גם במישור ועד הבית

הואיל והמסר שאני מנסה להעביר בשנים האחרונות נופל, בינתיים, על אזניים ערלות, שמחתי היום מאד לקרוא בהארץ שיוסי שריד, איש שדעותיי רחוקות משלו, כתב את הקטע המובא כאן במלואו. הבחירות המוניציפליות בירושלים הן רק משל, מבחינתי. שכן כבר שינו חכמינו," אם זה נכון במישור הארצי, זה נכון גם במישור המוניציפלי", וגו'. קריאה נעימה.

כן, יש לי אחות. היא הממונה במשפחתנו על מחלקת ההתנהגות, בתוקף תפקידה היא נוזפת בי מדי פעם וסיבותיה אתה. ואילו אני אחראי לייעוץ הפוליטי.

אחותי, מורה בגמלאות, גרה בירושלים, והשבוע טילפנה: נשארתי בלי מועמד, אמרה; ובשפה תרבותית אופיינית לה הוסיפה: מאלצים אותי לבחור בין מגיפה לטריפה, גם אם הטרף מוצג כגלאט כשר. מהשלושה האלה אפילו אחד לא יוצא לי. תראה עם מי הם השאירו אותנו, קבלה.

באומרה "הם" הבנתי בדיוק למי היא מתכוונת, כל אחד מבין; למפלגות הגדולות: הליכוד, קדימה, העבודה, שבכל הזדמנות חגיגית מעלות את ירושלים על ראש השמחה, ובהזדמנות הראשונה עוזבות אותה לאנחה: אין להן במלאי מועמד הראוי לשמה, פנוי להובלה. הן נשבעות אמונים לעיר-הנצח, אך עד לנצח הזה לא תיבש ימינן והלשון לא תדבק לחיכן: הן ימשיכו ללהג על ירושלים כ"לב העם היהודי", ודווקא הלב המתפלץ נמסר לטיפול של שוליות ושרלטנים.

אם ירושלים של מעלה היא כל כך של מטה, שייבחר כבר ארקדי גאידמק, ופני העיר יהיו כפניו, בלי מסיכות ובפיאה נוכרית; יעלה ויעמוד בראשה המבוקש.

העבודה, כהרגלה, עולה על כולן בבגידתה. היא חברה לישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, יחדיו הן מריצות מועמד שיתרונו היחיד בגילוי-ראש שלו, חילוני, יעני. השבוע החליט ניר ברקת להודיע על תמיכתו בהקמת שכונה יהודית ליד ענתא, בלב אוכלוסייה פלשתינית, בעידוד כנופיית אלע"ד – אנשי מדנים לעם אדונים. ירושלים בוערת, והמועמד נחוש להוסיף זרדים למדורה. אמנם העבודה טרם הודיעה לו על גט פיטורים, אך אחותי מבקשת להתגרש, ומיד.

מה עושים עכשיו, היא שואלת. הדסה, השבתי, יש דילמות בחיים שאי אפשר לפתור, שאסור לפתור, ולא את אשמה. קשה לך, אני יודע: ארבעים שנה הסברת לתלמידים שלך, שהצבעה בבחירות היא חובה אזרחית. אך הפעם מותר לך להישאר בבית, מבחינתי זה בסדר. המפלגות הראשיות זקרו כלפיך אצבע משולשת, וזאת אותה אצבע שאת זכאית לזקור כלפיהן. יש נסיבות שבהן מוטב להימנע מאשר להשתתף, ודווקא הימנעות היא אחראית יותר ומוסרית.

כשירושלים של מאיר פרוש או גאידמק או ברקת תבער, לא ידך שפכה את השמן. יעשו מה שהם רוצים, ישתגעו כמו פילים בעיר החרסינה, אבל לא בשמך. מעשים אשר לא ייעשו מגונים שבעתיים כשהם נעשים בשמנו.

ואם בכל זאת את מתעקשת להטריח עצמך לקלפי, אני ממליץ להצביע בעד דן בירון, ירושלמי אסלי, ולא תקיאי מרוב בחילה. לפחות יהיה שם מישהו, במועצת העיר, לקרוא בגרון שריפה!

