בליל

0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

האמן, ציית, הילחם*

1.
אתמול זרק ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמירה בישיבת הממשלה השבועית שהצליחה להקפיץ לי את הפיוזים ממש, רק שלא היה לי זמן לכתוב משהו. אז הנה, באיחור קל. ראשית, לדברים שאולמרט אמר (מתוך וואינט):

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, תקף היום (א') בחריפות מרצים באוניברסיטת תל-אביב, בעקבות התנגדות שהביעו לצירופה לסגל המרצים של אל"מ פנינה שרביט-ברוך מהפרקליטות הצבאית, על רקע ייעוץ משפטי שנתנה לחייל צה"ל שפעלו במסגרת "עופרת יצוקה". […]

"מדובר בכמה צדקנים, טהרנים, מתחסדים וצבועים", אמר אולמרט בישיבת הממשלה, "שקמו להטיל דופי במילוי תפקידה של הפרקליטות הצבאית בטרם בדקו את הדברים, וקבעו שאנשי הפרקליטות אשמים".

הוא הזהיר כי מוסדות אקדמיים שלא יקבלו מרצים על רקע זה "לא יקבלו את תמיכתה של מדינת ישראל".

(ההדגשה היא שלי)

2.
כבר כתבתי פעם, בבלוג הישן, על נושא דומה, וחטפתי מטחי ביקורת מחבריי הטובים ביותר (אני אביא אותם בסוף הפוסט הזה כי אני לא רוצה לנקק לבלוג הישן). ועדיין, אני חושב שהצדק עימי. אז הנה, אני חוזר על זה שוב כעת: תודה למחוקקי ישראל הישנים שהחליטו כי תקצוב האוניברסיטאות בישראל ייעשה באופן בלעדי בידי המועצה להשכלה גבוהה, שהיא גוף שאינו תלוי פוליטית בממשלה או בכנסת, על מנת להבטיח שהאוניברסיטאות ייהנו מחופש אקדמי. כן, בשם החופש האקדמי עושות האוניברסיטאות כל מיני דברים שעדיף שלא היו עושות, אבל אין לזה דבר וחצי דבר לגבי יכולתן האוטונומית של האוניברסיטאות להחליט אילו מרצים להעסיק באילו תחומים, כל עוד הדבר נעשה משיקולים אקדמיים גרידא. רוצה לומר: אין לאוניברסיטת תל אביב, בהיותה מוסד לימודים ציבורי ולא פרטי, את האפשרות לשלול את עיסוקו של מרצה רק בשל עמדתו הפוליטית או ההקשר הפוליטי של עיסוקו הקודם, כמו במקרה הנ"ל. אבל הצד השני של המטבע הזה הוא שאין לראש הממשלה, או לממשלה, או לשרת החינוך, או לכנסת, או לכל פוליטיקאי אחר, את היכולת לקבוע קשר חד חד ערכי בין ההקשר הפוליטי של עיסוקו הקודם של מרצה כלשהו, לבין החובה של אוניברסיטה כלשהי להעסיק אותו כמרצה. ולכן, הדיבורים של ראש הממשלה אולי נשמעים למישהו פטריוטיים, אבל בעיניי הם די פשיסטיים. הקו בין שני המושגים האלה, כך מסתבר פעם אחר פעם, דק מאד.

2.25
למתעניינים, כאן אפשר למצוא את התגובה (הראויה) של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל.

2.5
בדיוק באותו האופן, אוניברסיטת בר-אילן אוטונומית להחליט שהיא ממשיכה להעסיק את הפרופ' הילל וייס, גם אם שר הביטחון מסתייג מדבריו הסתייגות עמוקה ומוחלטת, מבלי שלמדינה תהיה היכולת לשלול מבר-אילן את תקציבה. ככה זה עובד, וטוב שכך. הנה מה שכתבתי אז בנושא:

אמנם באיחור משהו, אבל שיהיה בכל זאת: לקורא אהוד ברק, אדון ביטחון,
האם סבור אתה בטעות כי אתה מנהל כאן חונטה צבאית? מדוע נדמה לך, כמו גם לסגן שלך מתן וילנאי, כי אם רק תדרשו אזי אוניברסיטת בר אילן תפטר את הפרופ’ המקללן הילל וייס? למה, כי אתם אמרתם? למה, כי הוא קילל? ומה לגבי האיכות האקדמית שלו? מה לגבי תרומתו לעולם המחקר הישראלי? העולמי? האם כל אלו בטלים בשישים כי רגשותיו של מח”ט חברון נפגעו? אם הדברים שאמר הפרופ’ נראים לך פליליים, זה יהיה הזמן להגיש נגדו תלונה, לפתוח כנגדו חקירה ובמקרה הצורך להעמידו לדין ואף להרשיעו. אולם אין לזה כל קשר למקום עבודתו. אתם לא המעסיקים שלו, ואין כל סיבה שתהיו, או שתחשבו שהינכם. עם כל הכבוד, הצבא או הפוליטיקאים אינם מוסמכים, תודה לאל, לנהל את כל העניינים במדינה הזו.

ואלה היו חלק מהתגובות לעניין הזה:

אריאל:

בנוגע לברק ולפרופסור מבר אילן, נראה לי שראוי לציין שחלק נכבד מהמשכורת שלו מגיעה מהמדינה. כן, אותה המדינה שהפנאטים המטורללים האלו מתעקשים מאוד להפוך לנציגת (נוספת) של ימי הביניים במזרח התיכון. אם לשר הביטחון אסור להתערב בעייניני אוניברסיטת בר-אילן, אני לא יודע, אבל אני בהחלט חושב שיש לו זכות לשאול לאן הולך כספם של משלמי המיסים. הנה לאן: לחמאסניק היהודי הזה.

אח שלו:

סעיף 3 בפוסט נכתב רק כדי להיות הצד השני בויכוח, וכדי לעורר ויכוח שכזה, אבל עדיף היה אם לא היה נכתב – כי הוא די שטותי. אני חושב שאם היית קורא אותו שוב לפני שפירסמת – היית מוחק אותו. “פגע ברגשותיו של מח’ט חברון”? נו, באמת. אל תכניס לעצמך מילים טיפשיות לפה רק לטובת הויכוח (למרות שמנסיון זה אכן מאד כיף). ממש קילקל לי את כל הפוסט.

הכלכלן המתוסכל:

לאח שלו: אתה מתחיל לעצבן אותי, ועוד בעקביות. ראשית, אני קורא את הפוסטים שלי לפני שאני מפרסם אותם. שנית, כשסגן שר הביטחון דורש בתקשורת מאוניברסיטה בישראל לפטר את אחד ממועסקיה משום שקילל מח”ט אחרת הצבא ישקול מחדש את ההתקשרות שלו עם האוניברסיטה, וכאשר שר הביטחון דורש דרישות דומות, אזי הם אלה שאינם מדברים לעניין, ולא אני. ועשה לי טובה, אל תחליט בעבורי מאיזה סיבות אני כותב מה.
אריאל: גם הרבנות הראשית פועלת מתוקף כספי מסים, גם ההתנחלויות, בחלקן הגדול, קיימות ופועלות מתוקף כספי מסים ועוד כהנה וכהנה. האם חושב אתה שלשר הבטחון ולסגנו יש הסמכות להקשות קושיות מקצועיות בנוגע למוסדות הללו? האם לשר הביטחון הזכות לדרוש לפטר גננת מגן עירוני אם היא תצעק עליו שהוא חמור? האם לשר הביטחון הסמכות לדרוש דרישות בקשר לכל מיני דברים שקורים במדינה, שאינם מעניינו המקצועי, רק משום שהוא שר ביטחון. שווה בנפשך ששר הבריאות היה דורש לפטר את סגן הרמטכ”ל משום שהוא מעשן בשרשרת ולא עושה כושר… לשר הביטחון יש דברים חשובים לעשות, ואלה לא חלק מהם. הוא יכול, רשאי וראוי שיפעל במסגרת החוק ויבקש מן המשטרה או מכל גורם שאחראי לזה להעמיד לדין או לפתוח בחקירה כנגד הפרופסור. אם בבוא היום יוחלט שהוא עבר עבירה, מגיע לו עונש, וביחד עם העונש על האוניברסיטה להכריע באשר לעתידו המקצועי. אבל רק על האוניברסיטה לעשות כן. העמדה שלך מסוכנת ומפחידה, וזה בדיוק העניין נגדו ניסיתי לצאת. אולי עכשיו הבהרתי את עצמי טוב יותר, כי קשה לי להאמין שאתה מכולם לא מסכים איתי בנקודה הזו.

