סנדרום גילה

סעיף 52

הדבר הכי מוזר בהתפטרות של הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ׳ דיויד גילה הוא שיכול מאוד להיות שמה שיקרה עכשיו הוא מה שגילה מציג כאילו זה בדיוק מה שלא רצה שיקרה, ולכן בחר להתפטר. גילה לא רצה שהממשלה תעשה לו אובר-רולינג, הוא לא רצה שהפוליטיקאים יילכו לו מעל לראש ויפעילו את הסמכות שניתנה להם בסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, שמתירה לממשלה לפטור הגבל עסקי מקביעת הממונה במידה שיש חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. ובמקרה הזה, תטען הממשלה שיש חשש כזה, כי פירוק המונופול משמעו ביטול חוזים חתומים או כמעט חתומים של הספקת גז למצרים ולירדנים, דבר שעלול להזיק למאמצים של ישראל לשיפור המצב הגיאופוליטי שלה במזרח התיכון. זה לפחות הטיעון הפורמלי.
אז גילה התפטר. הוא פחד, כך נטען, שאילולא ימשיך להתנגד למתווה שהוצע על ידי הפקידים האחרים – בעיקר המועצה הלאומית לכלכלה ואגף התקציבים באוצר – אזי הממשלה תלך לו מעל לראש. האירוניה היא שכעת, כשהוא הודיע שלא יקבל שום החלטה בעניין, הממשלה כמעט בטוח תפעיל את סמכותה לפי סעיף 52 ותלך לו מעל לראש.
אם תשאלו את הפקידים הבכירים, הם יגידו לכם שגילה לא הותיר להם שום ברירה. החלופה היא לחכות שלושה חודשים עד שגילה יעזוב, ועוד שלושה חודשים עד שייבחר לו מחליף ושיילמד את הנושא, ולכו תדעו מה יקרה אז או עד אז. ולכן, כעת מסתמן שיקרה מה שגילה לא רצה לכאורה שיקרה – שהממשלה תפעיל, בצעד תקדימי, את סמכותה ותפעל מעל לראש של הממונה.
האם זהו מדרון חלקלק מסוכן שעלול לסרס את מעמדה העצמאי והחשוב של הרשות להגבלים עסקיים? האם זוהי דלת שברגע שהפוליטיקאים יעברו בה פעם אחת מבלי שייקרה להם נזק תדמיתי הם לא יהססו לעבור בה שוב ושוב?
התשובה לכך לא חד משמעית. כל עוד סעיף 52 נשאר מנוסח כפי שהוא היום, אזי השימוש בו שמור למקרי קיצון, שמשק הגז הטבעי הוא כנראה אחד הבודדים שבהם. קשה לראות את הממשלה מנמקת את השימוש בסעיף הזה – שמשמעו פסילת קביעה של הפקיד המקצועי שהוסמך לכך – במקרה של מיזוג בין רשת מגה לרמי לוי, למשל. יחסי החוץ של ישראל לא ייפגעו אם לרמי לוי יהיו יותר סניפים.
רק שפרצות כאלה, ברגע שנעשה בהן שימוש פעם אחת, יש להן נטייה להתרחב. ולכן, לא לגמרי מופרך לדמיין עתיד שבו הממשלה מתקנת את סעיף 52 ומרחיבה אותו כך שתהיה לה הסמכות להפוך החלטות של הממונה על ההגבלים גם במקרים של, לדוגמא, פגיעה במרקם החברתי של העם, מה שזה לא אומר. או במקרים של חשש לערעור הסדר החברתי, או משהו דומה. זה נשמע מופרך, אבל דברים מופרכים מזה כבר קרו.
בכל מקרה, גילה לא יכול להיתלות ביושר בדאגה מפני הפעלת סעיף 52 כנימוק להתפטרות שלו, שכן ההתפטרות שלו רק מזרזת את הפעלת הסעיף הזה, ואין בזה אפילו דבר חיובי אחד שאפשר לחשוב עליו. לכולם היה עדיף לא להגיע למצב הזה. בוודאי למי שיירש את גילה בתפקיד.


״אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז״

בשביל להבין איך בכלל הגענו למצב העקום הזה, צריך לקחת שני צעדים אחורה. ראשית, מי בכלל השחקנים הרלוונטיים. מי שהתחיל את כל הבוקה ומבולקה הזו היה בכלל אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
באמצע דצמבר 2014 ליכט שלח מכתב חריג מאוד באופיו, קל וחומר אם לזכור שהיה כבר מדובר בתקופת בחירות שבה הממשלה מתפקדת בחצי קלאץ׳. ליכט קרא לפקידי הממשלה להתעורר ולהתחיל לעבוד יחד, בשביל להתניע את משק הגז הטבעי.
באותה עת כולם חיכו למוצא פיו של גילה, שהיה אמור לאשר כבר את הפעילות של השותפות במאגרי הגז – קבוצת דלק של יצחק תשובה ונובל אנרג׳י האמריקנית – גם במאגר לווייתן וגם במאגר תמר. גילה לקח את הזמן בסיפור הזה. הוא הכריז שהוא יעשה את זה כבר שנה לפני כן, בסוף 2013, אבל התמהמה. והרגולטורים האחרים בינתיים נרדמו לחלוטין, כאילו כל עתיד משק הגז הטבעי מוטל רק על הכתפיים של גילה.
אחרי שהמכתב של ליכט התפרסם, העסק החל לבעבע, ושבועיים לאחר מכן גילה פשוט פוצץ אותו לחלוטין, כשהודיע שהוא חוזר בו מעמדתו הקודמת וכי אין בכוונתו לאשר לתשובה ולנובל אנרג׳י לפעול גם בתמר וגם בלווייתן.
בכך, גילה חשף את ערוותה של הממשלה – גם של הפקידים וגם של הפוליטיקאים – שלא הכינה שום תוכנית אסטרטגית למשק הגז הטבעי בישראל, למרות שמדובר באחד הנושאים הכלכליים החשובים ביותר למשק, למשך עשרות שנים קדימה.
מה שקרה מאז נראה כמו קומדיה עצובה מאוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי הוא מקים צוות חשיבה, או איך שלא קוראים לזה, שבו יישבו סוף כל סוף כל הרגולטורים הרלוונטיים ויגבשו מדיניות ממשלתית אחת אחידה למשק הגז הטבעי (תוך כדי משא ומתן עם חברות הגז עצמן). בשעה טובה.
רק שהצוות הזה לא הצליח לגבש מדיניות כזו. ליתר דיוק, הצוות הזה גיבש מדיניות, ואז הגיע למסקנה שהיא לא טובה או לא ישימה, ואז גיבש עוד מדיניות, ואז הגיע למסקנה שגם היא כנראה לא ישימה, אז הוא גיבש מדיניות נוספת. ובכל שלב כזה, המדיניות החדשה שגובשה הלכה עוד צעד אחורנית, ודרשה פחות מחברות הגז.
