עמימות

 

1.
כבר שבוע בערך שנפוצות ידיעות משונות בכלי התקשורת על כך שהשר ללא תיק, עמי אילון, נמצא במגעים עם מרצ בשביל לעזוב את מפלגת העבודה ולעבור למרצ, או מרצ החדשה, או מה שזה לא יהיה שמתבשל שם משמאל. נכון לעכשיו, לפי מזל מועלם מהארץ, אילון ביקש להיות מס' אחת ברשימה החדשה, אבל ג'ומס סירב, ואילון ככל הנראה ישתבץ במקום השני.

2.
מרגע שהתחילו הידיעות הללו לפוץ בתקשורת, התחלתי לחוש אי נוחות קלה. עם כל ידיעה חדשה, תחושת האי נוחות גברה. התחלתי להשתומם, ביני לביני, מי הוא ומה הוא עמי אילון, שהוא חושב שמגיע לו לעמוד בראש מפלגה כלשהי, קל וחומר בראש מפלגה קיימת שמסתדרת לא ממש רע בלעדיו. מהם ההישגים הפוליטיים, המדיניים או הפרלמנטריים שלו מאז שנכנס לממשלה, בספטמבר 2007, בשביל לכהן כשר בלי תיק, לאחר שאמר במפורש שהוא לא מתכוון לעשות דבר שכזה? מה לעזאזל האלקטורט שלו?

3.
לכן שמחתי מאד לקרוא את המאמר הזה של יוסי ורטר. ורטר, עיתונאי שאני מאד מאד מעריך, ובין הבודדים בתחום שאומרים את האמת, רק את האמת, ולרוב גם את כל האמת – במידת דיוק מרשימה מאד – כתב על אילון את הדברים הבאים (המאמר כולו מבריק ובהחלט שווה קריאה): להמשך קריאה

גבירותיי ורבותיי, מהפך?

***
אחרי שבועיים של עבודה, ושישה גלגולי גרסאות, התפרסם הבוקר טקסט שלי שנוגע בשאלה "האם ישראל בואכה שנת 2009 מוכנה לקמפיין בחירות כלכלי?". הרעיון לכתוב טקסט שינסה לדון בקשר שבין הכלכלה לפוליטיקה נולד לפני שבועיים, אחרי שאהוד ברק הודיע שהוא יילחם בקפיטליזם החזירי. הרעיון לכתוב טקסט לא היה שלי, אלא של מישהו אחר במערכת, שהטיל עלי לכתוב טקסט. בחירת הרעיון לנושא שהטקסט יעסוק בו, בלית ברירה, נעשתה על ידי.
תוך כדי עבודה על הטקסט – איפהשהו בין הגרסא השלישית לרביעית – הציע יוזם הטקסט שנלווה אותו בסקר, שיבחן את חשיבות הנושאים הכלכליים לציבור הבוחרים, ואת הקשר בין המקום שבו ממוקמת הכלכלה בסדר העדיפות של הבוחרים לבין אופן ההצבעה שלהם. הסקר הזה התפרסם הבוקר בצמוד לטקסט. (יש לי הרבה השגות לגבי האופן שבו עימדו את הטקסט בעיתון, אבל אני לא אשטח אותן כאן).

אני מצרף כאן את הטקסט המלא. הוא לא עבר עריכה כלל בעיתון (מהסיבה הפשוטה שעבר שש גרסאות תחת זכוכית המגדלת הפקוחה ביותר). מאוחר יותר אעלה את הגרסא המודפסת, בכדי שתוכלו לראות גם את הסקר (שמופיע גם באתר, אבל ללא גרפים. משהו נורא, אי אפשר לקרוא את זה ככה). הנה הגרסא המודפסת.
קריאה נעימה.
***
להמשך קריאה

נו באמת

כן, אני יודע, אתכם מעניינים היום רק דב חנין וניר ברקת. ובכל זאת, לי יש תסכולים אחרים, ואני צריך לפרוק אותם היכנשהו. אז הנה, אני הולך לדבר על ריביות ועיתונאות בינונית. תחנקו עם זה.

היום, בערב, במפתיע, החליט בנק ישראל להודיע על הפחתת ריבית בשיעור של חצי אחוז. חצי אחוז. ועוד במפתיע. ועוד לרמתה הנמוכה ביותר אי פעם. זה לא משהו שקורה כל היום. אז נכון שזה קרה כבר לפני חודש, אבל הי – אלה זמנים מוזרים מבחינה כלכלית.

בקיצור, הורידו את הריבית. עכשיו, ידיעה על כך שהנגיד החליט להוריד את הריבית, זה לא משהו שעיתונאים מסוגלים לגלות לבד, על ידי שימוש במקורות שלהם, ולהחזיק בזה באופן בלעדי בשביל העיתון. זה לא קורה. זה לא יכול לקרות. מהסיבה הפשוטה שבבנק ישראל לא מחלקים את המידע הזה בצורה כזו.

