האלכימאי

בשעה 11:30 בבוקר ה-29 ביולי 2008, לפני חמש וחצי שנים, קרה דבר חריג בוועדת הכלכלה. אל חדר הדיונים של הוועדה, אי שם באחד המקלטים של הכנסת, נכנס עו״ד פיני רובין, ותפס את מקומו סביב שולחן הוועדה. רובין הוא אורח נדיר למראה בכנסת. את מרבית עבודתו הוא עושה הרחק משם, כשהוא מייצג את האנשים העשירים ביותר בישראל. מבעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון ועד לבני שטיינמץ ויצחק תשובה.

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)


רובין לא הגיע לבד. הוא בא מלווה בלוביסט ארז גלהר, כיום מנכ״ל משותף של משרד הלובינג הגדול בישראל פוליסי, בבעלות בוריס קרסני. זה לא היה מקרה. רובין הגיע מלווה בלוביסט בשביל להסתיר את הלקוחות שאת האינטרסים שלהם הוא מייצג בדיון. שהרי לוביסטים מחויבים להציג את רשימת הלקוחות שלהם בצורה שקופה.
לכן, לו רובין היה מגיע לבדו, הוא עצמו היה נחשב לוביסט והיה חייב לגלות את האנשים העשירים שהוא הגיע לייצג את האינרס שלהם. לכן, הלוביסט העדיף לקחת לוביסט בשביל להשאיר את העשירים האמיתיים בצללים. עד חשיפת כתבי ״כלכליסט״ תומר גנון וזוהר שחר לוי אתמול על כך שהמדינה ויתרה למשפחת עופר על תשלומי מס בהיקף של כמיליארד שקל, מרבית הלקוחות של רובין נותרו אנונימיים.


להמשך קריאה

על ההתקרחות

הגיע הזמן להוציא את זה החוצה:
הדבר שאני הכי הכי הכי שונא בעולם כרגע היא ההתקרחות שלי. זה גומר אותי מבפנים.

אני מתקרח בערך מגיל 14. אני זוכר בדיוק כיצד זה התחיל. זה היה נורא. זה היה ממש נורא. גיל 14 הוא גם ככה גיל נורא מכל בחינה אפשרית שהיא. אז תוסיפו לזה נשירת שיער מוגברת, וקיבלתם מתכון לאסון הורמונלי וחברתי. פויה.

אני זוכר את התחושה המבעיתה הזו, שבכל פעם שאתה מעביר את המסרק בשיער הוא חוזר משם עם מיליון שערות שנשרו ולא יצמחו עוד. הייתי מוציא אותן אחת אחת מהמסרק, מתבונן בכל אחת מהן באור הקלוש של האמבטיה, מנסה להביא מה לעזאזל הולך פה, ואיך עוצרים את הקטסטרופה הזו. בשלב מסוים הפסקתי להסתרק, ומאז לא שבתי להסתרק. לא מסוגל, מפחיד אותי מדי. הפסקתי למרוח ג׳ל, הפסקתי לחבוש כובעים, החלפתי שמפואים כמו מטורף בשביל למצוא איזה משהו שעושה ניסים.

כלום לא עזר.

בצר לי, השד יודע למה, עשיתי קרחת. לא סתם, על הסכין. אפס ממש. זה רק הפך את כל המצב לגרוע יותר. נראיתי כמו ביצה בלתי אסתטית בעליל. התקופה הזו היתה כל כך טראומטית בשבילי שאני ממש נמנע מלהסתכל בתמונות מאז. זה עושה לי צמרמורת רק לחשוב על זה.

הייתי משוכנע שזהו זה, שעד גיל 30 לא תישאר לי אפילו שיערה אחת על הראש. שאני אהיה בדיוק כמו אבא שלי, וכמו אבא שלו. אבל אז קרה משהו, אין לי מושג למה (הלוואי וידעתי!) ונשירת השיער המוגברת הפסיקה לתקופה ארוכה מאוד.

עכשיו היא חזרה – מה זה חזרה, משתוללת – ושוב בא לי למות.
להמשך קריאה

6

בעוד 20 ימים, ילדוש יהיה בן 6.
בגלל שהוא מחכה לזה כבר כל כך הרבה זמן (וכבר הכין בראשו רשימת מתנות מפורטת וומוגדרת + מתכנן ללכת לחנות הצעצועים עם קופת החיסכון שלו שהצטברו בה 88 שקלים ולקנות את כל הלגו שבחנות), הכנו לו טבלת ייאוש. כל בוקר הוא מסמן בה עוד איקס.

בשנה הבאה הוא יעלה לכיתה א'. שלב הרישום לכיתה א׳, יודעים ההורים שקוראים את זה, נמצא בימים אלה בין לקראת סיום או שכבר הסתיים ממש. אנחנו אמנם בסוף ינואר תחילת פברואר, אבל ככה זה.


להמשך קריאה

רגע לפני שמפחידים אתכם לגבי ביטוח הבריאות

בתוך שבוע תיכנס לתוקף רפורמה מקיפה שתשנה את פני ביטוחי הבריאות הפרטיים שהציבור קונה מחברות הביטוח. סוכני וחברות הביטוח כבר נמצאים בחודשים האחרונים בעיצומם של מבצעי שיווק לציבור – ״קנו את הביטוחים הקיימים לפני שהאוצר מחליף אותם לביטוחים פחות טובים״. רגע לפני שהרפורמה הזו נכנסת לתוקף, הנה כמה דברים שכדאי לדעת.

להמשך קריאה

כשהנתונים צריכים לספר משהו אחר

אי שם בשנת 2014 ישבנו העורך שלי גולן ופרידנפלד ואני לשיחה עם אנשי בנק ישראל. הנושא: החובות של משקי הבית. זה היה אחרי שגולן ואני כתבנו בעיתון כמה וכמה פעמים על כך שנדמה שהישראלים לוקחים הלוואות מכל מיני סוגים ומינים בקצב מוגבר, והרגולטור סוג של נרדם בשמירה. הרגולטור, במקרה הזה, הוא בנק ישראל.

האמת שזה לא טריוויאלי. בנק ישראל, באמצעות המפקח על הבנקים, הוא לא הרגולטור של משקי הבית. תפקידו לא לבוא ולהגיד למשקי הבית – הי, זהירות, אתם לוקחים יותר מדי הלוואות שאולי לא תצליחו להחזיר. תפקידו הוא לפקח על הבנקים ולוודא שהבנקים לא מכניסים את עצמם לבוץ עמוק מדי עם כל ההלוואות האלה שהם לא מחלקים. אבל בהיעדר רגולטור אחר שמסתכל על משקי הבית, נפלנו על בנק ישראל.
להמשך קריאה