אני מעביר גנים דפוקים דרך האוויר, כנראה

לפני ארבעה ימים קראתי את הפוסט הזה של דולי, ששבר את ליבי. אתמול, להבדיל אלף אלפי הבדלות, נכנס מאו החתול החמוד לניתוח.
הכל התחיל, בעצם, לפני כמה שבועות טובים. ככה פתאום, החליט החתול שלא מעניין אותו יותר כלום. נהיה אפאטי כמו צ'פאטי, לא אכל ולא שתה, לא חרבן ולא השתין. הוא נכשל אפילו במבחן הפסטרמה. אה, חוץ מזה הוא גם הקיא. המון.

לקחנו אותו לוטרינר שלנו, דאז, בני ספיר. זה התבדח איתנו כתמיד, זרק לאוויר הערות סקסיסטיות, כתמיד, הטריד מינית את העולם ואשתו, כתמיד, ואמר שמאו בריא. למען הסדר הטוב, הוא נתן לו כדורים ממריצי תאבון. והנה, הפלא ופלא, הכימיה עשתה את שלה ומאו חזר לאכול ולתפקד.

אבל לא להמון זמן. אחרי כמה שבועות, הוא שוב נכנס לאותו מצב – מקיא המון, לא אוכל ולא שותה, ולא עושה סימנים של מתחשק לי לחיות. הפעם, החלטנו לקחת אותו לוטרינר אחר, כזה שפחות מטריד מינית ויותר מתמקד בחתול. חיפוש בדפי זהב הוביל אותנו למרפאה של ד"ר חגי אלמגור. הפעם, לשם שינוי, הגענו לרופא שבאמת מתעניין בחתול, ובודק אותו לעומק, במקום לבדוק את רמת הסובלנות שלנו להערות מטומטמות. לקח לו דם, שתן, צואה. דחף לו עירוי. אלא מה, לא מצא כלום. מאו המשיך לא לתפקד. חזרנו אל חגי למחרת, והוא החליט לנסות לעשות למאו ריסטרט. הוא נתן לו זריקת ואליום, שמסתבר שאחת מתופעות הלוואי שלה, לפחות בחתולים, היא שהיא פותחת להם את התאבון גם אם לא מתחשק להם. ובאמת, כך היה. מאו חזר לאכול ולהיות חתול נורמלי ושמח בחלקו.

השבוע, ביום שבת, מאו נכנס לזה שוב. מליל שבת הוא התחיל להקיא, ושוב הפסיק לאכול וכו'. הגענו שוב למרפאה של חגי. הוא החליט שהפעם צריך ללכת על בדיקה מקיפה יותר. למזלנו, ולמזלו של מאו, למחרת היום – כלומר, אתמול – הגיע למרפאה איש שעושה אולטרסאונד, כי היה שם איזה חמוסה שהלכה לה הכליה. לא נעים. בכל אופן, הגעתי אתמול עם מאו ועשינו לו אולטראסאונד. בבדיקה התגלה שיש לו במעי גוש. חגי לא ידע מה זה בדיוק, ואמר שצריך לנתח מיד.

וכך מאו נכנס לניתוח. בניתוח התברר שתקוע שם, דבוק ממש לדופן המעי ולא רוצה לזוז, גוש פרווה, עם שאריות של זנב. אל תשאלו אותי מה בדיוק זה היה, כי אני לא יודע, אבל חגי אמר שאם היינו מושכים את זה עוד כמה ימים, היה נהיה למאו נמק במעי.
בקיצור, הוא הוציא את זה החוצה, תפר את מאו, והשאיר אותו אצלו לעוד כמה שעות. אחר הצהריים לקחנו אותו הביתה. אחרי שהחזרנו אותו, הוא דווקא נראה לא רע. היה עירני מאד, שתה לא מעט מים – מה שהוא לא עשה כבר כמה ימים – ורצה המון המון ליטופים.

אלא שמשעות הלילה, וגם היום בבוקר, מאו נכנס מחדש למצב "לא מתחשק לי יותר להיות חתול", בו הוא היה שרוי לפני הניתוח. גם מבחן ה-אוכל-טעים-לאללה-מול-הפרצוף-של-החתול נכשל כשלון חרוץ. מאו התחפר מתחת למיטה, במבט מזוגג, וסירב לצאת. התקשרתי לחגי, כי הוא ביקש לעדכן אותו כל כמה זמן, והוא אמר לי להבהיל אותו למרפאה. אז הבהלתי. שם היתה רופאה אחרת, כי חגי בתל אביב או משהו. היא דחפה לו עוד עירוי, למשך שעתיים, והחליפה לו אנטיביוטיקה. על הדרך, בזמן הביקור במרפאה, מאו הספיק להקיא לא מעט דם, או איזה משהו כזה. כיף גדול.

