רגע לפני

1.
מחר (יום ד') תתפרסם ידיעה שלי (ושל כתב נוסף), בעיתון. לאחר הפרסום, ארשה לעצמי לחשוף טפח מאחורי הקלעים של כתיבת הידיעה הזו, למרות העגמומיות העיתונאית הרבה שמלווה אותה.
קבלו עדכון: לאור התפתחויות חדשות, אין לי שמץ של מושג מתי הידיעה תתפרסם לבסוף, אבל זה יהיה באחד הימים הקרובים, כך נראה כרגע. הסיפור יבוא לאחר מכן.

2.
ובעניין אחר: מי שמכיר אותי יודע שיש לי מין פטיש מוזר לכל מה שקשור בתשתיות, ובעיקר לתשתיות תעבורתיות (למזלי אני גר בנקודת תצפית מצוינת על בניית ה-depot של הרכבת הקלה בירושלים!), אז הנה תובנה קטנה מפרויקט תשתיתי חשוב.
הבוקר פורסמו התמונות של השלמת כריית המנהרה הראשונה מתוך ארבע בפרויקט מנהרות הכרמל הגרנדיוזי. בתמונות, אותן לא אשים כאן מטעמי זכויות יוצרים, נראים פועלים סינים מאושרים, בפתח שנפער בין שני חלקי המנהרה שנפגשו אתמול, כשמאחוריהם מתנוסס בגאון הדגל הסיני.
מה אומר ומה אדבר. מעבר לפן האסטטי של התמונות, נדמה לי שהן מספרות סיפור גדול יותר, עם מוסר השכל פשוט. מי שמבקר בסין לא יכול שלא להתרשם מיכולתו של העם הסיני (בין אם בגלל התעלמות מזכויות אדם, מיתרונות משמעותיים לגודל בתחום כוח האדם הזמין ובין אם מתאווה מגלומנית שורשית) לקחת על עצמו פרויקטים מטורפים בתחום התשתית, ולבצע אותם במהירות שיא.
לכן, הנה לי מסר פשוט לקברניטי ישראל לעתיד: רוצים להרים פרויקטים תשתיתיים מורכבים וגם לעמוד בלוחות הזמנים שקבעתם לעצמכם? שכרו פועלים סינים. ליתר דיוק, צרו התקשרות חוזית מול חברה סינית שתבצע את הפרויקט בעבורכם. רכבת קלה או רכבת כבדה, רכבת תחתית או תעלת ימים. אם מדינת ישראל באמת רוצה להתקדם בתחום התשתיות המקרטע שלה, ולא רק לסלול כבישים שכבר בתום סלילתם היא נדמים ככבישים ישנים מאד שצריך לשפצם בדחיפות, הגיע הזמן לאאוטסורסינג רציני. תנו את כל הפרויקטים לסינים. הם באמת יודעים איך לעשות את זה. כי את האדמה כבר גאלנו בעצמנו, את גאולת העבודה ניסינו והבנו שמוטב להשאיר אותם לאחרים, והגיע הזמן להפריט גם את גאולת העמידה בלוחות זמנים.

על הבתולין

1.
לעת לילה, מצאתי את הידיעה ההזויה הזו בוואינט. למתעצלים, הנה התמצית שלה:

סטודנטית אמריקנית בת 22, שמעוניינת למכור את בתוליה לכל המרבה במחיר כדי לממן תואר שני בייעוץ לזוגות נשואים, אמרה כי ההצעות שקיבלה כבר הגיעו ל-3.7 מיליון דולרים.

כשקראתי את התמצית הזו, מיד עלו בראשי שני דברים: (1) הכל סחיר, והגיע הזמן שנפנים את זה. (2) האם מי שיזכה במכרז יטרח לבדוק לפני המשגל באם הסטודנטית אכן בתולה? כלומר, האם אותו אדם באמת יבדוק את הסחורה שהוא רוכש, או שמא סתם יזיין את הסחורה הזו כך או כך? כלומר, נניח שהוא יבדוק, ונניח שהוא יגלה שעבדו עליו, ושהסטודנטית לא בתולה. האם הוא רשאי לשכב איתה בכל זאת? האם יש כאן התחייבות חוזית? האם הוא יוכל לתבוע אותה במקרה שיגלה שהיא עבדה עליו?