אז איך הגענו למצב שאפילו זה לא מצליח להתכנס לכדי פיתרון אחד מוסכם? אף אחד לא מוכן לדבר על זה לציטוט בשמו. מאחורי הקלעים הם מספרים שהם עברו תהליך. שהם התחילו את המשא ומתן עם החברות בנקודה מסוימת, עם שאיפות מסוימות, ובהדרגה הבינו שאין להם דרך להשיג את כל המטרות שלהם, ושחלק מהרעיונות שלהם אינם נכונים, כלומר לא יניבו תועלת למשק, או לא ישימים. או כמו שהיה מוכן להודות ביושר אחד הפקידים: ״אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז. פערי המידע בינינו לבין החברות כל כך גדולים, שלקח לנו הרבה זמן להבין מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומה יכול להיות שעובד בעולם אבל לא יעבוד פה מסיבות מסוימות״.
רק שגילה, כך הם טוענים, לא היה שותף לתהליך הזה. בניגוד לפקידים האחרים, לרבות אנשיו שלו בתוך הרשות להגבלים עסקיים, הוא המשיך לבחון את הנושא רק דרך המשקפיים שהוא מרכיב מתוקף תפקידו – האם המתווה שהממשלה מציעה תגדיל את התחרות בשוק הגז או לא?
התשובה היא לא. רק שהתשובה היא בכל מקרה לא. גם ההסכם שגילה עצמו היה מוכן לחתום עליו לפניו שנה לא היה מגדיל את התחרות, גם המתווה שהמדינה מציעה כעת לא יגדיל את התחרות, וגם לפוצץ את העסק וללכת לבית הדין להגבלים עסקיים ולחכות מה ייצא משם – גם זה לא יגדיל את התחרות.
ובכלל, הפקידים מספרים שהם לא מצליחים להבין את גילה, את העץ שהוא טיפס עליו, ומדוע לא ירד ממנו. מה בעצם היה הפער בינו לבין הפקידים? ככל הידוע בעיקר סוגיית המכר בנפרד. כלומר, השאלה האם תשובה ונובל אנרג׳י יתחרו אחד בשניה תוך כדי שהם שותפים במאגר לווייתן, או לא. גילה רצה שכן, הפקידים האחרים רצו בהתחלה גם הם, אבל אחר כך השתכנעו שזה לא יעבוד, מנימוקים שונים (חוסר אפשרות לא לתאם מחירים, חוסר אפשרות להקים חומות סיניות אפקטיביות, יתרון לא תחרותי לשותפה שתחזיק בתפעול צנרת הגז ונימוקים דומים מסוג אלה), והחליטו לרדת מזה.
זו, בשורה התחתונה, היתה כל המחלוקת.
בכל מקרה, ועל כך אין חולק, המחירים למשק לא היו יורדים, ותחרות פרועה לא היתה מתחוללת פה. זו, ככל הנראה, לא תושג בזמן הנראה לעין, אולי בעוד עשר שנים, אולי יותר. עד אז אין מנוס מפיקוח על מחירים וצעדים מסוג זה בשביל לוודא שהמונופול הקיים לא מנצל אות כוחו המונופוליסטי. על זה גילה התפטר, בעיקר כשהבין שהוא עם הגב לקיר ושאיש לא ייתן לו גיבוי, ושבעצם אף אחד לא באמת מבין מה הוא מנסה להשיג. השלימו פה קלישאה בסגנון האויב של הטוב הוא הטוב ביותר.


