הפוליטיקה של הביצים

בשבוע שעבר, בעקבות חצי שיחה עם מישהי, החלטתי שבא לי ללמוד מה קורה בסיפור הזה של הרפורמה בביצים. אחרי כמה גישושים וחיפושים (ותודה לעמרי על הטלפונים שהצליח להשיג לי) מצאתי לי כמה לולנים בצפון שיהיו מוכנים לארח אותי. אספתי את הצלם המדהים שלנו עמית שעל ונסענו צפונה, לשתולה. זה מה שיצא מהנסיעה הזו.

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא לא רק סיפור כלכלי. הוא גם סיפור חברתי, וסיפור פוליטי, וסיפור ביטחוני-לאומי-דמוגרפי, ווסיפור על התנגשות בין הדורות, בין קדמה למסורת, סיפור על חקלאים שמנסים להתמודד עם עולם שבו ענפי החקלאות כולם הופכים שריד לעידן הישן ומתקשים להסתגל.
אבל זהו גם סיפור עדתי. ומי שמפיל לי את האסימון הזה הוא אסף חתן, 60, ממושב שתולה, אי שם בגליל העליו. עמית הצלם ואני פגשנו את חתן נוהג בטרקטור שלו בחלקת העגבניות הקטנה בין מטעי האפרסקים, ממש בקצה המושב, על גבול לבנון. כלומר, פיזית, ממש ממש על קו הגבול, לא הרחק מהנקודה שבה נחטפו החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-2006.
בשנות ה-60, אומר לנו חתן, השלטון המפא״יניקי הלבן לקח את בני עדות המזרח ופיזר אותם במושבים מושבים לאורך הגדר. כל עדה והמושב שלה. האנשים לא בחרו ללכת לשם, שמו אותם שם. אמרו להם אתם תשמרו לנו על הגבול, ובתמורה תקבלו את הביצים. בשביל שתהיו קשורים לאדמה, ובשביל שתהיה לכם פרנסה. ״עם השנים השלמנו עם הקיפוח הזה, ואנחנו אוהבים את האדמה ואת הביצים והעבודה שלנו. כל מה שיש לנו כאן זה רק הביצים. אין כאן שום דבר אחר, אז עכשיו גם את זה אתם רוצים לקחת?״, הוא שואל.

8 (1)


הסיפור הכלכלי | מהפכה שלמה בשביל חיסכון של 8 שקלים בחודש

נסענו לגבול הצפון בעקבות הביצים. וליתר דיוק, בעקבות כוונת משרדי החקלאות והאוצר לבצע רפורמה מרחיקת לכת בענף הביצים בישראל. לפני פרטי הרפורמה, הנה כמה מספרים.
שוק הביצים בישראל הוא שוק בלתי תחרותי, והוא מתוכנן על ידי הממשלה מתחילתו ועד סופו. בישראל פועלים כ-3,000 מגדלי עופות להטלה (להבדיל מענף הפטם שמגדל עופות לשחיטה ואכילה), כ-2,000 מהם תושבי הגליל. משרד החקלאות ומועצת הלול קובעים מדי שנה מכסה מקסימלית לייצור הביצים. בשנת 2016 היא עומדת על 2.228 מיליארד ביצים. רוב מוחץ של המגדלים פועל על בסיס לול משפחתי, שבו כ-2,400 תרנגולות, שהן מכסת ייצור אחת.

