ועכשיו, מילה מלשכת ראש הממשלה

הבוקר, בשעה 10:47, נשלחה הודעה מלשכת ראש הממשלה לכתבים בזו הלשון:

שלום רב,

ראש הממשלה ובני משפחתו יטיילו היום בארץ.

אנו מודעים לעניין התקשורתי מחד ובין רצונו לפרטיות של רה"מ מאידך. כדי לאזן בין שני הצרכים נעשה מאמץ להעמיד לרשותכם, במידה ותהיו מעוניינים, צילומים של לשכת העיתונות הממשלתית מאחת הנקודות בהו יבקר ראש הממשלה עם בני משפחתו.

פרסום המקומות שבהם ישהה ראש הממשלה נמצא תחת איפול וצנזורה. מטעמי ביטחון וכן כדי לא לגרום אי נוחות מיותרת על ציבור הנופשים, מעבר לסידורי האבטחה ההולמים המחייבים ראש ממשלה.

(ההדגשות שלי, שגיאות הדקדוק הרבות והעילגות הכללית במקור)

* * *

מאוחר יותר, בשעה 13:52, הוציאה הלשכה הודעה נוספת:

יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, התקשר לפני זמן קצר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובירך אותו לרגל חג הפסח.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הזכיר את שיתוף הפעולה והשיחות שהיו ביניהם בעבר וציין כי בכוונתו לשוב ולעשות זאת גם בעתיד, למען קידום השלום בינינו לבין הפלסטינים.

אבו מאזן בירך את ראש הממשלה ובני משפחתו וציין כי שני הצדדים צריכים לפעול למען השלום.

מלשכת ראש הממשלה נמסר כי השיחה בין השניים הייתה חמה וידידותית.

(ההדגשות שלי, העילגות ממשיכה להיות במקור גם כאן)

* * *

ואני בא ושואל שאלות תם – האם אבו-מאזן הרים טלפון ללשכה של ביבי ואז חיברו לו את נתניהו המטייל "בארץ"? או שמא צלצל אבו-מאזן ישירות למספר הסלולרי של נתניהו? האם יודע אבו-מאזן היכן מטייל נתניהו ובני משפחתו, ואם כן – האם זה עדיין בחזקת סוד שיש להכניסו תחת כנפי הצנזורה? ויותר מזה – כיצד מסרו מלשכת ראש הממשלה שהשיחה הייתה חמה וידידותית, אם נתניהו נמצא בטיול "בארץ"?
אני מריח מעשה נוכלות מקומם. תוקם ועדת חקירה, ויפה שעה אחת קודם!

36

במשך שלושים ושש שעות, מאז ליל הסדר ועד היום בבוקר, המכשיר הסלולרי שלי לא צלצל, לא רטט, לא קיבל הודעות. כלום. היה דומם ממש כמו בימים הטובים ההם (עד לפני שנה וחצי) כשלא היה לי סלולרי בכלל. אפילו לא טרחתי להטעין אותו ביממה וחצי האחרונות. גם הוא זכאי לקצת חופשה, חשבתי לעצמי.

אלה היו שישים שניות על חופשה קצרה בת שלושים ושש שעות. שבת שלום.

האיש שהיה שם*

לפני חודשיים פחות שבוע הלכנו אמנון אטד (כתב האוצר/בנק ישראל של העיתון) ואנוכי לראיין את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לראיון מיוחד. הראיון עצמו היה פרי אובססיה אישית ארוכת שנים של אמנון, ותחום עניין אישי שלי מהשנים האחרונות. אחרי כמעט שנה של הפצרות, ניאות פישר להעניק לאמנון את הראיון. הנושא: חלקו של פישר בתוכנית לייצוב המשק הישראלי משנת 1985, וכיצד גיבוש התוכנית התנהל מאחורי הקלעים. למי שמעוניין להרחיב, הנה הערך בויקיפדיה. בתמצית: תוכנית הייצוב של 1985 היא התוכנית שגובשה למלחמה בהיפר-אינפלציה שהשתוללה אז בארץ. במסגרת הרפורמות החשובות שבוצעו בתוכנית ההיא, נולד גם חוק ההסדרים המפורסם, ומאז הוא איתנו.

בכל אופן, לפישר היה חלק מרכזי בתוכנית הייצוב ההיא – הוא היה חלק מן הצוות האמריקני שעבד בשיתוף עם הצוות הישראלי לגיבוש פרטי התוכנית. אמנון, באותה תקופה, היה כתב של עיתון "דבר". ככזה, הוא ליווה את התוכנית מן הצד העיתונאי. לאחר שכבר הייתה עובדה מוגמרת, הוא כתב אז את מה ששמע – שאת התוכנית הגו, למעשה, הכלכלנים הישראלים, אולם בגלל שהם ידעו שהיא לא תתקבל בישראל מסיבות פוליטיות, הם הפצירו בעמיתיהם האמריקנים שיציגו את התוכנית לפוליטיקאים בישראל כהכתבה אמריקנית. הידיעה הזו של אמנון גרמה למנכ"ל משרד האוצר דאז, עמנואל שרון, לכתוב מכתב חריף לאמנון, שנפתח במשפט – "אמנון, עם כל הכבוד – אתה פשוט אידיוט!". המכתב הזה פותח היום את הכתבה של אמנון שמופיעה במוסף הפסח של העיתון שהתפרסם היום.