שהמדינה תניח כבר עוד צינור גז. זה יעלה פחות מההסכמים הקואליציוניים

המתווה שגובש במשרדי ראש הממשלה והאוצר רחוק מלהיות מושלם. הוא לא מגדיל את התחרות, הוא משאיר בידי המונופול את האפשרות – גם אם מצומצמת יותר – לסחוט רווחים מונופוליסטיים, ומנגנוני הבקרה שהוא מבקש ליצור אינם בכרח ישימים.
ובכל זאת, המתווה הזה טוב יותר מהמצב הקודם. כלומר, אם גילה היה מאשר את הפטור מהסדר כובל לתשובה ולנובל אנרג׳י, המצב היה הרבה יותר גרוע. לכן, טוב שאבי ליכט וגילה שרפו את המועדון ושלחו את כל הרגולטורים לשולחן השרטוטים. רק שעצוב מאוד שאחרי שהתהליך הזה החל, הפקידים לא הצליחו להתיישר עד הסוף ולפעול לטובת הציבור בהגעה למתווה מוסכם אחד.
המשימה העיקרית כעת תהיה ליישם את המתווה הזה, להוציא את תשובה ממאגרי תמר, כריש ותנין, לפקח על מחירי הגז ששותפות הגז ייסגרו עליהם בחוזים שלהם ממאגר לווייתן, ולעשות כל מה שאפשר בשביל להכניס לשוק הזה שחקנים נוספים.
זה אומר, למשל, שהמדינה תצטרך לשים כסף ולפתח תשתיות גז בים בשביל לחסוך עלויות לשחקנים נוספים שייכנסו למאגרים קטנים כמו כריש ותנין, או לתת להם ערבויות ממשלתיות שיוכלו להשיג מימון להקמת תשתיות כאלה, או לקנות מהם חוזי גז, או להגן עליהם מול לקוחות מפני מונופול הגז של נובל אנרג׳י, ובעצם כל מה שאפשר בשביל לקדם את הסיכוי לתחרות בענף הזה. מה הסיכוי שהממשלה תצליח לעשות את זה? אם לשפוט לפי ההתנהלות המחדלית שלה במשק הגז עד היום – סיכוי קטן.
ויש עוד משהו שהמדינה צריכה לעשות, ויפה שעה אחת קודם. מדינת ישראל מחוברת היום למאגרי הגז בצינור אחד. הצינור הזה יוצא מנקודת קליטה בחוף הים באשקלון, עובר דרך מאגר ים תטיס המנוח וממשיך משם למאגר תמר. אם משהו יקרה לצינור הזה, הלך הגז שחברת החשמל משתמשת בו בשביל לייצר חשמל, ותוכלו להגיד שלום לעליית תעריפים.
המדינה צריכה לבנות עוד צינור. כמה שיותר מהר. הצינור הזה צריך ללכת ישירות למאגר תמר, ויכול לשמש בעתיד בסיס לצינורות למאגרים נוספים. העיקר שיהיה לנו עוד חיבור. כל הפקידים מדברים על העניין הזה לפחות מאז ימי ועדת צמח ב-2012, אבל הולכים סביבו סחור סחור בלי לדקור את הנקודה. יש אפילו החלטת ממשלה מ-2013 שמחייבת את שותפות הגז לבנות צינור כזה בעצמן עד 2016. נו, אז מה? הגיע הזמן שהממשלה תבין שהתועלת הכלכלית למשק בהנחת צינור כזה תהיה גדולה בהרבה מהעלות שלו (שנאמדת במיליארד דולר, אם אני זוכר נכון). ראש הממשלה חילק סכומים גדולים פי כמה בהסכמים הקואליציוניים שחתם בשביל להקים את הממשלה הזו מאשר עלות הצינור הזה, הגיע הזמן להשקיע קצת כסף גם בזה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצת קצרה יותר. תודה לאיתי על העריכה

הערת שוליים לתחקיר המקור על קק״ל

התחקיר של רביב דרוקר על קק״ל ששודר הערב במקור הזכיר לי כתבה שרציתי לכתוב לפני איזה שבוע וחצי ופשוט לא הספקתי. אז הנה הערת שוליים שולית על הנסיונות שקל קק״ל לעשות הכל נגד מי שמעוניין להפוך אותה לקצת יותר שקופה לציבור