אבל לפני שהספקתי למצוא מענה לשאלות הללו, קראתי עוד קצת מן הידיעה. הנה עוד כמה עובדות מעניינות לגבי הסיפור הזה:

דילן, תושבת סן-דייגו שבקליפורניה בעלת תואר ראשון בלימודי נשים, סבורה כי אינה משפילה את עצמה. היא סיפרה כי החליטה להציע למכירה את בתוליה לאחר שאחותה אביה, בת 23, מימנה את התואר שלה בתוך שלושה שבועות שבהן עסקה בזנות.

ואז, בעצם, עמדתי מול השאלה הגדולה ביותר בסיפור הזה – לאחותה קוראים אביה? מה לעזאזל קורה באייטם המשונה הזה?

ואגב, הנה התשובה שלה לחלק מן השאלות שלי מהפסקה הקודמת:

היא ציינה כי לבתולין אין משמעות רבה עבורה והדגישה כי היא מוכנה לעבור בדיקות רפואיות כדי להוכיח שלא קיימה יחסי מין מעולם. דילן הביעה פליאה רבה שאנשים מוכנים לשלם כסף כה רב: "זה מזעזע שגברים מוכנים לשלם כל כך הרבה תמורת בתולין, דבר שבין כה אינו כל כך מוערך בימים אלה".

כן, מזעזע. בגלל זה את לוקחת על זה כל כך הרבה כסף.

2.
אבל הסיפור מהחלק הקודם הוא, בעצם, רק משל למשהו אחר שרציתי להגיד. ואלס עם באשיר זכה בפרס גלובוס הזהב. עם קצת רצון טוב הוא גם יזכה באוסקר. ראיתי את הסרט. ביממה האחרונה לא היה כלי תקשורת בישראל שלא שיבח את ארי פולמן ואת הצוות שיצר את הסרט על ההישג החשוב.
ואלס עם באשיר, לטעמי, הוא סרט מטריד למדי, אם יורשה לי לציין. הוא סרט מצוין, שלא אובן לא נכון, אבל מטריד למדי. ונשאה חן בעיניי העובדה כי דווקא בשעת לחימה בדרום, מוצא הממסד הישראלי לנכון (על ענפיו השונים) להעריף שבחים רבים כל כך, להתרפק בפטריוטיות נוצצת כל כך, על סרט שיותר מכל הסרטים הישראלים האחרים שיצא לי לראות – להוציא, אולי, את אוונטי פופולו – דוחף לצופה הישראלי מראה מלוכלכת בפרצוף, מכריח אותו להתבונן בעצמו, ואומר לו בפה מלא דם: "הנה, כזה מגעיל אתה. אתה רואה? כזה מגעיל."
זה, בעצם, הנמשל.

הרהור: על רביב דרוקר ועל שקיפות שכר

לא, זה לא קשור למלחמה, אבל אפאחד לא אמר שאי אפשר לעשות הפוגות.

אז ככה. היום התפרסמה באתר גלובס כתבה (שלקוחה מתוך מגזין G) שעוסקת בשכר הטאלנטים של חברות החדשות של שלושת הערוצים (אבל בעיקר בערוץ השני ובערוץ 10). הרעיון הוא פשוט: הטאלנטים מרוויחים הון תועפות, התקופה היא תקופה קשה מבחינה כלכלית, הגיע הזמן לקצץ בשכרם. על הדרך, וכצפוי בכתבות מסוג זה, עשתה הכתבת, יעל גאוני, סיבוב על שכרם של הטלאנטים המרכזיים. הטבלה המלאה מופיעה בכתבה, למי שמתעניין.

