חודור'קה

היום הזה התחיל נורא מגעיל. בשבילי, לפחות. היום היה חרא כי אתמול לא הקשבתי לאורקל מרמת גן (aka מיכל פ"פ).

עד שרובי ריבלין קרא לי "שאוליקו" בטלפון.

זה יישמע לכם נורא מפגר, אבל עכשיו, אחרי שנה בתפקיד, קיבלתי סוף סוף את האסמכתא לכך שבאמת עשיתי משהו. הייתי מתחיל להסביר מה עומד מאחורי הדברים, אבל היי, את מי זה מעניין.

זה משמח אותי כי לפני שנה, שמתי לב שרובי קורא לכל האנשים שהוא מכיר באופן אישי בכל מיני כינויים: צביקה'לה, חודור'קה (=מתן חודורב), רבקה'לה, ספי'נקה (=ספי עובדיה) וכו' וכו'. אני זוכר את עצמי עומד מחוץ לחדר הישן של ועדת הכספים, מביט בחודורוב מעביר איזה דיווח לרדיו בנייד שלו, ואת רובי בדיוק מגיע ועומד להיכנס לחדר הוועדה. חודורוב עמד בחוץ, ורובי זרק לו איזה "מה נשמע חודור'קה?" בדרכו אל תוך החדר. ואני עמדתי בצד וקינאתי בחודורוב. לא על כך שהוא מעביר דיווחים לרדיו, אלא על הדבר השני.

זה כל הסיפור. לא גדול מדי. אבל שימח אותי עד מאד.

שתי הערות

0.
– הפסקה שהיתה כתובה כאן קודם בטאה היטב את רחשי ליבי, אבל היתה פוגענית מדי, כך אמרו לי אנשים שקרובים אלי ושאת דעתם אני מעריך. לכן הסרתי אותה. עמכם הסליחה –

1.
תני גולדשטיין פרסם הערב את הטור הזה בוואינט. אני נוטה לקבל חלק מהדברים שגולדשטיין כותב בטור שלו. למשל, ההתחלה שלו די מוצלחת, משום שהיא כניסה לפרספקטיבה היסטורית את תכנית ההאצה של האוצר (אני מוכן לשים כסף שהדבר היחידי שמוטי שרף עשה מאז שהוא נשכר על ידי משרד האוצר להיות יועץ אסטרטגי לעניין תקופת המשבר הוא לשנות את השם של התכנית מ-"תכנית החירום" ל-"תכנית ההאצה" רק בגלל שזה משדר אופטימיות. אמר, ולקח הביתה 50 אלף דולר, או השד יודע כמה משלמים לו). בהמשך הטור גולדשטיין מעיר שתי הערות. אביא אותן כאן, ואעיר הערות משלי.

להמשך קריאה

אבא לא מריר

1.
גד ליאור, כתב ידיעות אחרונות, פרסם הבוקר את הסיפור הבא:
בעוד שבכל המשק מקצצים שכר ומפטרים עובדים, בבנק ישראל יקבלו תוספות שכר של עשרות אלפי שקלים בתחילת 2009. באמצעות הסכמים שנחתמו עימם והסכמות שהתקבלו רק לאחרונה בין ההנהלה לוועד העובדים, הצליחו עובדי הבנק המרכזי לזכות בתוספות שכר נכבדות, שאינן ניתנות בשום מקום עבודה אחר במגזר הציבורי.

2.
בשעה 09:24 העלה אתר גלובס את הידיעה הזו, שחתומה בידי "שירות גלובס" ואדריאן פילוט. הידיעה למעשה מועתקת מידיעות אחרונות (עד כאן החלק של שירות גלובס) בתוספת תגובה של בנק ישראל לדברים, שאותה הביא אדריאן.
להמשך קריאה

ראיון עם מנואל

היום היה לי יום מעניין. פגשתי אדם מעניין, שאמר דברים מעניינים, ועשה לי שוב חשק לחזור ללימודי הכלכלה. כשיצאתי מחדרו של האדם המעניין הזה, חיכו בחוץ שלושה אנשים שעמדו להיכנס אליו. שניים מהם היו מתרגלים שלי במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בזמן שלמדתי לתואר הראשון. באופן מקרי, שניהם (גם אז גם עתה) עשו לי חשק גדול שלא לחזור ללימודי הכלכלה.

אתם מוזמנים לקרוא מחר את העיתון, את הראיון (הקצר) והמעניין, עם האדם המעניין. מקווה שתמצאו בזה עניין.

ויש הבהרה: מחר, כשכבר אוכל לכתוב כאן את שמו המפורש, אכתוב. לעת עתה, חידה.

והנה הפתרון: ראיון עם פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. קריאה נעימה.

תעלולציה

1.
לידיעות בלעדיות בעיתון, לרוב, יש מחיר. הנה דוגמא עדכנית. הבוקר פרסם כתב האוצר של דה מארקר, מוטי בסוק, את פרטי תכנית החירום של משרד האוצר, להתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי. על פי בסוק, משרד האוצר יציג את התכנית במסיבת עיתונאים מחר (על פי דובר המשרד, שלומי שפר, אולי אולי זה יהיה מחרתיים). הישג עיתונאי מכובד.

2.
ומה בתכנית? על פי בסוק, הפניית 10 מיליארד שקלים להשקעה בפרויקטי תשתיות (בניסיון להתניע את המשק, ברוח כללי הכלכלה הקיינסיאנית), הכפלת תקציב המדען הראשי (שיעמוד על 3 מיליארד שקלים), העברת תקציבים לפריפריה, הזרמת כספים לקרנות אשראי לעסקים קטנים ובינוניים, הקלות בתחום המיסוי, ועוד.

3.
אבל איך מממנים תכנית כזו? כאן בסוק נכשל, למיטב הבנתי הכלכלית. על פי בסוק:

להמשך קריאה