מכסת הביצים היא מלאכותית, ובשנים האחרונות לא גדלה עם קצב גידול האוכלוסיה ונוצר מחסור מלאכותי בביצים. כתוצאה מכך מחיר הביצה עלה, ומשווקי הביצים נאלצים לייבא ביצים מחו״ל, לעיתים באיכות נמוכה יותר, רק בשביל להשלים את המחסור.
הממשלה מפקחת על מחירי הביצים, גם ליצרנים וגם לצרכנים. יצרן ביצים מוכר כל ביצה ב-47׳ אגורות, נכון להיום, והצרכן קונה כל ביצה ב-97 אגורות. 50 אגורות בדרך (הרבה יותר מעלות ייצור הביצה) הולכות לסיטונאים שקונים את הביצים מהיצרנים ומוכרים לרשתות (למשל, תנובה או גליקסמן) ולרשתות השיווק, וגם למדינה, בדמות מע״מ. יחד, השוק הזה מגלגל קצת יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה.
במשרד האוצר טוענים כי שיטת הייצור הנוכחית מיושנת, בלתי יעילה, ולכן גם יקרה מדי. בכמה? באוצר מעריכים זאת בערך ב-20%, על ידי השוואה למחירי הביצים במדינות אחרות, בהן הייצור נעשה בלולי ענק, בצורה יעילה יותר. כלומר, אומרים באוצר, הצרכנים בישראל מוציאים מדי בשנה כ-350-400 מיליון שקל מיותרים על ביצים. לכן, אם ייצור הביצים היה יעיל יותר, הוא היה מצליח לייצר יותר ביצים, בפחות כסף, ולחסוך את ייבוא הביצים.

רק שהאוצר מסתכל על הדברים מנקודת מבט מקרו-כלכלית. מנקודת מבט מיקרו כלכלית, גם של הצרכנים וגם של היצרנים, לא בטוח שכל הרפורמה הזו מצדיקה את עצמה. ראשית, מנקודת מבטם של היצרנים: לול משפחתי עם 2,400 תרנגולות מייצר הכנסה חודשית של כ-7,000 שקל בחודש ברוטו. הסכום הזה כולל סובסידיה ממשלתית ישירה של כ-2,800 שקל בחודש, שמועברת למגדלי הביצים מכוח חוק הגליל.
ההכנסה החודשית הזו גבוהה רק במעט מהשכר החציוני בישראל. במלים אחרות, הביצים האלה לא הופכות את המגדלים לעשירים גדולים, אבל הן נותנות להם הכנסה חודשית יציבה ובטוחה. רפורמה בענף הזה תיקח לרובם את היציבות הכלכלית הזו, והם פשוט לא מוכנים לוותר עליה, כל עוד אין להם שום אלטרנטיבה תעסוקתית יציבה באזור הצפון.
״אני מגדל עגבניות, אבל מאז שתאגידי המים נכנסו המים התייקרו נורא וזה נהיה כמעט לא כדאי לגדל. חקלאות זה לחיות על המזל. יש שנים ככה ויש שנים ככה, וכשכבר יש שנים טובות והמחיר קצת יותר גבוה ישר כולם נכנסים בחקלאים. הביצים זה היציבות, הביצים זה הפנסיה״, אומר אסף חתן.
מנקודת מבטם של הצרכנים, הרפורמה של האוצר לא תשפר את מצבם בצורה משמעותית. לפי נתוני הלמ״ס, משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-40 שקל בכל חודש על ביצים (אין שונות גדולה בין משפחות עניות לעשירות, כולן צורכות ביצים בסכום דומה מאוד).
כך שאם להאמין לאוצר, רפורמה מקיפה בענף ייצור הביצים, כזו שתשנה את פני הענף ותהפוך את הייצור מייצור משפחתי לייצור מתועש, תחסוך לצרכן הסופי 8 שקלים בחודש, שהם 100 שקל בשנה. זה הכל.
וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הפיוזים של חקלאי הצפון. הם לא מצליחים להבין איך בשביל 8 שקלים בחודש שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל מוכנים להשאיר את רובם המוחלט חסרי תעסוקה. אז הם יוצאים למלחמה. לא בא להם לעבור את מה שעברו נפגעי ענף הטקסטיל.