ומי יודע, אולי בכל זאת יבינו את הרמז שאת שולחת: בקרוב, בבחירות לכנסת, נשוב ונשקול את השתתפותנו או את הימנעותנו על פי ההבדלים בין המפלגות. האם, לשם שינוי, נבחין בהבדל הקטן?

שבע הערות

1.
היום היה אחד הימים המשונים שלי בעבודה עד כה. שני לו רק היום בו התעלפתי קלות אחרי שתרמתי דם, כמו נמושה. על כל פנים, היום היתה בכנסת חגיגה גדולה, שלפרקים נדמתה לי כמו חגיגה בגן ילדים לא מובחר במיוחד.
לא ממש ספרתי, אבל נדמה לי שכמעט כל הח"כים נכחו היום במשכן, תופעה די חריגה לכשעצמה בימים כתיקונם. ומה עשו הח"כים? דיברו. הסתודדו. הסתובבו. אכלו. פנו לכל כלי תקשורת אפשרי לומר את כל אשר על דעתם. הקניטו זה את זה. אכלו עוד קצת. הקשיבו לנאומי ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה, התפעלו מהופעתה המתוקתקת של חברת הכנסת לשעבר, פנינה רוזנבלום. היה שמח.

2.
גם לעיתונאים היה שמח. ממש שמח. מי לא היה בכנסת היום. רביב דרוקר (שבאופן מפתיע העליב אותי על לא עוול בכפי), אודי לוי, בן כספית, כל האלה מערוץ 1 שאני סוג של מזהה אבל אין לי מושג איך קוראים להם, חוץ מאיילה חסון, רינה מצליח, נדב פרי, עמית סגל, ספי עובדיה, עידן קוולר, נחום ברנע. כולם. וזה עוד לפני אנשי העיתונות הכתובה. באמת שכולם היו פה היום. איילה חסון אפילו הצליחה להתגנב ללשכתו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, בזמן שאני התייבשתי בחוץ, רק בשביל לחכות לתשובתו של דוברו של ברק, רונן משה, שחזר אלי ובישר לי ש"לא, אתה לא יכול לדבר עם ברק. הוא לא רוצה להתראיין". אמר, וחזר פנימה, אל ברק ששהה בחדר עם איילה חסון, כאמור. הוא כנראה *לא* התראיין שם בדיוק באותן דקות.

3.
על שולחנה של הכנסת, באם זה מעניין אתכם, מונחות שלל הצעות חוק פרטיות, מהן הצעות חוק רבות שעלותן לקופת המדינה מיליארדים רבים. מבדיקה ראשונית, אנחנו מדברים על מעל 15 הצעות חוק פרטיות שממתינות לקריאה ראשונה או שניה ושלישית, שעלותן המצטברת למעלה מ-4 מיליארד שקלים. רובן ככולן הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת מן האופוזיציה. החשש הגדול בכנסת (של אנשי הקואליציה) הוא שבתקופה הקרובה, עד התפזרותם של נבחרי הציבור, יתנהל במשכן בזאר טורקי, וכל ממזר יהפוך למלך, וכל מלך לממזר. כך או כך, נדמה לי, אנשי האופוזיציה יצאו מרוויחים מן העניין. אם הם יצליחו להעביר חלק מהצעות החוק הללו, הם יצטיירו כמיטיבים עם הציבור, נכס חשוב בתקופת טרום-בחירות. אם הקואליציה תחליט שלא להתיר את העלאת הצעות החוק הללו להצבעה, אנשי האופוזיציה יוכלו להצביע עליהם באצבע מאשימה כמתעללים בשכבות החלשות. ואם כל הצדדים יחליטו על העלאת הצעות חוק שנמצאות בקונצנזוס בלבד ולא עולות יותר מדי כסף – כפי שמסתמן בעת כתיבת שורות אלו – האופוזיציה תוכל לצייר את עצמה כמי שנטלה עליה את האחריות הציבורית הכבדה כל כך. כמה טיפשי.