בינתיים החזרתי אותו הביתה. הוא חזר להתחפר, בלי לשתות ובלי כלום, בארון. הוא לא ישן, הוא סתם יושב שם ומחכה. למה? לא יודע. אני לכשעצמי משתדל לא להיות רוסי יתר על המידה, ומנסה לומר לעצמי שיהיה בסדר, ושהוא יתאושש, כשאני יודע שהאמירה הזו לא מבוססת על הרבה עובדות. בינתיים, אני לא יודע מה יהיה לגבי הנסיעה של פוזי ושלי לדרך המשי. אנחנו אמורים לטוס ביום רביעי הבא, אבל אני לא רואה איך זה יוצא אל הפועל. אולי נדחה את זה, נראה.

אה, ושכחתי לציין שלאורך התקופה הזו גם קושקה החתולה הקטנה היתה חולה. אבל היא קיבלה אנטיביוטיקה ומיד חזרה לעצמה. העניין הוא, ששמנו לה פרונטליין נגד פרעושים וקרציות, והיא החליטה שהיא אלרגית לפרונטליין. החומר כנראה שרף לה עד כדי כך בעורף, עד שהיא פשוט תלשה את כל השערות שהיו לה שם, ביחד עם העור. זה היה די מבהיל. הבשר החשוף שלה התחיל להפריש כל מיני דברים, ובשביל להחמיר את זה – היא המשיכה לגרד את הכל ולפצוע את עצמה. אחרי שאמבטיה מקיפה לא עזרה – הנה טיפ, קנו כפפות ממש עבות לפני שאתם חופפים חתול – לקחנו אותה לוטרינר, שנתן לה משחה שסוג של עזרה. בינתיים זה די השתפר, אבל עדיין יש לה קרחת גדולה על הגב. משונה.

בקיצור, זיפת. אבל הי, יהיה בסדר.

הנה מאו החתול החמוד וקושקה החתולה הקטנה בימים יפים יותר. תחזיקו להם אצבעות.

בדיחמין לשבת

0.
כאמור, אני נורא רוצה לכתוב על שלי יחימוביץ', ועל מפלגת העבודה באופן כללי, ועל דב חנין. אבל אני מרגיש לא בנוח. אז החלטתי, תחת זאת, לספר סיפור אחר, שיוכל לשפוך אור על הנושא. ברשותכם, אביא בפניכם עובדות, ורק עובדות. נו, וטיפ טיפה פרשנות. אין כאן דברים חדשים. סתם דברים שמתרחשים כל יום, ומרוב שכך, כמעט ואין כותבין עליהם.
להמשך קריאה

שבוע לא טוב

1.
בסוף השבוע האחרון הלכתי לבקר את האחייניות הקטנות שלי, באם המושבות. מסיבות שונות ומשונות, ישבנו כולנו בגן ציבורי באחת השכונות החדשות של העיר. יותר מכל, האירוע הזכיר לי את יום כיפור בעיר, כשכל הרחובות נשטפים חובשי כיפות לבושי לבן. לא יודע למה, אבל משהו במעמד הזה לא נוח לי. כנראה בגלל העובדה שאנשים רבים מדי שלבושים אותו הדבר, חושבים אותו הדבר, ומתנהלים אותו הדבר, מפחידה אותי. היא הפחידה אותי תמיד. בעיקר בצבא.
בכל אופן, האחיינית הצעירה ביותר שלי, רומי, אמרה לי משהו שהדליק אצלי את כל הפיוזים. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ואני זוכר שזה היה תלוש לחלוטין מהקשר כלשהו – אחרי הכל, היא בת שלוש – אבל אני זוכר במפורש שהיה קשור שם אלוהים, איכשהו. "אלוהים ברא…" או "אלוהים עשה" או משהו כזה.
באופן אינסטנקטיבי ממש עניתי לה בפשטות "אבל אין אלוהים". רומי התבוננה בי בעיניים כחולות גדולות ותוהות. פתאום התחרטתי לרגע שאמרתי את מה שאמרתי, ורגע לאחר מכן מיד התחרטתי על החרטה. בעיקר הייתי נבוך ומבולבל. למזלי, אחת המולקולות אי שם בנימי מוחה של רומי המשיכה עם הזרם, ורומי מיד עברה לנושא אחר, מרתק לא פחות: חול. ליתר דיוק, התפלשות בחול.
כל מה שרציתי להגיד בקטע הזה, כפי שאמרתי בעבר לאדר, ושבתי ואמרתי, מרגיזה אותי מאד העובדה שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את שיטת החינוך הישראלית הקיימת, לפיה כבר כשהם רכים בשנים, נחשפים הילדים למושג "אלוהים". מושג, שלטעמי, טוב היה לכולנו לו היה נעלם בהדרגה מן העולם, או מוחלף במשהו אחר. על כל פנים, זה לגמרי לא נראה לי טריוויאלי שילדים קטנים יקבלו את המושג הזה ללא שום מימד ביקורתי, אלא בבחינת אמת בסלע. זה פשוט מעוות. יותר מכל, זה מזכיר לי את העובדה שחוק גיוס חובה חל בכוונת מכוון על ילדים בני שמונה עשרה, כאלה שנפשם טרם הבשילה.

