מה רוצים מפגיני הגז מהראל? (דעה)

אין שום היגיון מאחורי המחאה הנוכחית של מפגיני הגז, שמפגינים עתה נגד חברת הביטוח הראל לבל תשקיע את כספי החוסכים לפנסיה במאגר הגז תמר. המחאה הזו פרצה לאחר שנודע כי הראל מתכוונת לרכוש 3% ממאגר תמר מידי חברת נובל אנרג׳י, עם אופציה לרכוש אחוז נוסף בהמשך, תמורת כ-400 מיליון דולר. המפגינים הגיעו לבניין הראל במתחם הבורסה ברמת גן, הפגינו בכניסה, וקראו לחוסכים להעביר את החסכונות שלהם מהראל לגוף פנסיה אחר, בשביל להעביר את המסר למנהלי ההשקעות של הראל, שלא ישקיעו את הכסף במאגר תמר.
אני לא מצליח להבין את המחאה הזו בשום צורה ועניין. נדמה לי שהטיעונים של המוחים אינם הגיוניים בעליל ואם חושבים עליהם ברצינות מגיעים לפלונטר רעיוני, לסתירה עצמית, לאבסורד. הנה מדוע.


הטיעון: השקעה של הפנסיה במאגר תמר היא מצב של lose-lose

המוחים טוענים כי אם כספי הפנסיה שלנו יושקעו במאגר הגז תמר, אנחנו בטוח נפסיד באחד משני תסריטים. אם לצטט מתוך פוסט של אורלי בר-לב, מראשי המוחים: ״כל מי שירצה להוריד את מחירי הגז המונופוליסטים ימצא את עצמו מיד מול טענות (מופרכות) שהורדת מחיר הגז תפגע בחוסכים לפנסיה. הבנתם? ככה או ככה הציבור נדפק. או במחירי החשמל או בפנסיה״.
בואו נחשוב על זה רגע.
הטיעון הזה בעצם אומר – בואו נשאיר את המצב הקיים על כנו. כי אחרת, אם נשקיע את כספי הפנסיה במאגר הגז, נאבד את האפשרות ללחוץ על חברות הגז להוריד את המחיר (למשל, על ידי פיקוח מחירים). למה? כי עכשיו לא רק חברות הגז תהיינה בתמונה אלא גם הכסף של החוסכים לפנסיה, וזה כבר יהיה מאבק מסובך מאוד.
אני לא מסכים עם הטיעון הזה. הכסף של החוסכים לפנסיה היה מושקע היטב גם בחברות הסלולר בימים העליזים של המחירים המופרכים לפני כניסת המפעילים החדשים לשוק. וכן, זה היה קשה, וכן, הטיעון הזה היה באוויר, אבל במבחן התוצאה התחרות בשוק גדלה, נכנסו מפעילים חדשים, המחירים ירדו, השווי של החברות ירדו, החוסכים לפנסיה נפגעו, ובכל זאת זה קרה.
למעשה, בכל המאבק נגד פתיחת השוק לתחרות, אף גוף פנסיה לא אמר שום דבר. הדבר היחידי שאמור לעניין את גופי הפנסיה היא איזו תשואה הם יכולים לעשות לחוסכים. לפעמים הם מצליחים יותר ולפעמים פחות. המוכשרים שבין מנהלי ההשקעות של גופי הפנסיה יודעים לזהות שינויים בשוק מראש, ולהשקיע את כספי החוסכים במשהו אחר. הם לא אלה שמפריעים למאבק.
למעשה, ברגע שחלקם של גופי הפנסיה במאגר תמר יהיה הגדול ביותר (אחרי יציאת החברות של יצחק תשובה והקטנת חלקה של נובל אנרג׳י), המאבק יהיה הרבה יותר פשוט. גופי הפנסיה לא מפעילים לוביסטים ויחצני בשביל להגן על השקעה מסוימת, משום שהם משקיעים את כספי החוסכים בצורה הכי מפוזרת שאפשר לחשוב על הדעת.


הטיעון: ההשקעה במאגר תמר אינה מוסרית, תעבירו את הכסף לגוף פנסיה אחר

הטיעון המרכזי השני של המוחים הוא שלהראל אסור להשקיע את כספי החוסכים במאגר תמר, משום שזו השקעה לא מוסרית. לכן, יש לפעול לחץ על הנהלת הראל ולאיים בחרם צרכנים ובהעברת כספי החוסכים לגופי פנסיה אחרים, אם הם לא יבינו את הרמז.
הטיעון הזה כבר ממש משונה בעיני, מהסיבה הפשוטה שלפי בדיקת ״כלכליסט״ במערכת פנסיה פתוחה מבית הסדנא לידע ציבורי, כבר היום כספי כל החוסכים לפנסיה, בכל גופי הפנסיה, מושקעים עמוק בעולם הגז. על פי הנתונים העדכניים ביותר הקיימים (שנכונים לסוף 2015), גופי הפנסיה השקיעו יותר מ-400 מיליון שקל רק במניות דלק קידוחים.
מגדל השקיעה בכך יותר מ-80 מיליון שקל מכספי החוסכים, הראל יותר מ-70 מיליון שקל, קרנות הפנסיה הוותיקות שמנוהלות בידי המדינה השקיעו גם הן יותר מ-70 מיליון שקל, כלל ביטוח יותר מ-60 מיליון שקל, הפניקס יותר מ-40 מיליון שקל ומנורה מבטחים יותר מ-20 מיליון שקל.

ממש לא רק הראל, כל שוק הפנסיה מושקע בגז

ממש לא רק הראל, כל שוק הפנסיה מושקע בגז


וזו רק ההשקעה במניות דלק קידוחים. גופי הפנסיה השקיעו כ-750 מיליון שקל באבנר (עוד חברה מקבוצת דלק של יצחק תשובה), עוד כ-130 מיליון שקל בחברת רציו (שותפה במאגר לוויתן), ועוד – תחזיקו חזק – יותר ממיליארד שקל בחברת ישרמאקו, המחזיקה בערך רבע ממאגר תמר.
בקיצור, כל הכסף שלכם מושקע עמוק עמוק במאגרי הגז, דרך החברות שמחזיקות בהם. כשזה המצב, איך בדיוק להעביר את כספי הפנסיה שלכם מהראל להעביר אותו לגוף פנסיה אחר יפתור את הבעיה המוסרית שמפגיני הגז מדברים עליה?


הטיעון: אסור לתת לטייקונים לעשות אקזיט כזה על מאגר תמר

זה הטיעון הכי מוזר בעיני. על פי מתווה הגז (שגם אני מסכים שבחלקים מסוימים ממנו הוא פשוט לא עונה לבעיות שהוא היה אמור לפתור), יצחק תשובה צריך למכור את כל אחזקותיו במאגר הגז תמר (ולהישאר רק במאגר לוויתן), וחברת נובל אנרג׳י צריכה להקטין את חלקה במאגר מ-36% כיום ל-25% בלבד. יחד, יש פה יותר מ-42% מהמאגר שיצטרכו להחליף ידיים.
כיום, השווי של מאגר תמר כולו מוערך ביותר מ-10 מיליארד דולר. מי אמור לקנות את ה-42% האלה, ולהשקיע בכך 4.2 מיליארד דולר? בגדול, יש שלוש אפשרויות. או שיבוא איזה טייקון ויקנה את זה (וזה צריך להיות חתיכת טייקון בשביל זה, אין לנו כאלה פה במשק), או שכספי הפנסיה יושקעו בכך (בחיסכון הפנסיוני בישראל יש יותר מ-1.3 טריליון שקל בסך הכל), או שהמדינה תשקיע את הכסף ותיכנס כשותפה במאגר.
המוחים לא רוצים אף אחד מהאפשרויות האלה. הם לא רוצים שטייקון ייכנס לתמונה, לא ישראלי ובטח לא זר, הם גם לא רוצים שהמדינה תיכנס להשקעה הזו, כי אז היא תהיה שותפה של חברות הגז ותהיה בניגוד אינטרסים מול הציבור, וכעת מתברר שמשום מה הם לא רוצים גם שכספי הפנסיה יושקעו בכך.
זה פשוט נשגב מבינתי מדוע. השקעה במאגרי גז, כמו השקעה בתשתיות אחרות (כבישים, תחנות כוח, מתקני התפלה, דיור להשכרה וכיוצא באלה) היא השקעה קלאסית לגופי פנסיה שמשקיעים לטווח ארוך ומעוניינים בתזרים קבוע ויציב של כסף. גופי פנסיה לא אוהבים להשקיע את הכסף שלכם בלהקים דברים – כי יש שם סיכון גדול מאוד – אבל הם מאוד אוהבים להשקיע את הכסף שלכם במשהו שכבר קיים, עם סיכון נמוך יחסית, שנכנסים אליו סכומי כסף גדולים באופן קבוע (כמו בניינים שאפשר להשכיר, או כביש שגובה אגרה מנהגים). השקעה במאגר גז היא בדיוק השקעה כזו. מה, עדיף טייקון שיחזיק בזה?
מאחר שהתשובה לשאלה האחרונה היא ׳לא׳, יוצא שההתנגדות של המוחים נועדה רק להשאיר את המצב הקיים על כנו, או לקדם הלאמה מוחלטת של המאגרים על ידי המדינה (שימו לב להבדל בין תסריט כזה לבין תסריט שבו המדינה נכנסת שותפה לתוך המאגר). רק שהמצב הקיים לא טוב לאף אחד, והלאמה של המאגרים לא עומדת על הפרק בשום תסריט שהוא, לא משנה כמה המוחים יפגינו. אז מה לעזאזל הם רוצים?