* הציטוט שבכותרת שייך לבניטו מוסוליני. שהוא האיש שגם אמר "הכל בתוך המדינה, שום דבר מחוץ למדינה, שום דבר נגד המדינה", שזה ציטוט טוב יותר, אבל הוא לא נכנס לי בכותרת.

מבוא לבחירות

1.
נו, זה קצת מצחיק אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מצחיק לא מדויקת. זה מעציב אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מעציב לא מדויקת. זה מוצא אותי אדיש לחלוטין כל עניין הבחירות הזה. נו, זה הרבה יותר מדויק.

2.
על מה בדיוק אנחנו, אתם, הולכים להצביע בבחירות הקרובות, שיתקיימו, ככל הנראה, אי שם בחודש פברואר הבא עלינו לטובה? מה יהיה הנושא העיקרי שיעמוד בלב הבחירות האלה? האם יהיה זה הצורך עם ההתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי המאיים להתגלגל אל חופינו? האם יהיו אלה הפערים החברתיים העצומים בחברה הישראלית? האם יהיה זה המשא ומתן עם הפלסטינים, שכבר מזמן לא ממש מעניין מישהו במקומותינו? ואולי בכלל האיום האיראני?
ואיך בדיוק נוכל, תוכלו, לקבל החלטה מושכלת בבחירות הבאות, ולדעת שהמפלגה שעבורה אתם מצביעים היא היא המפלגה שתביא סוף כל סוף את הבשורה המיוחלת ותדע להתמודדות בתבונה, במקצוענות וברגישות? מה מותר נתניהו מלבני, או מברק? האם אתם רואים באחד מהם את מביא הבשורה? האם מישהו מהם מחזיק את המפתח לתבונה? וחשוב מכך – האם מישהו מהם מסוגל לכונן ממשלה לבדו?

3.
ובכן, לא. ממש לא. כל אחד ואחד מהם, באם מפלגתו תזכה להיות המפלגה הגדולה ביותר, יהיה חייב לפנות לרעיו, ליריביו, ולהציע להם להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשותו – שכן המצב מחייב, ברור, המצב – וכל אחד מן היריבים יהסס לעשות זאת. מה שמעמיד את הבחירות הללו באור מגוחך עוד יותר. כלומר, מוטב היה לו היו מתאחדות שלוש המפלגות הללו לכדי רשימה אחת, ופוטרות אותנו מעונשם של העמדות הפנים ושל משחקי האגו.
בסופו של דבר מישהו ימצמץ, כספים יישפכו כמים, והממשלה קום תקום. או שלא. זה בכלל יהיה מצחיק. דמיינו לכם שנבחר נתניהו, אבל לא מצליח להרכיב ממשלה בתוך חודש וחצי. או שנבחרת לבני, וכל הסרט חוזר על עצמו. איזה מצחיק זה יהיה, לא? ששוב נלך לבחירות.

4.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד הוא זה: הגיע הזמן לשנות את שיטת הממשל. זוהי לא ססמא. זהו לא סלוגן. אומרים את זה אנשים רבים וטובים – תעשיינים רבים, כמו אלישע ינאי, עורכי דין בכירים, כמו יגאל ארנון, ושאר ירקות – ואנשים פחות טובים (במובנים מסוימים), דוגמת אביגדור ליברמן. לשנות אותה, פשוט לשנות. כך שנדע שאנו הולכים לבחירות רק פעם בארבע שנים, ולא לפני כן, אלא אם כן מישהו מת. ממש ככה. אולי אז יהיה באמת למישהו מאיתנו הרצון והחשק ללכת לבחירות ולהצביע, במקום להרגיש כמו סמרטוטים, כמו פיונים שלא מרצון, שנאלצים למלא פעם אחר פעם תפקיד שולי וסתמי במשחק שחמט עם חוקים לא ברורים, רק בשם איזו "קדושת דמוקרטיה" נעלמה שמלמדים אותנו עליה בשיעורי האזרחות בתיכון, אבל שוכחים להוסיף איזה קורטוב של ביקורתיות אודותיה.

