קרנפים

0.
התקרנפות (ש"ע, נ') – התבהמות, עדריות, אבדן תחושת המוסר והביקורת העצמית והשתעבדות לרצון הרודן (מילון ספיר, בעריכת איתן אבינאון, בהוצאת הד ארצי)

1.
דברים לא טובים קורים הערב בצמרת משרד האוצר. בחדשות ערוץ 2 התפרסם, ככה באמצע הפריים טיים, שראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ עומד להדיח מתפקידו את סגנו הבכיר איל אפשטיין. לפחות ממה שהצלחתי לקושש, זקני האוצר לא זוכרים שאי פעם אירע אירוע כזה במשרד האוצר.
אפשטיין הוא סגן ראש אגף התקציבים שאחראי על תחום המאקרו, שזה משהו שלא אומר שום דבר למרבית הציבור, אבל בגדול זה אומר שהוא האחראי על בניית המעטפת של התקציב. קרי, בעיקר על תחזית הצמיחה, על תחזית ההכנסות ממסים, ועל הדברים שניצבים בבסיס התקציב ומהם בונים את התקציב של כל משרדי הממשלה. העילה להדחה, לפחות על פי הפרסום בערוץ 2 שלא זכה לאישור רשמי, הוא שאפשטיין היה זה שהוביל את תחזית המסים השגויה בעת הרכבת התקציב הדו שנתי לשנים 2011-2012, אי שם בסוף שנת 2010. אני עוד לא יודע מספיק פרטים מאחורי הקלעים של השבוע האחרון, אבל הנה כמה תובנות מהירות שלי בעניין הזה.

2.
יש בידי עדויות של אנשים בכירים בזירה הכלכלית הירושלמית, שמפחדים להיות מצוטטים בשמם ולכן מדברים בעילום שם, שמעידים כי זה יותר משנה וחצי, מאז המחצית השנייה של 2011, איל אפשטיין ופקידים נוספים באגפים שונים במשרד האוצר – כמו גם בבנק ישראל – התריעו בפני הדרג המקצועי הבכיר יותר, והן בפני הדרג הפוליטי, ששנת 2012 צפויה להיגמר בגירעון תקציבי גדול מאוד, פי שניים מהתכנון המקורי.

3.
בינואר 2012 הגיע שר האוצר בעצמו לוועדת הכספים על מנת לעדכן כלפי מטה את תחזית ההכנסות במסים, עדכון של 11 מיליארד שקל כלפי מטה. בסופו של דבר, העדכון הזה היה קרוב למדי לתוצאה הסופית בסוף 2012. במלים אחרות, כבר בינואר 2012 משרד האוצר ושר האוצר קיבלו את העמדה המקצועית של אפשטיין לפיה הולכת להיות בעיה בגירעון ב-2012. למעשה, ראש הממשלה בעצמו נתן ביטוי לחוסר ההפתעה הזה בדברים שאמר ערב הבחירות.

4.
למעשה, כפי האינטרנטים הראו, אפילו יו"ר האופוזיציה לשעבר והיום ראשון הנכנסים לממשלה החדשה שאול מופז הבחין כבר באוקטובר כי הגירעון הולך להיות בסדר גודל של 40 מיליארד שקל, כלומר כפליים מהתחזית. אמר את זה בחודש יולי גם פרופ' חיים בן שחר, אמר את זה גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ואמרו את זה גם אחרים.

5.
יתר על כן, הממונה על התקציבים בעצמו אמר אך לפני שבועיים כי התחזית שנעשתה בסוף 2010 לגבי שנת 2012, שהתבררה לבסוף כשגויה לחלוטין, הייתה נכונה לזמנה. אז אם היא הייתה נכונה לזמנה, והממונה על התקציבים אומר זאת בעצמו, כיצד אותו ממונה על התקציבים יכול להשתמש בטיעון כי התחזית הייתה שגויה כסיבה להדיח את סגנו שהיה אחראי על התחזית?

