ליברמאניה

1.
הסקרים מורים כי כוחו של אביגדור ליברמן מתחזק, וכי מפלגת ישראל ביתנו תזכה בבחירות הקרובות ב-16 מנדטים. יש האומרים אפילו 19 מנדטים. למען האמת, ייאמר לזכות אנשי ישראל ביתנו שהם צפו את המצב הזה כבר לפני ארבעה חודשים לפחות. שאפו.

2.
מאחר והמצב נהיה כזה, הגעתי למסקנה שבא לי להביע את דעתי. מה קרה, מדינה דמוקרטית. בינתיים.

3.
אז הנה דעתי: אם כל כך הרבה אנשים בוחרים בליברמן, כי הם חושבים שבלי נאמנות אין אזרחות, ויתרה מכך – הם חושבים שהגדלת כוחו של ליברמן תגדיל את האפשרות שבלי נאמנות לא תהיה אזרחות – אז המסקנה המיידית שלי היא שיש במדינה הזו המון אנשים טיפשים. אבל ממש טיפשים. ממש ממש. אבל אם אני רוצה לתת מעט קרדיט לעם היושב בציון, למרות שלא ברור אם מגיע לנו, אז אני צריך לשנות את המסקנה שלי. אולי, אולי המסקנה צריכה להיות כי שיש במדינה הזו המון אנשים ששונאים ערבים, שנאה אמיתית, והם מבינים שאין ממש מה לעשות עם השנאה הזו, לפחות לא מהבחינה האופרטיבית, אבל הם חושבים שצריך לעשות את הכי קרוב שאפשר לעשות בעניין הזה, אז הם מצביעים לליברמן. בתוך תוכם הם יודעים שהוא לא באמת יכול להרים פה טרנספר, הם יודעים שמאחורי סיסמת הנאמנות והאזרחות אין כלום – אבל ממש כלום, אפילו לא תכנית סכמטית, אפילו לא בראשי תיבות – אבל זה או להצביע לליברמן, או ללכת למשחק של בית"ר נגד סכנין. ולא תמיד הם פנויים, ולא תמיד הם גרים בירושלים.

4.
ורק למען הסדר הטוב: בבחירות 2006 קיבלה ישראל ביתנו 11 מנדטים. מלבד ליברמן, נכנסו לכנסת הח"כים הבאים: יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, ישראל חסון, אסתרינה טרטמן, סופה לנדבר, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, דוד רותם, יוסף שגל וליה שמטוב. מתוכם, 8 ח"כים מופיעים גם ברשימה הנוכחית של ישראל ביתנו. והנה דעתי על התנהלות הח"כים של ישראל ביתנו בקדנציה האחרונה:
מבלי לדבר על ליברמן בכלל (אין לי שמץ לגבי אפילו דבר אחד שהוא עשה במהלך הקדנציה האחרונה), די בקלות אני יכול להצביע על שני ח"כים משמעותיים של המפלגה, שבאמת עשו משהו, ואלה הם: סטס מיסז'ניקוב (שהיה יו"ר ועדת הכספים למשך תקופה ארוכה), דוד רותם (שישב שעות על גבי שעות בדיונים הרי גורל בועדת חוקה, ותרם להם באופן פעיל ומשמעותי, כשחוץ ממנו וממנחם בן ששון כמעט אף ח"כ אחר לא היה מוכן לעשות את העבודה שלשמה נבחר, והוא גם זה שהביא פעם אחר פעם להצבעה במליאת הכנסת את הצעת החוק לברית הזוגיות). אתם יודעים מה? אני אתן גם לאסתרינה טרטמן קצת קרדיט על פעילות פרלמנטרית (חוץ מפרשת התארים המפורסמת), אבל היא ממילא בדרך החוצה.
לגבי האחרים – יצחק אהרונוביץ היה שר התיירות. אין לי שמץ של מושג איך הוא היה בתפקיד הזה, אבל בתור ח"כ, אני בקושי רואה אותו, למרות שהוא חבר ועדת הכספים. אם ככה הוא תיפקד בתור שר, אז הגידול השנה בתיירות הנכנסת בטח לא נזקף לזכותו. סופה לנדבר עשתה דבר אחד עיקרי לאורך הקדנציה האחרונה – הפכה את הועדה לפניות הציבור לזירה הביתית שלה למען הקמת בית חולים באשדוד, בושה וחרפה לדעתי. ישראל חסון עבר לקדימה ושם שובץ למקום לא ריאלי, כנראה שהעקרונות שלו ממש חזקים. אלכס מילר הוא ח"כ צעיר וחדש, עם הרבה מוטיבציה ורצון טוב, אבל עם מעט מדי יכולת פרלמנטרית להפוך את המוטיבציה הזו להישגים של ממש. וחוץ מזה, למיטב ידיעתי, הוא מטרה נוחה מאד ללוביסטים. כנ"ל רוברט אילטוב, שלמרות שהוא מכהן כיום כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא מותיר עלי רושם מאד דל, הן בתור ח"כ, הן בתור יו"ר ועדה, והן בתור בן אדם, מצטער. נשארו ליה שמטוב, שאני פשוט לא מוכן להסתכן ולכתוב את דעתי האמיתית עליה, אבל היא באמת לא חיובית, באמת באמת באמת לא חיובית, ויש את יוסף שגל.

