עד גיל 21

הבוקר כתבתי בעיתון שאחת הקואליציות האפשריות היא ממשלת אחדות של הליכוד וקדימה. ואחרי שכתבתי את זה, הבנתי איזה שטויות כתבתי. מה אחדות בזה? אלה ליכוד, ואלה ליכוד (חוץ מדליה איציק וחיים רמון). ממש איחוד משפחות מרגש.

מתישהו, בעוד כמה שנים, יסיים עופר עיני את תפקידו כיו"ר ההסתדרות, ויתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אם תישאר עד אז מפלגה כזו. מיקי מספר לי שעיני יסיים את הקדנציה שלו בסביבות 2012, מה שנשמע בדיוק מתאים בשביל הבחירות הבאות. אם עיני יחליט להתמודד – יש כאלה שאומרים שהוא נשבע שלא יעשה את זה, אבל אני מוכן להתערב על אשך שזה יקרה – מעניין מול מי הוא יתמודד. לא במפלגת העבודה פנימה, כי אין לי ספק שהוא יזכה בתפקיד, אלא מול מי הוא יתמודד במפלגות האחרות. רוצה לומר, אילו יהיה עופר עיני יו"ר העבודה בבחירות הבאות, יש סיכוי כי ייבחר לראשות הממשלה. בניגוד לקודמו, עמיר פרץ, שהחזיק באספירציות דומות, לעיני יש דווקא סיכוי לא רע. בעיקר בגלל שהוא אינטיליגנטי.

יהיה מאד מעניין אם בבחירות הבאות, המתמודדים על ראשות הממשלה יהיו עופר עיני, אביגדור ליברמן, מישהו מהליכוד ומישהו מקדימה, אם תישאר עד אז מפלגה כזו. בהנחה שביבי כבר לא יהיה בתמונה, הקרב יהיה צמוד בין עיני לליברמן. אלוהים אדירים, אני לא יודע מה הרע במיעוטו.

אבל עד אז, כאן במציאות, חלוקת התיקים החלה. בהנחה שנתניהו יעמוד בראשות הממשלה הבאה, ש"ס יקבלו את תיק הפנים, הבינוי והשיכון, ומשרד נוסף אחד לפחות, אם לא שניים. בשלב הזה, כבר לא כל כך אכפת לי מה הם יקבלו, כל עוד הם לא יקבלו את משרד התקשורת. שכן, אם הם יקבלו את משרד התקשורת (ואז גלעד ארדן יהיה כנראה שר התחבורה, או הגנת הסביבה), תאמרו שלום לאינטרנט החופשי. הצעת החוק לסינון אתרים, שעברה כבר בקריאה ראשונה (ולכן אפשר להחיל עליה דין רציפות ולחזור ולחדש את הדיונים בכנסת החדשה מהנקודה שהופסקו), תאושר תוך זמן קצר, תוך שחברי הליכוד מרימים את ידיהם מעלה מעלה בעד ההצעה. אתם יודעים שכך יהיה. (למתעניינים – גדעון סער יהיה שר המשפטים, סילבן שלום שר החוץ – רק אם קדימה לא תצטרף לממשלה – למשה כחלון הובטח משרד התמ"ת, אלא אם התיק הזה ילך לש"ס או לישראל ביתנו, ויש סיכוי לא רע שעוזי לנדאו או יובל שטייניץ יהיו השר לביטחון הפנים).

ובינתיים, אני ממליץ לכם לרחם עליי. הכנסת הקרובה תהיה נוראית.

דאס איס פנטסטיש

1.
נו.