6.
כל אלה עובדות. מכאן מתחילות עדויות שאני מקבל מכל הצדדים, לדיונים שלא נכחתי בהם, לשיחות שלא הייתי עד להן, ולכן איני יודע מה האמת לאמיתה ורק האמת. בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, כנראה שאין אמת אחת. הנה מה שהצלחתי להרכיב עד כה: אפשטיין, כאמור, יחד עם פקידים רבים אחרים מתריעים מזה חודשים רבים על אובדן השליטה התקציבי. רק באמצע 2012, לאחר שתמרורי האזהרה שהניפו הפכו להיות אדומים מדי, או אז ניאותו ראש הממשלה ושר האוצר להעביר בממשלה בזריזות חבילה של העלאות מסים – הן ל-2012 והן ל-2013 – בניסיון לצמצם במעט את הגירעון. וזה באמת היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לולא הצעדים החלקיים האלה הגירעון ב-2012 היה אפילו גדול יותר, וכך גם ב-2013. הצעדים האלה שנקטה הממשלה באמצע 2012 היו פרי הלחצים של אפשטיין ופקידים נוספים.

7.
הן בתוך הממשלה והן בתוך משרדי הממשלה מהלכות שמועות זה זמן ארוך כי הדרג המקצועי במשרד האוצר, והן הדרג הפוליטי, לא ממש מקדישים חשיבות יתרה לראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ. אני אומר את זה מאוד בזהירות. הרשקוביץ ואפשטיין עצמו לא רואים עין בעין במישור המקצועי, ולמיטב ידיעתי גם שוררת ביניהם איבה אישית לא מבוטלת. גם את זה אני אומר בזהירות. כעת פועל הרשקוביץ, כל על פי עדויות, להדחת אפשטיין. למעשה, הוא לא צריך להדיח אותו ממש. הדלפת הכוונה להדיחו – למיטב ידיעתי מבלי שאפשטיין עצמו ידע כי ידיעה כזו עומדת להתפרסם הערב – מספיקה על מנת להדיחו. שכן לא ברור כיצד ראש אגף התקציבים וסגנו יוכלו להמשיך לעבוד יחד נוכח העובדה כי "המתיחות" ביניהם הפכה להיות פומבית. וכל זה, שימו לב, ערב הבאת תקציב מדינה לשנים 2013-2014 לממשלה. ועוד לא סתם, ה-תקציב, שעומד לכלול חבילת גזירות מאוד לא נעימה. אם אפשטיין יודח, מי בדיוק אמור להרכיב את המעטפת של התקציב הזה?

8.
אפשטיין עובד באגף התקציבים זה עשור. הנה כמה דברים שאמרו לי הערב כל מיני אנשים לגביו, לאו דווקא מאוהביו (הוא אדם שקל מאוד לא לאהוב, תאמינו לי): "אחד האנשים בעלי מסלול הקידום המהיר ביותר בתולדות אגף התקציבים. גאון ונחש עם שיגעון גדלות". או למשל "הוא הגורם המקצועי, החשוב והמנוסה ביותר בתקופת התקציב, במיוחד זה הצפוי לנו". וגם: "ההדחה של אפשטיין היא פשוט התאבדות של האוצר". כל זה מתחבר כמובן לדברים שכתב החשב הכללי לשעבר שוקי אורן בפייסבוק שלו לפני שבועיים – על המשמעות של מינוי שר אוצר למשרד האוצר כצעד שמחליש את האוצר כולו – ועל הדברים שאמר לי לפני שבועיים הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב על ההתקרנפות של הדרג המקצועי באוצר בפני הדרג הפוליטי.

