השיטה ניצחה, השיטה תמיד מנצחת

(אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, נתתי לפוזי לקרוא. היא סיימה, הרימה גבה והמשיכה הלאה. אז החלטתי שזה לא מספיק טוב לעיתון. קריאה נעימה)

1. מנואל
על מה חשב פרופ' מנואל טרכטנברג כשישב בגפו בחדר העבודה שלו לפני שמונה שבועות וליטש ליטושים אחרונים את סעיפי המלצות הוועדה לשינוי כיוון כלכלי-חברתי? האם שמע באוזניו את משק כנפי ההיסטוריה? או שמא דמיין את תגובות הפוליטיקאים? האם חשב שהציבור הישראלי עבר שינוי תודעתי כה עמוק שאין מנוס משינוי דומה בשיטה עצמה? האם חשב שאחרי שיגיש את המלצותיו לראש הממשלה, יקרא זה האחרון לאהוד ברק, לאלי ישי, למשה גפני. האם דמיין כיצד נתניהו ידפוק על השולחן ויכריז בפניהם, בפרץ מנהיגות שכמותו לא ידע, שזהו זה – עד כאן. הציבור נקעה נפשו, הגיעה העת לשינוי, והגיע הזמן שיפנימו זאת כמותו. וכשחשב כל זאת, האם הפרופסור חייך בינו לבין עצמו בסיפוק?

2. אהוד
על מה חשב אהוד ברק כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'זה לא מספיק, צריך להגדיל את מסגרת התקציב. צריך לתת יותר לציבור הישראלי'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שרוצים ליצור מדרגת מס נוספת לעשירים. אין סיבה שלא אתן כתף למאמץ הלאומי'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לקיצוץ בתקציב הביטחון היא המלצה ראויה מאין כמותה. פייר, אם הייתי חושב על זה בעצמי, הייתי מציע את זה לראש הממשלה כבר מזמן'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על הספה, הרים את הרגליים על שולחן העץ, הדליק את הטלוויזיה ואז נזכר בצער שלא הביא משהו קר לשתות מהמטבח.

3. אלי
על מה חשב אלי ישי כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'הנה, סוף כל סוף מישהו שם לב שאם הציבור החרדי היה נושא יותר בנטל, לכולם היה קל יותר, ואיכות החיים של החרדים עצמם היתה משתפרת. כבוד למנואל'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שמישהו מציע לחתוך את הקצבאות בהדרגה לתלמידי הישיבות. באמת אין סיבה שכולם ימשיכו ללימודים תורניים גבוהים. בתכל'ס לא כולם עילויים גדולים'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לתת לחרדים פטור מהשירות הצבאי ובכך לאפשר להם להצטרף לשוק העבודה היא המלצה גאונית. לו הייתי מבין זאת בעצמי, כבר הייתי מאשר אותה בממשלה לפני חודשים במקום לאיים במשבר קואליציוני'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על השולחן, שלח יד לסדר את הכיפה על הראש, הוציא מהמגירה את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ואז נזכר בצער ששכח לצלצל לעו"ד אסף פוזנר לבדוק אם שמע משהו חדש.

4. בנימין
על מה חשב בנימין נתניהו כשמינה את ועדת טרכטנברג? על מה חשב נתניהו כשקיבל לידיו את המלצות הוועדה שבעה שבועות לאחר מכן? על מה חשב ראש הממשלה ב-8 השבועות שחלפו מאז? האם חשב 'אסור לי לאשר את ההמלצות בממשלה בפזיזות. זה עניין רציני, קיומי, אחראי. אני חייב לגלות מנהיגות, שליחות, אחריות. זהו רגע דרמטי, מכונן, היסטורי. חבל לתת לו לחלוף. כדאי למשוך אותו לנצח'. על מה חשב ראש הממשלה כשהבטיח לאשר את הדו"ח במקשה אחת, ומיד לאחר מכן פיצל אותו לרסיסים קטנטנים, נוחים למסמוס, לקרקוס, לפספוס. האם חשב לעצמו 'הכי טוב ככה. זה הכי דמוקרטי. ככה כל אחד יוכל להוציא משהו מהדו"ח ולשים בצד. למען עתיד ילדינו, למען ביטחון נכדינו, למען המחאה של נינינו". ואולי סתם הניח את ההמלצות על שולחן הגינה, לגם מן הלימונדה, ואז אחז בחזרה בביוגרפיה של הרצל, סידר את משקפיו על חוטמו, ומיד שקע בתנומה עמוקה ושלווה.

