקר המחיה (וספציפית, לגבי עליית מחירי המוצרים של אסם), וכל מיני כאלה. זה התחיל כאן:


להמשך קריאה

18

0

קודם כל, מוזיקה. והפעם, רגע לפני חג המולד, קצת דניאל קורן. הוא הוציא הרגע אלבום חדש – בין האיילות – שבשמיעה ראשונה לא אהבתי אותו בכלל ולא הבנתי אותו בכלל. אבל בשמיעה שניה, ושלישית, התחלתי להתחבר, ומאז אני שומע אותו ללא הפסקה. הנה אחד השירים החביבים עלי מתוך האלבום הזה:

1
השבוע שחלף היה כנראה אחד השבועות החשובים ביותר מבחינתי בתכנית שאני משתתף בה. למעשה, מאז שהתחילה התכנית, אי שם לפני שלושה חודשים ויותר, התכוננתי לשבוע הזה.
התכנית שאני משתתף בה – Nieman Fellowship – היא תכנית שאוצרת 24 עיתונאים מרחבי העולם (מחציתם מארה״ב ומחציתם ממדינות שונות), ומביאה אותם לשנת שבתון אחת בהרווארד (שני סמטרים, למען האמת). המטרה: לנוח, ללמוד, ולחזור לעיתונות טובים יותר.
זו אינה תכנית אקדמית. על אף שאני לוקח קורסים ברחבי האוניברסיטה אני לא נחשב לסטודנט מן המניין, מה שאומר שאני לא אקבל פה תואר (דבר שאין לי צורך בו ממילא), אבל גם אני גם לא מחויב במטלות האקדמיות (יאי!). אני שומע חופשי, וזה נפלא מבחינתי.
מלבד הקורסים האקדמיים יש גם פעילויות אינהרנטיות לתכנית עצמה. יש לנו סמינרים עם אורחים מעניינים (אנשי ואנשות אקדמיה, עיתונאיות ועיתונאים, חוקרות וחוקרים, ואפילו השף מאסימו בוטורה הגיע לדבר איתנו), יש לנו סדנאות (פודקאסטים, כתיבה, תסריטאות, ואחרות), ובאופן כללי מלא דברים שאנחנו ממציאים לעצמנו.
כל הפעילויות האלה נערכות בבית של התכנית – Lippman House – על שמו של אחד העיתונאים האמריקניים המשפיעים והמפורסמים ביותר בכל הזמנים, וולטר ליפמן. זה אחד הדברים הכי כיפיים בתכנית הזו – יש לנו חלל משלנו. לאורך כל השנה אנחנו באים והולכים, אוכלים ארוחות צהריים יחד, רואים סרטים, מביאים את הילדים לשחק, סתם מעבירים איזו שעה מתה, קוראים, כותבים, שותים, חוגגים, ועושים עוד מיליון דברים אחרים בחלל הזה, בבית הזה. בית ניו אינגלנדי קלאסי, ענק, מרווח, מואר באור טבעי יפהפה, מחומם (יש אח!), ובעיקר עוטף אותך בחיבוק חם ונעים. זה פשוט מרגיש כמו בית, מהרגע הראשון שנכנסתי אליו. ומי שמכיר אותי באופן אישי יודע עד כמה נדיר לי להרגיש ככה.
להמשך קריאה

4000

0
לפני הכל, קצת מוזיקה (לא יודע למה, אבל אני על החומה של פינק פלוד בריפיט לאחרונה, אז הנה):

1
תכננתי לכתוב סיכום שבועי כרגיל, ואפילו כבר התחלתי לכתוב דברים בראשי פרקים, אבל אז המלצות המשטרה בתיק 4000 פורסמו וזו היתה הפעם הראשונה שבה אשכרה התגעגעתי לחדשות, והפעם הראשונה שבה אשכרה הרגשתי צורך להגיד משהו, כך שזה יהיה סיכום השבוע שלי הפעם.
להמשך קריאה

16

0
לפני הכל, קצת מוזיקה:

1
אתם ידעתם שבאנגלית ׳בורגול׳ זה ׳בולגור׳?

1.5
בכלל, הדבר שאתה מבין שאתה הכי לא יודע באנגלית זה שמות של ירקות (מי מכם יודע איך אומרים כרישה בלי לגגל??), ושמות של מונחים בחשבון, הנדסה וכו׳. אלוהים, כמה אני פרובינציאלי. זה כמו שבצבא לימדו אותי רק ערבית של מחסומים.
להמשך קריאה

בין לבין

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1975

Fire Escape Collapse, 1976


להמשך קריאה