9.
בשורה התחתונה, משהו מאוד לא טוב עובר הערב על צמרת משרד האוצר. נעשה ניסיון משונה להדיח גורם מקצועי שלדעת עדויות רבות שאספתי – אם כי חשוב לי להדגיש בפירוש שלא כולן, יש בהחלט כאלה שטוענים כי הוא האחראי לכישלון – שימש במשך חודשים כאחד המתריעים היחידים בשער. זה נראה כמו ניסיון של אנשים שחשים שהם עצמם עומדים בפני החלפה לאחר מינוי שר אוצר חדש, להדיח רגע לפני כן את הכפופים להם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זה מתחבר בדיוק לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על האווירה הקשה מאוד ששוררת בצמרת משרד האוצר וכן במשרדי ממשלה אחרים, תחושת רדיפה. ויתרה מכך, למי אמורים להיות נאמנים פקידי האוצר, משרתי הציבור? לדרג שמעליהם? לציבור? אם הם מתריעים ולא שועים להתרעות שלהם, מה הם אמורים לעשות?

10.
באופן הכי אישי, מתהפכת לי הבטן הערב. אני לא רוצה לבחור צד, ואין זה מקומי לבחור צד, אני רק אזרח ישראלי שמסתכל מהצד על הדברים, וחובתי במסגרת תפקידי לדווח לציבור על הדברים שאני רואה ושומע, כל עוד יש להם עניין לציבור, ובמקרה הזה יש להם עניין ועוד איך. קשה מאוד בסיטואציה כזו לדעת בדיוק ולפרטי פרטים מהי האמת ורק האמת מבלי שהיית ונכחת בעצמך בכל המועדים הרלוונטיים. אני מפחד לחטוא לאמת, ואני מפחד להלבין או להשחיר את פניו של מי שאינו ראוי לכך. עם זאת, בנקודת זמן זאת, נדמה לי שמתבצע כאן ניסיון שפל להדיח בצורה לא ראויה את מי שהרגיז את הממונים עליו רק בכך שדחף בפרצופם את האמת המטרידה והלא נוחה.

הרהור בשלושה חלקים

1.
אז הממשלה נזכרה שצריך לעשות משהו עם הגירעון הזה. אז היא אישרה חבילה של צעדים בתחום הגדלת ההכנסות, בסכום של 14.4 מיליארד שקל, אם הכל באמת יתממש (מה שלא לגמרי ברור כרגע). בכל מקרה, זה לא יספיק בשביל לסתום את החור. ב-2014 נראה העלאת מסים נוספת, וייתכן שאפילו לפני כן. ובכל מקרה, זה רק צד ההכנסות. הממשלה צריכה לתקן גם את צד ההוצאות. וכשאני אומר לתקן, אני מתכוון לקיצוץ בקנה מידה אפי של 10-14 מיליארד שקל.

2.
סביר להניח שבשביל להקטין את הסכום האדיר הזה הממשלה תנסה כמה שיותר "לדחות ביצוע" של פרויקטים והוצאות אחרות. למשל, סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל. כאלה דברים. אבל גם לזה יש גבול. בסופו של דבר, הממשלה תהיה חייבת לקצץ, ולקצץ ממש. סטייל מה שהיה ב-2003. איזה קטע, גם אז זה היה ביבי.
בסבירות די גבוהה, אפשר להניח שחלק מחבילת הקיצוצים תהיה הקפאה או דחייה של ביצוע הסכמי שכר – למשל, דחיית הפעימה השנייה של העלאת שכר המינימום באוקטובר, או דחייה של הפעימה האחרונה בהסכם השכר במגזר הציבורי בינואר, וכהנה וכהנה. ולא בטוח שזה הסוף. ייתכן גם שהממשלה תלך למתווה של קיצוצי שכר ממש במגזר הציבורי, ואם המצב יהיה חמור ממש – אפילו לפיטורים. גם זה קרה ב-2003.
אלא שהפעם הממשלה תהיה על מסלול התנגשות חזיתי וכואב מול ברנש אחד בשם עופר עיני. עופר זה הוא רק נראה תמים. עמוק בפנים הוא ממזר ממזר. הוא יודע בדיוק מה מבשלים לו באוצר. הוא מכיר היטב את הנתונים שעוד מעט יתחילו להיות מודלפים לעיתונים – על כך שהנהנים העיקריים מהפטור ממס שיש לקרנות ההשתלמות זה העשירון העליון, ואיך בחברת החשמל ובמונופולים הממשלתיים האחרים העובדים עושקים את מעמד הביניים, וכו'. הוא יודע היטב מה מכינים לו במשרד האוצר, והוא לא פראייר.