4.
דליה איציק, אגב, הייתה מעוניינת לסגור את המשכן ויפה שעה אחת קודם. למה לה לחכות 21 ימים עד שהכנסת תתפזר באופן אוטומטי מכוח החוק, כשברור לכולם שלאיש מנבחרינו אין ראש להיות בשבועות הקרובים במשכן, בעיקר בעבור אלה שמתחילים להרגיש את להט חרב הפריימריז המתהפכת מעל לראשם. במקרה הגרוע, עוד יקרה שבמליאת הכנסת יהיו רק איזה שלושה ח"כים סוררים, שיצליחו במו ידם להעביר או להפיל שורה של הצעות חוק, למורת רוחו של מישהו. ולכן מעוניינת איציק לסגור את הבסטה כבר עכשיו. אלא שהיא לא יכולה, כי יש את יום רבין, ויום גנדי, ומה לעשות, צריך לקיים ישיבות מליאה בימים אלו. נורא. באמת, מפח נפש. אז מה עושים? מעבירים איכשהו את השבוע הזה, ויוצאים לחופש. נו, לא בדיוק חופש. סוג של חופש. משהו. תקראו לזה איך שתקראו, העיקר שיהיה סגור.

5.
ולסיום, אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון בשבילכם, אמר היום שמפלגת העבודה בראשותו תצא נגד הקפיטליזם החזירי, כלשונו, ותציב לו אלטרנטיבה של ממש. כשהלכתי לאהוד ברק בשביל להבין האם הקפיטליזם החזירי כולל מגורים במגדלי אקירוב בתל אביב, הוא לא ממש רצה להתייחס לעניין, כאמור. אבל למעלה במזנון הכנסת, במין תדרוך עיתונאים בלתי פורמלי בעליל, זרק סמנכ"ל ההסברה של הליכוד ודוברו של ביבי נתניהו עד לאחרונה, אופיר אקוניס, איזו עקיצונת בעניין. היה משעשע.

6.
והלוביסטים מתרוצצים בכנסת כמו מטורללים. המון כסף נמצא על השולחן, המון אפשרויות להזיק לחברות ולטייקונים ששולחים אותם לכנסת, והמלאכה מרובה. הרחק הרחק מן התקשורת, שעסוקה רובה ככולה במרחקת הפוליטית, עוסקים הלוביסטים בקרבות בלימה שקטים. בזה אחר זה הם מסכלים עוד דיון, ועוד הצבעה על הצעת חוק או על תקנות ממשלתיות. ככה זה. עולם כמנהגו נוהג, ואחרי הכל, זה הרבה יותר חשוב מקרבות בחירות משונים.

7.
ובקרוב, פוסט ארוך עוד יותר על איך העיתון שמעסיק אותי הביא לי בעצמו את הסעיף בשעה 06:45 בפסקה הבאה:

היד הנעלמה – עיקרון שנחשב לעמוד התווך של הכלכלה האמריקאית במשך דורות, וקרס לפני כמה שבועות. העיקרון נוסח בידי הכלכלן אדם סמית', שטען שהשווקים מסדירים את עצמם באופן אופטימלי ללא התערבות חיצונית.

חטא כה גדול לאמת כבר מזמן לא קראתי. אבל על כך, כאמור, בקרוב.

תודה על הסבלנות. אפשר להמשיך הלאה.

ועכשיו, מילה מח"כ יורם מרציאנו

ח"כ יורם מרציאנו – הודעה לעיתונות

יש לבטל את הפריימריז במפלגת העבודה

ח"כ יורם מרציאנו קורא לבטל את הבחירות המקדימות במפלגת העבודה

בישיבת סיעת העבודה שנערכה היום, 27.10.08, בשעה 14:00, קרא ח"כ יורם מרציאנו לחברי הסיעה והמפלגה לבטל את הבחירות המקדימות במפלגה, ובמקומן לאחד כוחות במאמץ משותף לקראת הבחירות הכלליות.
ח"כ מרציאנו אמר כי קיום בחירות מקדימות יגררו את מפלגת העבודה לסחרור אלקטורלי בו יגרמו המועמדים נזק תדמיתי למפלגה במאבקים הפנימיים על מקום בכנסת.
בנוסף הציע חה"כ כי ליו"ר המפלגה אהוד ברק תינתן האפשרות לשריין מקום אחד בכל עשירייה על מנת לרענן את הרשימה הקיימת ולאפשר הכנסה של "כוכבים" למקום ריאלי.
בכך מעמיד ח"כ יורם מרציאנו את טובת המפלגה מעל האינטרס האישי שלו, בהיותו ממוקם במקום ה-18 ברשימת העבודה לכנסת ואינו צופה להרוויח מכך רווח פוליטי אישי.