בשורה התחתונה

אני מאוד בעד מעורבות של החוסכים בהיכן הכסף שלהם מושקע. אני חושב שאנשים צריכים לדעת היכן משקיעים את הכסף שלהם, ואני חושב שאנשים גם צריכים להיות בעלי האפשרות להגיד למנהלי ההשקעות שלהם – אני לא אוהב את ההשקעה הזו, אני רוצה משהו אחר. השאלה היא רק איך.
כשמפגיני הגז מאיימים על הראל – והמטרה שלהם היא לא באמת להעביר את כספי הפנסיה של 100 אנשים אלא ללחוץ על הראל לבטל את ההשקעה – הם פוגעים בכל יתר החוסכים בהראל שכן מעוניינים בהשקעה הזו. וזה, בעיני, מה שבאמת לא מוסרי בסיפור הזה.
זכותם של מפגיני הגז לדרוש שכספם יושקע במה שהם תופסים כהשקעות מוסריות בלבד. אגב, אפשר להרחיב את המעגל הזה מחוץ לתחום הגז. חוסכים יכולים לדרוש שכספי הפנסיה שלהם לא יושקעו באימפריות הסוכר האמריקאיות קוקה קולה ופפסיקו, ולא ביצרנית הטבק פיליפ-מוריס, ולא בחברות בשר וג׳אנק פוד כמו מקדונלד׳ס, וגם לא בחברות נשק, ולא בחברות הימורים, או בחברות שמזהמות את הסביבה, ואפילו לא בגופים שהבעלים שלהם כבר שמטו חובות בעבר, יותר מפעם אחת.
זו זכותם המלאה לדרוש להקים מסלול השקעות ערכי, מוסרי, איך שתרצו לקרוא לזה. מי שירצה שכספו יושקע שם, בבקשה, שיהיה לו מסלול משלו. נראה לי לגיטימי מאוד. בישראל יש ציבור שידע להפעיל לחץ כזה ולקבל מסלול משלו – החוסכים שומרי המצוות, שזכו במסלולים הלכתיים בכל גופי הפנסיה הגדולים. אין שום בעיה להפעיל לחץ דומה ולדרוש מסלולים ערכיים.
אבל זה לא מה שהמוחים עושים. בגלל שהטיעונים שלהם אינם הגיוניים בעיניי, ההפגנה הנוכחית שלהם יוצרת בי את התחושה שהיא הפגנה לשם הפגנה בלבד, בשביל להשאיר את גחלת המחאה רוחשת, בשביל להישאר רלוונטיים. אני בעד מאבקים ציבוריים, אני חושב שזו אחת הדרכים היותר אפקטיביות בשביל להזיז מהלכים פוליטיים ורגולטוריים. נדמה לי רק שהמחאה הנוכחית לא עושה את זה, אלא פועלת כחרב פיפיות, משום שהיא שוחקת את האמון הציבורי בה, וחבל. האמון הציבורי הזה הוא קריטי להמשך קיומה בעתיד.


גרסה מעט קצרה יותר של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לשלומית על העריכה.

הפוליטיקה והפסיכולוגיה של החיסכון לילדים

שר האוצר משה כחלון חשף אתמול שוב טפח מהשיטה הכחלונית: בשביל להוציא לדרך פרויקט טוב במהותו, הוא לא חייב להיות מושלם, אלא מספיק טוב. אם צריך להתכופף מול הבנקים, בואו נתכופף, חבל לריב, העיקר שנתניע. זו הגישה שהוא הפגין בעת גיבוש הסיכום התקציבי מול משרד הביטחון, וזו הגישה שהוא מפגין עכשיו.
התקנות שכחלון חתם עליהן אתמול קובעות כי החל מינואר הקרוב, המדינה תתחיל לחסוך כסף לכל ילד, 50 שקלים בחודש. ברירת המחדל תהיה שהכסף יזרום לקופות גמל, וההורים יצטרכו לבחור רק באיזה בית השקעות (איזה כלים יש להורים טריים לדעת באיזה בית השקעות לבחור? שאלה טובה).
אבל, וזה חתיכת אבל, הורים שירצו בכך יוכלו לסמן בטופס במחלקת יולדות שהם לא מעוניינים בחיסכון בקופת גמל, אלא בפיקדון בנקאי. זו בדיוק ההתכופפות של כחלון. מה שנראה ברגע הראשון כמו הישג אדיר שלו אל מול הבנקים – הכניס אותם פנימה אבל לא לברירת המחדל – הוא בעצם התקפלות רבתי. למה? כי הוא לא רצה לריב עם יו״ר יהדות התורה יעקב ליצמן.

איך הבנקים בכלל הגיעו לתמונה?

לפרויקט חיסכון לכל ילד יש הרבה הורים רעיוניים שתובעים עליו קרדיט. יצחק הרצוג, עמותת ידיד, פרופ׳ מיכל גרינשטיין-וייס. הם כולם צודקים, כנראה. אבל מי שבסופו של דבר גרם לפרויקט הזה לצאת לדרך הם פקידי אגף התקציבים, שהעלו את הרעיון בפני שר האוצר כחלון, ויחד איתו הצליחו לשכנע את ליצמן להסכים לו. מבחינת ליצמן, מדובר בשינוי תפיסתי אדיר – כסף לעתיד במקום כסף להווה. העובדה שהצליח לשכנע את הרבנים להסכים היא הישג מדהים של הפוליטיקאי הכל כך אפקטיבי הזה.
מה שכן, להישג הזה יש מחיר. ליצמן הבטיח לרבנים שהכסף ייחסך בבנקים. לכן, למרות שמהרגע הראשון במשרד האוצר רצו שהכסף הזה ייחסך בקופות גמל, ליצמן המשיך ללחוץ על הבנקים. זה מה שהציבור החרדי מכיר, הוא לא מכיר את בתי ההשקעות, זה מה שהוא הבטיח לרבנים, ואין לו כוונה להתבזות מולם.
אז ליצמן לחץ בנקים (גם באגף החשבת הכללית חשבו שמוטב להכניס גם את הבנקים לתמונה), והפקידים באגף תקציבים לחצו קופות גמל, ובסופו של דבר כחלון הכריע: גם וגם. אז נכון, הבנקים הם לא ברירת המחדל, אבל זה סתם עלה תאנה. בפועל, יש להם כוחות אדירים שמיד נפרט בשביל להשתלט על חלק הארי של החסכונות האלה, נגד האינטרס הציבורי. כך בדיוק נראית ההתקפלות של כחלון, ועוד בפני מי שהוא עצמו שם על הכוונת – הבנקים.
חיסכון לכל ילד אינפו

למה הבנקים יילחמו על כל שקל?