מיותר לציין, שכל נתוני השכר שנמסרים בכתבה הם הערכות ולא יותר. חבל שגאוני לא מפרטת של מי ההערכות הללו, וכיצד טווחי השכר החודשי שמוצגים בהערכות הללו מגיעים לעיתים עד לחמישים אלף שקל. במלים אחרות, אין לך באמת מושג כמה יאיר לפיד מרוויח לחודש, נכון? אבל מישהו זרק לך 100 אלף, ומישהו אחר (אולי) זרק 150 אלף, וככה יצאה לך הערכה. אז נכון שכולם עושים את זה תמיד, ועדיין, זה נראה לי בלתי מקצועי בעליל. את לא חייבת להסגיר את זהותו של המעריך (אם בכלל ישנו כזה, ולא מדובר בעוד "ראיון עם עצמי"), אבל לפחות תכתבי מהיכן הוא – בכיר בחברת החדשות, גורם בדירקטוריון, וכו'.

בכל אופן, והנה אני מגיע לעניין שלשמו נכתב הפוסט הזה. בין היתר מפרטת הכתבת את ההערכות בדבר שכרו החודשי של כתב ופרשן חדשות ערוץ 10, רביב דרוקר. מי שייכנס לכתבה יוכל לראות (קשה לי להאמין אבל אני מייצר טראפיק לאתר גלובס). אני מעריך את רביב דרוקר ככתב. אני מחבב את הבלוג שלו. וייאמר לזכותו שיש לו חלק (אם כי קטן) בכך שאני צופה יותר בערוץ 10 לעומת העבר. בכל אופן, דרוקר תמיד מתגאה בכך שהוא מאמין גדול בשקיפות. תמהני, אפוא, אם דרוקר ירצה להגיב לכתבה הזו בגלובס על ידי כך שיחשוף את שכרו החודשי. נניח, בבלוג הפופולרי שלו.

נכון שמדובר לחלוטין בעניינו האישי, ובצנעת הפרט, וייתכן שיטען שכל עניין השקיפות לא אמור לחול על דברים מסוג זה, קל וחומר כשהוא אינו נושא בשום תפקיד ציבורי. אלא שלמרות שזה נכון, אני עדיין חושב יכולה להיות לכך חשיבות, ולו משום היכולת להראות שפיו וליבו של אדם שווים, גם בעניינים רגישים ואישיים יותר.

אני לא מצליח להיזכר בדיוק – ומי מכם שזוכר פרטים, שיכתוב בבקשה בתגובות – אבל בטווח הזמן של השנה וחצי האחרונות קראתי מתישהו משהו על מישהי (נדמה לי שזו הייתה מישהי מעולם התקשורת בארה"ב, אבל אני לא בטוח) שפשוט חשפה את שכרה החודשי, ושמה קץ לחרושת שמועות וללזות שפתיים מכל סוג שהוא. תמהני אם דרוקר ירצה לנצל את הבמה ולהיות הראשון בישראל שיעשה זאת.

הותר לפרסום

בתחילת המלחמה לא הייתה לי שום דעה לגביה. מלחמה רחוקה, של אנשים אחרים באנשים אחרים. רחוקה מהעין, מהאוזן, מהלב. ממש כשם שלא יותר מדי התרגשתי מנפילות הקסאמים בשמונה השנים האחרונות – וכפי שמעידים תושבי שדרות, גם יתר המדינה לא התרגשה – כך לא ממש הצלחתי להרגיש משהו לנוכח המבצע הצבאי שהלך והתפתח בדרום.

נזכרתי בשירות הצבאי שלי, שחלק גדול ממנו נמשך לאורך השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה. נזכרתי כיצד הייתי יוצא מרמאללה, ממה שנראה לי אז כלב התופת, ומגיע לתל אביב בשעות הערב. בתי הקפה המו, הרחובות התפקעו בחיוּת, והכל נראה לי שפל ומזויף. לא הבנתי כיצד אפשר להמשיך ולחיות באופן רגיל ושליו כל כך, בעוד שבמרחק נסיעה של שעה משם שוכבים חיילים בבוץ הלילי הקר ומחרפים את נפשם. מיותר לומר, שהיום זה נראה לי שפוי בצורה בלתי הגיונית בעליל, ובכל זאת, שפוי.