לפרטים: אדיר חרמון, דובר וע"פ: 054-62224502

(ההדגשות שלי, האלטרואיזים המתפרץ במקור)

מבוא לבחירות

1.
נו, זה קצת מצחיק אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מצחיק לא מדויקת. זה מעציב אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מעציב לא מדויקת. זה מוצא אותי אדיש לחלוטין כל עניין הבחירות הזה. נו, זה הרבה יותר מדויק.

2.
על מה בדיוק אנחנו, אתם, הולכים להצביע בבחירות הקרובות, שיתקיימו, ככל הנראה, אי שם בחודש פברואר הבא עלינו לטובה? מה יהיה הנושא העיקרי שיעמוד בלב הבחירות האלה? האם יהיה זה הצורך עם ההתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי המאיים להתגלגל אל חופינו? האם יהיו אלה הפערים החברתיים העצומים בחברה הישראלית? האם יהיה זה המשא ומתן עם הפלסטינים, שכבר מזמן לא ממש מעניין מישהו במקומותינו? ואולי בכלל האיום האיראני?
ואיך בדיוק נוכל, תוכלו, לקבל החלטה מושכלת בבחירות הבאות, ולדעת שהמפלגה שעבורה אתם מצביעים היא היא המפלגה שתביא סוף כל סוף את הבשורה המיוחלת ותדע להתמודדות בתבונה, במקצוענות וברגישות? מה מותר נתניהו מלבני, או מברק? האם אתם רואים באחד מהם את מביא הבשורה? האם מישהו מהם מחזיק את המפתח לתבונה? וחשוב מכך – האם מישהו מהם מסוגל לכונן ממשלה לבדו?

3.
ובכן, לא. ממש לא. כל אחד ואחד מהם, באם מפלגתו תזכה להיות המפלגה הגדולה ביותר, יהיה חייב לפנות לרעיו, ליריביו, ולהציע להם להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשותו – שכן המצב מחייב, ברור, המצב – וכל אחד מן היריבים יהסס לעשות זאת. מה שמעמיד את הבחירות הללו באור מגוחך עוד יותר. כלומר, מוטב היה לו היו מתאחדות שלוש המפלגות הללו לכדי רשימה אחת, ופוטרות אותנו מעונשם של העמדות הפנים ושל משחקי האגו.
בסופו של דבר מישהו ימצמץ, כספים יישפכו כמים, והממשלה קום תקום. או שלא. זה בכלל יהיה מצחיק. דמיינו לכם שנבחר נתניהו, אבל לא מצליח להרכיב ממשלה בתוך חודש וחצי. או שנבחרת לבני, וכל הסרט חוזר על עצמו. איזה מצחיק זה יהיה, לא? ששוב נלך לבחירות.

4.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד הוא זה: הגיע הזמן לשנות את שיטת הממשל. זוהי לא ססמא. זהו לא סלוגן. אומרים את זה אנשים רבים וטובים – תעשיינים רבים, כמו אלישע ינאי, עורכי דין בכירים, כמו יגאל ארנון, ושאר ירקות – ואנשים פחות טובים (במובנים מסוימים), דוגמת אביגדור ליברמן. לשנות אותה, פשוט לשנות. כך שנדע שאנו הולכים לבחירות רק פעם בארבע שנים, ולא לפני כן, אלא אם כן מישהו מת. ממש ככה. אולי אז יהיה באמת למישהו מאיתנו הרצון והחשק ללכת לבחירות ולהצביע, במקום להרגיש כמו סמרטוטים, כמו פיונים שלא מרצון, שנאלצים למלא פעם אחר פעם תפקיד שולי וסתמי במשחק שחמט עם חוקים לא ברורים, רק בשם איזו "קדושת דמוקרטיה" נעלמה שמלמדים אותנו עליה בשיעורי האזרחות בתיכון, אבל שוכחים להוסיף איזה קורטוב של ביקורתיות אודותיה.

