בדיעבד

לפני שעה קלה הסתיים הפוסט-מורטם של האח הגדול, ואני מלא קבס. לא התייחסתי לאח הגדול בבלוג לאורך העונה, להוציא איזו אמירה שולית על בוריס אי שם בהתחלה, ואולי טוב שכך. יותר ויותר כשצפיתי בתכנית, כך התחוור לי שאני צופה בחצי השני של השירות הצבאי של בשידור חוזר, וזה לא עשה לי טוב. לא עשה לי טוב בכלל. הדברים שאני הולך להגיד בהמשך לא יהיו נעימים לחלק מן האנשים, אבל אני לא רואה סיבה טובה לא להגיד אותם. אז הנה.

בחצי השני של שירותי הצבא שירתתי כסגן מפקד לשכת הקישור בגשר אלנבי. הייתי קצין במנהל האזרחי, ובמסגרת הסכמי אוסלו הוחלט שלמנהל האזרחי תהיה שלוחה (היא לשכת הקישור) בגשר אלנבי, הוא מעבר הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן. שירתתי שם במשך שנה וארבעה חודשים. אני לא זוכר בדיוק, אבל כשמצבת החיילים הייתה מלאה, נדמה לי שפיקדתי על (בערך) 12-15 חיילים ועל (בערך) שלושה קצינים.

יצא איכשהו שלאורך חלק גדול מן התקופה הזו, אני, אחד הקצינים ועוד חייל אחד היינו האשכנזים היחידים ביחידה הקטנה שלנו. היה סלנג מאד ברור ביחידה שלנו, סלנג שאני נכנסתי אליו כשהגעתי לשם: הייתה חלוקה ברורה בין "צהובים" לבין "שחורים". אתם יכולים לנחש באיזה מחנה נאלצתי למצוא את עצמי, אתם יכולים לנחש שהייתי במיעוט, ואתם יכולים לנחש שבעוד שלמחנה ה"שחורים" הוצמדו כל מיני סופרלטיבים, הרי שהסופרלטיבים שהוצמדו למחנה ה"צהובים" היו כולם שליליים. כלומר, דברים כמו אינטיליגנציה, ידע, נימוסין, עדינות, אי בערות, וכו', היו פתאום תכונות שליליות. האנשים איתם שירתתי, האנשים שעליהם נאלצתי לפקד, חיו בתודעת קיפוח, ברמות שלא הכרתי קודם. עבורם, בעצם קיומי, מעצם העובדה שנשמתי, התהלכתי, חייתי, אני הייתי המפקח, והם היו המקופחים. ולא היה צורך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, היא הייתה האמת היחידה שאין בילתה.

הערב, כשצפיתי (שוב) בשפרה אומרת שהיא נדהמת מכך שאנשים מגדירים אותה על ידי שימוש בהגדרה שהיא לא משתמשת בשביל להגדיר את עצמה, מאד הזדהיתי איתה. ככה אני הרגשתי בשירות הצבאי שלי. הייתי האשכנזי, הייתי האינטלקטואל, הייתי זה ששומר על החוקים, הייתי המתנשא, הייתי החנון, הייתי הממושמע. כל הדברים האלה. יש עוד הרבה, אחסוך מכם.

באיזשהו שלב, הבנתי שבשביל לתקשר עם החיילים שלי טוב יותר, אני צריך לשנות את עורי. אני צריך לצחוק מפלוצים, כי משום מה זה מצחיק את כולם בצורה בלתי רגילה. אני צריך ללמוד לכופף את החוקים בעצמי, אני צריך לרדת עם כולם על המפקד שלי, אני צריך לדבר בצורה אחרת, אני צריך להתבהם, אני צריך להסתחבק בלי שום סיבה, אני צריך להעלים עין, אני צריך עוד המון דברים. אחסוך מכם. את חלקם עשיתי. את חלקם הגדול. הפכתי להיות אדם שלא אהבתי להיות, אבל לא מצאתי לי ברירה אחרת. הייתי פשוט במיעוט.

לצחוק מפלוצים, אגב, לא הסכמתי. זה באמת לא הצחיק אותי. תשאלו את אריאל, הוא יעיד שזה לא מצחיק אותי גם היום. זה גם לא מגעיל אותי, זה סתם לא מצחיק. מצטער.