שני דברים קרו מאז תחילת המבצע הצבאי הנוכחי ששינו את עמדתי הרגשית לגביו. הראשון, הוא שנשלחתי פעמיים לדרום מטעם העיתון. השליחות הזו, עם כל כמה שלא הייתה מורכבת במיוחד, לא מעמיקה במיוחד, וכמעט ושלא מסכנת חיים במיוחד (להוציא את הסיכון הקיים בימים אלו בעצם ההימצאות באזורים מטווחי הרקטות), הציגה לנגד עיניי בצורה מוחשית מאד את הדיה של הזוועה הקרויה מלחמה. ביקור בשדרות בימים אלו (להבדיל מביקור לפני חודשים אחדים) מעניק הצצה נדירה לאופן שבו מתנהלים גופים קולקטיביים – ממש כמו הבורג בסטאר טרק – במקרה הזה צה"ל, פיקוד העורף וכו'. חיילים שוטפים את הרחובות והמקלטים, כלי תקשורת בכל מקום, לכולם וסטים זוהרים עם תגי שם והמון ראשי תיבות, חמגשיות עם ארוחות צהריים נשלפות מאי שם. לכל אחד תפקיד, כל אחד יודע מה הוא עושה. אפילו האבטלה הסמויה של חיילות חיל החינוך היא חלק מהמערך הזה, בצורה מעוותת כלשהי. והאזרחים? מדהימים. באמת. אני לא מכיר שם אף אחד, אבל עצם היכולת להישאר ולו חצי שפוי במציאות מטריפה שכזו, מעוררת הערכה והתפעלות. כמה שעות טובות באזור הדרום יכולות להוציא אדם רגוע משלוותו. ללא כל ספק.

הדבר השני, הוא התקריות בהן נהרגו אמש חיילי צה"ל. בשעה 22:33 עלה מישהו מולי ואמר לי 3 הרוגים. זה היה אחרי שבהיתי בשידורי הטלוויזיה זמן ממושך וניסיתי להבין מה קורה שם. מלבד תמונות האש ופצצות התאורה מלב עזה, גם הקודים העיתונאיים כבר היו באוויר. ל"חילופי אש כבדים" יש פירוש עיתונאי אחד וברור – הרוגים. אבל איש לא דיווח. פניהם של כולם היו מודאגים, חפויים ואבלים. אבל איש לא דיווח. אבל על זה כבר דיברנו, ולשמחתי כלי תקשורת אחדים דיברו על זה בבוקר. אני לא מוצא סיבה להאריך בזה שוב כעת.
על כל פנים, קצת אחרי חצות הלכנו לישון. שכבתי במיטה והיה לי חרא. סביר מאד להניח שאני לא מכיר את החיילים שנהרגו שם. אבל עצם הידיעה שאני עכשיו הולך לישון במיטתי (הקרה) בירושלים, ושם בעזה מתחוללת מלחמה, פגזים שורקים, פצצות מתפוצצות, אזניים נחרשות, האף נסתם מריח אבק שריפה, בשר חרוך וחול, צעקות נשלחות לאוויר, מנועים מונעים, רקמות נקרעות, ואי שם ברחבי הארץ משפחות על גבי משפחות נהרסות לבלי היכר, וחיילים רבים נכנסים לתהליך ארוך מאד של שיקום, וכל הדברים הנוראיים היוצאים באלה, עשו לי רע. וזה עוד לפני שדיברתי על מה שקורה בצד השני, בצד הפלסטיני.