הסיפור החברתי | דור שלישי לביצים

ומה עם פיצוי חודשי במקום המכסות? האם יצרני הביצים, בעיקר המבוגרים שקרובים כבר לגיל הפנסיה, יהיו מוכנים להסתפק ב-4,500 שקל בחודש שמציעים במשרד האוצר במקום המכסות? לפי יצרני הביצים שפגשנו, התשובה היא חד משמעית – לא. משום שהסיפור הזה הוא לא רק כלכלי.
״אל תיקח לי את הביצים. אני רוצה לעבוד. זו תראפיה בשבילי, זו תעסוקה. מה עדיף, שאני אשב כל היום בבית ואריב עם אשתי?״, אומר לי אסף חתן לגבי עניין הפיצוי. ״אני לא רוצה פיצוי, לא רוצה מתנות. אנחנו לא למכירה. אני רוצה לחיות בזכות ולא בחסד. אנשים פה רוצים לעבוד גם בגיל 80״, הוא אומר.
הסיפור של שתולה הוא הסיפור של הגליל כולו. אנחנו מסיירים במושב לאורכו ולרוחבו. לולים על גבי לולים מציצים בינות לבתים. כל הגליל הוא ביצים, מתברר. האוויר רווי בריח העופות, קולות קרקור נשמעים מכל עבר, ואיפה שלא תסתכל אתה רואה ביצים.
יוסי אדוני, 47, תושב זרעית, משמש כנציג מגדלי הביצים בדירקטוריון מועצת הלול. בשתולה קוראים לו ״יו״ר המאבק״. אדוני מחדד את המסרים האמוציונליים של חתן. הוא אמנם חקלאי כמו כולם, אבל אפשר להרגיש בקלות שבניגוד אליהם הוא פוליטיקאי משופשף, מיומן בהדגשת המסרים הנכונים ובחזרה עליהם. מבחינתו, זה לא סיפור על כלכלה, אלא בכלל סיפור על ביטחון.
״ענף ההטלה זה לא רק כלכלה, זה ביטחון המדינה. בלי הביצים לא יהיו פה תושבים. לכן מייסדי המדינה החליטו שוב ושוב לחזק את היישובים לאורך השנים, לתת להם מכסות ולתת להם סובסידיות. הם רצו לקשור אותנו לקרקע בשביל לייהד את הגליל ולחזק את ההתיישבות בגבולות. הם הבינו טוב מאוד שאין פה שום פרנסה אחרת חוץ מהביצים. עובדה, כשהממשלה ראתה שהבנים הממשיכים יוצאים מהיישובים, היא החליטה לתת מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזרו לפה בשביל לחזק מחדש את היישובים. ועובדה, בשנים האחרונות הצלחנו להחזיר לכאן 300 בנים ממשיכים שבנו פה בתים והביצים זה מה שמחזיק אותם. אם תבטל את המכסות, לא יישארו פה תושבים והממשלה תצטרך לשים פה גדודים של הצבא״, הוא אומר.
אדוני מכנה את עצמו דור שני לביצים. הוא נולד במושב זרעית, והביצים הם כל מה שהוא מכיר. גם חתן הוא דור שני, כמו גם לאה יוגב משומרה, גם היא חברה במועצת הלול. ״מי שמקים עכשיו קול צעקה זה הדור השני״, אומרת יוגב, ״כי הדור הראשון כבר לא מסוגל, ואנחנו בספק אם יהיה עוד דור שלישי שימשיך אחרינו״.