5.
את יוסף שגל השארתי לסוף, כי אותו אני הכי אוהב. מלבד להיות הח"כ בעל השם המגניב ביותר, אין לי שמץ של מושג מה עשה יוסף שגל במהלך כל שלוש השנים האחרונות, ולדעתי גם חברי הסיעה שלו לא ממש יודעים. אפילו בקושי ראיתי אותו. השמועות מספרות שמדי יום בשעה 14:00 הוא מסתגר בלשכה שלו ומשחק שחמט. האיש הזה הוא בזבוז מהלך של כספי ציבור, ממש ככה. ברור לי לחלוטין למה ליברמן לקח אותו לרשימה שלו בבחירות הקודמות (הוא הגיע מהערוץ הרוסי, היה דמות מוכרת במגזר ולכן הביא איתו קולות), וברור לי לחלוטין למה ליברמן לא שיבץ אותו ברשימה הנוכחית. תודה לך יוסף שגל, תודה לך ששירתת את הציבור בנאמנות ובנחישות כזו. היחידי שמתחרה איתך הוא אלחנן גלזר, שתודה לאל גם הוא לא יהיה ח"כ בכנסת הבאה. לך לשלום, ואל תחזור לי בחלום. תודה.

6.
אז כשאתם מצביעים ליברמן, אתם באמת מצביעים ליברמן. ורק ליברמן. כי אם הייתם מסתכלים על מרבית האנשים שעומדים מאחוריו ברשימה (נאמר מהמקום השישי ואילך), לא הייתם מצביעים ליברמן. אין סיכוי. אבל הי, אם אתם מצביעים ליברמן, סביר להניח שאתם לא קוראים את הבלוג הזה. אז אל מי אני מדבר בכלל.

7.
ולקינוח, וידוי. בפעם היחידה במהלך העבודה שלי בה דיברתי עם אביגדור ליברמן, הוא ישב בפינת העישון של הכנסת ועישן סיגר גדול. שאלתי אותו שאלה. הוא תקע בי מבט מצמית, פלט עננת עשן, והשיב איזה משהו קצר ולא ברור.

האמן, ציית, הילחם*

1.
אתמול זרק ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמירה בישיבת הממשלה השבועית שהצליחה להקפיץ לי את הפיוזים ממש, רק שלא היה לי זמן לכתוב משהו. אז הנה, באיחור קל. ראשית, לדברים שאולמרט אמר (מתוך וואינט):

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, תקף היום (א') בחריפות מרצים באוניברסיטת תל-אביב, בעקבות התנגדות שהביעו לצירופה לסגל המרצים של אל"מ פנינה שרביט-ברוך מהפרקליטות הצבאית, על רקע ייעוץ משפטי שנתנה לחייל צה"ל שפעלו במסגרת "עופרת יצוקה". […]

"מדובר בכמה צדקנים, טהרנים, מתחסדים וצבועים", אמר אולמרט בישיבת הממשלה, "שקמו להטיל דופי במילוי תפקידה של הפרקליטות הצבאית בטרם בדקו את הדברים, וקבעו שאנשי הפרקליטות אשמים".

הוא הזהיר כי מוסדות אקדמיים שלא יקבלו מרצים על רקע זה "לא יקבלו את תמיכתה של מדינת ישראל".

