חכו, גם אני גבר-גבר!

1.
ימי הבחירות-משבר כלכלי האלה מצחיקים אותי, כי השילוב הטרגי הזה של השניים יוצרים קומיקה עיתונאית לתפארת, דוגמת הידיעה הבאה בוואינט. הנה זוג הפסקאות שהצחיקו אותי במיוחד:

בכירי האוצר עצמם, מצדם, טוענים כי התוכנית מהווה בזבוז של עשרות מיליארדי שקלים מכספי משלם המסים, ורומזים כי הם הכינו אותה מתוך כפייה ולא מרצונם. אבל מי, בעצם, כפה על בכירי האוצר להכין תוכנית שהם עצמם אינם רוצים בה? גורם פוליטי בכיר אומר כי: "שר האוצר, רוני-בר-און, הפעיל את סמכותו ומנהיגותו והתעקש כי פקידי משרד האוצר יכינו תוכנית לרשת הביטחון. ההוראה לא באה מראש הממשלה אלא משר האוצר".

"התערבות היחידה של ראש הממשלה במשבר הייתה הצהרתו, לפיה צריך לכלול מרכיב של חיסכון פנסיוני בתוכנית ההאצה למשק, בתנאי להסכמה של הכנסת לאשר יחד עם תוכנית ההאצה את תקציב המדינה. ראש הממשלה, הנמצא כעת בארצות הברית, מגבה את שר האוצר בר-און אבל אינו מעורב בנושא באופן ישיר. היוזמה להפעיל את האוצר הייתה של השר בר-און ורק שלו. בר-און ממשיך להתעקש על כך גם עכשיו".

(ההדגשות שלי, הוידוי החשפני במקור)

2.
מעניין מי זה ה"גורם" ה"פוליטי" שנתן לתני גולדשטיין מוואינט את הידיעה הזו. האם ייתכן שמדובר בשר עצמו? לללאאאאאאאא. ואולי זו העוזרת שלו? לאלוהים פתרונים. למען האמת, זה היה עניין של זמן עד שידיעה כזו תופיע היכנשהו. זאת מהסיבה הפשוטה שלכולם יש פריימריז, ובעוד נתניהו ואנשי הליכוד, ברק ואנשי העבודה, ואפילו אנשים בקדימה (ציפי לבני, מאיר שטרית, זאב בוים ואחרים) יכולים להרשות לעצמם לתקוף את האוצר ולדרוש רשתות ביטחון שונות ומשונות לחיסכון הפנסיוני, היחידי שלא יכול לעשות זאת הוא שר האוצר, רוני בר-און. אבל גם לבר-און יש פריימריז. אז מה עושים? מדליפים שטויות.

3.
ולמען הסדר הטוב – למרות שאני סולד מאד מידיעות "גורמים אומרים ש…", גם אני חוטא בהן. מחר ידיעה שלי בסגנון "במערכת הפוליטים מעריכים ש…". יום אחד אכתוב באריכות על משמעות האינפלציה של ידיעות מסוג זה בעיתונות, ועל הקורולציה בין האינפלציה הזו לאינפלציה ברף העצלנות שלנו העיתונאים.

חודור'קה

היום הזה התחיל נורא מגעיל. בשבילי, לפחות. היום היה חרא כי אתמול לא הקשבתי לאורקל מרמת גן (aka מיכל פ"פ).

עד שרובי ריבלין קרא לי "שאוליקו" בטלפון.

זה יישמע לכם נורא מפגר, אבל עכשיו, אחרי שנה בתפקיד, קיבלתי סוף סוף את האסמכתא לכך שבאמת עשיתי משהו. הייתי מתחיל להסביר מה עומד מאחורי הדברים, אבל היי, את מי זה מעניין.