3.
אם המשבר הזה אכן יפרוץ, ואם הוא ינוהל בידי מנהלי המשברים של שני הצדדים כפי שמשברים מנוהלים פה בדרך כלל, כל אחד מהצדדים ינסה לגייס את דעת הקהל הציבורית ולטנף היטב על הצד השני. בשלב כלשהו, הציבור יצטרך להחליט – הוא בעד או נגד ההסתדרות. הוא בעד קיצוץ שכר במגזר הציבורי – הרי במגזר הפרטי מקצצים ומפרטים כאילו אין מחר, למה שעובדי המדינה לא יתרמו את חלקם? – או שהוא נגד. האם הציבור בעד דחייה של עוד תוספת לשכר המגזר הציבורי או שהוא נגד. וכו' וכו'. באופן אינטואיטיבי, אני מניח שהציבור ייקח את הצד של ההסתדרות בלי קושי רב מדי. מה שאני תוהה הוא לגבי התגובה של ראש הממשלה. האם נתניהו ינסה לצייר את יו"ר ההסתדרות בתור מי שנוהג בחוסר אחריות ובחוסר ממלכתיות בשעת משבר (בתוכנית הייצוב של 1985 ההסתדרות והמעסיקים נכנסו לעסקת חבילה עם הממשלה מתוך תחושת אחריות, יגידו בלשכת ראש הממשלה) או שמא פשוט ייכנע לו אחרי שיראה את התגובה הציבורית? ומי יודע, אולי כל זה ייגמר בסוף בבחירות.

בליל

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

רגע אחרי, רגע לפני

אני לא לגמרי בטוח לכמה אחוזים מקוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים", זה ידבר, אבל אני אנסה בכל זאת:

אתמול וועדת הכספים אישרה את תכנית ההאצה של משרד האוצר, חודש אחרי שהוצגה. מטרת התכנית (בתמצית): הזרמת מיליארדי שקלים לענפים שונים במשק, בניסיון לבלום את המיתון ולהתניע את המשק לקראת צמיחה מחודשת.

אחרי שהוצגה התכנית, כאמור לפני חודש, התחילה מהומת אלוהים סביבה. אני זוכר שישבתי במסיבת העיתונאים של משרד האוצר בה הוצגה התכנית, והתחלתי לקבל תגובות של ח"כים בביפר, עוד לפני שמסיבת העיתונאים הסתיימה. הפוליטיקאים נכנסו לסחרור, בעיקר אלה שהיו צריכים להתמודד בפריימריז, ויו"ר ההסתדרות ונשיא התאחדות התעשיינים תפסו טרמפ על הסחרור הזה, ורק ליבו את האש והגדילו את גובה הלהבות.

לפני שבועיים, בערך, כשהיה כבר ברור שהעסק הזה מתכנס לקראת פתרון מוסכם – יותר או פחות, על מי יותר ועל מי פחות – צלצלתי לדובר משרד האוצר, שלומי שפר, וביקשתי שיסדר לנו ראיון בלעדי עם הממונה על התקציבים, רם בלינקוב. הבקשה שלי היתה מאד ספציפית: ביקשתי לראיין אותו לאחר שתכנית רשת הביטחון לחיסכון הפנסיוני תוצג בממשלה, ולפני שהיא תוצג בכנסת. רציתי לתפוס את בלינקוב רגע אחד לפני שהוא נכנס לזירה הפוליטית הממוקשת, בתקווה שהוא יהיה עצבני להפליא. חלפו ימים, המשכתי ללחוץ על שלומי, ובסופו של דבר, ביום חמישי האחרון, הגיע המסר: בלינקוב מסכים לראיון. קבענו את הראיון ליום ראשון אחר הצהריים, אחרי ישיבת הממשלה שבה היתה אמורה להיות מוצגת רשת הביטחון. כמה דקות אחרי שסגרנו את המועד, צלצל אלי שלומי, ואמר שבלינקוב שינה את דעתו. הוא עדיין מוכן להתראיין, אבל רק אחרי שוועדת הכספים תאשר את תכניות האוצר, ורק בתנאי שהיא תאשר את תכניות האוצר.

