אוטו.נומוס

0.
יש סיכוי שהפוסט הזה ישעמם רבים מכם. אם כך יהיה, אני מתנצל. אני מקווה שהוא יהיה כמה שיותר מעניין, כי אם אצליח לעמוד במה שהבטחתי לעצמי, אני הולך לכתוב על הנושא הזה לא מעט בעתיד. אז כן, הפוסט הזה הוא למיטיבי לכת.

1.
בשביל לנסות להפוך את הפוסט הזה למעניין, אני אתחיל מהלוביסטים. הלוביסטים פועלים בציבוריות הישראלית בכמה וכמה זירות. הזירה המיידית, והמוכרת יותר, היא הכנסת. הם יושבים בוועדות, יושבים מחוץ למליאה, מתדרכים ח"כים, מגייסים אותם להצבעות, וכהנה וכהנה. דיברנו על זה כבר מספיק. זירה אחרת, היא הזירה הממשלתית. הזירה הזו היא הרבה יותר סבוכה, כי היא מחולקת להמון תתי זירות. הם צריכים לעבוד מול כל משרד ממשלתי בנפרד, ומול זרועות המשרדים הללו (חברות ממשלתיו, גופים סטטוטוריים, ועוד המון מלים משפטיות לא נעימות שכאלה).
הזירה הממשלתית שאליה מתנקזים מרבית האינטרסים, היא מליאת הממשלה, וועדות השרים השונות. מבין כל ועדות השרים, אני רוצה להתמקד בועדת השרים לענייני חקיקה, שבעיניי היא מאד מעניינת.

2.
כשלמדנו אזרחות בבית הספר, הסבירו לנו איך עובד התהליך הפרלמנטרי – כל הסיפור הזה עם הגשת הצעות חוק ועם המסלול שהן צריכות לעבור – אבל שכחו לספר לנו על התחנה הראשונה בתהליך הזה. התחנה הזו היא ועדת שרים לענייני חקיקה.
אחרי שח"כים מניחים על שולחן הכנסת את הצעות החוק הפרטיות שלהן, ולפני שהן תגענה להצבעה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, הצעות החוק עוברות את המסננת של ועדת השרים לענייני חקיקה. הוועדה הזו, שבראשה יושב שר המשפטים, קובעת מהי עמדת הממשלה לגבי אותה הצעת חוק. אם הממשלה תתנגד, ואם המשמעת הקואליציונית עדיין בתוקף (היא הולכת ומתרופפת ככל שמתרחק מועד הבחירות שחלפו, ומתקרב מועד הבחירות הבאות), המשמעות של התנגדות ממשלתית היא שהצעת החוק תיפול במליאת הכנסת. אם הממשלה בוחרת לתמוך בהצעת החוק הפרטית, המשמעות הכמעט ודאית היא שהצעת החוק תעבור במליאת הכנסת.

3.
ועכשיו, אחרי שהבנו איך זה עובד, אנחנו צריכים להתחיל לתהות איך באמת זה עובד. איך לעזאזל מקבלים השרים שיושבים בוועדת השרים לענייני חקיקה את ההחלטה אם לתמוך בהצעת חוק כלשהי או להתנגד לה.
בוועדה יושבים, מלבד שר המשפטים, כל השרים שהצעת החוק נוגעת לתחום העיסוק שלהם. בראש ובראשונה, זה אומר ששר האוצר הוא חלק בלתי נפרד מוועדת השרים לענייני חקיקה, כי כמעט כל הצעת חוק נוגעת למשרד האוצר, בשל הצורך לתקצב את יישומה, למרות שלא תמיד.
עכשיו, יושב השרים בוועדה, מונחת בפניהם הצעת חוק, והם צריכים להחליט. אבל השרים הם אנשים פוליטיים, לא מקצועיים. על סמך מה הם אמורים לקבל את ההחלטה? יפה, לוואקום הזה נכנסים הפקידים. ככל שמדובר בהצעת חוק קריטית יותר, מסוכנת יותר, מתוסבכת יותר מבחינה פוליטית, כך יעלה הדרג של הפקידים הממשלתיים שיופיעו בפני השרים וינסו לשכנע אותם להתנגד להצעת החוק או לתמוך בה. כך קרה, למשל, בשנה שעברה, כשהגיע המפקח על הבנקים בעצמו, וגם נגיד הבנק, וניסו לשכנע את השרים להתנגד להצעת חוק שמטרתה הייתה להגביל את גובה עמלות הבנקים. זה היה רגע קריטי – המפקח על הבנקים לא נוהג להגיע לוועדת השרים באופן קבוע. למען האמת, למיטב ידיעתי, הוא לא מגיע לשם אף פעם.