2.
השבוע, יום לפני הבחירות, ערכנו בעיתון פאנל בהשתתפות בכירים לשעבר במשרד האוצר, שיתנו עצות מניסיונם לשר האוצר ולממשלה הבאה, לנוכח המשבר הכלכלי. במהלך הדברים יוסי קוצ'יק, שהיה פעם הממונה על השכר ומאוחר יותר גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אמר שהתקופה בה לראש הממשלה יש את הכוח הרב ביותר היא בחודש הזה שבין היום בו הנשיא מטיל עליו את הרכבת הממשלה עד יום השבעת הממשלה. בתקופה הזו הוא מלך, לאחר מכן הכל מתחיל בתהליך הדרגתי של התפוררות עד הבחירות הבאות. מאוחר יותר במהלך הפאנל אחד המשתתפים העיר שזה לא מדויק, משום שגם בתקופה שמתחילה בהתפטרותו של ראש הממשלה ועד ליום בו מורכבת ממשלה חדשה, גם אז נהנה ראש הממשלה מכוח אפקטיבי למשול. כולם צחקו בעצב, ומישהו הוסיף שאולי מוטב לקצר את כהונת ראשי הממשלה כך שתהיה רק התקופות הללו במצטבר. אוהד מראני, מי שהיה מנכ"ל האוצר בעבר, העיר שממילא זה מה שקורה כאן, פחות או יותר.

3.
באותו הפאנל, בעניין אחר, אמר אורי יוגב, שהיה הממונה על התקציבים באוצר, משהו מאד מעניין. לא מדובר בחשיפה מסעירה, אלא במשהו שכשהוא נאמר בריש גלי הוא נראה פתאום אחרת לגמרי. יוגב תומך בעמדה של נתניהו (הוא מקורב אליו) לפיה צריך להאיץ את תהליך הפחתת המיסים. יוגב הסביר, שהמטרה של הפחתת המיסים היא הקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. איך זה עובד? דרך המנגנון של הגירעון הממשלתי (שהוא ההפרש בין ההכנסות של הממשלה להוצאותיה). אם ההכנסות של הממשלה מגביית מיסים תקטנה, לא יהיה מנוס מהקטנה מקבילה של הוצאות הממשלה. זו הדרך להקטנת הממשלה, לשיטתו של יוגב. כלומר, תוצר הלוואי של תהליך הקטנת שיעור המס, כפי שנתניהו מציג זאת, וכפי שדיברתי עליו כאן, כלומר הגדלת הכנסות המדינה מגביית המיסים, עלול בכלל להיות תוצר לוואי לא רצוי. במלים אחרות, אפשר להעלות סיבות אחדות למה נתניהו אומר את מה שהוא אומר, ולא אומר את מה שיוגב אומר. כפי שאני רואה את זה, אופן הצגת הדברים על ידי יוגב הוא קפיטליזם בבהירותו, והצגת הדברים על ידי נתניהו היא קפיטליזם בעמימותו. אילו הדברים היו מוצגים בשיח הציבורי באופן שונה, אולי התמונה הייתה אחרת.

4.
ורק בשביל לרבע את המעגל:
נו.

שיטיתי בה

1.
היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, שמעתי אצל ליעד מודריק בגל"צ רעיון מעניין שהציע מאזין, פרופ' צחי כלשהו מהטכניון. אם הבנתי נכון, הוא הציע כי בבחירות הארציות יוכל כל אזרח לחלק את ההצבעה שלו באופן אחוזי בין מפלגות שונות. להצעה הזו יש הלשכות מרחיקות לכת על הרכבה של הכנסת, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לנתח אותן. אבל על פניו, לו הייתה ניתנת לי האפשרות לפצל את קולי בין כמה מפלגות שונות – למשל לתת 70% מכוח הקול שלי לליכוד ו-30% מכוח הקול שלי למרצ – יש סיכוי שהייתי מצביע בבחירות (בכפוף לכמה שינויים נוספים שיש לבצע במערכת השלטונית). זה אולי נשמע מופרך במבט ראשון, אבל לדעתי צריך לפחות לתת על זה את הדעת.