(ההדגשה היא שלי)

2.
כבר כתבתי פעם, בבלוג הישן, על נושא דומה, וחטפתי מטחי ביקורת מחבריי הטובים ביותר (אני אביא אותם בסוף הפוסט הזה כי אני לא רוצה לנקק לבלוג הישן). ועדיין, אני חושב שהצדק עימי. אז הנה, אני חוזר על זה שוב כעת: תודה למחוקקי ישראל הישנים שהחליטו כי תקצוב האוניברסיטאות בישראל ייעשה באופן בלעדי בידי המועצה להשכלה גבוהה, שהיא גוף שאינו תלוי פוליטית בממשלה או בכנסת, על מנת להבטיח שהאוניברסיטאות ייהנו מחופש אקדמי. כן, בשם החופש האקדמי עושות האוניברסיטאות כל מיני דברים שעדיף שלא היו עושות, אבל אין לזה דבר וחצי דבר לגבי יכולתן האוטונומית של האוניברסיטאות להחליט אילו מרצים להעסיק באילו תחומים, כל עוד הדבר נעשה משיקולים אקדמיים גרידא. רוצה לומר: אין לאוניברסיטת תל אביב, בהיותה מוסד לימודים ציבורי ולא פרטי, את האפשרות לשלול את עיסוקו של מרצה רק בשל עמדתו הפוליטית או ההקשר הפוליטי של עיסוקו הקודם, כמו במקרה הנ"ל. אבל הצד השני של המטבע הזה הוא שאין לראש הממשלה, או לממשלה, או לשרת החינוך, או לכנסת, או לכל פוליטיקאי אחר, את היכולת לקבוע קשר חד חד ערכי בין ההקשר הפוליטי של עיסוקו הקודם של מרצה כלשהו, לבין החובה של אוניברסיטה כלשהי להעסיק אותו כמרצה. ולכן, הדיבורים של ראש הממשלה אולי נשמעים למישהו פטריוטיים, אבל בעיניי הם די פשיסטיים. הקו בין שני המושגים האלה, כך מסתבר פעם אחר פעם, דק מאד.

2.25
למתעניינים, כאן אפשר למצוא את התגובה (הראויה) של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל.

2.5
בדיוק באותו האופן, אוניברסיטת בר-אילן אוטונומית להחליט שהיא ממשיכה להעסיק את הפרופ' הילל וייס, גם אם שר הביטחון מסתייג מדבריו הסתייגות עמוקה ומוחלטת, מבלי שלמדינה תהיה היכולת לשלול מבר-אילן את תקציבה. ככה זה עובד, וטוב שכך. הנה מה שכתבתי אז בנושא:

אמנם באיחור משהו, אבל שיהיה בכל זאת: לקורא אהוד ברק, אדון ביטחון,
האם סבור אתה בטעות כי אתה מנהל כאן חונטה צבאית? מדוע נדמה לך, כמו גם לסגן שלך מתן וילנאי, כי אם רק תדרשו אזי אוניברסיטת בר אילן תפטר את הפרופ’ המקללן הילל וייס? למה, כי אתם אמרתם? למה, כי הוא קילל? ומה לגבי האיכות האקדמית שלו? מה לגבי תרומתו לעולם המחקר הישראלי? העולמי? האם כל אלו בטלים בשישים כי רגשותיו של מח”ט חברון נפגעו? אם הדברים שאמר הפרופ’ נראים לך פליליים, זה יהיה הזמן להגיש נגדו תלונה, לפתוח כנגדו חקירה ובמקרה הצורך להעמידו לדין ואף להרשיעו. אולם אין לזה כל קשר למקום עבודתו. אתם לא המעסיקים שלו, ואין כל סיבה שתהיו, או שתחשבו שהינכם. עם כל הכבוד, הצבא או הפוליטיקאים אינם מוסמכים, תודה לאל, לנהל את כל העניינים במדינה הזו.

ואלה היו חלק מהתגובות לעניין הזה:

אריאל:

בנוגע לברק ולפרופסור מבר אילן, נראה לי שראוי לציין שחלק נכבד מהמשכורת שלו מגיעה מהמדינה. כן, אותה המדינה שהפנאטים המטורללים האלו מתעקשים מאוד להפוך לנציגת (נוספת) של ימי הביניים במזרח התיכון. אם לשר הביטחון אסור להתערב בעייניני אוניברסיטת בר-אילן, אני לא יודע, אבל אני בהחלט חושב שיש לו זכות לשאול לאן הולך כספם של משלמי המיסים. הנה לאן: לחמאסניק היהודי הזה.

אח שלו:

סעיף 3 בפוסט נכתב רק כדי להיות הצד השני בויכוח, וכדי לעורר ויכוח שכזה, אבל עדיף היה אם לא היה נכתב – כי הוא די שטותי. אני חושב שאם היית קורא אותו שוב לפני שפירסמת – היית מוחק אותו. “פגע ברגשותיו של מח’ט חברון”? נו, באמת. אל תכניס לעצמך מילים טיפשיות לפה רק לטובת הויכוח (למרות שמנסיון זה אכן מאד כיף). ממש קילקל לי את כל הפוסט.