למה במשרד האוצר מעדיפים שההורים יחסכו לילדים שלהם בקופות הגמל. מכמה סיבות. ראשית, בחיסכון לטווח ארוך, יש סיכוי גבוה יותר שחיסכון בקופת גמל ישתלם להורים (ולילדים) מאשר חיסכון בפיקדון בנקאי. בזמן שהריבית כיום בפיקדונות של הבנקים היא בסביבות 1%, השקעה ארוכת טווח בבורסה דרך קופת גמל עשויה להניב תשואה של 3%-4% בשנה, בממוצע. אחרי 20 שנה של חיסכון, ההבדל בכמות הכסף המצטבר בין שני התסריטים האלה הוא תהומי (ראו טבלה).
מה שכן, בחיסכון בקופות גמל כרוך סיכון, משום שזו השקעה בבורסה, והיא אינה ודאית כמו פיקדון בנקאי. זו גם בדיוק הנקודה שהבנקים יעוטו עליה, וינסו לשכנע באמצעותה את ציבור ההורים. ׳אל תסכנו את החסכונות של הילדים שלכם בבורסה, אתם יודעים איך זה ייגמר׳, יספרו פקידי הבנק להורים הטריים, וינסו לגרוף נתח כמה שיותר גדול מה-1.6 מיליארד שקל בשנה (לפחות) שיוזרמו לחסכונות האלה.
יותר מזה. נסו לדמיין זוג הורים טרי, מפוחד וטרוט עיניים, עומד במחלקת יולדות ומנסה למלא את הטופס הממשלתי לאן הוא רוצה להזרים את כספי החיסכון של הילד שזה עתה נולד. אין לו מושג באיזה בית השקעות לבחור, הוא לא מבין בזה כלום. הוא רק רוצה לגמור עם זה. את הבנק שלו, לעומת זאת, הוא מכיר.
ולכן, אפילו שהמחקרים מראים כי ברוב מוחלט של המקרים הציבור בוחר בברירת המחדל, לא משנה מהי ברירת המחדל, בסיפור הזה ייתכן שהציבור ינהג אחרת. זה תלוי מאוד במאמצים השיווקיים של הבנקים, ואין ספק שהם ישקיעו בכך מאמצים אדירים, אבל זה תלוי גם באופן שבו הממשלה תעצב את הטופס שיינתן להורים.
אם ברירת המחדל תהיה קופת גמל, אבל ההורים יצטרכו לבחור מתוך עשרה בתי השקעות שונים, סיכוי לא רע שהם יעדיפו פשוט לסמן את הבנקים שלהם וזהו. אם משרד האוצר רוצה שהכסף יילך לקופות הגמל, הוא צריך לחשוב טוב טוב איך הוא מהנדס את הטופס הזה. זה הזמן לקרוא לדגל לפרופ׳ דן אריאלי, או למומחה מוביל אחר לכלכלה התנהגותית.
בזמן שבמשרד האוצר יחשבו על הטופס, הבנקים יתכוננו לקרב בוועדת הכספים. הם ינסו לשכנע את חברי הכנסת בכל דרך שברירת המחדל צריכה להיות חיסכון בבנקים, או שלא תהיה ברירת מחדל כלל, שההורים יבחרו. כל התקפלות כזו בפני הבנקים, רק תגדיל את הנתח שלהם בחסכונות הילדים עוד.
בסוף היום, לבנקים משתלם מאוד להילחם על הכסף הזה. מדובר ב-1.6 מיליארד שקל בשנה שיזרמו בוודאות לחסכונות האלה, ולתקופה של 20 שנה. הוודאות הזה שווה הרבה מאוד כסף לבנקים. מלבד זה, כל ילד שהם יצליחו לשים את ידם על כספי החיסכון שלו הוא לקוח פוטנציאלי לעתיד. כזה שלוקח הלוואות ולוקח משכנתא ומנהל חשבון עובר ושב עם מינוס סביר שהבנקים נהנים מהריבית עליו. לא שווה להילחם על 2.7 מיליון לקוחות פוטנציאלים כאלה? שווה מאוד.
במשרד האוצר צריכים להגיד בקול רם וברור: אם היינו רוצים שהילדים יקבלו סכום מסוים של כסף בגיל 20, לא היה צורך בכל הסיפור הזה של חיסכון, פשוט היינו נותנים להם 20 אלף שקל בגיל 20. כך זה עובד בדיוק עם הפיקדון לחיילים המשוחררים.
המדינה רוצה לעודד דפוסי חיסכון, ולאפשר להורים הזדמנות לעשות מהכסף הזה יותר כסף. חסכונות בבנקים הם פשוט אינם הפתרון לשם כך. ההתקפלות הזו של כחלון תקשה מאוד על משרד האוצר לשכנע את הח״כים לעמוד איתנים אל מול לחצי הבנקים.

איך הפרויקט ישנה את דפוסי הציבור?

באוצר היו מעוניינים להשתמש בפרויקט חיסכון לכל ילד בשביל לעורר את החשיבות לחיסכון בקרב קבוצות גדולות באוכלוסיה, שהיום לא חוסכות כסף לילדים. כלומר, שהמשפחות לא יסתפקו ב־50 שקלים שנכפים על המדינה לשלם, אלא יגדילו את הסכום ויצרו אפיקי חיסכון נוספים.
באוצר חושבים שעצם העובדה שההורים יתחילו לקבל מגופי החיסכון, לא משנה אם מבנקים או מקופות גמל, את הדיווח השנתי על היקף החיסכון שהגיעו אליו, הדבר יעורר את המודעות בקרבם. רק שהמציאות מעידה כי התקווה הזו של פקידי משרד האוצר היא תקוות שווא.
גופי הפנסיה שולחים כבר היום את הדיווחים השנתיים שלהם לציבור והוא אינו קורא, וחלק גדול ממנו אף לא פותח את המעטפה או מתקשה להבין מה כתוב.
אם במשרד האוצר חפצים להגיע באמת לאותן אוכלוסיות, הם יכולים לעשות משהו אחר. למשל, המשרד יכול להכריז על תחרות לעיצוב טופס הדיווח השנתי על החיסכון לילדים לסטודנטים בשנה האחרונה באוניברסיטאות ומכללות ולהגדיר למשתתפים לעצב את הטופס שיפנה לילדים. כך, הטופס יסביר להם כמה כסף יש להם ומה הם יכולים לבקש מההורים על מנת להגדיל את הסכום. תהליך כזה יכול להיות פרודוקטיבי הרבה יותר מאשר עוד כמה דיונים של כמה פקידים בירושלים שחושבים כיצד לעצב את הטופס.

איך ניתן להשתמש בכסף בצורה טובה יותר?

מתחת לרדאר, פרויקט חיסכון לכל ילד הוא גם הזדמנות נהדרת גם בשביל להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת של הפנסיה. ההחלטה של שר האוצר שברירת המחדל לחיסכון תהיה בקופות גמל להשקעה, היא צעד חשוב בכיוון הזה.
ילד שיגיע לגיל 21 יוכל לצבור חיסכון של 30–40 אלף שקל (בהנחת תשואה של 3%–4% בממוצע לשנה, והפקדות של 100 שקל בחודש). אם הילד יחליט שהוא לא מושך את קופת הגמל שלו אלא משאיר אותה עד הסוף, עד לגיל הפרישה ממש, הוא ייהנה מהטבות מס מפליגות.
בחיסכון לפנסיה, בגלל שמדובר בחיסכון ארוך טווח עם אפקט ריבית דריבית (מצטברת) חזק מאוד, חשוב לצבור כמה שיותר כסף, וכמה שיותר מוקדם. לכן, ילד שיתחיל לחסוך לפנסיה כשיש לו 30–40 אלף שקל בתור התחלה, ימצא שהוא יכול לפרוש בגיל מוקדם יותר מילד שההורים שלו לא עשו את זה, או לחילופין, לפרוש באותו הגיל אבל ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר.
העניין הוא שאין הרבה סיכוי שילדים בני 21 יקבלו החלטות לגבי העתיד שלהם בגיל 60 ומשהו. זה פשוט לא עובד ככה, אף ילד לא חושב ככה. אם האוצר מצפה שזה מה שהילדים יבחרו, שיחשבו מחדש. אם יש להם כוונה אמיתית לאפשר להפוך את כספי החיסכון הזה לחיסכון פנסיוני, הם צריכים להשאיר את ההורים בתמונה.
לא שילדים בני 21 מקשיבים בהכרח להורים שלהם, אבל כך לפחות יש סיכוי שמשהו מזה יתממש, ורמת החיים העתידית של הילדים האלה תוכל לגדול בצורה משמעותית. גם זה חתיכת אתגר שמונח לפתחו של משרד האוצר.


גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לירדן על העריכה הטובה.

יומן סוכר | פרק ראשון

1.

אהלן.
קוראים לי שאול ואני מכור.
את הסיגריות אמנם זנחתי אחרי 16 שנה, אבל אני לא מדבר על ההתמכרות הזו. אני מדבר על התמכרות שרוב האנשים שקוראים את השורות האלה שותפים לה, גם אם הם לא יודעים.
אני מכור לסוכר.
ואני זה עוד כלום, כי הילדים שלי – בסך הכל בני 6 ו-3 – ממש ממש מכורים לסוכר.

אם אתם לא מאמינים לי, הנה כמה מספרים שכדאי לכם להבין בחשבון:
הצריכה היומית המומלצת של סוכר היא כ-5 כפיות סוכר ליום לנשים ועד 10 כפיות סוכר לגברים, מקסימום.
לפי הלמ״ס, שתאמינו או לא בודקת את התפריט של הישראלים ואיזה מזון הם צורכים, הישראלי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר ביום (כ-117 גרם. בכפית יש כ-4 גרם סוכר). הכמות הזו היא פי 3-6 מהמנה היומית המומלצת למבוגר. אצל ילדים זה חמור בהרבה. הנתונים נמצאים כאן (אין לי מושג למה הם מעודכנים ל-2012, אבל זה מה שיש).