2.
ללא תלות במספר המנדטים שתקבל מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן בבחירות הקרובות, אני לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדמו ברצינות ובאופן אופרטיבי צעדים ברוח הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות". ובכל זאת, לצורך הפרוטוקול בלבד, ברצוני להצהיר:
אם בעתיד הנראה לעין מחוקק כלשהו יחייב אותי בחוק להביע את נאמנותי למדינה – מלבד בתשלום מיסים או בשירות צבאי שכבר היום נחשבים (באופן עממי ולא פורמלי, וטוב שכך) למעין הצבעת נאמנות למדינה – ולו באופן סמלי כמו חיוך כשאני רואה את דגל ישראל, אזי אין לי ספק שבאותו הרגע אני אורז את כל מטלטליי ויוצא מן המדינה הזו, מתוך כוונה לחזור רק לאחר שיעבור טירוף הדעת.
תודה.

פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.

אוטו.נומוס

0.
יש סיכוי שהפוסט הזה ישעמם רבים מכם. אם כך יהיה, אני מתנצל. אני מקווה שהוא יהיה כמה שיותר מעניין, כי אם אצליח לעמוד במה שהבטחתי לעצמי, אני הולך לכתוב על הנושא הזה לא מעט בעתיד. אז כן, הפוסט הזה הוא למיטיבי לכת.

1.
בשביל לנסות להפוך את הפוסט הזה למעניין, אני אתחיל מהלוביסטים. הלוביסטים פועלים בציבוריות הישראלית בכמה וכמה זירות. הזירה המיידית, והמוכרת יותר, היא הכנסת. הם יושבים בוועדות, יושבים מחוץ למליאה, מתדרכים ח"כים, מגייסים אותם להצבעות, וכהנה וכהנה. דיברנו על זה כבר מספיק. זירה אחרת, היא הזירה הממשלתית. הזירה הזו היא הרבה יותר סבוכה, כי היא מחולקת להמון תתי זירות. הם צריכים לעבוד מול כל משרד ממשלתי בנפרד, ומול זרועות המשרדים הללו (חברות ממשלתיו, גופים סטטוטוריים, ועוד המון מלים משפטיות לא נעימות שכאלה).
הזירה הממשלתית שאליה מתנקזים מרבית האינטרסים, היא מליאת הממשלה, וועדות השרים השונות. מבין כל ועדות השרים, אני רוצה להתמקד בועדת השרים לענייני חקיקה, שבעיניי היא מאד מעניינת.

2.
כשלמדנו אזרחות בבית הספר, הסבירו לנו איך עובד התהליך הפרלמנטרי – כל הסיפור הזה עם הגשת הצעות חוק ועם המסלול שהן צריכות לעבור – אבל שכחו לספר לנו על התחנה הראשונה בתהליך הזה. התחנה הזו היא ועדת שרים לענייני חקיקה.
אחרי שח"כים מניחים על שולחן הכנסת את הצעות החוק הפרטיות שלהן, ולפני שהן תגענה להצבעה במליאת הכנסת בקריאה טרומית, הצעות החוק עוברות את המסננת של ועדת השרים לענייני חקיקה. הוועדה הזו, שבראשה יושב שר המשפטים, קובעת מהי עמדת הממשלה לגבי אותה הצעת חוק. אם הממשלה תתנגד, ואם המשמעת הקואליציונית עדיין בתוקף (היא הולכת ומתרופפת ככל שמתרחק מועד הבחירות שחלפו, ומתקרב מועד הבחירות הבאות), המשמעות של התנגדות ממשלתית היא שהצעת החוק תיפול במליאת הכנסת. אם הממשלה בוחרת לתמוך בהצעת החוק הפרטית, המשמעות הכמעט ודאית היא שהצעת החוק תעבור במליאת הכנסת.