1 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט הוציא לפני שבועיים וקצת חוות דעת משפטית חריגה משהו (הנה מה שהיה לי להגיד על חוות דעת משפטית אחרת של ליכט, בעניין ייצוא הגז). בצעד די חריג משרד המשפטים פרסם את חוות הדעת הזו ושלח אותה לעיתונאים הרלוונטיים (העליתי את חוות הדעת המלאה לכאן). את חוות הדעת כתב ליכט לרשם ההקדשות במשרד המשפטים, גלי גרוס, על רקע כוונתה לרשום באופן חד צדדי את הקרן הקיימת לישראל (קק״ל) בתור חברה לתועלת הציבור. זאת בהנחה שקק״ל תעמוד בסירובה להירשם מיוזמתה כחברה לתועלת הציבור.
למה בכלל הממבו ג׳מבו המשפטי הזה חשוב למישהו? למה זה צריך לעניין אתכם בכלל להמשיך לקרוא את מה שכתוב פה? בדיוק בגלל הדברים שתחקיר המקור פרסם הערב. קק״ל אמנם ציינה בתגובה שלה למקור כי היא מתנהלת בשקיפות מוחלטת, אולם בפועל המצב רחוק מלהיות כזה. תקציבי קק״ל, הדוחות הכספיים של קק״ל, אינם מפוקחים בידי שום גוף ציבורי, ואינם זמינים לעיון הציבור. תגידו – נו, למי אכפת, זה לא כסף ציבורי שמתגלגל שם, זה כספי תורמים. אבל זה לא נכון. חלק לא מבוטל מהכסף שמתגלגל בקק״ל, כפי שגם הראה תחקיר המקור, הוא ועוד איך כסף ציבורי. זהו כסף שמגיע ממנהל מקרקעי ישראל ועובר לקק״ל עבור אדמות ששווקו לבנייה. ליכט כותב בסעיף 22 לחוות הדעת שלו כי ״מנתונים שבידינו עולה כי בשנים האחרונות העביר מינהל מקרקעי ישראל לקק״ל כמיליארד שקל בשנה״. אלה מיליארד שקל בשנה מכספי ציבור (על פי תחקיר המקור, בקופת קק״ל יש 4 מיליארד שקל). זו הסיבה שבגללה ליכט טוען שיש להחיל מידה מסוימת של שקיפות על קק״ל.
והדרך להפוך את קק״ל לשקופה, בהנחה שהיא בעצמה לא מוכנה לעשות זאת מיוזמתה, היא להפוך אותה בעל כורחה לחברה לתועלת הציבור, מה שיחייב אותה בפרסום דוחות כספיים וכיוצא באלה. זה הרציונל שעומד מאחורי הכוונה של רשמת ההקדשות, וזה מה שהנחה את ליכט בכתיבת חוות הדעת שלו.
חוות הדעת הזו היא חריגה מאוד. ממש חריגה, מילולית, מהקו הרגיל של חוות דעת משפטיות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יוצא נגד גוף שהוא מגדיר ציבורי, תוקף את נורמות הפעולה שלו, וקורא להטיל עליו רגולציה הרבה יותר הדוקה מאשר היום. וכרגיל אצל ליכט, מרבית הסיפור נמצא בין השורות, או בהערות השוליים. אז הנה, צלילה מהירה לתוך המשמעויות הנסתרות של חוות הדעת של אבי ליכט בעניין קק״ל.


להמשך קריאה

שליכט

1. קצת מאחורי הקלעים
הערב הופצה למשרדי הממשלה חוות דעת משפטית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט. ליכט, שהיה גם חבר בוועדת צמח לענייני ייצוא הגז, התבקש לחוות את דעתו המשפטית בנושא אחד פשוט – האם הממשלה רשאית להחליט ביום ראשון לבדה על מה תהיה מדיניות ייצוא הנפט של ישראל בעשורים הקרובים, או שמא היא זקוקה לשנות את החוק הקיים – חוק הנפט – בכנסת. אם ליכט היה מכריע כי הממשלה חייבת את הכנסת, זה ודאי היה מכניס את הממשלה לפלונטר פרלמנטרי ארוך, שכן הנושא היה מובן לדיון בוועדת הכלכלה, שבראשה עומד איש האופוזיציה ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה). בקיצור, כאב ראש.

הלחץ על ליכט, למיטב ידיעתי, היה רב. מזה כמה שבועות קבלת ההחלטה התמהמה. כל ניסיון שלי להבין מה קורה שם נתקל בחומת שתיקה, או במשפט קצר – זה רגיש, אי אפשר לדבר על זה עכשיו. השמועות נפוצו. שמועות על כך שליכט עצמו סבור שיש להעביר את העניין לחקיקה בכנסת, אולם שהיועץ המשפטי לממשלה בעצמו – יהודה ויננשטיין – סבור שאפשר להסתפק בהחלטת ממשלה.

