חוסר אחריותו של הכתב

ובכן, כפי שאולי ידוע לחלקכם, שאול נסע לו לאי שם והשאיר את כולנו לעמוד לבד בפרץ. וכשאני אומרת פרץ, אני מתכוונת חתיכת פרץ – צרוף המקרים שהביא את שאול וזוגתו ל"טיול" בדיוק בשעה שבה בורסות מתמוטטות וכלכלות עולמיות קורסות וממציאות את פניהן מחדש נראה לי מעט מקרי מדי. אבל אולי זו רק אני, אז נעזוב את זה. ניחא.

בכל מקרה, לא רק אותי נטש שאול על המשמר, אלא אף את קוראי הבלוג הזה. ולכן אאלץ לנסות להחליפו, למרות שלשאול, כידוע, אין תחליפים. חשבתי לחשוף כאן מעט מעלילותי באוניברסיטה, או בתחום השלוש נקודות, אבל יש דברים שיפה להם השתיקה (בפרט שאני ככה קרובה לסיום התואר). גם בענייני עבודה לא אלאה אתכם, למרות שזהו התחום החביב על שאול. הייתי שמחה לכתוב על יחסי המשעשעים עם השאול עצמו, אלא שאני חוששת שהוא לא יאהב את זה (מצד שני, הוא במקום בלי אינטרנט, כך שהפיתוי גדול).

אם כך, אין לי הרבה ברירה אלא למחזר אנקדוטות מעברי הסוער, אי שם בתחילת שנות האלפיים. על הפרק: כיצד נזרקתי מסם שפיגל אחרי בקושי שבועיים, ולמה.

ובכן, הכל החל כשנודע לי שבסם שפיגל קיימת מגמת תסריטאות. מאחר שבעבר נהגתי לראות את עצמי כאדם יצירתי, ומכיוון שאני עדיין אדם מאד תחרותי, קסמו לי מבחני הכניסה למוסד ה-הו-כה-אקסקולסיבי הזה. השלב הראשון היה כתיבת שני סיפורים: הראשון בנושא "עיר מקלט", השני קיבל את הכותרת "היום המאושר בחייו של יגאל עדיקא". שירבטתי משהו – בעיקר אני זוכרת את הטון הפאטליסטי של עיר מקלט, ונדמה לי שיגאל עדיקא היה מאושר בגלל הבורסה או משהו כזה. עברתי, ונקראתי לירושלים, לראיון אישי. בפאנל השופטים ישבו רנן שור, ג'ולי שלז, עוד בחורה ואיש עם זקן לבן. מייד נכנסתי למוד הבחורה התוססת שלי (ששמור אך ורק לראיונות עבודה) ותוך דקה וקצת הם היו שלי. כולם, פרט לאיש עם הזקן, שתהה אם אני כותבת תסריטים. עניתי שלא, ואני כותבת אך ורק מכתבים. הוא שאל למה, ועניתי "כנראה שגיל ההתבגרות קשה עלי". זהו. ארבעתם היו על הרצפה, מצחקקים בעונג, בעיקר רנן שור שאמר לי עם יציאתי מהחדר: לפעמים כל מה שצריך זה דקה כדי להחליט. לא הופתעתי לגלות שהתקבלתי.

לאחר מכן החלו לצוץ הספקות. לא ידעתי אם הפרומט הזה, של כתיבה תסריטאית, מתאים לי. השבוע הראשון בלימודים הוקדש למרתון בסינמטק ירושלים, במסגרתו צפינו בסרטים ישראליים שונים ומשונים. מאחר שהלימודים בתסריטאות מתקיימים רק פעמיים בשבוע, לא היתה לי כל כוונה לעבוד לירושלים ומדי יום (המרתון היה כל השבוע) הייתי עושה את דרכי יחד עם ביצי ונדב לפיד לעיר הבירה. כשהסתיים הרתון התפצלנו: הם היו במסלול המלא, ואני, כאמור, בתסריטאות.