4.
עכשיו, באופן מסורתי, משרד האוצר יתנגד לכל הצעת חוק שעולה הרבה כסף, בין אם מקורה בקואליציה ובין אם מקורה באופוזיציה. כמובן שאם ההצעה מקורה באופוזיציה, זה רק יגביר את הסיכויים שהשרים יתנגדו להצעת החוק, אבל זה לא הכרחי. לרוב, ח"כים מן האופוזיציה (קרי: חכים חכמים מן האופוזיציה) יגישו את הצעת החוק שלהם ביחד עם ח"כ מן הקואליציה, בשביל להגדיל את הסיכוי שוועדת השרים תתמוך בהצעת החוק. למרות שזה לא ממש מבטיח משהו.
אבל מלבד ההתנגדות המסורתית של משרד האוצר, ליתר השרים לא אמורה להיות עמדה מסורתית. לפחות לא בכל הנושאים. אז איך בכל זאת הם מחליטים מה להצביע? הרי פקידי הממשלה, כל אחד בתחומו, יכולים להיות מאד משכנעים. אז איך בוחרים השרים כיצד להצביע?

5.
התשובה הפשוטה היא, שאין לי שמץ של מושג. ויש סיבה טובה לכך שאין לי מושג. לוועדת השרים לענייני חקיקה אין פרוטוקול. או לכל הפחות, אין פרוטוקול גלוי. אין דרך לדעת איזה שרים נכחו בישיבה, אין דרך לדעת מה היו הנימוקים שהוצגו בפניהם בעד או נגד כל הצעת חוק שהונחה בפניהם (אנחנו מדברים על עשרות הצעות חוק בכל ישיבה). אין דרך לדעת מדוע לעיתים הם הסירו הצעות חוק מסדר היום. הכל לוטה מאד באפלה, הרחק הרחק מעין הציבור. מהמעט שאני יודע, מרבית השרים לא טורחים כלל להגיע לישיבות הוועדה, וגם אם מגיעים לוועדה, תנועת השרים מתוך החדר החוצה ובחזרה היא מאד מאד ערה.

6.
והנה באה הטענה שלי, והסיבה שלשמה כתבתי את הפוסט הטרחני הזה: אני רוצה לדעת מה קורה בוועדת השרים לענייני חקיקה. מלבד העובדה שזה מאד יקל מבחינה טכנית על העבודה שלי, אני חושב שראוי שהציבור יידע מאיזה נימוקים בוחרת הממשלה, כלומר האנשים שנשלחו מטעם הציבור למשול בו, אם להתנגד או לתמוך במהלכים מסוימים. הציבור צריך לדעת כיצד הצביע כל שר. הציבור צריך לראות ששר הבריאות מצביע נגד הצעות שישפרו את בריאות הציבור. הציבור צריך לראות את שר התקשורת מצביע נגד הצעות לשכלול התחרות בשוק התקשורת. הציבור צריך לראות את שר האוצר מצביע נגד הצעות לפטור ממע"מ את התשלום על תרופות, על מוצרי יסוד, וכו' וכו'.

7.
באופן פרדוקסלי, באופן מצחיק-עצוב, הצעות החוק שמטרתן להפוך את וועדת השרים לענייני חקיקה לשקופה יותר, לבעלת פרוטוקול פומבי, מגיעות אף הן לשולחנה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ושם, כמה מפתיע, הן זוכות פעם אחר פעם להתנגדות ועדת השרים לענייני חקיקה. מגניב, לא?