3.
ועכשיו, אחרי שהבנו איך זה עובד, אנחנו צריכים להתחיל לתהות איך באמת זה עובד. איך לעזאזל מקבלים השרים שיושבים בוועדת השרים לענייני חקיקה את ההחלטה אם לתמוך בהצעת חוק כלשהי או להתנגד לה.
בוועדה יושבים, מלבד שר המשפטים, כל השרים שהצעת החוק נוגעת לתחום העיסוק שלהם. בראש ובראשונה, זה אומר ששר האוצר הוא חלק בלתי נפרד מוועדת השרים לענייני חקיקה, כי כמעט כל הצעת חוק נוגעת למשרד האוצר, בשל הצורך לתקצב את יישומה, למרות שלא תמיד.
עכשיו, יושב השרים בוועדה, מונחת בפניהם הצעת חוק, והם צריכים להחליט. אבל השרים הם אנשים פוליטיים, לא מקצועיים. על סמך מה הם אמורים לקבל את ההחלטה? יפה, לוואקום הזה נכנסים הפקידים. ככל שמדובר בהצעת חוק קריטית יותר, מסוכנת יותר, מתוסבכת יותר מבחינה פוליטית, כך יעלה הדרג של הפקידים הממשלתיים שיופיעו בפני השרים וינסו לשכנע אותם להתנגד להצעת החוק או לתמוך בה. כך קרה, למשל, בשנה שעברה, כשהגיע המפקח על הבנקים בעצמו, וגם נגיד הבנק, וניסו לשכנע את השרים להתנגד להצעת חוק שמטרתה הייתה להגביל את גובה עמלות הבנקים. זה היה רגע קריטי – המפקח על הבנקים לא נוהג להגיע לוועדת השרים באופן קבוע. למען האמת, למיטב ידיעתי, הוא לא מגיע לשם אף פעם.

4.
עכשיו, באופן מסורתי, משרד האוצר יתנגד לכל הצעת חוק שעולה הרבה כסף, בין אם מקורה בקואליציה ובין אם מקורה באופוזיציה. כמובן שאם ההצעה מקורה באופוזיציה, זה רק יגביר את הסיכויים שהשרים יתנגדו להצעת החוק, אבל זה לא הכרחי. לרוב, ח"כים מן האופוזיציה (קרי: חכים חכמים מן האופוזיציה) יגישו את הצעת החוק שלהם ביחד עם ח"כ מן הקואליציה, בשביל להגדיל את הסיכוי שוועדת השרים תתמוך בהצעת החוק. למרות שזה לא ממש מבטיח משהו.
אבל מלבד ההתנגדות המסורתית של משרד האוצר, ליתר השרים לא אמורה להיות עמדה מסורתית. לפחות לא בכל הנושאים. אז איך בכל זאת הם מחליטים מה להצביע? הרי פקידי הממשלה, כל אחד בתחומו, יכולים להיות מאד משכנעים. אז איך בוחרים השרים כיצד להצביע?

5.
התשובה הפשוטה היא, שאין לי שמץ של מושג. ויש סיבה טובה לכך שאין לי מושג. לוועדת השרים לענייני חקיקה אין פרוטוקול. או לכל הפחות, אין פרוטוקול גלוי. אין דרך לדעת איזה שרים נכחו בישיבה, אין דרך לדעת מה היו הנימוקים שהוצגו בפניהם בעד או נגד כל הצעת חוק שהונחה בפניהם (אנחנו מדברים על עשרות הצעות חוק בכל ישיבה). אין דרך לדעת מדוע לעיתים הם הסירו הצעות חוק מסדר היום. הכל לוטה מאד באפלה, הרחק הרחק מעין הציבור. מהמעט שאני יודע, מרבית השרים לא טורחים כלל להגיע לישיבות הוועדה, וגם אם מגיעים לוועדה, תנועת השרים מתוך החדר החוצה ובחזרה היא מאד מאד ערה.

6.
והנה באה הטענה שלי, והסיבה שלשמה כתבתי את הפוסט הטרחני הזה: אני רוצה לדעת מה קורה בוועדת השרים לענייני חקיקה. מלבד העובדה שזה מאד יקל מבחינה טכנית על העבודה שלי, אני חושב שראוי שהציבור יידע מאיזה נימוקים בוחרת הממשלה, כלומר האנשים שנשלחו מטעם הציבור למשול בו, אם להתנגד או לתמוך במהלכים מסוימים. הציבור צריך לדעת כיצד הצביע כל שר. הציבור צריך לראות ששר הבריאות מצביע נגד הצעות שישפרו את בריאות הציבור. הציבור צריך לראות את שר התקשורת מצביע נגד הצעות לשכלול התחרות בשוק התקשורת. הציבור צריך לראות את שר האוצר מצביע נגד הצעות לפטור ממע"מ את התשלום על תרופות, על מוצרי יסוד, וכו' וכו'.