אז איך זה עובד? איך תמיד העיתונאים מפרסמים באותו הזמן את ההחלטה של הנגיד על גובה הריבית?
בימים כתיקונם, הנגיד מפרסם את החלטת הריבית בסוף החודש. ליתר דיוק, ביום שני האחרון בכל חודש. ההודעה הרשמית מתפרסמת בדיוק בשעה 18:30, מתוך ניסיון שלא להשפיע על המסחר בבורסה באותו היום. בשביל שהעיתונאים ידווחו על כך באותו הזמן בדיוק, בנק ישראל משחרר להם הודעה לעיתונות, חמש עד חמש עשרה דקות לפני כן. על ההודעה לעיתונות מופיע אמברגו – לא לפרסום עד השעה 18:30. כלומר, כל העיתונאים מדווחים על כך בדיוק באותה השעה, כי הם כולם מקבלים את זה ביחד ואסור להם לפרסם לפני הזמן.

אבל היום, כשהנגיד הוריד את הריבית במפתיע – מבלי שמערכות העיתונים בנו על זה מראש – משהו נשבר. דובר בנק ישראל, יוסי סעדון, עשה סבב טלפונים באזור השעה 18:15. הודיע להם אחד אחד ונתן אמברגו – לא לפרסום לפני 18:30. אדריאן פילוט, הכתב של גלובס, שהוא עדיין חבר שלי למרות העריקה שלו, החליט שעל הזין שלו האמברגו. אחרת אין לי שום הסבר למה באתר של גלובס הידיעה הופיעה בשעה 18:26. ולא סתם הופיעה. הגדילו גלובס לעשות ושמו את התווית המפוצצת "לפני כולם", יעני, בלעדי.

עכשיו תגידו לי, אנשי גלובס היקרים, אתם השתגעתם? מילא כשאתם שמים "לפני כולם" על ידיעות שיש לכולם אבל אתם הראשונים שהספקתם ללחוץ על כפתור ה-send, מילא כשאתם "לפני כולם" על ידיעות שכבר פורסמו במקומות אחרים. אבל לשבור אמברגו ולכתוב על זה "לפני כולם", זה כבר גובל בפיגור מוחין מצד אחד, בהזניית המקצוע מצד שני, ובפלילים מצד שלישי.

וזה בעיקר מאד מאד מרגיז אותי. לא יודע למה, אבל זה מרגיז. זה מרגיז אותי לחשוב שהתחרות האכזרית בין העיתונים, מדרדרת את המקצוע לתהומות של רדידות, חוסר מקצועיות, חוסר דקדקנות, וכו' וכו'. פשוט מרגיז.

זהו. בהצלחה למועמדים האופנתיים שלכם.

עדכון: עוד בטרם הספקתי לסיים את כתיבת הפוסט, התקשרתי ליוסי סעדון, דובר בנק ישראל, ותהיתי איך זה לעזאזל הם נותנים לגלובס לשבור אמברגו בצורה מעליבה כל כך? מאז ועד סיום כתיבת הפוסט, גלובס שינו כמה דברים – הם שינו באופן מלאכותי את זמן פרסום הידיעה, ועכשיו הוא מופיע 18:30. וגם הכתובית "לפני כולם" נעלמה.

עכשיו זה כבר ממש טיפשי.

עדכון 2: ויש גם את הידיעה המגוחכת הזו. גם היא "לפני כולם". הזוי לחלוטין. כאילו כל העורכים כבר הלכו הביתה. העיקר שעבדו עליה שני אנשים. מה "לפני כולם" בה? ומה לעזאזל היא אומרת? ולמה צריך את הידיעה הזו, למה? ואדריאן, אם אתה קורא כאן במקרה, זה לא אישי נגדך. זה נגד העיתון שלך.

שתי פרוסות מרוחות במרגרינה

1.
לקוראי הבלוג שלום. היה לי יום מחורבן. לאחרונה נודע לי במפתיע כי גם חלק מנבחרי הציבור קוראים כאן – שלום וברכה – אז אני אנסה להיזהר בלשוני. ששלא תהיינה פדיחות, אתם יודעים, אני הרי צריך לראות אותם כל בוקר. נו, כמעט כל בוקר. בעצם, רק עד יום שני הקרוב.

איזה כיף.

2.
היום היה לי יום מחורבן. קיבלתי שטיפה מעמית למקצוע, על כך שאין לי עמוד שדרה ועל כך שאני כותב כתבות "מטעם", במקום ללחום בכוחות הרשע. הכל בגלל הכתבה הזו מראש השנה. אני לא אכנס לכל הפרטים. אני מכבד את העמית שלי, אני מניח שהכוונות שלו היו טובות, אבל התוצאה הייתה עוגמת נפש איומה. באמת איומה. היא תלווה אותי עוד זמן רב. מי שיקרא את הכתבה, ויזהה את הפרסונה שמרואיינת שם, ואולי גם מכיר קצת את החומר, יבין אולי על מה אני מדבר (שימו לב לטוקבק מספר חמש).