דניאל חתן, האחיין של אסף, הוא נציג הדור השלישי לביצים. הוא אחד מהבנים הממשיכים האלה שחזרו. הוא קצת חריג בנוף של שתולה, כפי שהוא מעיד על עצמו. אחרי הצבא הלך ולמד עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, והחליט לחזור לשתולה כששמע שהממשלה מוכנה להקצות מכסות חדשות לבנים ממשיכים שיחזירו. אז הוא חזר, לקח משכנתא, בנה בית, ומתכנן להחזיר את המשכנתא מהביצים, ומהעבודה החלקית שהוא עובד בה בנהריה.
מבחינתו, שהממשלה תחזור בה מההבטחה שלה, הוא כבר יסתדר. רק שתכסה לו בבקשה את המשכנתא, ושתתדאג לדור המבוגרים, אלה ״שאפילו בשביל להגיע ללשכת התעסוקה ולחתום אבטלה צריכים לנסוע באוטובוס, בזמן שקו האוטובוס מגיע אלינו בסך הכל שלוש פעמים ביום. אז אם הממשלה רוצה לבטל את הביצים, שלפחות תגדיל את התדירות של האוטובוסים, שנוכל לעשות עם עצמנו משהו אחר״, הוא אומר.
באוצר מודעים לרגישות הבין דורית. לפי סגן הממונה על התקציבים אודי אדירי, הממשלה היתה מוכנה לשבת עם המגדלים במטרה להגיע להסכמות, ולכלול בהן גם פיצוי עבור המגדלים המבוגרים שיעדיפו לצאת לפנסיה. ומה עם היתר? מה עם המגדלים שהם לא מבוגרים מספיק בשביל לקבל את הפיצוי הכספי מצד אחד, אבל לא יצליחו להימנות על הקבוצה המצומצמת של המגדלים שיקימו את לולי הענק החדשים? לפי אדירי, ״אנחנו מודעים לכך שבמסגרת הרפורמה הממשלה מוכרחה לתת מענה גם לקבוצה הזו״, למשל בהכשרות מקצועיות ובסיוע למעבר לתחום עיסוק אחר.
אני שואל את יוגב ואדוני אם הגישה שלהם – ההתעקשות להישאר במסגרת צורת ייצור הביצים הנוכחית ולא לעבור לייצור תעשייתי בלולי ענק – לא כופה בעצם את התלות המוחלטת בתמיכה הממשלתית בביצים גם על הדור הבא של הבנים הממשיכים, וכך עד קץ הדורות.
״אני נולדתי בזרעית. הדבר הראשון שלימדו אותי זה לעשות ביצים. בכל משפחה יש בן ממשיך שסימנו אותו להמשיך להתפרנס מהביצים. הוא לא הלך ללמוד, לא הלך לתל אביב או לחו״ל כמו שהצעירים עושים, הוא שרף 20-30 שנה על הביצים כי הוא יודע שבסוף המכסה תהיה שלו. הם יודעים שהם מגדלים ביצים, וזהו, והביצים נותנות להם ודאות ויציבות. אם הם היו יודעים שבסופו של דבר הם לא יירשו את המכסה של ההורים שלהם, הם לא היו טורחים לשרוף ככה 20-30 שנה. שיחזקו אותנו בתיירות, שיקימו אזורי תעסוקה, שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא יקחו לנו את הביצים, זה עמוד השדרה שלנו״, עונה אדוני, ומשרטט במו פיו את גבולות מעגל הדורות הבלתי ניתן לשינוי, זה שלא משאיר שום פתח לקידמה.

אגב, מושבי הצפון הם לא היחידים שהממשלות זרקו בהן תושבים (לרוב מעדות המזרח) בשביל לשמור על הגבול, ובתמורה נתנו להם הכנסה בטוחה ויציבה בדמות לולי הביצים. גם במושבים שבהרי ירושלים, שפעם גם הם היו על קו הגבול, הממשלה עשתה דבר דומה. אני עצמי מתגורר במושב כזה.
בניגוד ליישובי הצפון, במושבי הרי ירושלים מרבית הלולים עומדים היום נטושים. התושבים מזמן עברו לעשות משהו אחר. רק שבאזור ירושלים, בניגוד לצפון הרחוק, אפשר למצוא תעסוקה אחרת, בין אם בירושלים ובין אם בתל אביב או באזור המרכז. בצפון הרחוק, אי שם ליד הגבול, זה קצת יותר מסובך.
לכן, האמירה האינסטנקטיבית הזו – יאללה, שיתייעלו – היא מורכבת יותר מכפי שנראה ממבט ראשון. זה נכון, חלק מיצרני הביצים עוסקים במשהו אחר והביצים הן רק השלמת הכנסה. ובכל זאת, המבוגרים יותר תלויים בהן למחייתם, וגם עבור מי שעוסקים במשהו אחר, הביצים מעניקים יציבות שכולנו היינו מייחלים לה.