אם נדמה לכם שאתם לא צורכים 30 כפיות סוכר ביום, בואו ננסה לחשב את זה יחד לרגע.
נניח שאתם פותחים את הבוקר בכוס תה או קפה, הנה לכם 2 כפיות סוכר רק בשביל ההתחלה.
אם גם אכלתם בבוקר מנה של דגני בוקר, תתכוננו להוסיף לעצמכם עוד 2-3 כפיות סוכר, והנה אתם כבר ב-4. אם הוספתם תפוח בהמשך, אלה עוד 2-3 כפיות סוכר, כך שאתם כבר ב-6-7, איפהשהו באמצע טווח המנה היומית המומלצת של סוכר, והיום רק התחיל.
אם תשתו פחית קולה אחת במהלך היום, הוסיפו בבקשה עוד 9 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-16. אם חס ושלום צרכתם שתי פחיות במהלך היום, רק שתי הפחיות האלה הן פי שתיים מכמות הסוכר המומלצת ליום.
אם תאכלו במהלך היום איזה יוגורט או מעדן חלב, הוסיפו בבקשה 5 כפיות סוכר, והגעתם כבר ל-21.
עוד כוס קפה או תה במהלך היום או בסופו, והנה עוד 2 כפיות סוכר, ואתם ב-23. אם חלילה קניתם אייס קפה באחת מהרשתות, תתכוננו להוסיף עוד הרבה הרבה כפיות סוכר.
אבל הסוכר לא נמצא רק שם. אם אכלתם לחם לבן, או פסטה, או קטשופ, או גבינת שמנת, או מה שזה לא יהיה, הכנסתם לעצמכם סוכר לגוף. אתם בקלות מגיעים ל-30 כפיות ביום בלי לשים לב. כל יום.
לכן, לכל אלה שאומרים לי – די נו, זה עניין של מינונים, אל תהיה פאנאטי – אתם צודקים, זה באמת עניין של מינונים. אבל בדיוק בגלל שאנחנו צורכים מינון פסיכי של סוכר, אין מנוס מלהיות פאנאטים.

2.

בזמן האחרון קרו כמה דברים שהפכו אותי לאובססיבי לחלוטין לסוכר, עד כדי כך שהחברים שלי צוחקים עלי, ובת זוגי מאיימת לזרוק עלי חפצים כבדים אם לא אסתום את הפה כבר בעניין הזה.

כבר המון זמן שרציתי לעשות משהו בקשר להרגלי האכילה של המשפחה שלי, ובעיקר בקשר לכמויות הסוכר שהילדים שלי צורכים. הם צורכים סוכר בבוקר, הם צורכים סוכר בגן בכמויות מטורפות (ואין לי שמץ של מושג למה הגננות דוחפות להם את החרא הזה), הם צורכים סוכר אחר הצהריים, ובערב.
וכשאין להם סוכר, או כשאני מונע מהם לקבל עוד משהו מתוק, הם מתחרפנים. ממש ממש מתחרפנים, כאילו הם בקריז של סוכר.
וכשאני מסתכל סביב, למשל בגן השעשועים או סתם באיזה טיול, נדמה לי שאני רואה כמות גדולה מאוד של ילדים שמנים, ילדים ממש צעירים ושמנים, כמו שלא ראיתי אף פעם. אז נכון, מראה עיניים זה לא עניין מדעי, אבל האמת שהנתונים המדעיים כבר מראים את זה לבד. כיום, כל ילד חמישי בכיתות א׳ בישראל הוא בעודף משקל או בהשמנת יתר חולנית. עד שהם מגיעים לכיתות ז׳, הנתונים נעשים מבהילים עוד יותר: כל ילד שלישי כבר נמצא במשקל עודף או בהשמנת יתר חולנית.
זה מאוד מפחיד אותי.

איכשהו יצא שזה מפחיד מאוד גם את מנכ״ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהביא לכך ששר הבריאות יעקב ליצמן ימנה אותו לעמוד בראש ועדה בעלת השם המאוד לא אפקטיבי – הוועדה לרגולציה על המזון לקידום מזון בריא.
ההודעה שנחתה לי יום אחד בתיבת המייל על הקמת הוועדה הזו גרמה לי להתחיל לקרוא עוד ועוד חומרים על הנושא. מה שהספקתי לראות בינתיים טלטל את עולמי. גם בגלל שאני מבין הרבה יותר על התליכים הביו-כימיים שקורים בגוף שלי ושל הילדים שלי כשאנחנו צורכים סוכר מסוגים שונים – וזה מפחיד הרבה יותר ממה שאתם חושבים; אבל גם שהבנתי את מה שלא ידעתי קודם. שהתשובה לשאלה התמימה – מה אנחנו מכניסים לפה – היא הרבה יותר פוליטית, ופוליטית/כלכלית, ממה שהייתי מסוגל לחשוב.
הנה רק שתי סיבות מדוע, בשביל לגרות לכם את בלוטות הטעם.

3. הפוליטיקה של המזון

ב-1971 הנשיא האמריקני השנוא ביותר בכל הזמנים ריצ׳ארד ניקסון התמודד לקדנציה שני בבית הלבן. הוא היה מסובך עד צוואר במלחמה בויאטנם, וכאילו זה לא הספיק, מחירי המזון התחילו לעלות. יחד עם עליית מחירי המזון, התחילו ההפגנות, וניקסון חשש להפסיד את הבחירות.
אז הוא מינה לתפקיד שר החקלאות את ארל בץ, (Earl Butz) שהמהפכה שהוא ביצע בתחום החקלאות בארה״ב – החלטה פוליטית/כלכלית אחת – משפיעה עד היום על מה שאנחנו מכניסים לפה שלנו. הסיפור הזה מסופר בחלק א׳ של הסדרה של ה-BBC מלפני כמה שנים – The Men Who Make Us Fat (לינק).
האג׳נדה של בץ היתה פשוטה: Get Big or Get Out. הוא דחף את החקלאים לתהליך של קונסולידציה, לתיעוש החקלאות, להקמת חוות ענק בשביל לנצל יתרונות לגודל. התוצאה היתה עליה חדה בגידול התירס בארה״ב. ולמרות שהם גידלו יותר ומכרו יותר, עדיין היה עודף היצע של תירס. וכאן נכנסים לתמונה היפנים.

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון

ארל בץ, שר החקלאות בתקופת ניקסון


באמצע שנות ה-60, חוקר יפני בשם ד״ר יושייוקי טאקאסאקי (Yoshiyuki Takasaki) המציא את ה-High Fructose Corn Syrup, ממתיק שמופק מתירס, שהוא מתוק יותר מסוכר, וזול יותר להפקה מסוכר. פתאום היה לחקלאים האמריקנים מה לעשות עם עודפי התירס שלהם.
מאז, בתהליך מהיר למדי, ה-HFCS חדר לכל מזון אמריקני שהוא. ללחם, לקטשופ, לכל רוטב שיש, למה שלא תרצו. הוא מאריך את חיי המדף של המוצרים, והוא זול יותר מסוכר רגיל. ההופעה של ה-HFCS וכניסתו לשוק המזון האמריקני, לדעת מדענים כמו ד״ר רוברט לוסטיג, היא נקודת הזמן המדויקת שבה התחילה מגפת ההשמנה במדינות המערב (אגב, גם ביפן, שאחרי מלחמת העולם השניה ניסתה לאמץ כל דבר אמריקני שהוא, כולל המזון), ואיתה גם מגפת הסוכרת. בעיקר כשפפסי התחילה להחליף את הסוכר קולה שלה ב-HFCS, ואחריה גם קוקה קולה. זה פשוט חסך להם המון כסף.
ולמה זה התחיל את מגפת ההשמנה והסוכרת? כי בעוד שגלוקוז הוא חיוני בשביל כל צורת חיים שהיא, פרוקטוז מתפרק בגוף אחרת לגמרי. ובאופן ספציפי, חלק גדול מהפרוקטוז הופך בגוף לשומן שמתיישב בכבד ובלבלב, מעלה את לחץ הדם, מגדיל את הסיכון למחלות לב, למחלות כבד, וגם לסוכרת. בעיקר אם הפרוקטוז הזה נכנס לגוף ללא סיבים תזונתיים (כמו בקוקה קולה. זו הסיבה אגב, שלאכול פירות זה בסדר, כי יש בהם הרבה סיבים שמקלים על הכבד בתהליך המטבולי של הפרוקטוז, אבל לשתות מיץ תפוזים זה גרוע באותה מידה כמו לשתות קולה, או אלכוהול. לפחות מנקודת מבט מטבולית).
אבל זה רק החלק הראשון של הסיפור הפוליטי.