כך או אחרת, בסופו של דבר הדרג הפוליטי חתך בעניין, והחליט להחליט לבד ביום ראשון. ההחלטה הזו, כצפוי, גררה איומים בעתירות לבגץ, שאין ספק שאכן יוגשו. מי שיצטרך להגן על המדינה בבגץ הוא אבי ליכט, אלא אם איכשהו יצליח לשלוח את היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו.

2. פלפולים
חוות הדעת של ליכט בעניין ייצוא הגז היא שירה צרופה, אומנות ההתפתלות המשפטית. לרגעים אפשר לדמיין את טוני סופרנו יושב על ידו ואומר לו מה לכתוב. הגזמתי כמובן, טוני סופרנו מת.

אני מביא כאן בחלקים את נוסח חוות הדעת הכמעט מלא, כפי שהופצה הערב למשרדי הממשלה הרלוונטיים, ובצידם תרגום (מגמתי) לשפת אנוש.

ליכט: "השאלה העיקרית העומדת להכרעה מבחינה משפטית היא האם הוראות חוק הנפט – ובעיקר סעיף 33 לחוק – מהווה מקור הסמכה מספק לצורך קביעת ההסדרים הקבועים בהצעת ההחלטה"

תרגום: השאלה העיקרית היא האם החוק הקיים, שנוסח לפני 60 שנה, מאפשר לממשלה להחליט כמה גז לייצא לחו"ל מבלי לערב את הכנסת

ליכט: "הצעת ההחלטה [של הממשלה] מהווה לעמדתנו הסדר ראשוני, שעל פי טיבו ומהותו צריך להיקבע על ידי הכנסת […] זאת בשל היקפה המשמעותי של הצעת ההחלטה, מהותה הבין דורית והיותה נתונה במחלוקת ציבורית. על פי עקרונות היסוד של המשטר בישראל ההכרעות העקרוניות מתקבלות על ידי המחוקק ואילו תפקידה של הרשות המבצעת הינו הגשמת עקרונות אלה".

תרגום: זה די מדבר בעד עצמו – ראוי להעביר החלטות הרות גורל כאלה לדיון ואישור הכנסת, שכן בישראל הכנסת היא הריבון, ולא הממשלה.

ליכט: "לפיכך יש לשאול האם הוראות חוק הנפט ובעיקר סעיף 33 יוצרות הסמכה ברורה ומפורשת המסמיכה את הממשלה לקבל את ההסדר הראשוני שיוצרת הצעת ההחלטה. על פני הדברים יש מקום לטענה כי לשונו של סעיף 33 אכן מעניקה לממשלה הסמכה בחקיקה ראשית לקבוע הסדר ראשוני זה".

תרגום: למרות מה שאמרתי קודם, שצריך לקיים דיון ציבורי בעניין, הממשלה יכולה להיאחז בלשון החוק בשביל לא לראות את הכנסת ממטר. אבל, רגע, חכו לזה, כי הנה בא הסעיף הבא…

ליכט: "אלא שעולה ספק אם הוראת סעיף 33 לחוק הנפט יכולה לשאת את מגוון ההוראות בהצעת ההחלטה ורוחבן כמקור הסמכה לקביעת הסדר ראשוני"

תרגום: !

ליכט: "עולה ספק אם יש בהוראות סעיף 33 הוראות המסמיכות את הממשלה לקבוע מדיניות ארוכת שנים לגבי כלל המאגרים"

תרגום: !!