הסיפור העסקי | ייצור משפחתי מול טייקונים

האם יצרני הביצים מפחדים מהתייעלות, מהקידמה הטכנלוגית, ופשוט נאחזים בכוח בעולם הולך ונעלם משום שהם לא מכירים שום דבר אחר? אולי. אבל האמת היא שאפילו שמעון אסרף, 50, יצרן ביצים מפקיעין החדשה שהקים לול ענק של 43 אלף תרנגולות, גם הלולים הגדולים לא יצילו את החקלאים אם יבוטלו מכסות הביצים. ביטול המכסות, הוא מסביר, יכניס לענף את הטייקונים, שיקימו לולים מפלצתיים בגודלם, ובבת אחת כל יצרני הביצים מהצפון יישארו בלי עבודה. אין להם את ההון הדרוש בשביל להקים לולים כאלה.
הלול של אסרף הוא פאר היצירה החקלאית טכנולוגית. הלול שלו ענק. עשרות אלפי התרנגולות מסודרות בכלובים אינסופיים בגובה של שש קומות, בכמה זוגות מעברים. יותר מהכל זה מזכיר לי ספריה ענקית, פשוט מלאה בתרנגולות מטילות ביצים.
הלול שלו אוטומטי לחלוטין. סרטים נעים מניעים את הביצים מהתרנגולות ועד למכונת מיון אוטומטית שמכניסה אותן לתבניות קרטון ואורזת אותן כך שיוכלו להגיע בקלות לחדר הקירור. אפילו הפסולת של התרנגולות מפונה באופן אוטומטי במסועים עד למשאיות שמפנות אותה אחת לשבוע. גג הלול מכוסה פאנלים סולריים חדישים.
אסרף מספר שאת הונו עשה ביפן, ואז החליט לחזור לישראל, לביצים, מטעמים אידאולוגיים. הוא השקיע בלול שלו 7 מיליון שקל, ואסף מכסות ביצים מאחיו ובני משפחתו וכן מבעלי לולים קטנים שחלו ולא יכלו להפעיל אותם בעצמם. הוא הרס את מבנה הלול הישן שלו, והקים על חורבותיו לול ענק ומודרני, פאר היצירה מבחינתו.
ואפילו לפי אסרף, לול כזה אינו כדאי. ״אין שום יתרונות לגודל, שלא ימכרו לך סיפורים״, הוא אומר, ״הוזלת עלויות הייצור מתקזזת עם השכירות על המכסה שאני צריך לשלם לבעלי המכסה המקוריים״.

״ובכל מקרה״, הוא ממהר להסביר, ״אם מחר הממשלה מודיעה שהיא מבטלת את מכסות הביצים, אני קם וסוגר. כי עם כל זה שאני לול גדול, ברגע שיבטלו את המכסות אני לא אהיה אפילו במשקל נוצה. כי תוך חמישה חודשים גליקסמן (המשווק הגדול ביותר של ביצים בישראל – ש״א) יקים לול מפלצתי של 5 מיליון ביצים באזור המרכז, ונגמר העסק״.
לפי אסרף, לולים גדולים גם חשופים יותר לסכנה של מחלות. אם פורצת מחלה בלול קטן, לכל היותר מושבתות 2,400 תרנגולות. אם פורצת מחלה בלול גדול, מושבתת הפעילות של 50 אלף תרנגולות. ולכן, לטענתו, הטענות של משרד האוצר שהלולים הגדולים לא רק יעילים יותר מבחינה כלכלית אלא גם טובים יותר בהיבטים של בטיחות המזון ובריאות הציבור אינם נכונים.
ומלבד זה, המגדלים הקטנים חוששים שאם יבוטלו המכסות, הטייקונים של הביצים, כפי שהם מכנים אותם, ישתלטו על הענף וידירו אותם ממנו. אלה יהיו משווקי הביצים. גליקסמן, תנובה ואחרים, וגם רשתות השיווק כמו רמי לוי או שופרסל, הם טוענים.
אדירי טוען כי הוא מבין את החשש הזה, ומספר שהממשלה מוכנה לדון עם המגדלים על מגבלות שניתן להטיל בשביל שהמצב לא יקרה. ״אפשר להגיד שהגודל המקסימלי של לול לא יעבור את ה-100 אלף עופות ולהטיל מגבלות על מי יכול להקים את הלולים הגדולים ולאיזה נתח שוק מקסימלי הוא יכול להגיע. אפשר לעשות הכל, רק קודם כל צריך להחליט שהולכים לרפורמה״, הוא אומר.
אגב, גם מבחינה כלכלית, עדיף למשרד האוצר להישאר במודל של המון שחקנים קטנים ומפוזרים מאשר לעבור למודל שבו מספר קטן של שחקנים מייצרים את כל הביצים מישראל, אם הריכוזיות הזו מקטינה מאוד את כוחה של המדינה בשוק הגז, דמיינו איך זה ייראה כששניים וחצי טייקוני ביצים ייאלצו את המדינה להעלות שוב ושוב את מחירי הביצים.