2.
לא הצלחתי להביא שום סיפור משמעותי השבוע לעיתון. למעשה, חוץ מכותרת קטנה אחת, אני אפילו לא בטוח שהצלחתי להכניס בכלל משהו בעיתון. עכשיו, זה לא שלא עבדתי. אלא שהכנסת בפגרה, ומלבד דיונים ספורדיים שמתקיימים בה, לא באמת קורה משהו. נקודת השיא הראשונה של בניית תקציב 2009 וחוק ההסדרים עימו כבר מאחורינו, ונקודת השיא הבאה עוד לפנינו, וממילא לא אהיה בארץ לכשיגיע התקציב לכנסת. בקיצור, מין שעת דמדומים לא ברורה.
כל העסק הזה עושה לי לא נעים בפרקים. כמו שיגרון שמחמיר בסתיו. אני מרגיש שעין בוחנת מתבוננת בי ומסמנת אי אילו סימונים בגיליונה השחור, מחכה ליום הדין. זה לא נעים לי, פשוט לא נעים. אני חש איזה צורך סמוי להתקשר לעשרות אנשים, לחטט בפחי אשפה ולדלות פיסות מבאישות, הכל בשביל שיהיה משהו. משהו.
לא משהו.

3.
בעוד שבועיים פחות יום פוזי ואני ממריאים מכאן. אנחנו נוסעים לטייל בחתיכה קצרה מדרך המשי. נתחיל את הטיול באוזבקיסטן, נמשיך לקירגיזסטן, ונקנח בצפון מערב סין, מעוזן של המדבריות הגדולות נושאות השמות האקזוטיים.
יהיה טוב להתרחק מכל זה, כרגיל, ובמיוחד לנוכח החגים הבאים עלינו. אין דבר שממלא אותי אושר גדול יותר מלדעת שבראש השנה העברית, ביום הכיפורים, ובזמן סוכות, לא אהיה אכן, אלא אהיה רחוק רחוק רחוק, ובלתי זמין, ובלתי נגיש. כזה אני, מיזנרטופ.
כמעט ושומדבר עוד לא סגור לקראת הטיול הזה. טרם התקשרתי לאחותי למחצה בשביל לוודא שהיא באמת תבוא לשמור על החתולים. טרם בדקנו אם יש לנו כל הציוד הנדרש. טרם ישבנו בכלל על מסלול מוגדר, טרם הזמנו טיסות פנימיות או מלון ללילה הראשון. נו, יהיה בסדר. תמיד היה, תמיד יהיה. וחוצמזה, יש לי מרוקאית משוגעת על ידי, כפי שמוכיח הביקור הבוקר במשרד הפנים, אז מי אני שאלין, ומי אני שאדאג.

4.
וכל זה לפני שדיברתי על מצב הרוח הלאומי.

5.
וגם, יש לי המון מה להגיד על הפולמוס שנוצר בבלוגספירה סביב שלי יחימוביץ' ודב חנין. בעיקר מה להגיד על שלי יחימוביץ' ודב חנין. פעמיים כבר ניסיתי לשבת ולכתוב משהו סדור. בשתי הפעמים מצאתי את עצמי מצנזר את עצמי לדעת. לרגע חשבתי לכתוב פוסט סגור עם ססמא, אבל החלטתי לרדת גם מזה. כוס אוחתו.

6.
בברכת "שנדע שבועות יפים מאלה". ואפרופו אלוהים – או יותר נכון, אלוקים – באדיבות טל אשאיר אתכם עם אחד השירים מתוך האלבום של שולי רנד, "ערפל". האזנה נעימה.

[audio:http://amsterdamski.com/wp-content/uploads/2008/09/fog.mp3]

הפתרון הסופי

הרגע שודר מערכון בתכנית "מקום לדאגה", של ימי ויסלר (וחברים), בערוץ 10.

המערכון, שלא היה מהטובים בתכנית, למעט שלוש השניות הראשונות, נפתח באקסטרים קלוז אפ על פניו של מעיין בלום, ששיחק את דמותו של היטלר. בלום עלעל במסמכים כלשהם ואז אמר בקול מלא פאתוס: "אם כן, זה סופי". לעומתו, השחקן (המצוין) דביר בנדק, שגילם את דמותו של הימלר, הצדיע במועל יד, ואמר "הייל היטלר". מהסביב, התפאורה היתה נאצית למהדרין.

עכשיו, אם זה בסדר, למה אי אפשר לנגן ואגנר, תסבירו לי?

אם אצליח למצוא לינק למערכון הספציפי, אעדכן. ולמען הסר ספק: אני מת על מקום לדאגה. צופה באדיקות. נהנה (כמעט) מכל רגע.