5.
ארחיב על כך בפעם אחרת. גם כך ליהגתי יותר מדי. על כל פנים, מספיק. באמת צריך לשנות כאן משהו. זה פשוט בלתי נסבל כך. והשנה האחרונה, אותה העברתי במסדרונות הכנסת, וראיתי מקרוב, מקרוב מדי, כיצד עובדת הדמוקרטיה הישראלית של תחילת שנות ה-2000, חיזקה בי את ההבנה שככה זה פשוט לא יכול להימשך. כי זה מגוחך, כי זה אבסורדי, כי זה בזוי ומבזה. אם לנוכח משבר כלכלי כל כך חמור שמתרגש בעולם מעדיפים מנהיגינו ללכת לבחירות – מבלי שתקציב המדינה לשנה הבאה מאושר בכנסת, ומבלי שלממשלה תהיה האפשרות הריאלית להתערב במשבר בשעת השי"ן – להתבחבש בקשקשת הפוליטית שלהם, שאין לה כמעט כל אחיזה במציאות, אז שילכו לכל הרוחות. ממש ככה – שיפוצו להם לכל הרוחות.

5.5
ורק הסתייגות קלה למשפט האחרון – נכון הוא שגם לו הייתה קמה עכשיו ממשלה, סביר להניח שהיא לא הייתה מחזיקה תקופה ארוכה, ובכל מקרה היינו מוצאים את עצמנו הולכים לבחירות. אתם יודעים מה? שיהיה. אבל לפחות הייתי מרגיש שמישהו שם באמת מנסה, באמת באמת מנסה להגשים את השליחות שלשמה הוא הגיע לאן שהגיע. נבלות. 

זה מה שיצא

1. שכן סוס

כשגרתי בקריית טבעון היה לי שכן סוס. קרה לא פעם שישבתי במרפסת, והסוס עבר וסובב את ראשו אחורה. בתפנית חדה, בגלל סכי העיניים שלו. מה הוא רואה? שאלתי את עצמי. מהסוס לא קיבלתי תשובה.
חלפו שנים, ואני חי בירושלים. התעוררתי בבוקר סגריר. היה לי חלום רע בלילה. חלום רע היו גם החדשות ברדיו. ומשני החלומות התעקם לי הגוף. חשתי ששריר נתפס בצוואר.
סובבתי קצת את הראש ואמרתי, אוה, הסוס השכן שלי מקריית טבעון.
שנים רבות אני חי בארץ ישראל. כמעט מקוּם המדינה. שנים רבות אני חי גם בארץ הסיפורים.
קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב.
עשיתי עוד סיבוב בראש. הפעם תפנית חדה, כמו הסוס.
ואז השתחרר השריר. כי ידעתי מה ראה הסוס. עגלה. עגלה לסחוב. גם לי יש עגלה לסחוב. ראיתי בחלון יום אפור והתכוננתי לסחוב את העגלה שלי.

2.
את הסיפור הזה כתב הסופר יוסל בירשטיין, זיכרו לברכה. קראתי אותו באסופת סיפורים של בירשטיין בהוצאת הקיבוץ המאוחד (הספריה החדשה) בעריכתו של מנחם פרי, שנקראת "סיפורים מאזור השלווה". הסיפור שהבאתי כאן הוא חלק מן הטיוטות שנמצאו בעזבונו של בירשטיין לאחר מותו בשנת 2003.