ליכט: "אין בסעיף הוראות המתוות את שיקול דעתה של הממשלה […] במדיניות הרואה עשרות שנים קדימה. מדובר, אפוא, על שאלות כמו לכמה שנים יש לשמור את הגז או כיצד תחושב התצרוכת המקומית, דהיינו מהם השימושים שעל בסיסם תחושב בתצרוכת המקומית וכיצד ייראה המשק בהתבסס על שימושים אלה. לכן, מבחינה משפטית, רצוי היה כי הנושא יובא להכרעת הכנסת בין באופן פרטני ובין באמצעות חקיקה המעניקה לממשלה הסמכה מפורשת לקבוע מדיניות מקיפה, כוללת וארוכת טווח במשק הגז הטבעי"

תרגום: חוק הנפט חוקק ב-1953. מי חלם אז על גז, ומי חלם אז על ייצוא גז. לכן, מוטב היה להביא את כל העניין הזה לכנסת, לקיים דיון ציבורי, ולתת לנבחרי הציבור להחליט החלטה שיש לה השלכות שנים לעתיד.

אבל רגע, הנה סלטה לאחור:

ליכט: "עם זאת, לאור לשונה של הוראת סעיף 33 המעניקה לשר, ודאי לממשלה, סמכות לחלק בין הצריכה המקומית ליצוא, לטעמנו אין מניעה משפטית בקבלת ההחלטה בממשלה בהתבסס על הוראה זו"

תרגום: חה!

ואז מגיע החלק הבאמת יפה:

ליכט: "בהקשר זה יצוינו גם הדחיפות והחיוניות בקבלת הכרעה מהירה בעיתוי הנוכחי שתייצר ודאות למשקיעים באופן שיביא לדעת גורמי המקצוע לפיתוח המאגרים הקיימים ולחיפוש מאגרים נוספים. זאת על מנת לאפשר יצירת מגוון הכרחי של מקורות הגז, ובעיקר הוספה של צינורות נוספים שיביאו את הגז לחוף ממאגרים אלה".

תרגום: אני חושב שהכנסת הייתה צריכה להכריע, אבל אתם – פקידי הממשלה – אומרים שזה דחוף וכל זה, וחשוב ליזמים לדעת שיש להם ודאות וכל זה, אחרת המשקיעים האוסטרלים יברחו וכל זה, אז טוב, נו, בסדר, יאללה, שיהיה, תקבלו את ההחלטה לבד. אבל כשיגיע הבגץ תזכרו שאמרתי לכם.

תודו שזה היה מהלך משפטי מרשים.

3. אחרית
אני משפטן קטן מאוד, ואין לי מושג כיצד יכריע הבגץ. אבל נדמה לי שלעותרים יהיה נוח מאוד לטעון שאפילו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה חושב שראוי היה שהכנסת תכריע בעניין ולא שרי הממשלה.
אגב, העניין המשפטי הזה יוצר תופעה מוזרה בקרב יזמי הגז. בתחילה, טענו יזמי הגז – בעיקר דלק של יצחק תשובה ושותפתו האמריקנית נובל אנרג'י – שבשביל לקבל החלטה הממשלה מוכרחה לשנות את החוק, בתקווה שזה ייקח לה מלא זמן והיא לא תרצה וכו'. אבל אז היזמים הבינו שההחלטה הולכת להיות לטובתם, אז הם שינו את העמדה, ועכשיו הם טוענים שאין שום צורך בשינוי חקיקה, ושהממשלה ריבונית לקבל החלטה בעצמה.
אלא שהשותפים הקטנים של השותפים הגדולים במאגר הגז תמר – דודי ויסמן וקובי מימון, שני טייקונים לא קוטלי קנים בעצמם – רוצים לעתור לבגץ משום שלטענתם החלטת הממשלה מפלה אותם. הם טוענים שהחלטת הממשלה מעדיפה את תשובה ונובל אנרג'י כי היא נותנת למעשה הטבות למאגר לווייתן (שהקטנים לא שותפים בו) ודופקת את מאגר תמר (שהם כן שותפים בו). בקיצור, חלק מהטייקונים רוצים פתאום לראות דיון בכנסת, וחלק ממש לא. הכל על פי האינטרס.