5.
ארחיב על כך בפעם אחרת. גם כך ליהגתי יותר מדי. על כל פנים, מספיק. באמת צריך לשנות כאן משהו. זה פשוט בלתי נסבל כך. והשנה האחרונה, אותה העברתי במסדרונות הכנסת, וראיתי מקרוב, מקרוב מדי, כיצד עובדת הדמוקרטיה הישראלית של תחילת שנות ה-2000, חיזקה בי את ההבנה שככה זה פשוט לא יכול להימשך. כי זה מגוחך, כי זה אבסורדי, כי זה בזוי ומבזה. אם לנוכח משבר כלכלי כל כך חמור שמתרגש בעולם מעדיפים מנהיגינו ללכת לבחירות – מבלי שתקציב המדינה לשנה הבאה מאושר בכנסת, ומבלי שלממשלה תהיה האפשרות הריאלית להתערב במשבר בשעת השי"ן – להתבחבש בקשקשת הפוליטית שלהם, שאין לה כמעט כל אחיזה במציאות, אז שילכו לכל הרוחות. ממש ככה – שיפוצו להם לכל הרוחות.

5.5
ורק הסתייגות קלה למשפט האחרון – נכון הוא שגם לו הייתה קמה עכשיו ממשלה, סביר להניח שהיא לא הייתה מחזיקה תקופה ארוכה, ובכל מקרה היינו מוצאים את עצמנו הולכים לבחירות. אתם יודעים מה? שיהיה. אבל לפחות הייתי מרגיש שמישהו שם באמת מנסה, באמת באמת מנסה להגשים את השליחות שלשמה הוא הגיע לאן שהגיע. נבלות. 

ועכשיו, מילה מראש הממשלה

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שוחח עם פרופ' גיורא ניקמברג, ראש צוות המדענים הישראלים השותף בניסוי מאיץ החלקיקים הנערך בשוויץ, ובו שותפים מדענים ממכון ויצמן, מאוניברסיטת תל אביב ומהטכניון.

פרופ' ניקמברג דיווח לראש הממשלה כי הניסוי מתקדם על פי המתוכנן ואמר כי הוא אופטימי לגבי הצלחתו. עוד אמר פרופ' ניקמברג כי במהלך הניסוי נעשה שימוש במערכות טכנולוגיות ישראליות, מהמתקדמות ביותר בעולם.

פרופ' ניקמברג אמר לראש הממשלה כי במסגרת הניסוי משתפים המדענים הישראלים פעולה עם מדענים פלסטינים ועם מדענים מהעולם הערבי וכי יש בכך כדי לקדם את השלום בין ישראל למדינות הערביות.

פרופ' ניקמברג היה נרגש מהשיחה וביקש לנצל את ההזדמנות על מנת להודות לראש הממשלה באופן אישי על העזרה העצומה שנתנה מדינת ישראל, בין היתר בעידודו, למדנים הישראלים ולפרויקט עצמו.

ראש הממשלה אמר: "אני גאה מאוד על תרומתם של המדענים הישראלים ושל הטכנולוגיה הישראלית לניסוי בסדר גודל כזה, שיש בו כדי להשפיע על האנושות כולה. ישראל מתאפיינת בהיותה מעצמה של טכנולוגיה ושל חשיבה חדשנית, ובכך שהמדנים הישראלים תופסים מקום של כבוד בתחומים שבהם הם מתמחים, בעולם כולו. מדינת ישראל שמחה לתמוף בפרויקט מסוג זה ומקווה להשתלב בפרויקטים נוספים, על מנת להעניק עתיד טוב יותר לאנושות כולה".

(הודעה לעיתונות שהגיעה מתקשורת לשכת ראש הממשלה, היום, 10/09/08, בשעה 19:35. ההדגשות שלי, המהימנות במקור)