גם אני אוהב את האחים עופר

קיבלתי את התכניה של הסינמטק לחודש ספטמבר. נרגש, כתמיד, נכנסתי לשירותים והתחלתי לדפדף.

והנה, כפי שכבר ידעתי מאינשהו, סרטו של מיקי רוזנטל, שיטת השקשוקה, יוקרן בסינמטק (ירושלים, ירושלים) ב-15/9.

אז דפדפתי להנאתי והגעתי לתאריך המדובר, וביקשתי לראות מה התקציר שכתב הסינמטק על הסרט.

והנה, הפתעה. אנשי הסינמטק, הידועים בכל החלד בכולם הפנומנלי לכתוב את התקצירים המהללים והפיוטיים ביותר אודות הסרטים המביכים ביותר, הסתפקו בתיאור הבא:

העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי יוצאים למסע המנסה לברר את יחסי ההון עם השלטון במדינת ישראל. הנוסע מתמקד בניסיון להבין "כיצד זורמים מיליארדים" מהכיס הציבורי אל משפחות האלפיון העליון. במהלך הצילומים נתקל רוזנטל בקשיים שמאלצים אותו להכריע בין מצפונו העיתונאי לבין הידיעה שהשלמת הסרט תפגע בהמשך הקריירה שלו. (91 דקות, עברית)
מובן מאליו שלסינמטק אין כל עמדה ביחס לאמיתות הטענות המועלות בסרט, וכי אין לראות בעצם הקרנת הסרט משום עמידה של הסינמטק מאחורי הנטען בו. יש להדגיש שהשיקול המדריך את הסינמטק בהחלטה להקרין את הסרט הוא שיקול קולנועי-אמנותי-ציבורי, ולא מידת האמת או אי האמת שבטענות המועלות בסרט.

(ההדגשה שלי, הכסת"ח במקור)

אהה.

גם אני פרסומת למי עדן

כמה תובנות למקום עלינו:

1.
חיי לא היו אותם חיים ללא האח הגדול.

2.
יוסי בובליל המלך.

3.
יותר מהכל, מזכירה לי האח הגדול שבת שמירות בבסיס ברמאללה. אתה תקוע עם מעט אנשים, כולם מעפנים, אין לך מה לדבר איתם, נגמרות לך הסיגריות בקצב, אתה מת ללכת, ואין מה לעשות.

4.
יוסי בובליל המלך. היום, כשהייתי אמור לעבוד, הקשבתי לו מדבר עם אשר על חרבונים. זו היתה פסגת יומי. להקשיב לבובליל מדבר על חרבונים. ופלוצים, גם. לא המצאתי, בחיי.

5.
אני חושב שהאח הגדול היא קלאסיקה בהתהוות. ניסוי סוציו-אנתרופו-וכו' מרתק. צריך לשים שלושה אנשים, במשמרות, שישבו על האינטרנט ויתמללו את מה שהולך לשם. לטובת הדורות הבאים, למען עתיד ילדינו, לשם חיסול הטרור.

5.5
המון תובנות היו שם במהלך היום. הם הכינו צהריים. הם דיברו על זה שאסור לשתות מים מהברז כי ההפקה הבטיחה להם אספקה שוטפת של מי עדן. הם דיברו על מי צריך לשטוף כלים. הם דיברו על אלוקים. ועל המדע. ועל ההתנתקות. ואז היו כמה שוטים של כסאות. סתם כסאות, בלי כלום. והיה גם דיון קצר על סיגריות. את זה לא ראיתי, את זה אני מנחש. וגם, וזה באמת היה רגע מרגש, קלטתי את רנין שוטפת אפרסק. או תפוח. אני לא בטוח.

5.75
ותהיתי – מה יקרה אם אחד המשתתפים יתחיל להגיד כל הזמן, באופן בלתי תלוי, "נביעות"? או, "מי עין גדי"? או, "סאן בנדטו"? מה יקרה אז? או נגיד – ערוץ 2 זה קקי. או, אני שונא את הוט. או, יגאל עמיר המלך. מה יקרה אז?