חברי לתסריטאות היו אנשים משונים למדי. היה שם, למשל, יעקב ביטון, אחר כך משורר, שהיה כותב לי פתקים כמו "ראשי סחרר כשהיא חולפת" . אבל משונים מהם היו המורים. שמי זרחין, למשל, דרש מאיתנו לשחק בפרה עיוורת במשך שעה וחצי כדי שנוכל לכתוב קטע על עיוור. עמית ליאור דרש שנכתוב סיפור על "היום שבו הבנתי ש", מה שגרר שלל סיפורי אימה בסגנון "היום שבו הבנתי שלעולם לא יהיו לי ילדים כי הוציאו לי את הרחם" ו"היום שבו הבנתי שאבא שלי מזיין מהצד". היתה גם בתיה גור, זצ"ל, שאסרה עלינו לצאת לשירותים או לשתות מים במהלך השיעור הארוך שלה (מאחר ובאותה תקופה נחשדתי כחולת סכרת, לי היה מותר). שלמה זנד שאל אותנו איזה סרט נרצה לביים בעצמו ואיזה במאי או תסריטאי אנחנו מעריצים, מה שהביא לכך שלראשונה בחיי שמעתי את שמו של סרגיי אייזנשטיין. מאחר וחלומי דאז היה לכתוב את "יפה בוורוד" הישראלי, הרגשתי שאפעס, אני לא במקום הנכון.

והנה, יום בהיר אחד, שבועיים לאחר תחילת הלימודים, נכנס לכיתה מנהל בית הספר, רנן שור בכבודו ובעצמו. הוא התיישב מולנו, וביקש, לדבריו "לנהל שיחה פתוחה" על מה אנחנו חושבים על בית הספר. כמו שמישהו חכם הסביר לי אחר כך, הייתי טיפשה מספיק כדי להגיד את האמת. זה לא מצא חן בעיניו בכלל, ויכולתי לראות אותו מתעצבן. משום מה זה הדליק אותי: כשהוא התחיל להגיד לי "אם זה לא מוצא חן בעיניך את מוזמנת לקחת את הדברים שלך וללכת", עניתי לו ששילמתי יותר מדי בשביל לקום ולעזוב. כשהוא הטיח בי שכל שכר הלימוד יוחזר לי ושאינו רוצה לדבר איתי יותר, עניתי לו שמצער אותי לראות שככה הוא מגיב לביקורת עניינית. בסופו של דבר אחד מאיתנו עזב את החדר בסערה – אני לא יודעת אם אני או הוא. אני רק יודעת שלאחר מכן באו אלי רבים מחברי לכיתה ואמרו לי שאני צודקת, שבכיתי נורא והחלטתי לנסוע הביתה באותו רגע, ושביציאה מירושלים התחלף הבכי בחיוך גדול.

1-6

1.
כמה דברים מעניינים קורים בימים אלו. ראשית, אני עדיין לא מבין מה פיני עושה ביפה והחנון, אבל התכנית הזו עומד להסתיים, וזה ממלא אותי באושר קטן ומקומי. לא שבאמת אכפת לי. אני הרי לא צופה אדוק בתכניות ריאליטי.

2.
שנית, החגים מתקרבים, ואני מנסה להתרחק. פוזי ואני היינו אמורים לנחות הלילה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אבל מאו החתול החמוד החליט שהוא בקטע של חסימות מעיים, והשאר היסטוריה. כרגע המאמצים מתרכזים בהשגת כרטיסים לערב ראש השנה לבייג'ינג, עד ה-21 באוקטובר. אם זה יצא אל הפועל, במקום דרך המשי, נלך לטייל בטיבט.

3.
הפוליטיקה רוגשת בימים אלו, ואני כמעט שלא מתעניין אפילו. חשבתי לעצמי היום, מה זה כבר משנה מי השניים הבאים יהיה שר התחבורה: שאול מופז או רוחמה אברהם. האם מישהו מהם יקדם את התחבורה הציבורית יותר מהשני? האם אחד מהם יצליח להילחם בצורה מוצלחת יותר בתאונות בדרכים? ובכן, לא. אז למי אכפת מכל הספקולציות, הניתוחים, והרחש בחש הפוליטי שממלא את העיתונים בימים אלו?
ובכלל, אם מישהו מבין הקוראים שמבין בזה – כי אני לא מבין בזה – רוצה לכתוב על איך עובדת השיטה בארה"ב, ולמה טכנוקרטיה טובה יותר משלטון של פוליטיקאים שלא מבינים דבר וחצי דבר בתחום המקצועי שהם אמונים עליו, מוזמן.