8.
ועכשיו, אחרי שציירנו את המעגל, אני חוזר לנקודת הפתיחה שלי. הסיבה האמיתית שלשמה אני רוצה לפתוח לעיני הציבור את הנעשה בתוך וועדת השרים לענייני חקיקה, היא משום שהוועדה היא אחת הזירות המרכזיות בהן פועלים הלוביסטים. ובעוד פעילות הלוביסטים בכנסת היא פחות או יותר שקופה (בעיקר פחות), הרי שפעילות הלוביסטים סביב ועדת השרים לענייני חקיקה היא כמעט לחלוטין סמויה מן העין. זה נובע כמובן מהעובדה שמרבית הציבור לא מכיר את הוועדה, אבל גם מהעובדה, לדעתי, שפעילות הוועדה לא שקופה. זה נכון שהלוביסטים אינם מורשים להגיע לישיבות הוועדה, אבל זה לא עוצר בעדם להרים טלפונים לשרים, או לשלוח את בעלי ההון להרים טלפונים לשרים, ולהפעיל עליהם לחצים כבדים בכדי לעצב את דעתם, בעד או נגד הצעות חוק כאלה ואחרות, בהתאם לצרכי הלקוחות שלהם. הלקוחות המסחריים שלהם, כמובן. לרוב, החלטות וועדת השרים לענייני חקיקה ידועות מראש לקומץ של האנשים. בדרך כלל, אלה אותם האנשים שעיצבו את דעתם של השרים בטרם ההצבעה, משיקולים כאלה ואחרים. האומנות הלוביסטית היא כזו: היכולת לזהות אינטרסים פוליטיים של שר או ח"כ מסוימים, ולתרגם אותם לאינטרסים המסחריים של הלקוח שהם מייצגים. למשל, ייתכן שלשר מסוים ישתלם מאד להצביע נגד הצעת חוק שתפגע בבעל הון מסוים, כי אותו בעל הון יכוחל לקדם את האינטרסים הפוליטיים של אותו שר בגזרה אחרת, בין אם דרך הצעת חוק אחרת, ובין אם דרכות אחרות לחלוטין.
כל זה נעשה בחוסר שקיפות משווע, מבלי שעינו המנומנמת של הציבור תוכל לשזוף את מבטה על העניין הזה. וזה, מרגיז אותי. והסיבה שלשמה אני טורח לכתוב את כל זה, היא שאני חושב שאני אנסה לדחוף את הנושא הזה קדימה לאחר הבחירות, לאחר שתוקם ממשלה חדשה ותושבע כנסת חדשה. נראה. אני אנסה. אולי לא ייצא מזה כלום. ואולי ייצא. ימים יגידו.

9.
הזמנתי חבר שלי מאחד ממשרדי הממשלה לכתוב פוסט תגובה לפוסט הזה, משום שהוא מחזיק בעמדה ההפוכה בדיוק. לדעתו, לטובת הציבור, למען הרחקת הלוביסטים מן הוועדה, יש להשאיר אותה אטומה לחלוטין. אני מקווה שהוא ייענה להזמנה, ויכתוב את הפוסט הזה. הדיון הזה חשוב לי.

10.
ולמי ששרד עד כאן, בונוס: ההתנהגות המוזרה של נוזלים לא ניוטוניים, בהילוך נורא איטי.

ליברמאניה

1.
הסקרים מורים כי כוחו של אביגדור ליברמן מתחזק, וכי מפלגת ישראל ביתנו תזכה בבחירות הקרובות ב-16 מנדטים. יש האומרים אפילו 19 מנדטים. למען האמת, ייאמר לזכות אנשי ישראל ביתנו שהם צפו את המצב הזה כבר לפני ארבעה חודשים לפחות. שאפו.