4. הפוליטיקה של מדע התזונה

בערך באותו הזמן התרחש תהליך פוליטי מרתק אחר, שמסופר בהרחבה בכתבה הזו של הגרדיאן, תחת הכותרת המהממת – The Sugar Conspiracy – How did the world’s top nutrition scientists get it so wrong for so long? (הכתבה הזו ארוכה להפליא, ובמקום לקרוא אפשר להאזין לה בלינק הזה). הסיפור הזה, יחד עם הופעתו של ה-High Fructose Corn Syrup, שהשפיע גם הוא על מה שאנחנו אוכלים מאז.
מסתבר, שזה הכל קרב פוליטי בין שתי אסכולות בעולם התזונה. זה קרה בדיוק אז, בתחילת שנות ה-70. מדינות המערב התמודדו עם מגפה של מחלות לב, והמדענים תהו מה הגורם למחלות הלב. ובפרט, התהיה המדעית הזו הצטמצמה לשני גורמים אפשריים: סוכר ושומן (שומן רווי).
את מחנה השומן (כלומר, את המחנה המדעי שחשב ששומן הוא אם כל רע) הוביל האפדמיולוג האמריקני אנסל קיז (Ancel Keys). קיז היה מקורב לממשל האמריקני, והחזיק בתפקידים רשמיים. את התיאוריה שלו ששומן הוא הגורם למחלות הלב הוא ביסס על מחקר שהפך לקאנוני בעולם התזונה שנקרא מחקר שבע המדינות. התצפיות שלו הראו, לטענתו, קשר סיבתי בין צריכת שומן רווי לבין העליה במחלות הלב.
לעומתו, האנדוקרינולוג הבריטי ג׳ון יודקין (Yudkin) טען שקיז טועה לחלוטין, ושבעצם זהו הסוכר שגורם למחלות הלב, כמו גם למחלות אחרות כמו סוכרת, סוגים מסוימים של סרטן, לחץ דם, מחלות כלי דם ועוד. הוא פרסם את הטענות האלה בספר, ומיד זכה לקיתונות של בוז מצד קיז ופחות או יותר כל תזונאי שהסתובב על הפלנטה.

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972

ד״ר ג׳ון יודקין ועטיפת הספר שלו מ-1972


קיז, כך לפי הכתבה בגרדיאן, השתמש בכוח הפוליטי שלו בשביל לסחוף אחריו עוד ועוד תזונאים שהטילו ספק מתודולוגי מדעי בעבודה של יודקין (למרות שכיום יש עדויות על כך שהעבודה שלהם היא שסבלה מבעיות מתודולוגיות קשות). הוא לא היה יכול שכל העבודה שהוא השקיע בשביל להוכיח ששומן הוא הוא שגורם למחלות הלב תרד לטימיון. אז הוא התאבד על זה, ובסופו של דבר המאמצים של קיז השתלמו. שמו המדעי של יודקין הוכתם, והתיאוריה שלו על הסוכר, הפסידה במאבק הפוליטי הזה.
וכך, בבת אחת, הממשל האמריקני אימץ את הגישה של קיז, והמליץ לאמריקנים על תפריט דל שומן. ההמלצה הזו שינתה לחלוטין את תעשיית המזון האמריקני, ובסופו של דבר את תעשיית המזון העולמית. שכן ברגע שהתעשייה התחילה להוציא את השומן החוצה מהמוצרים, היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל שהטעם של מוצרי המזון לא יהפוך למגעיל ואנשים לא ירצו לצרוך אותם.
אז יצרני המזון החליפו את השומן בסוכר, והשאר היסטוריה.

5.

אז מה עושים מפה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שבכל פעם שמישהו מנסה להרים את הדגל הזה של הסוכר, תעשיית הסוכר האמריקנית והלובי המסיבי שהיא מביאה איתה לוושינגטון מטרפדים את הנסיונות להכריז מלחמה על הסוכר.
בארה״ב נסיונות כאלה גוררים ישר מאבק בין ימין ושמאל פוליטי, כשהימין מאשים את השמאל בניסיונות להגביל את החירות של הפרט ולהסיר ממנו את האחריות לחייו ולבחירותיו. בכל ניסיון כזה התעשייה מזדעקת וטוענת שעדיף שהיא תטיל על עצמה רגולציה, שתהיה הרבה יותר תואמת להעדפות של הצרכנים, מאשר שהממשלה תקבע בעצמה מה טוב ומה רע.
ובכל זאת, את העלייה במודעות לא ניתן לעצור, ולראייה המכירות של הקולה בארה״ב נמצאות בירידה מתמדת זה כמה שנים טובות. אלא שהירידה במכירת הקולה מתרחשת במקביל לעלייה במכירת משקאות הדיאט (שלא טובים לנו באותה מידה), אבל גם של משקאות ממותקים אחרים שרק מתחפשים למשקאות בריאים, כמו מיצים ומשקאות אנרגיה.
ובכל זאת, תעשיית המזון רגישה מאוד לשינויים בהעדפות הצרכנים. אם הצרכנים, בגלל סיבה חיצונית כלשהו, יתחילו להצביע ברגליים ובבת אחת יחליטו לדחות מוצרים עתירי סוכר, או יצמצמו מאוד את הצריכה שלהם, תעשיית המזון תהיה הראשונה לחולל שינויים במוצרים שלה. התעשייה הזו מגיבה הרבה יותר מהר לשינוי בהעדפות הצרכנים מאשר לשינויים רגולטוריים ולנסיונות של הממשל לשנות את הכללים.
וזו בדיוק האסטרטגיה שמשרד הבריאות כאן בישראל בחר לנקוט בה: לרכב על השינויים בדעת הקהל בשביל להעצים אותם עוד יותר (על ידי העלאת המודעות), בשביל לגרום לתעשייה להשתנות במהירות ולשנות את המזון שהיא מייצרת.
זו הסיבה שבגללה שר הבריאות יעקב ליצמן נקב במפורש בשמה של מקדנולד׳ס ולא הסתפק באמירות עמומות, וזו הסיבה שבגללה מנכ״ל משרד הבריאות סימן את קוקה קולה ומוצרים נוספים. בישיבה הראשונה של הוועדה לרגולציה על המזון (חייבים למצוא לה שם מוצלח יותר), מנכ״ל משרד הבריאות אף התעמת עם נציגת איגוד יצרני המזון בוועדה – עדי אבן חן – סביב העניין.
אבן חן טענה בדיון שהתעשייה מחבקת את משרד הבריאות, מברכת על הקמת הוועדה ומתה להמשיך לשתף פעולה עם המשרד על העניין. אבל בד בבד אבן חן שאלה את אנשי המשרד האם יש בכלל מחקרים ועדויות מדעיות שמבססים את הקשר בין צריכת סוכר להתגברות מגפות ההשמנה והסוכרת (יש, ועוד איך), וטענה כי התעשייה מתקוממת נגד השימוש במלים ׳מזון מזיק׳. ״זה לא המזון שמזיק״, אמרה אבן חן, ״זו הצריכה שמזיקה״.
אם הטיעון הזה מזכיר לכם את הטיעונים של תומכי נשיאת הנשק בארה״ב, על כך שאלה לא כלי הנשק שהורגים אנשים אלא האנשים שמחזיקים בכלי הנשק האלה, זה לא במקרה.
מנכ״ל משרד הבריאות בר סימן טוב מיהר להעמיד את אבן חן במקומה. ״זה מזון מזיק ואנחנו נקרא לזה מזון מזיק״, הוא ענה לה. אפשר רק לקוות שמשרד הבריאות ימשיך לגלות את אותה הנחישות כשהכוחות החזקים והעוצמתיים של תעשיית המזון הישראלית ירימו את ראשם במלוא העוצמה שעומדת לרשותם.
בשבועות או החודשים הקרובים שהוועדה הזו תמשיך להתכנס (אין לי עדיין מושג באיזו תדירות זו יקרה. בוועדה דיברו על אחת לשבוע או אחת לשבועיים), אני מתכוון להמשיך ולעקוב אחריה ולדווח מה קורה שם ומאחורי הקלעים של פעילותה.
תעשיית המזון (שתקבל הזדמנות לשימועים על גבי שימועים בפני הוועדה) תצטרך לבחור אם היא מחבקת את הוועדה חיבוק דב, או הולכת על שינוי אמיתי ומתחילה להוציא את הסוכר החוצה מהאוכל שאנחנו אוכלים. בינתיים, אני אמשיך להתאבסס על כמות כפיות הסוכר שהילדים שלי אוכלים בכל יום.