6.
תסלחו לי על הבוטות, אבל אם לצאת מנקודת הנחה שבשלב כלשהו – נניח, עוד יומיים – כולם יתחילו להזדיין עם כולם, הרי שאני מחכה לרגע שבובליל הגדול יזדיין עם הבת שלו. אני לא אומר את זה מתוך כוונה רעה. אולי הם יהיו שיכורים, אולי הוא יתבלבל במיטה. אבל דבר אחד אני יודע, ביום שאחרי, מהדורת החדשות של ערוץ 2 תקבל 100 אחוז רייטינג.

7.
צפייה נעימה.

האח הקטן

הו, כמה שיש לי להגיד על האח הגדול. בעיקר על הקקופוניה הצפוייה לנו בתקופה הקרובה. אבל, אני עייף מדי בשביל לחשוב. ולכן, כשירות לציבור, וכמיטב המסורת, הנה עוד הודעה יח"צנית מבית היוצר של תקשורת שר הבטחון. תבלו.

‏א' באלול התשס"ח
1 בספטמבר 2008
סימוכין: יועץ תקשורת-1496-010908

משלכת יועץ שר הביטחון לתקשורת נמסר:

להלן דברי שר הביטחון, אהוד ברק, באירוע לרגל השקת הספר, "יצחק שמיר- כסלע איתן", באודיטוריום רוטשילד, במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב, 1/9/08:

"קודם כל אני רוצה לברך את כל מי שיזמו והובילו את הוצאת הספר הזה. זה מסמך חשוב ובעיתו.

על הקשר שלי עם יצחק שמיר וההערכה שלי אליו, כתבתי בספר. באירוע החגיגי הזה אני ארצה להוסיף רק כמה מילים.

שיבוש הסדר של הסרט מקשה  את העניין, כי קשה מאוד לדבר אחרי הדברים הכל-כך ישירים, מדויקים וקולעים של יצחק שמיר עצמו.

יצחק שמיר, "מיכאל" בשם המחתרת שלו, שייך לזן המיוחד של אנשי השורה המצומצמת שמעולם לא יצאו לגמרי מן המחתרת. הוא באמת נותר לדידי איש חתום, לא-מפוענח עד הסוף, ולכן דווקא משום כך כל-כך מסקרן, מעניין ומרתק.

מעורב בפולין, דרך לח"י, המבצעים והמשבר של רצח יאיר, במוסד, כשר החוץ, כראש הממשלה במלחמת המפרץ ובוועידת מדריד, בכל שנות פעולתו ופעילותו פועל יצחק שמיר מכח אותה אישיות ייחודית וגרניטית. שואת ישראל, המאבק על תקומת ישראל ועומק ההיסטוריה היהודית עיצבו את זהותו.

מחויבות עליונה לבנייניה, ביטחונה ועתידה של ישראל ושל ארץ ישראל, מחויבות שאיננה יודעת גבולות ומשעבדת את כל הווייתו ופועלו. אישיות מיוחדת, עניינית, סגורה, לא מסתחבקת אבל חזקה, יציבה ושאיננה מתנדנדת בשום מצב ותחת שום סוג של לחצים. עצמאות פנימית מוחלטת.

יצחק שמיר מעולם לא ניסה להרשים איש. האשימו אותו לא פעם שהוא אינסטרומנטלי בייחסו לאנשים, בהיכרותי איתו, אני משוכנע כי לא מדובר באינסטרומנטליות, אלא פשוט בענייניות. הוא חש בשירות ובשליחות העניין שבשמו הוא פועל, הוא לא האמין ולא העלה על הדעת שאחרים יכולים להיות שונים. הוא היה חשדן, יש פה לא מעט אנשים בעולם שיכולים לספר על המבחנים והתהליכים שהם היו צריכים לעבור לפני שהם יצליחו לזכות באמונו, אבל אי אפשר שלא להבין את החשדנות הזאת כשזוכרים ורואים את מה שהוא עבר כאיש צעיר, במבחנים של המחתרת.

פשוט אין קץ מרגע ההחלטה – פוליטיקה ומניפולציה לא היו זרות ליצחק שמיר, אבל זה מעולם לא היה בשירות של עניין אישי, מעולם לא היה מלווה באמת בשנאה.