במישור הפרקטי – אני פשוט לא יודע מה לומר על המלחמה. לא בעד ולא נגד. כך או כך, הדיון ברמה הפרקטית הוא דיון (חשוב) בפני עצמו, אבל אני מבקש שלא לקיים אותו כאן. אני רוצה לדבר רק במישור המוסרי, האנושי. יש שיאמרו שאין מקום לדיון שכזה בעת שכזו, אבל אמירה זו לכשעצמה היא אמירה במישור הפרקטי, וכאמור, אני לא רוצה להיות במישור הזה.
במישור המוסרי, לפחות לטעמי, הידיעה שאנשים גדלים מינקות עד בחרות, משל היו צמחים מושקים, מציירים ציורי פנדה בגן, מתלכלכים בארגז החול, מביאים הביתה צבים ומניחים בקופסאות נעליים, הולכים לאיבוד בלב השוק העירוני, רואים בפעם הראשונה את החרמון, שטים בסירת פדלים בפארק הלאומי ברמת גן, מבריזים משיעורים, נהנים מטעמה האסור של סיגריה ראשונה, ושניה, ושלישית, מצטרפים לתנועות נוער, מתאהבים בבחורות מתולתלות שיער, חווים בגידות, אכזבות, מפלות, אהבות, הישגים, כיבושים, מזמוזים, מפתחים שאיפות, חולמים חלומות, מתכננים תכניות, ואז, בגיל 18, או 19, או 20, מגיעים לסמטה חשוכה בלילה חשוך וקר בפאתי ג'הנם, ובאבחה אחת, בשריקה אחת, מוצאים את מותם, הבלתי הפיך, הנורא, מידי אנשים שאין הם מכירים, מידי אנשים שאין להם איתם כל סכסוך שהוא, בטח לא סכסוך אישי – הידיעה הזו מעוררת בי בחילה קשה ותחושה איומה בכל אחד מאיברי. הידיעה שחיים שלמים שטרם מולאו מתכנסים כל כולם לנקודה בודדת של אַין בסמטה אלמונית ועלובה בג'בליה. הידיעה שהמין האנושי מאפשר דברים כאלה, מחולל דברים כאלה, אפילו מתפאר בדברים כאלה, היא מדהימה בעיני. זה פשוט בלתי נתפס. ממש ככה. זו חוויה שמטלטלת אותי. הכאב שאני חווה ברגעים כאלה מזכיר לי יותר מכל את הכאב שחוויתי בשלושת הימים הראשונים אחרי שהאורתודנט שם לי את הברזלים על השיניים. הדבר שרציתי יותר מכל אז היה להוציא את השיניים שלי מתוך הפה. באופן דומה, בעיתות כאלה, הייתי רוצה לתלוש את כל כולי מעליי.

בכל אופן, ההרג של החיילים אמש, להבדיל מהרג המחבלים והאזרחים הפלסטינים, נגע בי. ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מגדולי הפטריוטים, לא מחובבי צה"ל, אפילו לא יהודי כשר במיוחד. ועדיין, תיאורית מעגלי הסימפטיה של אדם סמית' מצאה את ביטוייה בי אתמול פעם נוספת. והדבר היחידי הנוסף שחוויתי מלבד הצער, וזה מה שניסיתי להביע בדוגמת כאבי יישור השיניים, הוא הקושי הנוראי בעצם ההשתייכות למין האנושי.

לו הייתי יכול לבחור, הייתי מעדיף להיות קרחון. רחוק, קר ומנותק. מאיים על עתיד כל המין האנושי בהתמוססותי, הנובעת מטיפשותו.

עדכון: אני לא יודע אם זה מוסיף או גורע, אבל הייתי חייב. מילות השיר הזה מתנגנות בי מאז הבוקר.

התשמע קולי רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה.

ארץ זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימי כבר קרוב אולי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה.
אחכה לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה.

(זמר נוגה / רחל)

הרהור: תשקורת מגויסת?

0.
התלבטתי ארוכות אם לפרסם את הפוסט הזה, אם לפרסם פוסט שקשור למלחמה בכלל, ולבסוף אמרתי לעצמי, יאללה, שיהיה. ורק גילוי נאות קצר לפני שמתחילים: כמחצית מימי המלחמה בלבנון לא הייתי בישראל, ולכן כל המלחמה הזו מאד מבולבלת לי מבחינת הסדר הכרונולוגי שלה, וההד הציבורי והתקשורתי שלה. משום כך, נמנעתי מלכתוב אמירות מדויקות או נחרצות לגבי המלחמה ההיא. מי שמסכים לדברים שלי, מוזמן להביא קישורים לדוגמאות. תודה.