אם אתם רוצים לפתח אובססיית סוכר רצינית כמוני, אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לפנות לעצמכם שעה וחצי מהחיים ולצפות בוידאו הזה של ד״ר רוברט לוסטיג מ-2009. יעוף לכם המוח.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

בסוף הפוסט – בונוס למפתחים! שווה לקרוא עד הסוף! זה כדאי!

הבוקר פרסמתי בעיתון נתונים חדשים על מכונות המזל של מפעל הפיס. בתמצית: מלבד מנויי הפיס, הלוטו, החיש גד והצ׳אנס, למפעל הפיס יש גם מכונות מזל, ממש כמו בוגאס. הוא מפעיל 500 תחנות כאלה ברחבי ישראל, ב-150 תחנות שונות. קוראים לזה ״פיס פלייס״. ממש כמו בוגאס, המהמרים של הפיס נכנסים לחדר סגור, מתנתקים מאור היום ומהעולם החיצון, ומתחילים לגלגל את המספרים.
בעלי התחנה מגישים להם לעיתים קפה בחינם, נותנים להם את כל מה שהם צריכים, העיקר שימשיכו להמר. במפעל הפיס יגידו לכם שההימור מוגבל, משום שצריך להצטייד בכרטיס טעון מראש ב-50 שקל, וכי אפשר לרכוש רק 2 כרטיסים כאלה בכל רכישה. המגבלות התיאורטיות האלה אינן מפריעות למהמרים לאסוף אינספור כרטיסים כאלה, ולהפסיד פעמים רבות את כל כספם.


ֿ

העסק הזה הוא חתיכת בוננזה למפעל הפיס. מהמספרים המעודכנים שהצלחתי להשיג, המכונות האלה הכניסו למפעל הפיס בשנת 2015 סכום שיא של 602 מיליון שקל. ומאחר שאין שום הוצאות שיווק למכונות האלה (בחיים לא ראיתם פרסומת שלהן, נכון?), ומאחר שהפרסים קטנים מאוד, ולרוב המהמרים פשוט משתמשים בהם בשביל להמר שוב ושוב עד להפסד מוחלט של הכסף, יוצא שהמכונות האלה מאוד מאוד רווחיות למפעל הפיס. שיעור הרווחיות שלהן עומד על 85%, שזה שיעור הרווחיות הכי גבוה ששמעתי לאיזהשהו מוצר אי פעם (אולי חוץ מפופקורן בקולנוע).
בשורה התחתונה, בשנה שעברה הרווח של מפעל הפיס מהמכונות עמד על 517 מיליון שקל. מאחר שהרווח של המפעל כולו, מכל ההימורים שלו, עמד על 1.7 מיליארד שקל, יוצא שהרווח מהמכונות הוא יותר משליש מהרווח הכולל של מפעל הפיס.

למעשה, אם מסתכלים על האופן שבו הרווח של מפעל הפיס מתפלח לפי סוגי הגרלות, אפשר לראות שהנתח של המכונות גדול יותר מכל נתח אחר. יותר גדול מהלוטו, יותר גדול מהחיש גד, יותר גדול מהצ׳אנס ((הנתונים בתרשים הזה הם לשנת 2014, מאז הנתח של המכונות רק גדל):

זו גם הסיבה שהמכונות האלה הולכות להיות חתיכת קרב. כחלון ופקידי האוצר הבכירים רוצים לבטל אותן, ואילו מפעל הפיס מתנגד, בדיוק בגלל מה שכתבתי קודם. מה שכן, מהשיחות שקיימתי אני מבין שמפעל הפיס יהיה מוכן לצמצם את המכונות או להחליף אותן בתמורה לכך שיאפשרו לו לפעול בדיגיטל (באינטרנט, בסלולר וכו׳). וזה, אם יקרה, עשוי/עלול להיות חתיכת מקור רווח חדש (זה מאוד מאוד כדאי למפעל הפיס שכן הוא לא יצטרך לשלם 10% שהוא משלם כיום למפיצים והזכיינים שלו). ברקע גם ח״כית מירב מיכאלי מפעילה לחץ (אפקטיבי למדי, לטעמי) לבטל את המכונות האלה. בחודש הבא היא תקיים כנס ציבורי בעניין.


מאחר שכמה עיתונאים כבר עסקו בזה לא מעט לפני (למשל, מתן חודורוב בערוץ 10) השתדלתי לחדש ככל שיכולתי בידיעה שפרסמתי בעיתון. אבל כאן בבלוג הסטנדרטים נמוכים יותר, אז אני רוצה להתרכז במשהו טיפה אחר.
לא במספרים, אלה באיך לעזאזל הגענו למספרים, כלומר איך העסק הזה של המכונות הפך להיות רווחי כל כך? (גידול של יותר מ-250% בתוך פחות מעשור).

בעבר, מרכז המחקר של הכנסת בדק באופן כללי היכן ממוקמות התחנות האלה וגילה שחלק גדול מהן ממוקם ביישובים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יחסית (עשירון 5). העבודה המלאה של הכנסת נמצאת כאן.
מפעל הפיס, בתגובה, הסביר שזו בדיקה לא משקפת כי הפריסה הגיאוגרפית היא מה שחשוב ובלה בלה בלה.

לכן, רציתי לעשות משהו מעבר לזה. רציתי לבדוק כל תחנה ותחנה, את כל ה-150, ולראות בדיוק היכן ממוקמת כל אחת. היתה לי הרגשה שחשוב לספר את הסיפור הזה גם ברמת המיקרו, ולא רק ברמת המקרו.
מפעל הפיס מפרסם באתר שלו את הכתובות המדויקות של כל התחנות האלה. פניתי לאדם קריב מהסדנא לידע ציבורי, שעזר לי בזה. הוא כרה את הנתונים מאתר מפעל הפיס והמיר אותם לקובץ אקסל. את הקובץ הזה הכנסתי לגוגל פיוז׳ן טייבלס, והפכתי אותו למפה.
רוצים לראות איך זה נראה? בבקשה. בואו נתחיל בתל אביב. ככה נראית מפת תל אביב, כשתחנות הפיס פלייס ממוקמות עליה (יש הרבה הרבה יותר תחנות פיס רגילות מהנקודות האלה, מה שאתם רואים כאן הן רק תחנות שיש בהן מכונות מזל):

תחנה אחת בכל צפון תל אביב, ועוד עשר בדרום

תחנה אחת בכל צפון תל אביב, ועוד עשר בדרום

בתל אביב יש 16 תחנות של פיס פלייס עם מכונות מזל, מתוך 180 תחנות פיס בסך הכל ברחבי העיר.
בואו נתעלם לרגע מהנקודות במרכז העיר. המיקום שלהן עוד איכשהו הגיוני, כי באזורים האלה מסתובבים פשוט המון אנשים כל יום. תסתכלו לרגע על דרום תל אביב. מתוך 16 תחנות הפיס פלייס בתל אביב, 10 תחנות (כלומר, שני שלישים) מפוזרות בשכונות הכי חלשות של העיר. 2 נמצאות ברחוב לוינסקי שעל יד התחנה המרכזית הישנה של העיר (מהרחובות הנחשלים ביותר בתל אביב), שתיים בשכונת התקווה, אחת ביד אליהו, שתיים ביפו, ועוד שלוש לאורך דרך שלמה שבדרום העיר.
לעומת זאת , בכל צפון תל אביב יש רק תחנה אחת בלבד עם מכונות מזל.
איך אמר מישהו פעם? זו לא טעות, זו מדיניות.

בואו נעבור לעיר הבירה, ירושלים. ככה זה נראה על המפה:

התחנה הרווחית בישראל נמצאת על יד צומת פת

התחנה הרווחית בישראל נמצאת על יד צומת פת

בירושלים יש 15 תחנות עם מכונות מזל, מתוכן 2 בקטמונים (מהשכונות החלשות ביותר בעיר), שאחת מהן (ליד צומת פת) היא התחנה הרווחית ביותר של הפיס בכל המדינה. תחנה נוספת נמצאת בין שכונת הבוכרים לשכונת סנהדריה החרדית, שתיים ברחוב אגריפס על יד שוק מחנה יהודה (רחוב שמאכלס משפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך מאוד) ועוד שלוש בסמוך להן, ועוד שתיים בשכונות הצפוניות פסגת זאב ונווה יעקב, כל אחת מהן נחשבת לשכונה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה.
בשכונות רחבה, בקעה, טלביה, המושבת הגרמנית, המושבה היוונית, ארנונה או מצפה משואה הנחשבות לשכונות חזקות אין אפילו תחנה אחת כזו.
זו לא טעות, זו מדיניות.