מנהיגות ששואבת את הסמכות ממצפן פנימי, לא משבשבת, מאישיות גרניטית.

הייתה לו השקפת עולם, הייתה לו השקפת עולם איך להתמודד עם אי-הוודאות שאורבת לעם ישראל ולארץ ישראל בתהפוכות ההיסטוריה, השקפת עולם שבמרכזה הגנה על הקיים, גם במחיר שיתוק היוזמה, גם במחיר הימנעות מלקיחת סיכונים.

הייתה לו השקפת עולם שבתמציתה עמדה העמדה שאסור לוותר ואסור לזוז ואסור לסדוק את העמדה המוצקה שלנו. זו הייתה השקפת עולם שעל חלקים גדולים ממנה חלקתי, אבל לא יכולתי שלא לכבד אותה בכל אורך דרכו. השקפת עולמו מעולם לא השתרבבה או הסתבכה עם פעולתו שהייתה תמיד נקייה, עצבי פלדה, לקיחת אחריות בכל מצב, והסתכלות מיוחדת על המציאות.

יצחק שמיר הביט בפניה של המציאות בלי שום מחיצה, אכזרית ככל שתהיה, רצויה או מאתגרת, הוא הביט בפניה ישר ולא שאל את עצמו שום דבר מלבד מה צריך לעשות מול המציאות הזאת, מה נכון וטוב למאבק, מה נכון למדינה, מה נכון וטוב לעם ישראל, לא מה נכון וטוב ליצחק שמיר או לכל בן תמותה או בן אנוש אחר. זו מנהיגות מסוג יקר לאומה כישראל בסביבה המיוחדת שבה אנחנו רוצים לבנות דמוקרטיה חפצת חיים ובמבחנים שעוד נכונו לנו לאורך הדרך.

יצחק שמיר לא היה איש של כתיבת שירים, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב ידע ויודע שהיה לו יחס מיוחד, גם לספרות ואפילו לשירה.

מי שקרא את הספר יודע שיצא לי להיוולד באותו יום ובאותה שעה שבה נרצח יאיר. והשעה הזו הייתה משעות המבחן היותר גדולות של יצחק שמיר כמנהיג, שבצניעותו מתאר את עצמו בין שני ענקי האידיאולוגיה והיחסי ציבור, כמי שבסך הכל הוטלה עליו המטלה "הקטנה" של עניין המבצעים. אז לא מצאתי משהו יותר מדויק לתאר את מה שהיה בשורש הווייתו של יצחק שמיר ושל רבים מבני ובנות דורות, בודדים מהם גם פה באולם, מהמילים שכתב "יאיר":

"שכח הכל! היה? איננו!

הכל כלה ומת אתמול.

שכח הכל ובוא אלינו

לחיות, ללחום, לבנות לגאול.

… להיות אחד מאלה

החיילים האלמונים,

שבחזית-מחתרת-כלא

עיי עמם מכוננים…""

תקשורת שר הביטחון.

יקר לי 750 שקל

אתמול, בדרכי חזרה לירושלים בשעת לילה מאוחרת, צילמה אותי מצלמת מהירות בכביש מספר ארבע, מעט לפני גשר גהה. נסעתי על 120 קמ"ש, כאשר התמרורים הרבים במקום לא השאירו מקום לספק לגבי המהירות המקסימלית המותרת: 80 קמ"ש.

הפלאש היה מאד מאד ברור, ומאד מאד כואב. הרגע שאחרי הפלאש, הרגע שבו אתה מבין ש- BUSTED! – הוא רגע מעיק מאד, מתסכל מאד, ריקני מאד, שבו אתה עושה הכל חוץ מלהתרכז בנהיגה. וזה חבל, כי, כאמור, אתה נוהג במהירות גבוהה למדי.