2.
מאחר והמצב נהיה כזה, הגעתי למסקנה שבא לי להביע את דעתי. מה קרה, מדינה דמוקרטית. בינתיים.

3.
אז הנה דעתי: אם כל כך הרבה אנשים בוחרים בליברמן, כי הם חושבים שבלי נאמנות אין אזרחות, ויתרה מכך – הם חושבים שהגדלת כוחו של ליברמן תגדיל את האפשרות שבלי נאמנות לא תהיה אזרחות – אז המסקנה המיידית שלי היא שיש במדינה הזו המון אנשים טיפשים. אבל ממש טיפשים. ממש ממש. אבל אם אני רוצה לתת מעט קרדיט לעם היושב בציון, למרות שלא ברור אם מגיע לנו, אז אני צריך לשנות את המסקנה שלי. אולי, אולי המסקנה צריכה להיות כי שיש במדינה הזו המון אנשים ששונאים ערבים, שנאה אמיתית, והם מבינים שאין ממש מה לעשות עם השנאה הזו, לפחות לא מהבחינה האופרטיבית, אבל הם חושבים שצריך לעשות את הכי קרוב שאפשר לעשות בעניין הזה, אז הם מצביעים לליברמן. בתוך תוכם הם יודעים שהוא לא באמת יכול להרים פה טרנספר, הם יודעים שמאחורי סיסמת הנאמנות והאזרחות אין כלום – אבל ממש כלום, אפילו לא תכנית סכמטית, אפילו לא בראשי תיבות – אבל זה או להצביע לליברמן, או ללכת למשחק של בית"ר נגד סכנין. ולא תמיד הם פנויים, ולא תמיד הם גרים בירושלים.

4.
ורק למען הסדר הטוב: בבחירות 2006 קיבלה ישראל ביתנו 11 מנדטים. מלבד ליברמן, נכנסו לכנסת הח"כים הבאים: יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, ישראל חסון, אסתרינה טרטמן, סופה לנדבר, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, דוד רותם, יוסף שגל וליה שמטוב. מתוכם, 8 ח"כים מופיעים גם ברשימה הנוכחית של ישראל ביתנו. והנה דעתי על התנהלות הח"כים של ישראל ביתנו בקדנציה האחרונה:
מבלי לדבר על ליברמן בכלל (אין לי שמץ לגבי אפילו דבר אחד שהוא עשה במהלך הקדנציה האחרונה), די בקלות אני יכול להצביע על שני ח"כים משמעותיים של המפלגה, שבאמת עשו משהו, ואלה הם: סטס מיסז'ניקוב (שהיה יו"ר ועדת הכספים למשך תקופה ארוכה), דוד רותם (שישב שעות על גבי שעות בדיונים הרי גורל בועדת חוקה, ותרם להם באופן פעיל ומשמעותי, כשחוץ ממנו וממנחם בן ששון כמעט אף ח"כ אחר לא היה מוכן לעשות את העבודה שלשמה נבחר, והוא גם זה שהביא פעם אחר פעם להצבעה במליאת הכנסת את הצעת החוק לברית הזוגיות). אתם יודעים מה? אני אתן גם לאסתרינה טרטמן קצת קרדיט על פעילות פרלמנטרית (חוץ מפרשת התארים המפורסמת), אבל היא ממילא בדרך החוצה.
לגבי האחרים – יצחק אהרונוביץ היה שר התיירות. אין לי שמץ של מושג איך הוא היה בתפקיד הזה, אבל בתור ח"כ, אני בקושי רואה אותו, למרות שהוא חבר ועדת הכספים. אם ככה הוא תיפקד בתור שר, אז הגידול השנה בתיירות הנכנסת בטח לא נזקף לזכותו. סופה לנדבר עשתה דבר אחד עיקרי לאורך הקדנציה האחרונה – הפכה את הועדה לפניות הציבור לזירה הביתית שלה למען הקמת בית חולים באשדוד, בושה וחרפה לדעתי. ישראל חסון עבר לקדימה ושם שובץ למקום לא ריאלי, כנראה שהעקרונות שלו ממש חזקים. אלכס מילר הוא ח"כ צעיר וחדש, עם הרבה מוטיבציה ורצון טוב, אבל עם מעט מדי יכולת פרלמנטרית להפוך את המוטיבציה הזו להישגים של ממש. וחוץ מזה, למיטב ידיעתי, הוא מטרה נוחה מאד ללוביסטים. כנ"ל רוברט אילטוב, שלמרות שהוא מכהן כיום כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא מותיר עלי רושם מאד דל, הן בתור ח"כ, הן בתור יו"ר ועדה, והן בתור בן אדם, מצטער. נשארו ליה שמטוב, שאני פשוט לא מוכן להסתכן ולכתוב את דעתי האמיתית עליה, אבל היא באמת לא חיובית, באמת באמת באמת לא חיובית, ויש את יוסף שגל.