4.
אני חייב לנסוע רחוק מכאן, כבר אמרתי?

5.
והנה סיפור אמיתי. היום, באמצע היום, התקשר אלי השר במשרד האוצר, משולם נהרי, איש ש"ס. זוכרים את משולם נהרי? אם לא, האשמה לא בכם. לא רבים יודעים שנהרי הוא השר במשרד האוצר. גם במשרד האוצר לא כולם יודעים זאת. בכל אופן, לפני שבועיים בערך התחלתי לעבוד על איזה אייטם על נהרי, שלא יצא אל הפועל. לא משנה. במהלך העבודה על אותו אייטם, ניהלתי עם נהרי שיחה ארוכה מאד, שלא מרצוני. נהרי סיפר לי אז שיש עליו איום והשב"כ הצמיד לו אבטחה. הוא לא יכול היה לפרט יותר, כי, לטענתו, השב"כ לא התיר לו.
היום חשף השב"כ כי נעצרה חולייה של ערביי מזרח-ירושלים שתכננו להתנקש בשר מש"ס. איך שראיתי את הידיעה הזו באמצע היום, נפל לי האסימון שמדובר בנהרי. ובאמת, אחר הצהריים, נהרי התקשר אלי. בחיי. אמר לי, אתה רואה, לא המצאתי. אמרתי לך שיש עלי איום. אחר כך החלפנו כמה מלים, ולבסוף אחלתי לו שנה טובה, והוא ענה לי במועדים לשמחה.
ואני חזרתי לשגרת חיי. שלם יותר.

6.
תרבחו ותסעדו.

סיומת

1.
דץ הוא שתלטן לא קטן.

 
2.
למתעניינים – מאו החתול החמוד חזר הביתה והשתפר לא מעט מאז. הוא חזר לאכול, ולעשות את כל שאר הדברים שחתולים עושים. אפילו רוצה לצאת החוצה. תודה לכל מי שהחזיק אצבעות.

3.
בהיעדר משהו אחר לכתוב עליו, אני מצרף כאן ראיון קצר שניהלתי עם חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, המתמטיקאי פרופ' ישראל אומן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הראיון הקצר התפרסם הבוקר (ב') בעיתון (מצד שמאל למעלה). הנה הטקסט המלא לפני עריכה. תבלו:

"בהתפתחויות האחרונות במשבר הפיננסי בארה"ב ובשאר העולם אנחנו רואים כיצד באה לידי ביטוי השורה התחתונה של תורת המשחקים מאז ומתמיד – ללא מערכת תמריצים מתאימה הכלכלה לא יכולה לעבוד", כך אמר אתמול חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, המתמטיקאי ואיש תורת המשחקים, פרופ' ישראל אומן.
בשיחה עם "כלכליסט" הוסיף פרופ' אומן כי "הבעיה העיקרית שיצרה את המשבר הנוכחי הוא שמערכת התמריצים שניתנה למנהלי בנקי ההשקעות הגדולים, היתה לא נכונה, ויש לשנותה." לדברי אומן, "משבר הסאב פריים נגרם בראש ובראשונה על ידי כך שהגופים הפיננסיים לקחו על עצמם סיכונים יתר על המידה. בשביל להגדיל את שורת הרווח, הם התחילו להעניק הלוואות ללווים בעייתיים, שלא היו מלווים להם בעבר. הם ניסו לפצות על הסיכון באמצעות ריביות גבוהות יותר. אבל מה שקורה הוא שלמרות שבשנים הראשונות הכסף זרם בחזרה לבנקי ההשקעות, הרי שבשלב כלשהו הלווים לא יכלו יותר לעמוד בתשלומים, וכל העסק התחיל לקרוס."
וכאן טמונה הבעיה, לדברי אומן, ששימוש נבון בתורת המשחקים היה יכול אולי לחזות מראש. "התמריצים של המנהלים הם מבוססים על תוצאות הניהול שלהם בטווח הקצר, ולא בטווח הארוך. ואמנם, בטווח הקצר הלווים הצליחו להחזיר את התשלומים, והמנהלים גרפו בונוסים שמנים בהתאם. אחר כך, כשהעסק התחיל לקרוס, המנהלים כבר לא היו שם. התמריצים של המנהלים לא היו מומרצים לעשות מה שטוב לבעלי המניות, אלא מה שטוב להם", הוא מסביר.
עם זאת הדגיש אומן כי מקור הבעיה אינו בגובה השכר שניתן למנהלים. "זה לא שהם מקבלים יותר מדי כסף", אומר אומן. "אני אף פעם לא קניתי את הסיפורים האלה על שכר גבוה מדי. מנהל טוב צריך לקבל את התגמול המגיע לו, על פי האופן שבו השוק מתמחר את השווי המקצועי שלו. לא זו הבעיה. הבעיה היא שיש להתאים את התמריץ למטרות וליעדים הנכונים שיש להציב בפני המנהלים. כלומר, בעבור מה הם מקבלים את התגמול הגבוה המגיע להם. והמטרות והיעדים האלה צריכים להיות מותאמים לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר. אי ההתאמה הזו היא המקור למשבר", אומר אומן.
בתשובה לשאלה מדוע בעלי המניות לא התאימו את מערכת התמריצים למנהלים למערכת יעדים המבוססת על הטווח הארוך, עונה אומן כי "בעלי המניות הסתכלו רק על שורת הרווח, וממילא היו עסוקים בעניינים שחשובים להם יותר. לכן מי שניהל בפועל את מערכת התמריצים למנהלים היו המנהלים עצמם. את המצב הזה צריך לתקן."
גם בהתייחס לפעולות ההצלה שהפעיל הממשל האמריקאי בשבוע האחרון, ממשיך אומן לדבוק בעקרונות תורת המשחקים. "באופן עקרוני ותיאורטי, התמריצים שנוצרים לשוק על ידי התערבות הממשל הם לא טובים. אנשים וגופים שלוקחים על עצמם סיכון צריכים לדעת שהם יצטרכו לשאת בתוצאות השליליות של הסיכונים האלה אם הם יתממשו. ולכן, בשביל ליצור מערכת תמריצים נכונה לשוק, לא טוב להיכנס להצלות שכאלה. אלא שלממשל האמריקאי יש גם אחריות למנוע פאניקה, אז אפשר להבין אותו. בעיקר כשמדובר בהצלת גופים פיננסיים שקריסתם תהווה פגיעה גם בגופים ובשווקים אחרים. לכן טוב שהממשל לא הציל את ליהמן ברדרס. לגבי AIG זה כבר סיפור אחר", הוא אומר.
בשורה התחתונה, פרופ' אומן דווקא שומר על אופטימיות. "משברים שכאלה מתרחשים כל כמה עשרות שנים. אני דווקא מסכים עם אמירתו של ג'ון מקיין וחושב שבאופן יסודי הכלכלה האמריקאית היא כלכלה בריאה. הבעיה היא בשוק הנדל"ן האמריקאי, וזה רק חלק אחד בכלכלה, ובטח לא חלק מכריע. לא מדובר באסון טבע. התחומים האחרים הם בריאים", אומר אומן. לדבריו, "צריך לזכור ששוק המניות האמריקאי הכללי לא נפל בהרבה. באוקטובר 87, ביום שני השחור, שוק המניות נפל ביום אחד בעשרים ושניים אחוזים, לא בשלושה אחוזים. זה מראה על ההבדל. לכן, למרות שאני לא איש של נבואות כלכליות, אני מצפה שנראה התאוששות מהירה יחסית."