אני והשמוליקים

יום אחד, כשיהיה לי רעיון ממש מפגר לחברה שאני רוצה להקים, אני אקרא לה "שמוליקים" (בלעז: The Penises). למה? ככה.
ולמתעצלים, להלן ציטוט חלקי מידיעה שהצליחה לתפוס את תשומת ליבי, למרות קרנבל האולמרט-רמון-ברק-מזוז-משטרה-טלנסקי ושות':

חבריו הקרובים של אייל, שהוזמנו להשתתף בליל כלולותיו שנערך ביוני האחרון בגן אירועים במרכז הארץ, תהו בקול רם מיהו החבר המשולהב יתר על המידה, זה הנושא את החתן המאושר על כתפיו, תוך כדי פיזוז יציב על הרחבה לצלילי השיר "אז מה" של מרגלית צנעני. אותו חבר מסתורי לא היה נוכח במסיבת הרווקים שנערכה יממה קודם לכן, וגם פשפוש במעמקי הזיכרון לא הוביל את החברים לתשובה רצויה. בתום השיר שהתנגן ברקע, ערך אחד החברים בירור עם אחות הכלה. לדברי הנוכחים, הממצאים היו מביכים. "הוא רקדן מקצועי", סיפרה האחות בגאווה לא מבוטלת. "רצינו שיהיה שמח, פחדנו שהחבר'ה הצעירים יהיו יבשים. ושלא יבואו הרבה. אימא שלי שמעה שיש רקדנים אקטיביים, ביררנו והבאנו ארבעה".

המונח הרשמי הוא "רקדנים סמויים". כאלה שמתחזים לחברים או לאורחים מן המניין, יושבים בשולחנות ואוכלים, וכשמגיע הזמן לרקוד, הם קמים, רוקדים ומרקידים. משיחות עם אנשי מקצוע בענף החתונות ועם בעלי חברות אשר מציעות כשירות את מצג השווא, עולה כי ברוב המקרים לבני הזוג כלל לא מפריע שחלק מתקציב החתונה מופנה לתשלום עבור אנשים שיתחזו לחברים שלהם. להפך. בני הזוג לא חשים מבוכה, מה גם ששכיחותה של התופעה בשנים האחרונות ממעיטה את הבושה.

מבחינת הזוג הטרי המוכן לשלם עבור חברים מדומים, כל עוד הדבר נשמר בחדרי חדרים והתמונה על רחבת הריקודים מחמיאה, מדובר בעסקה המשתלמת לשני הצדדים.

רקדנים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה

שמוליק גולדברנר, הבעלים של חברת "שמוליקים", חברה המתמחה בסוג כזה של שירות ומעסיקה כ-15 חברים להשכיר, מנסה לתקן את הרושם. גולדברנר: "המינוח 'רקדנים סמויים' לאו דווקא מייצג רקדנים שמתחבאים. אלא כאלה שמתלבשים כאורחים, שההתנהלות שלהם נעימה וסולידית. התפקיד שלהם הוא להניע את הקהל ולסחוף אותו יותר. זה מה שעומד בראש מעיינינו כחברה".

את רואה, פוזי, היינו יכולים לפתור את כל הבעיה מה זה בקלות. טלפון אחד לשמוליקים, והכל היה בסדר.

שחור לבן

יונתן שלח לי לינק לריכוז די מגניב של תמונות ישנות, בעיקר של כבישים, מכוניות, ושאר סוגי תשתיות. בקיצור, יודע יונתן לב בהמתו.

הנה למשל גשר מעריב (בתל אביב) במהלך הקמתו (1976):
גשר מעריב בהקמה

והנה מגדל שלום בבנייה (1964):
למעלה עוד יהיה לונה פארק

הנה מפרץ אילת כשהוא באמת היה גן עדן (1960):
כי עוד לא בנו את הטיילת והקניון

והנה הכניסה לירושלים (1969):
בנייני האומה כבר עומדים על תילם

למתקדמים: מאגר תמונות אדיר של מקומות רבים (קרא: קדושים) בארץ ישראל, עוד משלהי המאה ה-19. באדיבות שחר, נדמה לי.

מציצנות

ההשקה המחודשת של פיקסה זימנה איתה פיצ'ר חביב, שמאפשר לכל ארחי פרחי לראות בתצוגה מתחלפת תמונות אקראיות שהועלו לאחרונה לשירות אכסון האלבומים. (ומי שתוהה למה אני כותב כמו קוקסינל, יש לזה הסבר, אבל אני אחסוך אותו ממכם)

אני לא לגמרי משוכנע מה הסיבה, ולמרות שאני יודע שזה הולך להותיר רושם קצת מוזר, אני חייב להודות שאני נהנה לשבת ולבהות בתמונות האלה במשך דקות ארוכות. 