בכל אופן, כשראיתי היום את לאון מתנצל בפני יוסי, הרגשתי רע. הרגשתי שהוא מתנצל בגלל שהוא מפחד ממנו. ואין לו סיבה, כשם שלי לא הייתה סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי. לא מזה שהם לא יאהבו אותי (כי הם ממילא לא אהבו), ולא מזה שהם יחשבו שאני שונה מהם (כי הם במילא חשבו, וכי ממילא הייתי). ובעיקר בעיקר, לא הייתה לי סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי, למרות שחלק מהם היו באמת מפחידים, מפחידים ברמה הקיומית, והם עשו את הכל בשביל להפחיד אותי. הם שברו דברים, הם שלפו סכינים. ואני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי חוזר לנקודה הזו: להתנצלות, לניסיון לפייס, לניסיון להפיס.

אז עכשיו נשבר לי. כשראיתי אותם מהצד, מתפתלים, את לאון ואת שפרה, אל מול זוג הבהמות הגסות הללו, יוסי ועינב, משהו בי התפתל בחוסר נוחות. בחוסר נוחות מעצמי. בחוסר נוחות מהעובדה שבמקום לקבל את מי שאני, בחרתי לברוח מזה, בחרתי לשים את עצמי במקום אחר. והנה, אני אגיד את זה במפורש, כי זה מה שאני חושב ומרגיש: בחרתי להוריד את עצמי לרמה שאני לא נמצא בה. כן, להוריד.

אז עכשיו, בדיליי של חמש שנים, אני חש צורך להגיד את זה. אני לא אנקוב בשמות, כי זה מיותר ולא לעניין. אבל לכל מי שהיו החיילים שלי, מיררו לי את החיים, גרמו לי לחשוב שאני אפס, שלא מגיע לי לחיות, שמוטב היה לו לא הייתי נוגע בחייהם של אנשים, שמוטב היה לו הייתי מתרחק מכל מה שהוא אנושי, לכם אני רוצה לומר: אני אדם טוב מכם. לעולם לעולם לא תהיו טובים כמוני. זהו.

יום חגם של חולי הצליאק

1.
ידיעה מוזרה ראשונה, דווקא אצלנו באתר:

בג"ץ הורה להקפיא את ההפחתה במחיר הלחם האחיד

נכנסתי לידיעה, כי אני עוקב מתוך עניין אחרי סאגת נדנדת מחירי הלחם וההתנהלות הפוליטית של משרד התמ"ת בעניין. הופתעתי לקרוא שלבג"ץ יש עמדה בעניין כלכלי, או שיכולה להיות לו עמדה שכזו. והנה, בתוך הידיעה, מצאתי הסבר תמוה לחלוטין לדברים. הנה הוא במלואו:

על פי החוק, כדי שהפחתת המחיר תיכנס לתוקף מיידי, צריכה המדינה לפרסם אותה בשני עיתונים יומיים, שאחד מהם בשפה הערבית. המדינה פנתה בשבוע שעבר ללפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית) בבקשה לפרסם את דבר ההפחתה, אלא שהסתבר שבאותו שבוע לא היו עיתונים בערבית בשל חג במגזר הערבי. לדברי צביה דורי, המפקחת על המחירים בתמ"ת, אם הפרסום היה מתבצע וההפחתה הייתה נכנסת לתוקף, ספק רב אם בג"ץ היה מבטל אותה, אלא שבעקבות צירוף המקרים של אי הפרסום והגשת העתירה במקביל, דרש בג"ץ מהמדינה להקפיא את ההפחתה עד להכרעה בעניין.

(ההדגשות הן שלי, החלמאות ויכולת התכנון המופלאה במקור)

2.
ידיעה מוזרה שניה, הפעם אצל המארקר:

מייל שקרי על פגמים במוצר במבה של אסם מפיל את המניה בבורסה


והנה קצת מן הידיעה עצמה:

מייל שקרי על פגמים במוצר במבה של חברת אסם מפיל את מניית החברה בבורסה (נכון לכתיבת פוסט זה המנייה ירדה ב-4.79%, ש.א). במייל נכתב כי אסם תוציא הודעה לעיתונות הערב ולפיה מקרי המוות של התינוקות שהתגלו השבוע קשורים למוצר במבה. משרד הבריאות מסור כי מדובר בשמועה חסרת בסיס. מאסם נמסר בתגובה: "אנו מפנים את ציבור להודעת משרד הבריאות ששה קץ לשמועות מופרכות וחסרות אחריות".

בשלב זה, לא ברור האם מדובר במייל מטעם מי מהמתחרים של אסם, שהחליט לנקוט במהלך מלוכלך, ולנסות להזיק לחברה באמצעות מכתבי שרשרת. דבר אחד בטוח: בתוך פחות מ-3 שעות המייל עבר עשרות אלפי תאי דואר אלקטרוני, ומצא את דרכו לפורומים להורים לתינוקות באינטרנט, ומשם, ל-SMS רבים שעברו בנושא החל משעות הצהריים המוקדמות.