5. ישראל
על מה חשבנו כשנטענו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הערים. על מה חשבנו כשיצאנו שבת אחרי שבת לכיכרות ודרשנו בצעקות צדק חברתי. האם חשבנו 'זהו, עכשיו בטוח משהו יקרה. לא יכול להיות שהם יתעלמו מכל כך הרבה מאיתנו'. ואולי חשבנו לעצמנו, 'יחד יש לנו כוח שאי אפשר לעצור. זהו, שינינו את התודעה, נשנה גם את המציאות, נראה מי יתעסק איתנו עכשיו'. ואולי הרהרנו, 'מעניין אם השארנו את הגז פתוח'.
על מה אנחנו חושבים עכשיו, כשאנחנו לא יוצאים לרחובות? על מה אנחנו חושבים היום, אחרי שראינו, אחרי שידענו טעמה של תקווה. האם אנחנו חושבים, 'הכי רחוק שהצלחנו להגיע הוא הקמת ועדה עם כוונות טובות והמלצות לא מזיקות שאפילו אותן אין סיכוי לממש. אולי כדאי שנקפל את הציפיות בחזרה לקופסה, ונרכין את הראש בפני השיטה'. האם אנחנו חושבים, 'אי אפשר לנצח את השיטה, מוטב להיכנע לה. מוטב לא לצפות, ולא להתאכזב. לחזור לקיום כנוע תחת פקידים אטומים מדי, אנשי עסקים חופשיים מדי ופוליטיקאים עלובים למדי'.
ואולי אנחנו סתם מחכים לאיזו ילדה חדשה – איילה, שירה או אביגיל – שתסחף אותנו אחריה ותיקח אותנו שוב אל הרחובות. שתהיה לנו עמוד העשן לפני המחנה, כי לבד אנחנו לא מצליחים להקים את עצמנו מהספה אחרי עוד יום עבודה ארוך, כשהילדים סוף כל סוף הלכו לישון, ואוטוטו חוזר האח הגדול לחיינו.

6. אלון
על מה יחשוב הבן שלי בעוד שלושים שנה, כשיבין שאבא שלו לא עשה את הכל בשביל להבטיח לו עתיד ראוי. האם ידון אותי לכף חובה? האם יחשוב 'זה לא תמיד היה ביכולתך, אבא. אבל היה קיץ אחד, כשעוד הייתי תינוק קטן, שלרגע הכוח עבר מהמעטים בחזרה לרשות הרבים. אז, ברגע ההוא אבא, נחלת את הכישלון החרוץ ביותר שלך. אז, כשהציבור חזר להיות הריבון על חייו, לא הצלחת להכניע את השיטה. יכולת לשנות את העתיד שלי, אבא, אבל לא היית מוכן לעשות בשביל זה את הכל. השתכרת מהר מדי מהכוח שלך, האמנת יותר מדי שבלי שינוי של השיטה הפוליטית תוכל להשפיע על משהו, נרדמת מוקדם מדי בשמירה כשניסית לחזור לחיים שלך בתקווה שהאפקט של הקיץ יעשה את שלו, ולבסוף נתת לשיטה לנצח.

על הספה האדומה בסלון

אלוני, אתה יודע איך קוראים לראש הממשלה שלנו?

אלוני, לראש הממשלה שלנו קוראים ביבי.
פיפי.
לא, ביבי.
פיפי!
לא אלוני, ביבי. זה כמו פיפי של ערבים.

(דברים שלימדתי את אלון, שנה וחמישה חודשים)

סתם, בלי כיוון

בזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר הרבה מאד זמן – אני מרגיש כל כך קפוץ עד שנדמה לי שאני צריך לשבור דיסטנס עם עצמי. תמיד הייתי מאד ממוקד משימה, ובזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר המון המון זמן – אני ממוקד משימה עוד יותר מבעבר. אני קם בבוקר. המשימה: להתעורר. מיד אחר כך, המשימה: לשים את אלוני במשפחתון. ואז: להתקלח, לשטוף בקבוקים ולהספיק לצאת בזמן לעבודה. בהמשך זה נהיה אפילו אינטנסיבי יותר, כשאת כל שעותיי בעבודה אני מקדיש לחלוטין למשימה: להוציא עיתון וללכת הביתה. חדוות העשייה, אם להודות על האמת, עודה נמצאת שם, אבל ברוב הזמן היא עמומה, ספק מובנת מאליה ספק ממתינה לאירוע משמעותי שיחזירה לקדמת הבמה לכמה דקות.