5.
את יוסף שגל השארתי לסוף, כי אותו אני הכי אוהב. מלבד להיות הח"כ בעל השם המגניב ביותר, אין לי שמץ של מושג מה עשה יוסף שגל במהלך כל שלוש השנים האחרונות, ולדעתי גם חברי הסיעה שלו לא ממש יודעים. אפילו בקושי ראיתי אותו. השמועות מספרות שמדי יום בשעה 14:00 הוא מסתגר בלשכה שלו ומשחק שחמט. האיש הזה הוא בזבוז מהלך של כספי ציבור, ממש ככה. ברור לי לחלוטין למה ליברמן לקח אותו לרשימה שלו בבחירות הקודמות (הוא הגיע מהערוץ הרוסי, היה דמות מוכרת במגזר ולכן הביא איתו קולות), וברור לי לחלוטין למה ליברמן לא שיבץ אותו ברשימה הנוכחית. תודה לך יוסף שגל, תודה לך ששירתת את הציבור בנאמנות ובנחישות כזו. היחידי שמתחרה איתך הוא אלחנן גלזר, שתודה לאל גם הוא לא יהיה ח"כ בכנסת הבאה. לך לשלום, ואל תחזור לי בחלום. תודה.

6.
אז כשאתם מצביעים ליברמן, אתם באמת מצביעים ליברמן. ורק ליברמן. כי אם הייתם מסתכלים על מרבית האנשים שעומדים מאחוריו ברשימה (נאמר מהמקום השישי ואילך), לא הייתם מצביעים ליברמן. אין סיכוי. אבל הי, אם אתם מצביעים ליברמן, סביר להניח שאתם לא קוראים את הבלוג הזה. אז אל מי אני מדבר בכלל.

7.
ולקינוח, וידוי. בפעם היחידה במהלך העבודה שלי בה דיברתי עם אביגדור ליברמן, הוא ישב בפינת העישון של הכנסת ועישן סיגר גדול. שאלתי אותו שאלה. הוא תקע בי מבט מצמית, פלט עננת עשן, והשיב איזה משהו קצר ולא ברור.

האמן, ציית, הילחם*

1.
אתמול זרק ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמירה בישיבת הממשלה השבועית שהצליחה להקפיץ לי את הפיוזים ממש, רק שלא היה לי זמן לכתוב משהו. אז הנה, באיחור קל. ראשית, לדברים שאולמרט אמר (מתוך וואינט):

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, תקף היום (א') בחריפות מרצים באוניברסיטת תל-אביב, בעקבות התנגדות שהביעו לצירופה לסגל המרצים של אל"מ פנינה שרביט-ברוך מהפרקליטות הצבאית, על רקע ייעוץ משפטי שנתנה לחייל צה"ל שפעלו במסגרת "עופרת יצוקה". […]

"מדובר בכמה צדקנים, טהרנים, מתחסדים וצבועים", אמר אולמרט בישיבת הממשלה, "שקמו להטיל דופי במילוי תפקידה של הפרקליטות הצבאית בטרם בדקו את הדברים, וקבעו שאנשי הפרקליטות אשמים".