ברגע הראשון, נעצבתי אל ליבי. רציתי לתפוס את בלינקוב רגע לפני, לא רגע אחרי, כשהוא כבר נינוח וריק מאנרגיות. אבל לא היתה לי ברירה. כשבלינקוב מסכים לראיון בלעדי, אתה לא אומר לו לא רק בגלל שהשעה והיום לא מתאימים לך. אז הסכמנו, וערכנו את הראיון אתמול – יום שני – אחר הצהריים, אחרי שהסאגה של תכנית ההאצה הסתיימה בוועדת הכספים. את הראיון ערכנו שניים: אמנון אטד, כתב האוצר שלנו, ואנוכי. מיד אחר כך, פרשנו לחדר צדדי, ערכנו את הדברים, הוספנו טקסט, סידרנו מחדש, ושלחנו חיש קל למערכת. הבטחנו להביא כותרות, ואני חושב שעמדנו בהבטחה הזו.

זו לי הפעם הראשונה שבה אני יושב עם בלינקוב באופן כל כך אינטימי. אני מוכרח לומר שהופתעתי. האיש היה נינוח, מעט עייף אבל מאד רגוע. דיבר בשקילות, לא בהתלהמות, וענה תשובות ענייניות להפליא. לא הכל נכנס פנימה, לעיתון, אבל הרוב המוחלט. הכותרות שניתנו לראיון הזה – שלא ניתן לראות אותן בגרסת האינטרנט, אלא בעמוד הראשון של העיתון – לוקחות את הראיון הזה לכיוון מאד מסוים. לגבי רובן אני מסכים, אבל לא לגבי כולן. אבל הי, זה לא ממש משנה. כך או כך, אני מרוצה מאד מהראיון הזה.

בכל אופן, אתם כמובן מוזמנים לרוץ ולקנות את העיתון (ולשלם לי את המשכורת על הדרך), אבל כמובן שאתם מוזמנים לקרוא גם את הנוסח האינטרנטי.

תגובות לעצם הדברים של בלינקוב תתקבלנה בברכה. קריאה נעימה.

יש פה הרבה אנשים

1.
אני נמצא ביום העיון השנתי של אגף התקציבים במשרד האוצר. חשבתי בתחילה לעשות מכאן לייב בלוגינג, אבל אז נהיה כאן ממש משעמם, אז ויתרתי. ובכל זאת, הנה משהו מעניין שהיה הבוקר.
יום העיון השנתי נערך לזכרם של ארבעה מעובדי אגף התקציבים שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בפתח יום העיון, נשא דברים אחד מבוגרי האגף (לא זוכר את שמו), שעבד עם חלק מהאנשים הללו עד מותם. הוא עצמו נפצע במלחמה ההיא והשתקם לאחר מכן. בכל אופן, הוא סיפר על כל אחד מהנופלים. מסתבר שכולם היו אנשי רוח. בנוסף ללימודי הכלכלה שלהם, שניים מהם למדו פילוסופיה, אחר למד עבודה סוציאלית, ואחד כתב שירים למגירה (שהחברים שלו פרסמו אחרי מותו). בקיצור, הם היו אנשי רוח לא פחות מהמידה בה היו אנשי מספרים וטבלאות. אותו אדם שדיבר עליהם, אמר עד כמה חשוב למי שעובדים באגף התקציבים לממש בתוך העשייה שלהם את השילוב של הרוח עם החומר.