כשאתה ממוקד משימה עד כדי כך, אתה עלול לשכוח בדרך בשביל מה לקחת על עצמך את המשימה מלכתחילה. אתה שוכח את האנשים שבדרך. אתה שוכח את המוצר שאתה מייצר. זה לא משהו.
עובדים איתי לא מעט אנשים בעבודה. די הרבה, אפילו. אני רואה אותם הרבה יותר שעות ממה שאני רואה את משפחתי, את חבריי. חלק לא מבוטל מהם אנשים יצירתיים, ססגוניים, מעניינים. ואף על פי כן איני מצליח לזכור מתי ניהלתי עם מי מהם שיחה רצינית, מעמיקה או מעניינת שלא על ענייני עבודה או על עניינים אופרטיביים שנגזרים מהעבודה. גם זה לא משהו.
ובכלל, נדמה לי שהשיחה המעניינת האחרונה שניהלתי עם מישהו – וכשאני אומר שיחה, אני מתכוון לזה ששני הצדדים מקשיבים זה לזה, שכל צד לוקח את השיחה מהמקום שהצד השני הפסיק ומקדם אותה הלאה והלאה, משהו שאתה יוצא ממנו עם תובנה כלשהי, ולא רק פטפוטים חד צדדים ריקים שכל כולם "אני ואני ואני ואני" – הייתה עם אריאל, איפהשהו בשנה האחרונה לתואר. זה ניחוש גס, אמנם, אבל אני מניח שהוא לא רחוק מהאמת. די מדכא, אם אני צריך להודות. אומר משהו עלי, אומר משהו על החיים שלי, אומר משהו על מידת הקרבה – כלומר הריחוק – שלי כלפי האנשים שסובבים אותי מרבית שעות היום. זה בכלל לא משהו.
אני לא נהנה להיות אדם מרוחק. באופן מוזר, העובדה שאני כותב כאן את עצמי, ויודע שאנשים קוראים (לפחות חלקם, לפחות חלק מהדברים), ואחר כך עובדים איתי, מדברים איתי ויוצא באלה, באין מפריע, דווקא החשיפה הזו גורמת לי עוד יותר מרוחק מהם. רוצה לומר: כבר כתבתי הכל, על מה עוד נותר לדבר אם לא על עבודה, או חיתולים או על המחסור הכרוני בשעות שינה. ובכל אופן, אני לא נהנה מזה. לא מההסתובבות במשך היום בפנים חתומות, לא מדחיקת כל האישי הצידה, לא מהאני הרדום שמתפרץ בעבודה הזו לעיתים מתוך האני היום-יומי.
וזה מוזר, כי אני בכלל בנאדם שאוהב לנוח. לא לעשות כלום. להירדם מול הטלוויזיה באמצע היום.

ויותר מכל, לא הייתי רוצה שזו דמות האב שאלוני יגדל בצילה. הייתי רוצה שיראה בי יצור חברותי, מתעניין, מחייך. בעיקר משום שהייתי רוצה שיהיה כזה בעצמו. אז הנה, מסקנה אופרטיבית אחת מכל זה: אנחנו חייבים לחזור מהגולה הזו שנקראת ירושלים. מספיק. לחזור לגור בקרבת בני אנוש. למען עתיד ילדינו.

הפרעת קשב חמורה

היום ערכתי שני ראיונות, בשתי ערים שונות, לפרויקט אחד ספציפי שיראה אור בעיתון בעוד זמן מה. מוקדם לספר את מי ראיינתי (עם כתבים נוספים) ועל מה. אפשר רק לומר כבר עתה שמשני הראיונות יצאתי מדוכדך עד עפר.
הדכדוך הזה אינו הכרחי. אני בוחר לראות את התובנות שעלו בראיונות הללו באור שחור. זו לא הפעם הראשונה. ראיונות או שיחות שקיימתי בעבר עם אנשים שונים במסגרת העבודה שלי בנושאים שקשורים בעתיד החברה הישראלית הובילו אותי תמיד לתחושת דכדוך איומה. התחושה הזו התגברה פלאים מאז שאלון נולד והפכה לדיכאון ממש.
אחת המסקנות האפשריות מהעניין הזה שמוטב לי להפסיק לקיים את הראיונות הללו. מסקנה אפשרית אחרת היא שאולי כדאי שאתעניין בטיפולים תרופתיים אפשריים. ומסקנה שלישית היא שכדאי שאקח את העניינים לידיים, אפנה לי איזה סופשבוע אחד מהעיסוקים השוטפים, ואשב לחקור ברצינות את אפשרויות ההגירה שעומדות לרשותי, בהנחה שישנן כאלה.

