18

0

קודם כל, מוזיקה. והפעם, רגע לפני חג המולד, קצת דניאל קורן. הוא הוציא הרגע אלבום חדש – בין האיילות – שבשמיעה ראשונה לא אהבתי אותו בכלל ולא הבנתי אותו בכלל. אבל בשמיעה שניה, ושלישית, התחלתי להתחבר, ומאז אני שומע אותו ללא הפסקה. הנה אחד השירים החביבים עלי מתוך האלבום הזה:

1
השבוע שחלף היה כנראה אחד השבועות החשובים ביותר מבחינתי בתכנית שאני משתתף בה. למעשה, מאז שהתחילה התכנית, אי שם לפני שלושה חודשים ויותר, התכוננתי לשבוע הזה.
התכנית שאני משתתף בה – Nieman Fellowship – היא תכנית שאוצרת 24 עיתונאים מרחבי העולם (מחציתם מארה״ב ומחציתם ממדינות שונות), ומביאה אותם לשנת שבתון אחת בהרווארד (שני סמטרים, למען האמת). המטרה: לנוח, ללמוד, ולחזור לעיתונות טובים יותר.
זו אינה תכנית אקדמית. על אף שאני לוקח קורסים ברחבי האוניברסיטה אני לא נחשב לסטודנט מן המניין, מה שאומר שאני לא אקבל פה תואר (דבר שאין לי צורך בו ממילא), אבל גם אני גם לא מחויב במטלות האקדמיות (יאי!). אני שומע חופשי, וזה נפלא מבחינתי.
מלבד הקורסים האקדמיים יש גם פעילויות אינהרנטיות לתכנית עצמה. יש לנו סמינרים עם אורחים מעניינים (אנשי ואנשות אקדמיה, עיתונאיות ועיתונאים, חוקרות וחוקרים, ואפילו השף מאסימו בוטורה הגיע לדבר איתנו), יש לנו סדנאות (פודקאסטים, כתיבה, תסריטאות, ואחרות), ובאופן כללי מלא דברים שאנחנו ממציאים לעצמנו.
כל הפעילויות האלה נערכות בבית של התכנית – Lippman House – על שמו של אחד העיתונאים האמריקניים המשפיעים והמפורסמים ביותר בכל הזמנים, וולטר ליפמן. זה אחד הדברים הכי כיפיים בתכנית הזו – יש לנו חלל משלנו. לאורך כל השנה אנחנו באים והולכים, אוכלים ארוחות צהריים יחד, רואים סרטים, מביאים את הילדים לשחק, סתם מעבירים איזו שעה מתה, קוראים, כותבים, שותים, חוגגים, ועושים עוד מיליון דברים אחרים בחלל הזה, בבית הזה. בית ניו אינגלנדי קלאסי, ענק, מרווח, מואר באור טבעי יפהפה, מחומם (יש אח!), ובעיקר עוטף אותך בחיבוק חם ונעים. זה פשוט מרגיש כמו בית, מהרגע הראשון שנכנסתי אליו. ומי שמכיר אותי באופן אישי יודע עד כמה נדיר לי להרגיש ככה.
להמשך קריאה

4000

0
לפני הכל, קצת מוזיקה (לא יודע למה, אבל אני על החומה של פינק פלוד בריפיט לאחרונה, אז הנה):

1
תכננתי לכתוב סיכום שבועי כרגיל, ואפילו כבר התחלתי לכתוב דברים בראשי פרקים, אבל אז המלצות המשטרה בתיק 4000 פורסמו וזו היתה הפעם הראשונה שבה אשכרה התגעגעתי לחדשות, והפעם הראשונה שבה אשכרה הרגשתי צורך להגיד משהו, כך שזה יהיה סיכום השבוע שלי הפעם.
להמשך קריאה

16

0
לפני הכל, קצת מוזיקה:

1
אתם ידעתם שבאנגלית ׳בורגול׳ זה ׳בולגור׳?

1.5
בכלל, הדבר שאתה מבין שאתה הכי לא יודע באנגלית זה שמות של ירקות (מי מכם יודע איך אומרים כרישה בלי לגגל??), ושמות של מונחים בחשבון, הנדסה וכו׳. אלוהים, כמה אני פרובינציאלי. זה כמו שבצבא לימדו אותי רק ערבית של מחסומים.
להמשך קריאה

בין לבין

לפעמים, לפעמים אני בוכה בבקרים.

זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה תמיד קורה בגלל שילוב מקרי של המוזיקה הנכונה, התאורה הנכונה, הקצב הנכון של הצעדים, ומספיק זמן פנוי בשביל לבכות.

זה תמיד אותו פרנציפ. טריגר מקרי כלשהו גורם לי לדמוע. אני לא גועה בבכי. בדרך כלל לא משמיע שום קול. סתם, מתחיל להזיל דמעות. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

הבוקר זו היתה התמונה הזו:

Fire Escape Collapse, 1975

Fire Escape Collapse, 1976


להמשך קריאה

15

0
לפני הכל, מוזיקה. והפעם, סוף העולם בלוז של מאיר אריאל. סתם כי זה מזכיר לי ספיישל משונה מאוד שהיה פעם בטלוויזיה עם נתן ברנד:

(למי מכם שקוראים את הפוסטים שלי במייל, דעו לכם שבכל פעם יש כאן לינק ליוטיוב שמשום מה לא עובר במייל. אתם מוזמנים להיכנס לבלוג עצמו ולהקשיב).

1
הייתי יותר מדי בטוויטר השבוע. הרבה יותר מדי.

2
דברים מתחילים להתייצב. זה קצת מוזר לי להגיד את זה רגע לפני החורף. השלג המפתיע שירד כאן השבוע גרם לנו (שוב) להבין שעד שחשבנו שהבנו מי נגד מי, פתאום צריך ללמוד מורכבות שלמה מחדש. איך מזיזים את האוטו בשלג, האם כדאי בכלל להזיז את האוטו בשלג, איך מפנים את השלג, מה שוות הכפפות שלנו, כמה שכבות בן אדם יכול ללבוש לכל הרוחות, וכו׳.
ועדיין, דברים מתחילים להתייצב. זו לא שאלה של לוגיסטיקה, זה מצב נפשי. הנפש מתחילה להתייצב. אנחנו כבר לא לבד. יש לנו אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם בשעת הצורך. הצלחנו לבנות לעצמנו תמהיל בריא של משפחה, של חברים ישראלים, מבית הספר של הילדים אבל גם לא מבית הספר, לצד המשפחות והחבר׳ה מהתכנית שלי. יש עם מי לצאת לשתות, יש לאן לצאת לשתות, יש עם מי לשחק אחר הצהריים, או לנסוע להחליק על סקייטים, או לעשות על האש, או לצאת לחופשה, להתלונן על מזג האוויר, להאזין למוזיקה, לעשות קניות, לאכול גלידה.
זה כיף, וזה נעים. זה לא מחליף את החברים שהשארנו בבית (לפעמים אני מרגיש איך אני מנסה למצוא אנשים שימלאו את מקומם של אנשים ספציפיים שיש להם תפקיד חשוב בחיי, וכושל), אבל זה ממלא קצת את החוסר, את הצורך.

3
שלג הוא ידיד (אבל מין ידיד שלא ראית הרבה זמן ואתה באמת שמח שהוא קפץ לביקור אבל מתישהו זה נהיה קצת ׳יאללה שחרר אחי, תחזור הביתה׳). גשם הוא אויב. רוח היא השטן.
להמשך קריאה