1.
כולם כולל כולם משווים את המבצע הצבאי בעזה למלחמת לבנון השניה. כולם, בכל תחום. אני לא יודע אם זו השוואה שנכון לעשות, אבל מתוך צפייה אינסופית בשידורים בטלוויזיה, לא יכולתי שלא לתהות לגבי ההבדלים בסיקור התקשורתי בין אז ובין היום. היום, באחד השידורים המיוחדים של ערוץ 2, צפיתי בחבר הכנסת, פרופ' יצחק בן ישראל (קדימה, אבל לא להרבה זמן), שהוא גם אלוף במיל', אומר שגם התקשורת הפיקה את הלקחים הנדרשים ממלחמת לבנון השניה, ומתנהגת בהתאם. אין לי אלא להסכים איתו.

2.
נדמה, כאילו ערוצי הטלוויזיה הישראלים (אין לי מושג מה קורה בעיתונות הכתובה) הצליחו לפתור בעיה קלאסית בתורת המשחקים, והיא בעיית הטרמפיסט החופשי, והכל הודות לצנזורה הצבאית. במה דברים אמורים? במלחמת לבנון השניה, הכתבים הצבאיים (והאחרים) הבינו את שליחותם העיתונאית כחובה לדווח על כל דבר שזז, על כל דבר שמגיע לידיעתם, רצוי באופן בלעדי, לרבות נפילות טילים, לרבות המיקום המדויק שלהם, לרבות שידורים חיים משטחי הכינוס וההיערכות של כוחות צבאיים שהיו על סף הכניסה ללבנון, וכו' וכו'. איתי אנגל, אם איני טועה, אפילו נכנס פנימה והצטרף אל כוח כלשהו, אבל באמת יכול להיות שדמיינתי את זה.

הרבה ביקורת נמתחה על ההתנהלות הזו של כלי התקשורת הישראלים, הרבה מאד ביקורת. טענו שהם מסייעים לאויב, שהם מחדירים דה-מורליזציה, שהם חוטאים לשליחות הישראלית שלהם. אבל, כל כלי תקשורת בפני עצמו לא היה יכול להפסיק עם צורת ההתנהלות הזו לבדו, משום שהוא ידע שאת הוואקום שהוא היה מפנה, היה תופס כלי התקשורת המתחרה שלו, שלא היה מרשה לעצמו לוותר על ההזדמנות להשיג כותרות טובות יותר, בלעדיות יותר, עתירות רייטינג יותר.

3.
והנה, הגיע המבצע הצבאי הנוכחי בעזה, והצנזורה הצבאית פתרה לערוצי הטלוויזיה את הבעיה. הואיל וכלי התקשורת אינם יכולים לתאם ביניהם החלטות שכאלה באופן עצמאי, שכן מדובר בתנהגות קרטליסטית שאינה תואמת את עקרונות התחרות של השוק החופשי, הצנזורה הצבאית עשתה זאת עבורם. לפחות לפי ההתרשמות שלי, מעבר לברברת חסרת מעצורים בשני הערוצים המסחריים (אני מצטער, אני מתקשה לצפות בערוץ הראשון יותר משתי דקות ברציפות), אפאחד מהם לא מצליח, ונדמה שגם לא מנסה, להביא סקופים וידיעות בלעדיות, להביא סיפורים מאחורי הקלעים, לדבר עם חיילים מדממים, להיכנס פנימה או אפילו להתקרב, וגם לא לרוץ אחרי כל נפילת רקטה.
למעשה, נדמה כי הם ממלאים את שליחותם העיתונאית בימים אלו על ידי היצמדות קפדנית למה שדובר צה"ל והצנזורה מאפשרת להם לפרסם, וזהו. ממש עיתונאות לוחמת. באמת, אני כמעט ולא רואה דברים אחרים. אגב, אתמול זה היה לי מוזר ממש. בשעה 19:30 קיבלתי אס.אמ.אס שהתקיפה הקרקעית החלה, אבל בערוצי הטלוויזיה שהיו פתוחים מולי עדיין דיווחו על ההתקפה הארטילרית בשעתיים שלאחר מכן. הסתכלתי בטלוויזיה ולא האמנתי – זה ממש כמו לחיות במדינה שבה משטר צבאי. ולמען האמת – והנה יבואו כל המתלהמים – זה לא הרגיש לי טוב בכלל.