כשהייתי צעיר יותר, נאמר לפני חמש עשרה שנה לערך, דעתי על אנשים שבוחרים להגר מישראל, הייתה שלילית מאד. קיצונית ממש. הדעה הזו החזיקה מעמד גם במהלך השירות הצבאי, אולי אף התגברה. מיום שהשתחררתי היא קהתה, עד שנעלמה לחלוטין, והתחלפה בדעה הפוכה לגמרי. אנשים שנשארים היום בישראל, ואני בתוכם, אנשים משכילים, מוכשרים, שמכירים את הנתונים הדמוגרפיים, החברתיים, ומבינים את ההשלכות שלהם על איכות חייהם, על טיב החברה שתתבסס כאן בעוד עשוריים, האנשים האלה מאובחנים על ידי כבעלי הפרעה נפשית קשה, בעלי אישיות גבולית, על סף הטירוף ממש.
אין תוחלת לקיום שלנו כאן. כן, ייתכן שדור ההורים שלנו אמר את אותם הדברים, והנה שום דבר איום לא קרה. ייתכן. ייתכן גם שלא. זה בעיקר לא טיעון רלוונטי, אלא אם אנחנו מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. וכן, ייתכן שאני צובע את העתיד בגוון שחור מדי. ייתכן שהמגמות תתהפכנה, או תתמתנה, או השד יודע מה. ייתכן שהחרדים יצטרפו למעגל העבודה בהמוניהם, שמפעל ההתנחלויות יחליט על פירוק מרצון, שיצמח כאן זן חדש ומופלא של פוליטיקאים ושל דמוקרטיה. ייתכן. ייתכן גם שיש אלוהים, אבל מאד מאד לא סביר.
לכן, מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, באני העכשווי, אין תוחלת לקיום שלנו כאן. או, לכל הפחות, אין תוחלת לקיום שלי ושל משפחתי כאן. זה לא מקום טוב להיות בו. זה מקום לא טוב להיות בו, וכנראה שזה יהיה מקום גרוע יותר לבני, ולילדי העתידים לבוא.

ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, במובן מטאפורי. אין לי אלטרנטיבות ממשיות שאני יכול להצביע עליהן. נכון, לא בדקתי את הדברים לעומק. אבל מטיב המקצוע שאני עוסק בו, ובהנחה שאני רוצה להתפרנס בכבוד, קשה לי לחשוב על אפשרויות תעסוקה רציניות שיכולות לחכות לי מעבר לים. המממ, בעיה. וגם, וזה מוזר לי להודות, כנראה שהיה לי קשה להיות רחוק מדי מהמשפחה שלי. כן, כנראה.

בקיצור, מדובר בצומת. אני בן 30, נירית תהיה בת 30 בספטמבר. אלוני כבר בן שנה. הקריירה שלי בחיתוליה אמנם אבל כבר הספיקה להתבסס די יפה. זה בדיוק הזמן לחשוב היכן אני רוצה להיות בעוד עשור, והיכן הייתי רוצה שאלוני יהיה בעוד 17 שנה, כשחובת הגיוס הישראלית תחול עליו, או בעוד 29 שנה, כשיהיה בן גילי. מי אני רוצה שיהיו החברים שלו, איך אני רוצה שתיראה החברה שהוא יחיה בה, מה אני רוצה שתהיינה אפשרויות התעסוקה שלו. האם אני חוסם את העתיד שלו בכך שאני נשאר כאן? האם אני דואג ברצינות לעתידו כשאני נשאר כאן?

אני לא יודע. אני רק יודע שאני נמצא בצומת. וכשאני חושב על כך, אני נכנס לדכאון. וכשאני מדבר על כך עם אנשים אחרים, אני נכנס לדכאון. וכשאני שומע אנשים חכמים, אנשים שיודעים להיות מגובים בנתונים ולא רק בתחושות, כשאני שומע אנשים כאלה מדברים על כך, אני נכנס לדכאון. איך שלא יהיה, אני נכנס לדכאון.

הדכאון הזה, כפי שלמדתי היום באחד הראיונות שקיימתי, הוא המנגנון שגורם לי להמשיך לזוז. להיות בפעולה, לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, על הפרויקט הבא, על העיתון הבא, על היום הבא. העיקר להיות בתזזית, העיקר לא להיתקע במקום, העיקר שלא יהיה לי זמן עם עצמי לעצור ולחשוב ברצינות, מעבר לשורת סטטוס אקראית בפייסבוק. אולי בגלל זה קניתי אייפון. בשביל שכל הזמן יהיה לי משהו לעשות, להכחיד בו את הזמן, העיקר שלא אחשוב. העיקר שלא יהיה לי פנאי לגלוש לדכאון.

לילה טוב.

התייפחות גברית

בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

(מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)

ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.

אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.

ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.