בואו נעבור לפתח תקווה. גדלתי בפתח תקווה כך שאני מכיר אותה היטב ולכן קל לי לעשות את הניתוח הזה. הנה המפה:
תחנות פיס פלייס פתח תקווה

בפתח תקווה יש חמש תחנות כאלה, כולן ממוקמות בשכונות גרועות מבחינה סוציואקונומית, מתוכן שלוש ממש במרכז העיר, לא הרחק מהשוק העירוני ועוד אחת מול תחנה מרכזית, מהאזורים הקשים ביותר בעיר. באף אחד מהשכונות הטובות של העיר (כפר גנים, אם המושבות וכו׳) אין אפילו מכונת מזל אחת.
זו לא טעות, זו מדיניות.

ואם תעברו על מפת ישראל כולה, זה ממשיך וממשיך:

בנצרת עילית, עיר שבה 40% מהעובדים משתכרים עד שכר המינימום, יש שתי תחנות שמפעילות מכונות מזל. בנצרת הסמוכה, שבה התושבים משתכרים אפילו פחות, יש 4 תחנות עם מכונות כאלה. לא הרחק משם, בעפולה, עיר שבה השכר הממוצע הוא 6,800 שקל, יש 6 תחנות שמפעילות מכונות מזל של מפעל הפיס. מזרחה משם, בנהריה, יש שתי תחנות עם מכונות מזל. גם בקרית שמונה יש אחת, וכך גם גם באום אל פאחם, גם בכפר קרע, בטבריה, בכרמיאל ובמעלות תרשיחא. גם אזור הקריות משופע בתחנות. גם בערד יש תחנה. גם בדימונה. גם באופקים. גם בנתיבות.
גם שלוש התחנות עם מכונות המזל שנמצאות בראשון לציון, ממקומות שלושתן בשכונות העניות ביותר של ראשון במזרח העיר, בזמן שבמערב העיר, האזור החדש שבו תושבים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר, אין אפילו תחנה אחת עם מכונות מזל.
גם שלוש מתוך ארבע התחנות שמפעילות מכונות מזל באשדוד נמצאות ברבעים החלשים יותר של העיר (שתיים ברובע א ועוד אחת ברובע ד). באשקלון, כל ארבע התחנות שמפעילות מכונות מזל נמצאות בחלקים הפחות טובים של העיר (בבית זולוטוב במרכז נפתי ועוד שתיים בדרום מזרח העיר).
זו לא טעות, זו מדיניות.


באחד המסמכים הפנימיים של הפיס שהצלחנו לשים עליהם ידינו במסגרת העבודה על התחקיר, סמנכ״ל הכספים של מפעל הפיס דב קרומר מצוטט כאומר שהמפעל השקיע 50 מיליון שקל במכונות המזל, והוא הצליח להחזיר את ההשקעה בתוך חודשיים.
בשביל להגיע להחזר השקעה מדהים כל כך – 50 מיליון שקל שחוזרים בתוך חודשיים – מישהו היה צריך לחשוב היטב היכן למקם את מכונות המזל האלה, ואמנם כך קרה. מי שקובע היכן למקם את התחנות הוא לא מפעל הפיס עצמו אלא המפיצים האזוריים של מפעל הפיס, שנהנים מעמלות של 1.5% ממחזור המכירות בכל האזור שלהם.
יחד עם בעלי התחנות, שמקבלים 10% מהמכירות במכונות המזל, מפעל הפיס בעצם נותן להם תמריץ כלכלי מובהק להציב את התחנות באזורים שבהם הביקוש להם יהיה הגבוה יותר, כלומר באזורים נחשלים במיוחד מבחינה סוציו-אקונומית.
אגב, הפיס מכריח את בעלי התחנות האלה להפעיל אותן לפחות 15 שעות ברציפות בכל יום, והכי מאוחר שהוא מרשה לפתוח כל תחנה כזו הוא בשעה 11:00. כלומר, שאם בעל תחנה פותח אותה ב-09:00 בבוקר, מכונות המזל יהיו זמינות למהמרים עד לחצות בלילה, לפחות.


והנה הבונוס למפתחים שהבטחתי בהתחלה:
בשביל לעשות בדיקה מדעית ומלאה ומדויקת יותר, צריך להצליב את מיקומי התחנות של מפעל הפיס יחד עם הסיווג הסוציו-אקונומי של השכונות בערים הגדולות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת.
אין לי מושג טכני איך עושים דבר כזה, ואיך שמים את הכל על מפה יפה. אז אם יש מפתחים שבא להם לעשות את זה, ולהראות בדיוק נמרץ איך תחנות הפיס פלייס עם מכונות המזל ממוקמות באורח פלא רובן ככולן בשכונות הכי פחות טובות בישראל, אני מאוד אשמח אם תיקחו את האתגר הזה על עצמכם. אשמח לעזור כמובן בכל דרך שאני יכול.

את החומר של הלמ״ס (סיווג סוציואקונומי של שכונות) אפשר להוריד מפה (והנה עוד אחד, לא זוכר מה ההבדל ביניהם)
והנה לינק לאקסל ובו המיפוי המלא של תחנות הפיס פלייס

האיש ממפעל הפיס

הבוקר קרה דבר קצת מוזר.

עליתי לשידור אצל קרנויבך, לדבר קצת על תחקיר מפעל הפיס שרוני זינגר ואני פרסמנו בשבוע שעבר. תקציר הפרקים הקודמים: רוני ואני חשפנו בתחילה את הדוחות הכספיים המלאים של מפעל הפיס ל2015 ואז פרסמנו כתבה נרחבת על האופן שבו מפעל הפיס, ובעיקר יו״ר מפעל הפיס, מחלק 130 מיליון שקל בשנה מהתקציב שלו לכל מיני גופים מכל מיני שיקולים בכל מיני דרכים.

אז הבוקר קרנויבך העלתה אותי לשידור לספר קצת על התחקיר הזה. אחרי הפתיחה שלי היה אמור להצטרף לשיחה ולהתראיין יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין. רק מה, אני לקוח של חברת סלקום, והרשת שלה היא פשוט פח זבל (אין טעם להתווכח איתי על העובדה הזו, אני סובל כבר שנים), ולכן זמן די קצר אחרי שעליתי לשידור נפלתי ממנו (והמשכתי לדבר לעצמי בהתלהבות).

כך קרה שלקרן לא היתה ברירה אלא להכניס לשידור בינתיים את עוזי דיין ולהתחיל לראיין אותו, עוד לפני שהספקתי לספר על כל הדברים שפרסמנו בתחקיר.

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

יו״ר (ומנכ״ל) מפעל הפיס עוזי דיין (צילום: עמית שעל)

את מה שקרה אחר כך לא ממש שמעתי בזמן אמת, כי המערכת של סדר יום ניסתה להעלות אותי שוב ושוב על הקו, אבל הקליטה שוב ושוב השתבשה. הספקתי לשמוע בחצי אוזן שדיין דורש אני אתנצל בשידור על כך שפנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי ולמה אני מצפה שהוא יעבוד בשבת.

זה היה הזוי לגמרי.

הוא התעכב כל כך הרבה זמן על הנקודה הזו במקום להתמודד עם הביקורת עצמה, שבסוף לא נשאר כל כך זמן לדבר על האופן שבו הוא מחלק כספים לכל מיני עמותות וכל מיני גופים.

למי שפספס, הנה הקטע המלא אצל קרנויבך הבוקר:

אז הנה כמה הערות וכמה מחשבות על מפעל הפיס בעקבות השיחה הזו:

1.
רוני ואני אכן פנינו למפעל הפיס לתגובה ביום שישי (בערך ב-11:30) ורצינו לפרסם את הכתבה ביום ראשון שלאחר מכן. ב-8 השנים האחרונות שאני עיתונאי (לרוני פזמ ארוך משלי במקצוע), פניתי לאינספור גופים, משרדי ממשלה ואנשים בימי שישי בבוקר בבקשה לתגובה ליום ראשון, ולעיתים נדירות בלבד למישהו היתה בעיה עם זה. אחרי הכל, אני משוכנע שגם דיין רוצה לקרוא עיתון בראשון בבוקר, ולמרות שאני ממש לא אוהב לעבוד בשבת, מישהו צריך לעשות את זה.
וחוצמזה, העובדה הפשוטה היא שלאחר שמפעל הפיס ביקש שנדחה את הכתבה ביום בשביל שיוכלו להגיב כמו שצריך ולא לעבוד בשבת, הסכמנו ואכן דחינו את הכתבה ביום, כך שהשד יודע על מה הוא רוצה שאתנצל. ומלבד זה, ברצינות? זה כל מה שיש לו להגיד? במקום להתייחס לטענות עצמן שעולות בתחקיר?