הכלכלן המתוסכל:

לאח שלו: אתה מתחיל לעצבן אותי, ועוד בעקביות. ראשית, אני קורא את הפוסטים שלי לפני שאני מפרסם אותם. שנית, כשסגן שר הביטחון דורש בתקשורת מאוניברסיטה בישראל לפטר את אחד ממועסקיה משום שקילל מח”ט אחרת הצבא ישקול מחדש את ההתקשרות שלו עם האוניברסיטה, וכאשר שר הביטחון דורש דרישות דומות, אזי הם אלה שאינם מדברים לעניין, ולא אני. ועשה לי טובה, אל תחליט בעבורי מאיזה סיבות אני כותב מה.
אריאל: גם הרבנות הראשית פועלת מתוקף כספי מסים, גם ההתנחלויות, בחלקן הגדול, קיימות ופועלות מתוקף כספי מסים ועוד כהנה וכהנה. האם חושב אתה שלשר הבטחון ולסגנו יש הסמכות להקשות קושיות מקצועיות בנוגע למוסדות הללו? האם לשר הביטחון הזכות לדרוש לפטר גננת מגן עירוני אם היא תצעק עליו שהוא חמור? האם לשר הביטחון הסמכות לדרוש דרישות בקשר לכל מיני דברים שקורים במדינה, שאינם מעניינו המקצועי, רק משום שהוא שר ביטחון. שווה בנפשך ששר הבריאות היה דורש לפטר את סגן הרמטכ”ל משום שהוא מעשן בשרשרת ולא עושה כושר… לשר הביטחון יש דברים חשובים לעשות, ואלה לא חלק מהם. הוא יכול, רשאי וראוי שיפעל במסגרת החוק ויבקש מן המשטרה או מכל גורם שאחראי לזה להעמיד לדין או לפתוח בחקירה כנגד הפרופסור. אם בבוא היום יוחלט שהוא עבר עבירה, מגיע לו עונש, וביחד עם העונש על האוניברסיטה להכריע באשר לעתידו המקצועי. אבל רק על האוניברסיטה לעשות כן. העמדה שלך מסוכנת ומפחידה, וזה בדיוק העניין נגדו ניסיתי לצאת. אולי עכשיו הבהרתי את עצמי טוב יותר, כי קשה לי להאמין שאתה מכולם לא מסכים איתי בנקודה הזו.

* הציטוט שבכותרת שייך לבניטו מוסוליני. שהוא האיש שגם אמר "הכל בתוך המדינה, שום דבר מחוץ למדינה, שום דבר נגד המדינה", שזה ציטוט טוב יותר, אבל הוא לא נכנס לי בכותרת.

בתופים, במחולות

1.

כשירות לקורא בנימין נתניהו, שמזכיר מעל כל במה עד כמה תרמה מדיניות הפחתת המיסים שלו ליציאה מן המיתון בתחילת שנות ה-2000, הנה הצצה קלה לעתיד. בעוד כמה שנים, אחרי שנצא מהמיתון שאנחנו נכנסים אליו כיום, ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, תכתוב עבודת מחקר, על הגורמים שבזכותם יצא המשק הישראלי מהמשבר הגדול. אני מוכן להמר כבר עתה, שתוצאות ההעבודה העתידית הזו תהיינה לא שונות בהרבה מעבודה קודמת של ד"ר פלוג בנושא, אותה פרסמה ביולי 2007. העבודה ההיא התייחסה למיתון של תחילת שנות ה-2000. הנה ציטוט מההודעה לעיתונות של בנק ישראל עם פרסום העבודה:

המשתנים המשמעותיים ביותר המסבירים את המעבר לתקופות של צמיחה מתמשכת הם משתנים חיצוניים – עליהם אין לקובעי המדיניות השפעה ישירה דרך המדיניות הכלכלית. בין גורמים אלה יש לציין את הסחר העולמי המבטא את הביקוש העולמי ליצוא הישראלי, את המצב הבטחוני ואת גלי העלייה לארץ. […]
בבדיקה שנועדה לכמת את תרומות המשתנים השונים למעבר מהמיתון של השנים 2001-2002 לתקופת הצמיחה הנוכחית, נמצא כי שני שליש מהמעבר מוסבר על ידי משתנים חיצוניים – בעיקר הגידול בסחר העולמי והשיפור במצב הבטחוני – והשליש הנותר מוסבר על ידי משתני מדיניות – הפחתת שיעורי המס ושיפור המדיניות המאקרו-כלכלית.

(ההדגשות שלי, המחקר המלא, באנגלית, נמצא כאן)

2.