לא יודע למה. אולי זה בגלל שתמונות, במרבית המקרים, משקפות רגעים טובים בחיי אנשים, או לפחות מספיק חשובים כדי שמישהו יטרח להנציח אותם מתוך איזה רצון להעיף בהם מבט שני מתישהו ולהיזכר. אולי זה ההתענגות על הרגע של חלק מהמצולמים, או המבט ששמור לחבר קרוב, או בן משפחה, שמשום מה ניבט אלי. 

ובחלק מהמקרים  אתה בוחר להביט באלבום השלם, והתמונה לובשת לפתע משמעות אחרת. תמונה של זוג זועף יכולה להצטלם בארוחת ערב בין שני נאהבים שזה עתה רבו, או בין שני ידידי ילדות בפגישת מחזור בחלוף שנים רבות. כל שלב מוסיף עוד נדבך לסיפור. תמונה של חרדים מתפללים באלבום שמתוייג כ"פלסטין" בפרופיל של מטייל.

ולפעמים, זה סתם ילד סיני מצחיק.

תעיפו בזה מבט. זה כיף.

מוץ ותבן

ליאור שיתף ברידר את אחד הדברים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון. אין הרבה אנשים מה שאני הולך להגיד עכשיו ידבר אליהם באופן עמוק, אבל הי, שיהיה:

כשאני כותב לעיתון אני לרוב כותב ארוך. הרבה מלים. הרבה תיאורים. הרבה מילות קישור. הרבה מיליות יחס. ככה אני, נעזר במלים רבות. לא יודע לשורר שירים. מוגבל.

העורכים שונאים אותי בגלל התכונה הזו, ובגלל תכונות נוספות. במקום ידיעה של 150 מלים, אני שולח להם 300 מלים, ותוקע אותם עם כאב ראש גדול. בעיה.

הלינק הבא, מציג בתהליך הפוך את מה שעובר על חלק גדול מהידיעות שאני שולח לעיתון. אם מבין קוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים." מסתתר אומן פלאש או מחשבים או השד יודע איך קוראים לטכנולוגיה שבה עושים את הדברים האלה, הוא מוזמן לעשות את אותו הדבר רק בסדר הפוך, ואז זה יתאר במדויק את מה שעובר על הדברים שאני כותב.

בכל אופן, להנאתכם: יצירת המופת של ג'ו דייוויס.

למתקדמים: תמונות של ג'ו דייוויס. הוא מצלם כמו צלם בריטי אחר, מפורסם מאד, שאת תערוכתו ראיתי במוזיאון הריינה סופיה במדריד בשנת 2003. חבל שאני לא זוכר את שמו. זו היתה אחלה תערוכה.

גם אני אוהב את האחים עופר

קיבלתי את התכניה של הסינמטק לחודש ספטמבר. נרגש, כתמיד, נכנסתי לשירותים והתחלתי לדפדף.

והנה, כפי שכבר ידעתי מאינשהו, סרטו של מיקי רוזנטל, שיטת השקשוקה, יוקרן בסינמטק (ירושלים, ירושלים) ב-15/9.

אז דפדפתי להנאתי והגעתי לתאריך המדובר, וביקשתי לראות מה התקציר שכתב הסינמטק על הסרט.

והנה, הפתעה. אנשי הסינמטק, הידועים בכל החלד בכולם הפנומנלי לכתוב את התקצירים המהללים והפיוטיים ביותר אודות הסרטים המביכים ביותר, הסתפקו בתיאור הבא:

העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי יוצאים למסע המנסה לברר את יחסי ההון עם השלטון במדינת ישראל. הנוסע מתמקד בניסיון להבין "כיצד זורמים מיליארדים" מהכיס הציבורי אל משפחות האלפיון העליון. במהלך הצילומים נתקל רוזנטל בקשיים שמאלצים אותו להכריע בין מצפונו העיתונאי לבין הידיעה שהשלמת הסרט תפגע בהמשך הקריירה שלו. (91 דקות, עברית)
מובן מאליו שלסינמטק אין כל עמדה ביחס לאמיתות הטענות המועלות בסרט, וכי אין לראות בעצם הקרנת הסרט משום עמידה של הסינמטק מאחורי הנטען בו. יש להדגיש שהשיקול המדריך את הסינמטק בהחלטה להקרין את הסרט הוא שיקול קולנועי-אמנותי-ציבורי, ולא מידת האמת או אי האמת שבטענות המועלות בסרט.

(ההדגשה שלי, הכסת"ח במקור)

אהה.