הוא הזהיר כי מוסדות אקדמיים שלא יקבלו מרצים על רקע זה "לא יקבלו את תמיכתה של מדינת ישראל".

(ההדגשה היא שלי)

2.
כבר כתבתי פעם, בבלוג הישן, על נושא דומה, וחטפתי מטחי ביקורת מחבריי הטובים ביותר (אני אביא אותם בסוף הפוסט הזה כי אני לא רוצה לנקק לבלוג הישן). ועדיין, אני חושב שהצדק עימי. אז הנה, אני חוזר על זה שוב כעת: תודה למחוקקי ישראל הישנים שהחליטו כי תקצוב האוניברסיטאות בישראל ייעשה באופן בלעדי בידי המועצה להשכלה גבוהה, שהיא גוף שאינו תלוי פוליטית בממשלה או בכנסת, על מנת להבטיח שהאוניברסיטאות ייהנו מחופש אקדמי. כן, בשם החופש האקדמי עושות האוניברסיטאות כל מיני דברים שעדיף שלא היו עושות, אבל אין לזה דבר וחצי דבר לגבי יכולתן האוטונומית של האוניברסיטאות להחליט אילו מרצים להעסיק באילו תחומים, כל עוד הדבר נעשה משיקולים אקדמיים גרידא. רוצה לומר: אין לאוניברסיטת תל אביב, בהיותה מוסד לימודים ציבורי ולא פרטי, את האפשרות לשלול את עיסוקו של מרצה רק בשל עמדתו הפוליטית או ההקשר הפוליטי של עיסוקו הקודם, כמו במקרה הנ"ל. אבל הצד השני של המטבע הזה הוא שאין לראש הממשלה, או לממשלה, או לשרת החינוך, או לכנסת, או לכל פוליטיקאי אחר, את היכולת לקבוע קשר חד חד ערכי בין ההקשר הפוליטי של עיסוקו הקודם של מרצה כלשהו, לבין החובה של אוניברסיטה כלשהי להעסיק אותו כמרצה. ולכן, הדיבורים של ראש הממשלה אולי נשמעים למישהו פטריוטיים, אבל בעיניי הם די פשיסטיים. הקו בין שני המושגים האלה, כך מסתבר פעם אחר פעם, דק מאד.

2.25
למתעניינים, כאן אפשר למצוא את התגובה (הראויה) של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל.

2.5
בדיוק באותו האופן, אוניברסיטת בר-אילן אוטונומית להחליט שהיא ממשיכה להעסיק את הפרופ' הילל וייס, גם אם שר הביטחון מסתייג מדבריו הסתייגות עמוקה ומוחלטת, מבלי שלמדינה תהיה היכולת לשלול מבר-אילן את תקציבה. ככה זה עובד, וטוב שכך. הנה מה שכתבתי אז בנושא:

אמנם באיחור משהו, אבל שיהיה בכל זאת: לקורא אהוד ברק, אדון ביטחון,
האם סבור אתה בטעות כי אתה מנהל כאן חונטה צבאית? מדוע נדמה לך, כמו גם לסגן שלך מתן וילנאי, כי אם רק תדרשו אזי אוניברסיטת בר אילן תפטר את הפרופ’ המקללן הילל וייס? למה, כי אתם אמרתם? למה, כי הוא קילל? ומה לגבי האיכות האקדמית שלו? מה לגבי תרומתו לעולם המחקר הישראלי? העולמי? האם כל אלו בטלים בשישים כי רגשותיו של מח”ט חברון נפגעו? אם הדברים שאמר הפרופ’ נראים לך פליליים, זה יהיה הזמן להגיש נגדו תלונה, לפתוח כנגדו חקירה ובמקרה הצורך להעמידו לדין ואף להרשיעו. אולם אין לזה כל קשר למקום עבודתו. אתם לא המעסיקים שלו, ואין כל סיבה שתהיו, או שתחשבו שהינכם. עם כל הכבוד, הצבא או הפוליטיקאים אינם מוסמכים, תודה לאל, לנהל את כל העניינים במדינה הזו.