7.
באופן פרדוקסלי, באופן מצחיק-עצוב, הצעות החוק שמטרתן להפוך את וועדת השרים לענייני חקיקה לשקופה יותר, לבעלת פרוטוקול פומבי, מגיעות אף הן לשולחנה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ושם, כמה מפתיע, הן זוכות פעם אחר פעם להתנגדות ועדת השרים לענייני חקיקה. מגניב, לא?

8.
ועכשיו, אחרי שציירנו את המעגל, אני חוזר לנקודת הפתיחה שלי. הסיבה האמיתית שלשמה אני רוצה לפתוח לעיני הציבור את הנעשה בתוך וועדת השרים לענייני חקיקה, היא משום שהוועדה היא אחת הזירות המרכזיות בהן פועלים הלוביסטים. ובעוד פעילות הלוביסטים בכנסת היא פחות או יותר שקופה (בעיקר פחות), הרי שפעילות הלוביסטים סביב ועדת השרים לענייני חקיקה היא כמעט לחלוטין סמויה מן העין. זה נובע כמובן מהעובדה שמרבית הציבור לא מכיר את הוועדה, אבל גם מהעובדה, לדעתי, שפעילות הוועדה לא שקופה. זה נכון שהלוביסטים אינם מורשים להגיע לישיבות הוועדה, אבל זה לא עוצר בעדם להרים טלפונים לשרים, או לשלוח את בעלי ההון להרים טלפונים לשרים, ולהפעיל עליהם לחצים כבדים בכדי לעצב את דעתם, בעד או נגד הצעות חוק כאלה ואחרות, בהתאם לצרכי הלקוחות שלהם. הלקוחות המסחריים שלהם, כמובן. לרוב, החלטות וועדת השרים לענייני חקיקה ידועות מראש לקומץ של האנשים. בדרך כלל, אלה אותם האנשים שעיצבו את דעתם של השרים בטרם ההצבעה, משיקולים כאלה ואחרים. האומנות הלוביסטית היא כזו: היכולת לזהות אינטרסים פוליטיים של שר או ח"כ מסוימים, ולתרגם אותם לאינטרסים המסחריים של הלקוח שהם מייצגים. למשל, ייתכן שלשר מסוים ישתלם מאד להצביע נגד הצעת חוק שתפגע בבעל הון מסוים, כי אותו בעל הון יכוחל לקדם את האינטרסים הפוליטיים של אותו שר בגזרה אחרת, בין אם דרך הצעת חוק אחרת, ובין אם דרכות אחרות לחלוטין.
כל זה נעשה בחוסר שקיפות משווע, מבלי שעינו המנומנמת של הציבור תוכל לשזוף את מבטה על העניין הזה. וזה, מרגיז אותי. והסיבה שלשמה אני טורח לכתוב את כל זה, היא שאני חושב שאני אנסה לדחוף את הנושא הזה קדימה לאחר הבחירות, לאחר שתוקם ממשלה חדשה ותושבע כנסת חדשה. נראה. אני אנסה. אולי לא ייצא מזה כלום. ואולי ייצא. ימים יגידו.

9.
הזמנתי חבר שלי מאחד ממשרדי הממשלה לכתוב פוסט תגובה לפוסט הזה, משום שהוא מחזיק בעמדה ההפוכה בדיוק. לדעתו, לטובת הציבור, למען הרחקת הלוביסטים מן הוועדה, יש להשאיר אותה אטומה לחלוטין. אני מקווה שהוא ייענה להזמנה, ויכתוב את הפוסט הזה. הדיון הזה חשוב לי.

10.
ולמי ששרד עד כאן, בונוס: ההתנהגות המוזרה של נוזלים לא ניוטוניים, בהילוך נורא איטי.