3.5
ורק סייג קטן: אתמול בערב אהוד יערי עשה תרגיל מעניין. אולי משום שנמאס לו קצת מהעניין הזה של הצנזורה, הוא פשוט ציטט כלי תקשורת ערביים, וסיפר (בדיוק נמרץ) כיצד מתנהלת ההתקפה הקרקעית של צה"ל. זאת תוך שהוא מדגיש שלא הוא אומר זאת, אלא כלי התקשורת הזרים אומרים זאת. בנוסף, הוא הלשין על כתב איראני כלשהו השוהה בישראל שלא שמע להוראות הצנזורה ודיווח על תחילת ההתקפה הקרקעית כבר בשעה 18:30. הדבר הזה, נדמה לי, משקף יותר מכל את העובדה שהערוצים הישראליים נהנים מהמצב הנוכחי, בו הם פשוט לא צריכים להתחרות באמת זה בזה, וחוששים שמא אחד מהם יהיה זה שימצמץ ראשון וישבור את הסטטוס קוו בדרך זו או אחרת.

4.
ההתנהלות הזו מעניינת. אפשר למצוא לה מקבילה (שעכשיו אינה מעניינת כל כך, בגלל הלחימה) בעולם העיתונות הכלכלית. רק בקצרה: לנוכח התגברותו של המשבר הכלכלי העולמי בחודשים האחרונים, היו מי שהאשימו את העיתונות הכלכלית בכך שהיא מלבה את המשבר על ידי מרדף אחר כותרות דרמטיות יותר, שחורות יותר, נוראיות יותר. ייתכן שזה נכון. אבל בכל מקרה, זהו חלק מאותו מעגל קסמים של בעיית הטרמפיסט החופשי. כל הצדדים היו מוכנים, כנראה, לדווח באופן מתון יותר, לו רק כל הצדדים היו מסכימים על כך במשותף. אבל בהעדר אפשרות לעשות כן, ובהעדר צד שלישי נייטרלי (דוגמת הצנזורה הצבאית) שיקבל את ההחלטה בעבור כולם, התחרות אל הכותרת המדממת יותר ממשיכה. זאת למרות שליבוי המשבר וניפוחו מעבר לפרופורציות הנכונות, פוגע למעשה בעיתונות הכלכלית עצמה, משום שכוחם הכלכלי של המפרסם נחלש, והעיתונים נפגעים.

5.
אז הנה לסיום: נדמה לי שיש כאן תנועת מטוטלת באופן שבו התקשורת מכסה את המלחמות בישראל. אם בזמן מלחמת לבנון השניה הכל היה פרוץ מדי, ויש שיגידו אנטי-פטריוטי, הרי שנדמה לי שכעת הכל סגור מדי, ויש שיאמרו אובר-פטריוטי. לא יודע. אני בעיקר לא יודע מה עדיף. איכשהו, התחושה שיש מי שמקפיד לצנזר את כלי התקשורת שלי, והידיעה שלכלי התקשורת אין שום בעיה עם זה, לא עושה לי נעים במיוחד. אבל הי, מה אני יודע.

עדכון: לקריאה נוספת – ידיעה בגלובס על יוזמה משונה של "הוט" – שידורים ישירים של המלחמה, והצצה ל"מאחורי הקלעים" שלה.

עדכון נוסף: למי מכם שממש מתעניינים בנושא, וגם יודעים קצת אנגלית, אתם מוזמנים לכנס שיתקיים ביום ג' (6.1, 16:00) בירושלים. הנה ההזמנה (באדיבות פוזי).

ועדכון אחרון: מתי גולן כתב הערב בגלובס כמה מלים על העניין. אני לא מסכים עם מה שהוא כתב, אבל הנה זה, כאן.