ואלה היו חלק מהתגובות לעניין הזה:

אריאל:

בנוגע לברק ולפרופסור מבר אילן, נראה לי שראוי לציין שחלק נכבד מהמשכורת שלו מגיעה מהמדינה. כן, אותה המדינה שהפנאטים המטורללים האלו מתעקשים מאוד להפוך לנציגת (נוספת) של ימי הביניים במזרח התיכון. אם לשר הביטחון אסור להתערב בעייניני אוניברסיטת בר-אילן, אני לא יודע, אבל אני בהחלט חושב שיש לו זכות לשאול לאן הולך כספם של משלמי המיסים. הנה לאן: לחמאסניק היהודי הזה.

אח שלו:

סעיף 3 בפוסט נכתב רק כדי להיות הצד השני בויכוח, וכדי לעורר ויכוח שכזה, אבל עדיף היה אם לא היה נכתב – כי הוא די שטותי. אני חושב שאם היית קורא אותו שוב לפני שפירסמת – היית מוחק אותו. “פגע ברגשותיו של מח’ט חברון”? נו, באמת. אל תכניס לעצמך מילים טיפשיות לפה רק לטובת הויכוח (למרות שמנסיון זה אכן מאד כיף). ממש קילקל לי את כל הפוסט.

הכלכלן המתוסכל:

לאח שלו: אתה מתחיל לעצבן אותי, ועוד בעקביות. ראשית, אני קורא את הפוסטים שלי לפני שאני מפרסם אותם. שנית, כשסגן שר הביטחון דורש בתקשורת מאוניברסיטה בישראל לפטר את אחד ממועסקיה משום שקילל מח”ט אחרת הצבא ישקול מחדש את ההתקשרות שלו עם האוניברסיטה, וכאשר שר הביטחון דורש דרישות דומות, אזי הם אלה שאינם מדברים לעניין, ולא אני. ועשה לי טובה, אל תחליט בעבורי מאיזה סיבות אני כותב מה.
אריאל: גם הרבנות הראשית פועלת מתוקף כספי מסים, גם ההתנחלויות, בחלקן הגדול, קיימות ופועלות מתוקף כספי מסים ועוד כהנה וכהנה. האם חושב אתה שלשר הבטחון ולסגנו יש הסמכות להקשות קושיות מקצועיות בנוגע למוסדות הללו? האם לשר הביטחון הזכות לדרוש לפטר גננת מגן עירוני אם היא תצעק עליו שהוא חמור? האם לשר הביטחון הסמכות לדרוש דרישות בקשר לכל מיני דברים שקורים במדינה, שאינם מעניינו המקצועי, רק משום שהוא שר ביטחון. שווה בנפשך ששר הבריאות היה דורש לפטר את סגן הרמטכ”ל משום שהוא מעשן בשרשרת ולא עושה כושר… לשר הביטחון יש דברים חשובים לעשות, ואלה לא חלק מהם. הוא יכול, רשאי וראוי שיפעל במסגרת החוק ויבקש מן המשטרה או מכל גורם שאחראי לזה להעמיד לדין או לפתוח בחקירה כנגד הפרופסור. אם בבוא היום יוחלט שהוא עבר עבירה, מגיע לו עונש, וביחד עם העונש על האוניברסיטה להכריע באשר לעתידו המקצועי. אבל רק על האוניברסיטה לעשות כן. העמדה שלך מסוכנת ומפחידה, וזה בדיוק העניין נגדו ניסיתי לצאת. אולי עכשיו הבהרתי את עצמי טוב יותר, כי קשה לי להאמין שאתה מכולם לא מסכים איתי בנקודה הזו.

* הציטוט שבכותרת שייך לבניטו מוסוליני. שהוא האיש שגם אמר "הכל בתוך המדינה, שום דבר מחוץ למדינה, שום דבר נגד המדינה", שזה ציטוט טוב יותר, אבל הוא לא נכנס לי בכותרת.