משהו בצילום הזה עצבן אותי. מעבר לעובדה שהכביש היה ריק לחלוטין ושתנאי הדרך איפשרו נסיעה גם במהירות כפולה מזו, יש משהו בעובדה שהחוק במדינת ישראל לא תקף לגבי כולם במידה שווה. כלומר, אני יודע שעברתי על החוק, ואני יודע שאני לא מעל לחוק, ואני יודע שאני צריך לקבל את העונש הקבוע בחוק על העברה הזו. אם אני מבין נכון, הקנס יהיה 750 שקלים. זאת בהנחה שלא עברתי ולו בקמ"ש אחד קטן את ה-120, כי אחרת אני אמצא את עצמי מול שופט.

בתקופת ההתנתקות, להבדיל, היו הרבה אנשים בישראל שעברו על החוק. היו כאלה שחסמו את נתיבי איילון, היו כאלה שהתפרעו, היו כאלה שסירבו להתפנות, היו כאלה שתקפו שוטרים בכל מיני חומרים כימיים, היו כאלה שפיזרו נינג'ות על הכביש ליד כפר חב"ד. הרבה הרבה אנשים שנפתח להם תיק פלילי במשטרה.

ולמה אני מזכיר את זה? משום שח"כ עמירה דותן (קדימה) חשה שזה לא פייר. היא בעיקר חשה את חוסר הצדק אל מול העובדה שרבים מבין המתפרעים ופורעי החוק של תקופת ההתנתקות הגיעו לגיל גיוס, והגיוס הזה עומד בסימן שאלה כל עוד יש לך רישום פלילי. אז מה החליטה ח"כ דותן לעשות? היא הגישה הצעת חוק – שלדעתי גם אושרה באחת מן הקריאות, לא זוכר באיזו – שהרישומים הפליליים בגין עבירות כאלה ואחרות בתקופת ההתנתקות יימחקו, או לא ייחשבו לצורכי גיוס לצה"ל. מגניב לא? יש חוק, ויש מי שמעל לחוק. ועוד באיזו תואנה – בשביל הגיוס לצה"ל. זהו אותו הצה"ל שכלל לא מעוניין באותם פורעי חוק, שביום פקודה עתידי ממילא לא יקשיבו למפקדים שלהם אלא לרבנים שלהם. ואת זה לא אני אמרתי, את זה אמר תחקיר בערוץ אחד מהשבוע שעבר שהציג את הפטורים מגיוס על סעיף 21 נפשי שצה"ל מחלק בימים אלו בסיטונאות לפרחחי ההתנתקות האלה.

ולסיום, אני אשלם את הקנס המגיע לי, למרות שאני חושב שזה טיפשי מאד. מחוקק נאור היה מאפשר דיפרנציאציה בהגבלת מהירות הנהיגה המותרת – על פי שעות מסוימות, על פי מידת נפח התנועה, על פי כל מיני קריטריונים אחרים שאפשר לחשוב עליהם. אבל לא, המחוקק קבע, אני עברתי על החוק, ולכן מגיע לי העונש. חבל רק שהמחוקק חושב שישנם חוקים שניתן לבטל אותם, או להתעלם מהם, בעבור קבוצות כאלה ואחרות. אם להם מגיעה מחיקה של הרישום הפלילי שלהם בעבור עבירות של ממש, עבירות שמסכנות חיים לא פחות מהנהיגה במהירות המופרזת שלי, לי מגיע שיוותרו לי על ה-750 שקלים. אני אסתפק באזהרה.

התלבטות 2.0

ועכשיו, התלבטות:
יש שני דברים שקשורים לעבודה שלי שהייתי רוצה לספר עליהם. אחד קשור לכתבה שכבר פירסמתי. השני לכתבה שאני עומד לפרסם. טבען של שתי ההתרחשויות הנפרדות והבלתי תלויות האלה משפטי משהו, ולכן אני לא בטוח שדיון פומבי בהן לעיני כל הוא צעד נבון מצידי. עם זאת, אני חושב שזה יכול לעניין חלק מהאנשים, ולשפוך מעט אור על מאחורי הקלעים של עולם העיתונות, תחום די אפור לכשעצמו.
עד כאן ההתלבטות.

מה דעתכם? איך פותרים את העניין? הרי לשם כך נועד המרחב הזה. או, לפחות, גם לשם כך.
רעיונות בטוקבקים/מיילים יתקבלו בברכה.