3.
אני אוהב את הסיפור הקצרצר המסוים הזה שהבאתי כאן, ואהבתי מאד את הספר של בירשטיין, כשם שאהבתי סיפורים אחרים שלו שקראתי בעבר. באופן משונה, את כל סיפוריו של בירשטיין, לרבות בספר הזה, קראתי בסין. אז, ב-2006, והפעם, בשלושת השבועות האחרונים.
בבירשטיין יש משהו שאיני יכול אלא להתקנא בו. הוא יודע לתמצת. הוא יודע בדיוק כיצד להפעיל על עצמו ועל מילותיו את נוסחתו הפלאית של חלפי, שביקש לצמצם את עצמו לכדי נקודה, אלמונית, שלא להטריד בגופו מלכויות.
הוא כותב במשפטים קצרים. מתאר תמונות מורכבות להפליא במלים ספורות, במיעוט אלמנטים. מכניס פנימה רק את מה שהכרחי, ורק את מה שהמספר בסיפוריו יכול לדעת. הוא יודע לומר במשפט או שניים את מה שסופרים אחרים, בעלי לשון עשירה, יכול תיאור וירטואוזית ונפש אומן של ממש, יודעים להגיד בשני עמודים, לא פחות. בירשטיין יודע לכתוב למשל:

מתחת לשולחן בביתו של הסוחר עשיתי כדבריו של אבא. הסוחר אסף את פיסות העור בסל קש ולא התרשם מן המלים 'אדון סוחר' ולא מן הניגון של 'אדון עולם'.
כשהתחלתי להתעייף, והרגשתי שעוד מעט אירדם, החלפתי את המלים 'אדון סוחר' במשחק 'קפוץ עכבר', והסוחר צחק. גם אשתו צחקה קצת.

ואז פתאום לשזור את הפסקה הבאה –

אבא והסוחר נורו למוות בדרכם לטרבלינקה. הגרמנים רצחו אותם ביער סמוך לעיירה מזריץ'. במותו היה אבא כבן חמישים, ואני הייתי בן עשרים, וכבר חייתי במלבורן שבאוסטרליה. היום אני בן שמונים, וחי בירושלים. יצאתי הבוקר החוצה, לראות מה קורה בעיר וללקט פירורי זכרונות מאותו לילה שמח.

4.
במובנים מסוימים מזכיר לי בירשטיין את קארבר, גם הוא אהוב עלי מאד, בעיקר במינימליזם שלו. למרות שנדמה כאילו הם שונים מאד זה מזה – קארבר מתייסר בשיכר וביגון ומצייר עולם שהצבעים נזלו ממנו לפני עידן ועידנים, ואילו בירשטיין לא מפסיק לנסות להצחיק ולהתחכם, לחמם את הלילה – הרי שמאחורי שניהם מסתתרת עצבות גדולה, עיסוק בלתי פוסק במוות. לפי הפרשנות של מנחם פרי, שמובאת באריכות בסוף הספר, בירשטיין למעשה כתב את כל מה שכתב בשביל לכסות על השואה, כאילו היה שם עליה טלאי, תוך טויית אומן של ניגודים, משחקי לשון ושאר אלמנטים ספרותיים שאיני מכיר. בקיצור, הבנאדם היה בבאסה כללית מהחור השחור שהשאירה השואה בהיסטוריה הישראלית המודרנית, התבאס לגמרי מהעובדה שהישראלים החדשים ניסו להצמיח חברה חדשה שאינה מבוססת על ההיסטוריה היהודית, מנותקת משורשיה ומתעלמת מן הכיב המדמם שהוא השואה היהודית, וניסה לדחוף לנו את כל זה לתוך הפרצוף בחבילה צבעונית ונוחה.
תודו שזה מגניב.

5.
קנו את הספר הזה, אם אתם מתגעגעים קצת ליידיש, לגולה, זו שבפנים וו שבחוץ, לחמלה אנושית, לקצה קצהו של חיוך. קנו את הספר הזה, זה פשוט וקל. לא תתאכזבו. ואם תתאכזבו, חזרו לכאן, והמליצו על ספר אחר שאתם אהבתם, שנוכל לתקן דרכי עולם ביחד.

6.
היה טוב לנסוע. וטוב גם לחזור הביתה. אני מצרף כאן מבחר קטן של תמונות מהטיול. את האלבומים המלאים תוכלו למצוא בפיקסה של פוזי ושלי.

From DunHuang
From Turpan
From Kashgar
From Beijing 2008
From Karakul Lake & Tashkurgan