זה משמח אותי כי לפני שנה, שמתי לב שרובי קורא לכל האנשים שהוא מכיר באופן אישי בכל מיני כינויים: צביקה'לה, חודור'קה (=מתן חודורב), רבקה'לה, ספי'נקה (=ספי עובדיה) וכו' וכו'. אני זוכר את עצמי עומד מחוץ לחדר הישן של ועדת הכספים, מביט בחודורוב מעביר איזה דיווח לרדיו בנייד שלו, ואת רובי בדיוק מגיע ועומד להיכנס לחדר הוועדה. חודורוב עמד בחוץ, ורובי זרק לו איזה "מה נשמע חודור'קה?" בדרכו אל תוך החדר. ואני עמדתי בצד וקינאתי בחודורוב. לא על כך שהוא מעביר דיווחים לרדיו, אלא על הדבר השני.

זה כל הסיפור. לא גדול מדי. אבל שימח אותי עד מאד.

שתי הערות

0.
– הפסקה שהיתה כתובה כאן קודם בטאה היטב את רחשי ליבי, אבל היתה פוגענית מדי, כך אמרו לי אנשים שקרובים אלי ושאת דעתם אני מעריך. לכן הסרתי אותה. עמכם הסליחה –

1.
תני גולדשטיין פרסם הערב את הטור הזה בוואינט. אני נוטה לקבל חלק מהדברים שגולדשטיין כותב בטור שלו. למשל, ההתחלה שלו די מוצלחת, משום שהיא כניסה לפרספקטיבה היסטורית את תכנית ההאצה של האוצר (אני מוכן לשים כסף שהדבר היחידי שמוטי שרף עשה מאז שהוא נשכר על ידי משרד האוצר להיות יועץ אסטרטגי לעניין תקופת המשבר הוא לשנות את השם של התכנית מ-"תכנית החירום" ל-"תכנית ההאצה" רק בגלל שזה משדר אופטימיות. אמר, ולקח הביתה 50 אלף דולר, או השד יודע כמה משלמים לו). בהמשך הטור גולדשטיין מעיר שתי הערות. אביא אותן כאן, ואעיר הערות משלי.

להמשך קריאה

אבא לא מריר

1.
גד ליאור, כתב ידיעות אחרונות, פרסם הבוקר את הסיפור הבא:
בעוד שבכל המשק מקצצים שכר ומפטרים עובדים, בבנק ישראל יקבלו תוספות שכר של עשרות אלפי שקלים בתחילת 2009. באמצעות הסכמים שנחתמו עימם והסכמות שהתקבלו רק לאחרונה בין ההנהלה לוועד העובדים, הצליחו עובדי הבנק המרכזי לזכות בתוספות שכר נכבדות, שאינן ניתנות בשום מקום עבודה אחר במגזר הציבורי.

2.
בשעה 09:24 העלה אתר גלובס את הידיעה הזו, שחתומה בידי "שירות גלובס" ואדריאן פילוט. הידיעה למעשה מועתקת מידיעות אחרונות (עד כאן החלק של שירות גלובס) בתוספת תגובה של בנק ישראל לדברים, שאותה הביא אדריאן.
להמשך קריאה

ראיון עם מנואל

היום היה לי יום מעניין. פגשתי אדם מעניין, שאמר דברים מעניינים, ועשה לי שוב חשק לחזור ללימודי הכלכלה. כשיצאתי מחדרו של האדם המעניין הזה, חיכו בחוץ שלושה אנשים שעמדו להיכנס אליו. שניים מהם היו מתרגלים שלי במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בזמן שלמדתי לתואר הראשון. באופן מקרי, שניהם (גם אז גם עתה) עשו לי חשק גדול שלא לחזור ללימודי הכלכלה.

אתם מוזמנים לקרוא מחר את העיתון, את הראיון (הקצר) והמעניין, עם האדם המעניין. מקווה שתמצאו בזה עניין.

ויש הבהרה: מחר, כשכבר אוכל לכתוב כאן את שמו המפורש, אכתוב. לעת עתה, חידה.

והנה הפתרון: ראיון עם פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. קריאה נעימה.