הסיפור הפוליטי | האיום של 2017

אדירי מדגיש לאורך השיחה שוב ושוב את המסר שגם שר האוצר כחלון מרבה להשמיע – שאין סיכוי שהאוצר יכפה רפורמה חד צדדית על המגדלים, ושאין שום סיכוי שתהיה רפורמה בלי הסכמה מלאה של המגדלים. אין סיבה לחשוד באמיתות הטענה הזו, אבל היא מעלה את השאלה – מדוע עכשיו? כלומר, אם משרדי האוצר והחקלאות לא מתכוונים לכפות רפורמה חד צדדית, מה פתאום הרפורמה הזו צצה עכשיו דווקא?
האמת היא שהיא לא. היא צצה אי שם ב-2008, כששלום שמחון היה שר החקלאות. המגדלים יצאו מיד למאבק עיקש, בדרך גם מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על כך ששמחון מקדם את הרפורמה חרף ניגוד עניינים משפחתי שהיה נתון בו, והרפורמה נשלחה לפריזר של הרפורמות. כעת, תחת כהונתו של אורי אריאל במשרד החקלאות, הפריזר נפתח הרפורמה נשלפה החוצה.
אבל האמת היא שמי שמחממים את הגזרה הפעם הם לא משרדי הממשלה, אלא דווקא החקלאים עצמם, יצרני הביצים. זאת משום שהם יודעים שאם הם לא יעשו עכשיו משהו אקטיבי, בסוף השנה הבאה הם הולכים לקבל פטיש בראש.
בסוף 2017 יפוג תוקפו של חוק הגליל, זה שמעניק את הסובסידיה הקבועה למגדלי הביצים, בהיקף של כ-2,800 שקל בחודש. אם הם יחכו לרגע האחרון, החקלאים ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות מול האוצר, בשביל שום מנוף לחץ. אם הם יתחילו את המאבק עכשיו, יש להם סיכוי לא רע להשיג הישגים.
לכן, יצרני הביצים דורשים כבר עתה להתחיל לדון בהארכת חוק הגליל לעשור נוסף, ובמתן התחייבות שלטונית שלאחר מכן יוארך החוק בעשור נוסף, כך שבסך הכל יקבלו פה התחייבות לפנסיה שלהם לעשרים השנים הבאות. במשרדי האוצר והחקלאות מעוניינים לנצל את הצורך הזה של החקלאים בשביל לקדם את הרפורמה.

בינתיים, אם לשפוט לפי העמדה הנחרצת של אדוני, אין בכלל על מה לדבר. ״תכתוב שיש לנו שתי מטרות״, הוא אומר לי, ״הראשונה היא שהממשלה תצהיר באופן רשמי שאין לה שום כוונה לבטל את מכסות הביצים. ואחרי שזה יקרה אנחנו נהיה מוכנים להיכנס למשא ומתן לגבי הארכת חוק הגליל בעשור נוסף. זו המטרה השניה שלנו״.
הסיפור הזה רחוק מלהיגמר. נכון לעתה, יצרני הביצים עומדים על הרגליים האחוריות ומסמנים להראות שום סימן של נכונות לפשרה. ההתפקדות הזו נראית מהצד כמו רפלקס של אנשים על גבול הייאוש, שמבינים לעומק את התלות שלהם בביצים, אבל מפחדים פחד גדול לעשות את מה שהממשלה מציעה בשביל לשבור אחת ולתמיד את המעגל הזה. האמת? אפשר גם להבין אותם. שום דבר מובטח לא נמצא בצד השני של המעגל, בזמן שהביצים מספקות להם קרקע יציבה.
כן, זה לא שוק תחרותי, אבל לטענתם גם אם יפתחו את השוק לתחרות היחידים שיגזרו את הקופון יהיו בעלי הרשתות, ״מדליקי המשואות״, כדברי אדוני, ולא הצרכן הסופי. אז מה הפתרון? שהמדינה תשקיע כסף בשדרוג הלולים כך שיהיו מודרניים יותר, אבל שיישארו במתכונת של לולים משפחתיים, אומר אדוני.
היום יגיעו לצפון שר האוצר משה כחלון ושר החקלאות אורי אריאל, במסגרת ישיבת ממשלה מיוחדת. הם צפויים להיפגש עם נציגי המגדלים בניסיון להתניע משא ומתן על פרטי הרפורמה. מה שיקרה בסופו של דבר במגעים האלה בין כחלון לבין יצרני הביצים יכול להשליך בסופו של דבר על כל המגזר החקלאי בישראל. מגזר שעומד כיום בפני טלטלה קונספטואלית, בפני מעבר מצורת תמיכה עקיפה ומעוותת, למתן סובסידיות ישירות, כמו באירופה. זה לפחות מה ששר האוצר מבטיח. החקלאים, מנגד, מתקשים להאמין להבטחות הממשלה. מה שיקרה בענף ביצים, יודעים כולם, עשוי להיות נקודת המפנה.


גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה לשלומית על העריכה המוקפדת

נו אז החובות גדלים, אבל

בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.

ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.

כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.


טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים

זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.

לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.

שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.

ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.


טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית

נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.


טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין

אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):

צילום מסך 2016‏.03‏.20 ב‏.11.16.15

אתם עדיין חושבים שזה מצוין?


טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא

מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.


גרסה מקוצרת מעט של הטקסט הזה התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לאהרון לוין על העריכה וההתלהבות.

העלאת גיל הפרישה לנשים היא מסך עשן

אז משרד האוצר רוצה להעלות את גיל הפרישה לנשים (ועל הדרך, גם לגברים), אבל למה, בעצם? כלומר, מה הבעיה שמשרד האוצר מנסה לפתור על ידי העלאת גיל הפרישה? לכאורה, הבעיה היא בעיית הפנסיה. מאחר שנשים עובדות פחות שנים מגברים אבל חיות יותר שנים מגברים.
בממוצע, נשים נמצאות בפנסיה 24 שנה, ואילו גברים רק 17 שנה, ולכן אפילו אם ניקח גבר ואישה עם שכר זהה לחלוטין בתקופת העבודה, הפנסיה של האישה תהיה לרוב כ-1,500-2,000 שקל פחות מזו של הגבר. העלאת גיל הפרישה תגדיל את הפנסיה של נשים בערך ב-5% בעבור כל שנה שגיל הפרישה יעלה.
אבל האמת היא שכל הסיפור הזה הוא בעיקר מסך עשן. בעיית הפנסיה של הנשים היא בעיה אמיתית, אבל היא לא צפויה להתרחש עכשיו, אלא רק בעוד זמן רב, כשהחוסכות הצעירות יגיע לפנסיה. דור החוסכות הקודמות, נשים שכיום הן בנות 55 ויותר, שייכות לעולם הפנסיה הישן.
ובעולם הזה, אחת משלוש אפשרויות נכונה: נשים שאין להן פנסיה כלל כי מעולם לא חסכו, נשים שחסכו בקרנות פנסיה ותיקות שמבטיחות להן פנסיה של 70% מהשכר האחרון שלהן כל עוד צברו ותק של 35 שנה ונשים בפנסיה תקציבית שמבטיחה גם היא עד 70% מהשכר האחרון.
לנשים שמשתייכות לשתי הקבוצות האחרונות אין באמת בעיית פנסיה, בתנאי שבאמת צברו ותק רב בשנות העבודה. למעשה, עבור נשים כאלה, דחיית גיל הפרישה תרע את מצבן. לנשים שלא חסכו כלל לפנסיה יש בעיית פנסיה קשה מאוד, אבל דחיית גיל הפרישה בשנתיים לא תפתור אותה כלל, אלא להיפך. ולכן, הבעיה המיידית שמשרד האוצר מעוניין לפתור על ידי העלאת גיל הפרישה לנשים כלל לא קשורה לפנסיה שלהן, אלא למשהו אחר לגמרי: הביטוח הלאומי.