2.
בניגוד לאופן שדיין מציג את זה, מפעל הפיס הוא גוף בלתי שקוף. כמו קק״ל וגופים נוספים שבראשם עומדים פוליטיקאים והם מגלגלים מיליארדי שקלים של כסף ציבורי כל שנה, גם מפעל הפיס סבור שעדיף להתנהל בחוסר שקיפות מאשר בשקיפות מלאה.
השקיפות היחידה שיש לגוף הזה היא מול הרגולטור שלו – מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד במקרה הזה – ואני לא בטוח שאפילו השקיפות הזו מלאה. בכל מקרה, הציבור לא יכול לראות את המספרים המלאים של מפעל הפיס, למרות מה שדיין אומר בשידור.
באתר מפעל הפיס תוכלו למצוא אך ורק תקצירים של הדוחות הכספיים, כלומר בסך הכל שני עמודים בלבד של השורה התחתונה, וגם זה רק עד לשנת 2014. הנה, תראו כאן. ואם תכנסו לאתר גיידסטאר, שמציג נתונים על עמותות וחברות לתועלת הציבור בישראל, תמצאו שהדוח הכספי האחרון שמופיע שם הוא מ-2012 בכלל. שקיפות על.

2.5
ובניגוד למה שדיין אומר, מפעל הפיס ממש לא נתן לנו את הדוחות הכספיים, גם לא את הדוחות הכספיים של 2014, למרות שביקשנו, ולמרות שעבר כבר המון המון המון זמן מאז שהסתיימה שנת 2014.
יותר מזה, לפני כמה חודשים פניתי למפעל הפיס דרך חוק חופש המידע (באמצעות עזרתה האדיבה של התנועה לחופש המידע, כי זה חתיכת כאב ראש להגיש בקשת חופש מידע לגוף הכל כך כל כך שקוף הזה). ביקשתי לקבל את הדוח הכספי של 2013 ושל 2014, ואת התקציב של 2013 ו-2014 ואת הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון מאותן שנים.
*
סתם שתבינו, כך נראה תהליך הגשת בקשת חופש מידע למפעל הפיס, באופן שונה לחלוטין מכל גוף ממשלתי/ציבורי אחר שיצא לי לעבוד איתו:
קודם כל, צריך לשלוח להם בקשה בדואר. פיזית. זה לבדו לוקח מיליון שנה, ולכו תדעו אם בכלל יגיע.
אחר כך, מתישהו, הם שולחים בחזרה בדואר שובר אגרה לתשלום (כולה 20 שקל, כן?). אם זה בכלל מגיע אלי, אני צריך לקחת את זה פיזית לדואר, לשלם, ולשלוח להם בחזרה, שוב בדואר, ולהתפלל שזה יגיע.
ורק אחר כך, מתישהו, הם מחזירים תשובה.
שוב בדואר.
כל זה לוקח ה מ ו ן זמן. כך לא פועל גוף שהשקיפות בראש סדר העדיפויות שלו.
*
בכל אופן, אחרי כל התלאות הדואריות האלה, כעבור פרק זמן לא מבוטל (לא זוכר במדויק כמה) קיבלנו תשובה חד משמעית מהפיס: נייט. לא תקבלו כלום. למה? סודות מסחריים. זאת על אף שמדובר במונופול בחסות החוק שאין לו מתחרים. איזה סודות מסחריים בדיוק הוא חושש לגלות? (ובכלל, איך יכול להיות שיש סודות מסחריים בדוחות כספיים???)

3.
ואם כבר שקיפות, ואם כבר יו״ר מפעל הפיס עוזי דיין חושב שהוא עומד בראש גוף שקוף בטירוף, הנה כמה דוגמאות למידע שמפעל הפיס מודה בעצמו שהוא לא הסכים למסור במסגרת בקשות חופש מידע שהוא קיבל בשנת 2014.
ביקשו ממנו לדעת, למשל, מה הכנסות המפעל ממכונות המזל (״חיש גד אלקטרוני״), ומה הפרסים שחולקו לעומת ההכנסות האלה, אבל מפעל הפיס סירב (מאוחר יותר מנכ״ל הפיס באותה תקופה אלי דדון מסר נתונים כאלה למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כנראה שהבינו במפעל שיש גבול אפילו לחוסר השקיפות שלהם).
או, למשל, מישהו ביקש מהפיס לדעת מה עלות תקציב הפרסום של המפעל במשחקי הכדורגל של ליגת העל, אבל הפיס סירב למסור את המידע.
או, למשל, מישהו רצה לדעת מה הכנסות מפעל הפיס בחלוקה לנקודות מכירה בשנים האחרונות (בשביל להבין כנראה כמה כסף הוא מוציא מכל אזור ואזור בישראל, מידע ציבורי לעילא ועילא שהיה יכול לפרנס עבודות מחקר רבות וגם לסייע למקבלי ההחלטות בישראל לעצב מדיניות מתאימה), אבל מפעל הפיס השיב בשלילה.
הנה זה מתוך דוח חופש המידע של מפעל הפיס לשנת 2014 שמופיע באתר מפעל הפיס. ואלה סתם דוגמאות מקריות.
שקיפות מופלאה אין כאן, ועוד לא הגענו בכלל לדבר על הכסף שהמפעל מחלק לכל מיני עמותות וגופים.
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.26.54
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.06
צילום מסך 2016‏.05‏.16 ב‏.9.27.19

4.
ולסיום, מחשבה כללית לגבי מפעל הפיס.
בואו נניח שאנחנו חושבים שמפעל הפיס הוא סוג של רע הכרחי. שאם נסגור אותו לחלוטין, תפשה בישראל מכת הימורים בלתי חוקיים, שיכולה להזיק יותר מאשר שתועיל סגירת מפעל הפיס. נניח שאנחנו חושבים ככה.
ועדיין, האם מפעל הפיס צריך לפעול באופן שבו הוא פועל?
כלומר, אם כבר צריך מפעל שינהל ויארגן ויפעיל הימורים חוקיים בחסות המדינה, מי אמר שהוא גם צריך להיות הגוף שמחלק את הכסף? למה שזה לא יהיה גוף תפעולי נטו, שכל פעילותו היא ההימורים עצמם, ואילו ההכנסות מההימורים יילכו ישירות לקופת המדינה, ושם ייבלעו בתוך תקציב המדינה ויחולקו לכל יתר סדרי העדיפויות הרגילים של הממשלה? (כלומר, לביטחון, לחינוך וכו׳)
ואם זה לא נשמע לכם, אז אפשר שהמדינה תמשיך להקצות את כספי מפעל הפיס לרשויות המקומיות וכו׳, אבל לא על ידי דירקטוריון מפעל הפיס אלא על ידי תקציב המדינה באופן שקוף שלא נתון לשליטת יו״ר הפיס (שהוא בסופו של יום מינוי פוליטי של ראש הממשלה, בהגדרה).
כך לא יהיו כספים לכל מיני עמותות, או גופים משונים, או מיזמים מוזרים.
*
אני אישית חושב שצריך לחשוב מחדש על כל המפעל הזה – בסוף זה מס על עניים, וכבר עדיף למסות עשירים ולתת שירותים לעניים במקום למסות עניים ולתת שירותים לעניים – אבל הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. אז אם כבר קיומו איתנו כאן הוא עובדה נתונה, כלומר יש מפעל פיס וזהו זה, למה לעזאזל הוא צריך להיות זה שמחלק את הכסף?
*
מקווה שדיין יעלה לשידור בשבוע הבא כפי שהבטיח ויתמודד עם השאלות שעולות בתחקיר של רוני ושלי – איך עמותת איילים והעמותה למען התושב ברמת נגב קיבלו מלגות לסטודנטים שלהם למרות העובדה שחבר ועדת המלגות שאישר זאת שמואל ריפמן הוא גם יו״ר עמותת איילים וחבר בעמותה השניה?
למה כל מיני מיזמים כמו הבאת חיילים לירושלים או מימון אירועי בר מצווה למשפחות בכותל צריכים להיות ממומנים באמצעות הפיס? לא עדיף לחלק את הכסף לרשויות או למלגות? למה פרויקט לשיפוץ שביל ישראל או הבאת חיילים לירושלים צריך להיכנס באופן מלאכותי דרך מועצת התרבות של המפעל שדיין עומד גם בראשה, חרף מחאות חלק מחבריה? למה הארגון צריך לתת חסויות לכל מיני כנסים בלי קריטריונים ברורים?