לא יכולתי שלא להיאנח. נזכרתי שכשאשר באתי לראיון העבודה במשרד האוצר (לפני שהתקבלתי שם לעבודה, לא באגף התקציבים אלא באגף שוק ההון), הסתכל אריק פרץ, סגנו של המפקח על שוק ההון, על קורות החיים שלי. למרות ניסיונותיו, הוא פשוט לא הצליח לתפוס מדוע אני לומד פילוסופיה במקביל ללימודי הכלכלה והמדע המדינה שלי. לא הצליח לתפוס. זה נראה לו מיותר עד מאד. זה לא מאד מפתיע. אריק פרץ הוא רואה חשבון.

בכל אופן, זה לדעתי מבטא טוב מכל את התפיסה השלטת היום במשרד האוצר. פעם היו שם אנשי רוח וחומר. מאז, כך מתברר, השתנו הרבה מאד דברים.

2.
ולעניין אחר, בגלובס התפרסמה במהלך היום ידיעה משונה. וכשאני אומר משונה, אני מתכוון להזויה. הנה הידיעה של גלובס במלואה:

הבוקר (ד') פורסמה בעיתונות הכלכלית ידיעה לפיה כמה מהחברות הגדולות במשק, בהן אמדוקס , בזק ופלאפון, שוקלות הקמת ציי רכב עצמאיים, כדי לא לספוג התייקרויות של כ-20% הצפויות בענף הליסינג בינואר 2009.

לפי הערכות, החברות הגדולות בעיקר מנסות לשפר עמדות לקראת השינויים הצפויים בשוק הליסינג. הסיכוי שהן יקימו ציים עצמאיים קלושים, ולמעשה לא קיימים. חברה כמו אמדוקס, שמחזיקה כ-1,500 רכבי חברה, תיאלץ להשקיע לא פחות מ-160 מיליון שקל בהקמת צי רכב עצמאי, מהלך לא סביר על רקע המשבר הכלכלי והצמצומים והפיטורים באמדוקס ובתעשיית ההיי-טק כולה.

אמדוקס, העוסקת בבילינג ומפתחת מערכות לשירות לקוחות וניהול, סיפקה בתחילת חודש נובמבר תחזית נמוכה מתחזית השוק לרבעון הראשון של השנה. החברה העריכה כי תרשום הכנסות ברמה של 785-810 מיליון דולר, צמיחה של 5.6%-9.1% ביחס לרבעון המקביל אך ירידה ביחס לרבעון הרביעי, בו רשמה אמדוקס הכנסות של 825.3 מיליון דולר. תחזית השוק לרבעון הבא היא להכנסות של 832.1 מיליון דולר.

בנוסף, הודיעה החברה לאחרונה על פיטורי 500 עובדים, מהם 200 בישראל.

הידיעה היתה חתומה תחת "שירות גלובס", והיא באה כתגובה לידיעה בלעדית שפורסמה הבוקר בעיתון בו אני עובד, על ידי תומר הדר. הידיעה של תומר נמצאת כאן.

בכל אופן, תהיתי לגבי הידיעה הזו של גלובס. ראשית, מה מקורה? האם מקורה בעלבונו של כתב הרכב של העיתון, דובי בן גדליהו, שלא עלה על העניין בעצמו? או שמא מקור הידיעה בחברות הליסינג, שנבהלו מהכותרת, הלכו לעיתון המתחרה, והתחילו ללכלך? לא ברור לי. יש, כמובן, עוד אפשרויות, אבל עצם הידיעה הזו נשגב מבינתי. עד כמה שאני מבין, אנחנו עוסקים בחדשות, בעיתונות, ולא בסגירת חשבונות ובתביעת עלבונות מעל דפי העיתון או אתר האינטרנט. זה לא נראה טוב, זה מגוחך, וזה לא אמור להיות שם. פשוט לא. גלובס חושבים שהידיעה שלנו לא נכונה? שיוכיחו זאת, תוך ציטוט גורמים ברורים ולא אנונימיים, ותוך עריכת ידיעה חדשותית, ולא על ידי חיסול חשבונות.

מאד מוזר.