להמשך קריאה

האלכימאי

בשעה 11:30 בבוקר ה-29 ביולי 2008, לפני חמש וחצי שנים, קרה דבר חריג בוועדת הכלכלה. אל חדר הדיונים של הוועדה, אי שם באחד המקלטים של הכנסת, נכנס עו״ד פיני רובין, ותפס את מקומו סביב שולחן הוועדה. רובין הוא אורח נדיר למראה בכנסת. את מרבית עבודתו הוא עושה הרחק משם, כשהוא מייצג את האנשים העשירים ביותר בישראל. מבעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון ועד לבני שטיינמץ ויצחק תשובה.

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)

עו״ד פיני רובין (צילום: יריב כץ)


רובין לא הגיע לבד. הוא בא מלווה בלוביסט ארז גלהר, כיום מנכ״ל משותף של משרד הלובינג הגדול בישראל פוליסי, בבעלות בוריס קרסני. זה לא היה מקרה. רובין הגיע מלווה בלוביסט בשביל להסתיר את הלקוחות שאת האינטרסים שלהם הוא מייצג בדיון. שהרי לוביסטים מחויבים להציג את רשימת הלקוחות שלהם בצורה שקופה.
לכן, לו רובין היה מגיע לבדו, הוא עצמו היה נחשב לוביסט והיה חייב לגלות את האנשים העשירים שהוא הגיע לייצג את האינרס שלהם. לכן, הלוביסט העדיף לקחת לוביסט בשביל להשאיר את העשירים האמיתיים בצללים. עד חשיפת כתבי ״כלכליסט״ תומר גנון וזוהר שחר לוי אתמול על כך שהמדינה ויתרה למשפחת עופר על תשלומי מס בהיקף של כמיליארד שקל, מרבית הלקוחות של רובין נותרו אנונימיים.


להמשך קריאה

על ההתקרחות

הגיע הזמן להוציא את זה החוצה:
הדבר שאני הכי הכי הכי שונא בעולם כרגע היא ההתקרחות שלי. זה גומר אותי מבפנים.

אני מתקרח בערך מגיל 14. אני זוכר בדיוק כיצד זה התחיל. זה היה נורא. זה היה ממש נורא. גיל 14 הוא גם ככה גיל נורא מכל בחינה אפשרית שהיא. אז תוסיפו לזה נשירת שיער מוגברת, וקיבלתם מתכון לאסון הורמונלי וחברתי. פויה.

אני זוכר את התחושה המבעיתה הזו, שבכל פעם שאתה מעביר את המסרק בשיער הוא חוזר משם עם מיליון שערות שנשרו ולא יצמחו עוד. הייתי מוציא אותן אחת אחת מהמסרק, מתבונן בכל אחת מהן באור הקלוש של האמבטיה, מנסה להביא מה לעזאזל הולך פה, ואיך עוצרים את הקטסטרופה הזו. בשלב מסוים הפסקתי להסתרק, ומאז לא שבתי להסתרק. לא מסוגל, מפחיד אותי מדי. הפסקתי למרוח ג׳ל, הפסקתי לחבוש כובעים, החלפתי שמפואים כמו מטורף בשביל למצוא איזה משהו שעושה ניסים.

כלום לא עזר.

בצר לי, השד יודע למה, עשיתי קרחת. לא סתם, על הסכין. אפס ממש. זה רק הפך את כל המצב לגרוע יותר. נראיתי כמו ביצה בלתי אסתטית בעליל. התקופה הזו היתה כל כך טראומטית בשבילי שאני ממש נמנע מלהסתכל בתמונות מאז. זה עושה לי צמרמורת רק לחשוב על זה.

הייתי משוכנע שזהו זה, שעד גיל 30 לא תישאר לי אפילו שיערה אחת על הראש. שאני אהיה בדיוק כמו אבא שלי, וכמו אבא שלו. אבל אז קרה משהו, אין לי מושג למה (הלוואי וידעתי!) ונשירת השיער המוגברת הפסיקה לתקופה ארוכה מאוד.

עכשיו היא חזרה – מה זה חזרה, משתוללת – ושוב בא לי למות.
להמשך קריאה