ואם כבר בנימין נתניהו, ואם כבר הפחתות מיסים, נתניהו מצהיר בימים אלה מעל כל במה כי לאחר שייבחר לראשות הממשלה, במידה שייבחר, יפעל להאצת הפחתת המיסים (מס הכנסה ומס חברות, בשיעור מקביל). הוא טוען, שהדבר יניע קדימה את הצמיחה. הוא גם אומר, שהפעם הוא ימקד את הפחתת המיסים בעיקר בשכבות הביניים הנמוכות, משום שהנטייה השולית לצרוך של חברי שכבות אלה גדולות יותר. במלים של בני אדם: האנשים האלה יבזבזו חלק גדול יותר מהגידול שלהם בנטו על צריכה, לעומת בני השכבות החזקות (שנוטים יותר להשקיע).

נתניהו מתבסס בתיאורית "הפחתת המיסים=הגדלת הצמיחה" שלו, על עקומת לאפר. עקומת לאפר, במלים כלליות, מתארת את היחס בין שיעור המס שמוטל על ידי הממשלה (למשל, מס הכנסה) לבין הכנסות המדינה ממיסים (כאחוז מהתוצר). למרות שזה נשמע לכם משעמם בצורה קיצונית, העקומה הזו תופסת מקום מרכזי במשנתו הכלכלית של נתניהו. לפני כמה שנים טובות, אחרי שנתניהו כבר עזב את משרד האוצר, ולפני שגלה לספסלי האופוזיציה, ראיתי את נתניהו בהרצאה בפני סטודנטים. הוא צייר על הלוח את עקומת לאפר, והסביר בגאון כיצד הפחתת המיסים שביצע הגדילה את הכנסות המדינה ממיסים.
בשביל לסבר את העיניים, כך נראית עקומת לאפר (לפחות בויקיפדיה, וגם בציורים של המרצים שלי לכלכלה):
עקומת לאפר. את הגרף הקודם לא ראו
הדבר שמעניין בעקומה הזו, הוא נקודת השיא שלה, ומה שקורה אחריה, בצד הימני של הגרף. העקומה מתארת קשר מעניין בין שיעור המס (על ציר ה-X) לבין היקף ההכנסות ממיסים של המדינה (על ציר ה-Y). על פי התיאוריה, שהיא רק תיאוריה, החל משיעור מס מסוים, הכנסות המדינה ממיסים דווקא תקטנה. במלים אחרות, אם להציג את הדברים מהפריזמה של נתניהו: ברמות מסוימות, אם המדינה תקטין את שיעור המס, ההכנסות ממיסים דווקא תגדלנה. אבל, ויש כאן אבל, נתניהו מתבסס על הנחת עבודה שהמשק הישראלי נמצא בחלקה הימני של העקומה. הוא רק שכח להציג לציבור את הכלים שאפשרו לו להוכיח את זה.

המרצים שלי לכלכלה נהגו לומר שאפילו אם התיאוריה של לאפר נכונה, אין שום דרך לקבוע באיזו נקודה על העקומה אנחנו נמצאים. במלים אחרות, ייתכן שאנחנו נמצאים בדיוק בנקודת השיא, ואם נתניהו יקטין את שיעורי המס (או יגדיל אותם, לצורך העניין) הכנסות המדינה ממיסים דווקא תקטנה. מה יקרה אז? האם יזנח ביבי את התיאוריה שלו? האם יידע לומר כי היינו בדיוק בנקודת השיא וכעת יש לחזור אליה? אני בספק רב.

לזכות התיאוריה עצמה ייאמר שבצמוד למגמת הפחתת המיסים בשנים האחרונות, שהחלה בתקופתו של סילבן שלום כשר אוצר, אכן גדלו הכנסות המדינה ממיסים. אבל, אין כאן משום הצגת קשר סיבתי. במלים אחרות, אין הדבר אומר שמה שנתניהו אומר הוא נכון בהכרח. בשביל להוכיח את צדקתו, אם בכלל, יש למצוא את הקשר הסיבתי, אם קיים כזה, בין שני הדברים. ומלבד זה, יש לחשב במדויק אילו משתנים תרמו, ובאיזו מידה, לגידול הכנסות המדינה ממיסים. יתרה מכך, אם להאמין לפלוג, שני שלישים מהצמיחה הגדולה שאחרי שנות המיתון מקורם במשתנים חיצוניים – קרי, שיפור במצב הכלכלה העולמית – ורק שליש מקורו בהפחתת המיסים וברפורמות המבניות בשוק. אז היי, בואו נרגיע.

3.
לקריאה נוספת (טקסטים ישנים):
יוסי לוי בפוסט מאלף על מניפולציות על עקומת לאפר
מומי דהן במאמר דעה בהארץ, על הדמגוגיה של משרד האוצר והשימוש שלו בעקומת לאפר