2.5
חוצמזה, רבתי עם אחד הידידים היותר טובים שרכשתי לי במסגרת העבודה, ספגתי כמה הערות ציניות, שוב מצאתי את עצמי כותב אייטמים שלא קשורים לתחום שלי, ונסעתי ארבעים דקות במונית הביתה, כי עיריית ירושלים – עשרה קבין של חוכמה ירדו על העולם, אף לא אחד לקחה עיריית ירושלים – החליטה שהיא מבטלת את הרמזורים בצומת הגבעה הצרפתית ופוקקת את כל האזור.

3.
הריב הזה שהיה לי עם הידיד הזה – הוא פקיד באחד ממשרדי הממשלה – היה באמת נורא. העניין היה סביב אייטם כלשהו שרציתי לכתוב. התקשרתי אליו כי רציתי עצה מקצועית, כי האייטם שכתבתי עליו נמצא בתחום עבודתו. הוא הבטיח לי אתמול שיעזור לי. היום, כשצלצלתי אליו, הוא ביקש שלא אפרסם את האייטם. אמרתי לו שאני מתכוון לפרסם כי זה אייטם ראוי לחלוטין. הוא התחיל לקרוא לי בשמות גנאי מאד לא נעימים. אמר לי שאני עובד אצל בעלי אינטרסים, שאני מעדיף לקדם את האג'נדה שלהם, ושאם זה ככה אין לו מה לדבר איתי יותר. ניסיתי להסביר לו שלאייטם שאני רוצה לכתוב אין קשר לבעלי האינטרסים, כי חשבתי עליו לגמרי בעצמי. איש לא התקשר אלי, איש לא ביקש שאכתוב את האייטם הזה. למרות שנכון, הוא בסופו של דבר ישרת אינטרסים של אנשים עם כסף. אתם יודעים מה? הוא ישרת את האינטרסים של אנשים שאני אפילו לחלוטין מתנגד למימוש האינטרסים שלהם. אבל הי, למה אני צריך לצנזר אייטם שאני חושב שהוא ראוי לחלוטין, מציע זווית מעניינית, אפילו קצת מצחיק, רק בגלל שהוא מנוגד לעמדה של פקיד ממשלתי כלשהו, תהא העמדה הזו אשר תהא? אותו פקיד צריך ליישם מדיניות שהחליטו עליו נבחרי הציבור – כלומר, כולנו – ואין לו שום שיקול דעת בעניין. הוא צודק, אחרי פרסום האייטם הוא יאלץ באופן אישי להתמודד עם לחצים פוליטיים, לא ראויים ולא ענייניים, אבל זה חלק מתוקף עבודתו, משום שזהו חלק מהשיטה, לצערי. אין לו שום שיקול דעת בעניין בשלב זה, ואין סיבה שאצנזר את האייטם שלי בגלל זה.

אלא שכל העניין גרם לי להרגיש רע. ממש ממש רע. לרגע תהיתי אם באמת הצטרפתי לכוחות הרשע. הרי האייטם הזה – בכל פרספקטיבה כלשהי – הוא לא באמת חשוב. אני אחיה בלעדיו. העולם יחיה בלעדיו. העיתון יחיה בלעדיו. אז נכון, סיכוי סביר שהמתחרים שלי יכתבו עליו בשלב כלשהו. ואז אני ארגיש תחושה חמוצה מאד בבטן. חמוצה מאד.

לא יודע מה חשוב יותר – להיות בנאדם, לשמור על קשר עם אנשים שאתה מחבב ומכבד, להיות נאמן לכללים מקצועיים כלשהם שקבעת לעצמך? ואם כן, האם בכל מחיר? ואם לא, באיזה מחיר?

לא ברור. אין אפאחד שם שמדריך אותך ברגעים האלה. רק תחושות בטן רעילות.

4.
אני תוהה ביני לביני אם ככתב כנסת אני רשאי להביע ברבים את עמדותיי לגבי צורת הממשל בישראל, ויתרה מכך – האם אני רשאי להביע ברבים את עמדותיי לגבי ההשתתפות בבחירות. או אי ההשתתפות, ליתר דיוק. הרהורים בנושא יתקבלו בברכה.

ישיבת הכנסת נעולה

אתם חייבים להודות שזה מצחיק:

היועצת המשפטית של קשת, נינה כובשי, דחתה מכל וכל את הטענות. במכתב התגובה שלה נכתב כי "קשת דוחה מכל וכל את הטענות המועלות בפנייתכם וכופרת בכל זכות משפטית המוקנית לעמותה באשר לתוכן המשודר באילו מתוכניותיה של קשת. בתוכנית 'האח הגדול' קשת מביאה לציבור הצופים את המציאות כהוויתה ואין לה כל השפעה על הפעולות היומיומיות שבוחרים המתמודדים לעשות לרבות בנושא העישון. עם זאת הריני לשתף אתכם בכך כי קשת והפקת התוכנית שוקלות מזה זמן להכניס לבית 'האח הגדול' סדנת גמילה מעישון".

(מתוך הידיעה הזו בגלובס. ההדגשות שלי, היצירתיות והמעוף במקור)