(ההדגשות הן שלי, נקיטת העמדה והביטחון העצמי המרשים במקור)

רגע אחרי, רגע לפני

אני לא לגמרי בטוח לכמה אחוזים מקוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים", זה ידבר, אבל אני אנסה בכל זאת:

אתמול וועדת הכספים אישרה את תכנית ההאצה של משרד האוצר, חודש אחרי שהוצגה. מטרת התכנית (בתמצית): הזרמת מיליארדי שקלים לענפים שונים במשק, בניסיון לבלום את המיתון ולהתניע את המשק לקראת צמיחה מחודשת.

אחרי שהוצגה התכנית, כאמור לפני חודש, התחילה מהומת אלוהים סביבה. אני זוכר שישבתי במסיבת העיתונאים של משרד האוצר בה הוצגה התכנית, והתחלתי לקבל תגובות של ח"כים בביפר, עוד לפני שמסיבת העיתונאים הסתיימה. הפוליטיקאים נכנסו לסחרור, בעיקר אלה שהיו צריכים להתמודד בפריימריז, ויו"ר ההסתדרות ונשיא התאחדות התעשיינים תפסו טרמפ על הסחרור הזה, ורק ליבו את האש והגדילו את גובה הלהבות.

לפני שבועיים, בערך, כשהיה כבר ברור שהעסק הזה מתכנס לקראת פתרון מוסכם – יותר או פחות, על מי יותר ועל מי פחות – צלצלתי לדובר משרד האוצר, שלומי שפר, וביקשתי שיסדר לנו ראיון בלעדי עם הממונה על התקציבים, רם בלינקוב. הבקשה שלי היתה מאד ספציפית: ביקשתי לראיין אותו לאחר שתכנית רשת הביטחון לחיסכון הפנסיוני תוצג בממשלה, ולפני שהיא תוצג בכנסת. רציתי לתפוס את בלינקוב רגע אחד לפני שהוא נכנס לזירה הפוליטית הממוקשת, בתקווה שהוא יהיה עצבני להפליא. חלפו ימים, המשכתי ללחוץ על שלומי, ובסופו של דבר, ביום חמישי האחרון, הגיע המסר: בלינקוב מסכים לראיון. קבענו את הראיון ליום ראשון אחר הצהריים, אחרי ישיבת הממשלה שבה היתה אמורה להיות מוצגת רשת הביטחון. כמה דקות אחרי שסגרנו את המועד, צלצל אלי שלומי, ואמר שבלינקוב שינה את דעתו. הוא עדיין מוכן להתראיין, אבל רק אחרי שוועדת הכספים תאשר את תכניות האוצר, ורק בתנאי שהיא תאשר את תכניות האוצר.

ברגע הראשון, נעצבתי אל ליבי. רציתי לתפוס את בלינקוב רגע לפני, לא רגע אחרי, כשהוא כבר נינוח וריק מאנרגיות. אבל לא היתה לי ברירה. כשבלינקוב מסכים לראיון בלעדי, אתה לא אומר לו לא רק בגלל שהשעה והיום לא מתאימים לך. אז הסכמנו, וערכנו את הראיון אתמול – יום שני – אחר הצהריים, אחרי שהסאגה של תכנית ההאצה הסתיימה בוועדת הכספים. את הראיון ערכנו שניים: אמנון אטד, כתב האוצר שלנו, ואנוכי. מיד אחר כך, פרשנו לחדר צדדי, ערכנו את הדברים, הוספנו טקסט, סידרנו מחדש, ושלחנו חיש קל למערכת. הבטחנו להביא כותרות, ואני חושב שעמדנו בהבטחה הזו.

זו לי הפעם הראשונה שבה אני יושב עם בלינקוב באופן כל כך אינטימי. אני מוכרח לומר שהופתעתי. האיש היה נינוח, מעט עייף אבל מאד רגוע. דיבר בשקילות, לא בהתלהמות, וענה תשובות ענייניות להפליא. לא הכל נכנס פנימה, לעיתון, אבל הרוב המוחלט. הכותרות שניתנו לראיון הזה – שלא ניתן לראות אותן בגרסת האינטרנט, אלא בעמוד הראשון של העיתון – לוקחות את הראיון הזה לכיוון מאד מסוים. לגבי רובן אני מסכים, אבל לא לגבי כולן. אבל הי, זה לא ממש משנה. כך או כך, אני מרוצה מאד מהראיון הזה.

בכל אופן, אתם כמובן מוזמנים לרוץ ולקנות את העיתון (ולשלם לי את המשכורת על הדרך), אבל כמובן שאתם מוזמנים לקרוא גם את הנוסח האינטרנטי.

תגובות לעצם הדברים של בלינקוב תתקבלנה בברכה. קריאה נעימה.