הראיון עם פישר, לטעמי, היה אחד מרגעי השיא מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות. זה היה ראיון אישי במלוא מובן המילה, שכלל את העובדה שפישר ניגש לארון, הוציא ממנו את יומנו האישי מאותה תקופה, התחיל לעלעל בו, להקריא מתוכו, ולצחוק מהעובדה שחלק מהדברים שכתב אז עדיין רלוונטיים כיום. במובנים רבים, זה לא היה ראיון עם פישר. זה היה ראיון עם סטנלי.

שמחתי מאד לקחת חלק בכתבה הזו, גם אם באופן די פסיבי. למען הסדר הטוב: לא כתבתי בה מילה. לדעתי (הלא אובייקטיבית בעליל) התוצאה הסופית היא אחת הכתבות המרתקות שקראתי מזה זמן רב. אני ממליץ לכם עליה בחום.

מי שידו אינה משגת את המוסף עצמו, הכתבה המלאה הועלתה לאתר העיתון ואפשר למצוא אותה כאן. קריאה נעימה, וחג אביב שמח לכולם.

* הכותרת של הפוסט, שהיא גם כותרת הכתבה, כמובן לא שלי. הקרדיט על ההברקה מגיע לאדווה גופן-קיזלשטיין (נדמה לי), עורכת המוסף.

ליל שבת

לילה, שקט, ואת ישנה. אני מתלבש חרישית מבלי להעיר אותך. נועל את נעלי הספורט, אוסף את המפתחות מהשולחן, ויוצא לאט החוצה. אני מסובב את המפתח בלאט.

אני נוסע באוטו. מקיף את העיר העצומה הזו בסיבובים גדולים. אין לי סבלנות להכניס את הפאנל הנשלף של הרדיו למקומו, אז כל מה שנשאר לי בשביל לנצח את השקט הוא לדבר אל עצמי בקול רם או לשיר. בסופו של דבר, אני מבין ששתי האפשרויות הן לא משהו, ומעדיף לשתוק. גם הפעם, כך נראה, השקט גובר.

הקווים הלבנים שבאמצע הכביש מקווקווים. אלה שבצדדיו רצופים, אך צהובים. אני נוסע מרמזור לרמזור. נהנה מכל אחד שאני נאלץ לעמוד בו. נהנה מכל אחד שמוריק לכבודי. לעיתים, נהגים במכוניות אחרות נעמדים לידי. הם כולם מסתכלים עלי, אני מרגיש. הם כולם לועגים. מצביעים עלי ואומרים דבר מה לנערה בגופיה הלבנה שיושבת על ידם, סיגריה בפיה, ידה נשענת על החלון הפתוח. אחר כך הם משלבים להילוך ומתרחקים בחריקה.

זה היה שבוע ארוך, את בוודאי יודעת, ואני רוצה להשאיר אותו מאחוריי. אני מרגיש שאני צריך לגמוע עוד קילומטרים רבים בשביל להתרחק ממנו, בנוסף על כל אלה שכבר גמעתי. ובכל זאת, צמאה נפשי, ואינה יודעת למה, ואינה יודע מדוע. השבוע, באחד הלילות, אמרתי לך במיטה שלפעמים אתה משוכנע שהעולם אינו מצליח לשמוע את זעקתך, כשבעצם אתה אינך זועק כלל, כי אינך יודע אפילו מה אתה רוצה לזעוק. באופן אירוני, אמרת שאינך מבינה. ואני נעלבתי, הסתובבתי החוצה ממך, הלאה, ונתתי לך להירדם כשידך על מותני, ואת בנשימות כבדות של אשמה. שכבתי שם על הצד, ידך עודה מותני, למשך חצי שעה, מבלי להירדם. נזכרתי ברומן ההוא, הארוך, ששוכב בשני עותקים על המדף בחדר העבודה, מלא בהערות. שיקרתי לעצמי שלמחרת אתחיל לשכתב אותו. אחר כך חשבתי על סבתא שלי.

אני אוהב את הלילה. אני אוהב לנהוג במכונית. אני אוהב כשמהרמקולים בוקעת מוסיקת דאנס מטופשת בווליום שיכול להחריש. אני אוהב לתופף עם הידיים על גלגל ההגה, בזמן שאני לוחץ עוד ועוד על דוושת התאוצה. אני אוהב לנסוע מהר, להרגיש יחסי, להרגיש את קווי האור נמתחים. אני אוהב לנסוע מהר, ולדמיין מה היה קורה, אילו במהירות הזו שאני נוסע בה כעת, במאה וחמישים קילומטרים בשעה, הייתי שובר את ההגה חזק אל השמאל, וברגע אחד של חריקת פח והתקמטות כללית, הייתי מתנגש בקיר הבטון הארוך, והכל היה נעצר ונגמר.