דרושה: מפלגה חרדית חדשה

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
ככל שאני חושב על זה יותר, אני מגיע למסקנה שמוכרחה לקום מפלגה חרדית חדשה.
מפלגה כזו יכולה להיות לא רק פתרון לפלונטר הפוליטי שהמערכת הפוליטית הישראלית שרויה בו, אלא גם מה שיתרום לצעד ענק קדימה של הכלכלה הישראלית. אני אמנם פרשן פוליטי קטן מאוד, אבל לעניות דעתי לשון המאזניים האמיתית בפוליטיקה הישראלית היא לא אביגדור ליברמן, וגם לא משה כחלון (בשעתו). לשון המאזניים, לדעתי, הוא האלקטורט החרדי, שכיום מיוצג רק בידי יהדות התורה (שהיא חיבור של אגודת ישראל ודגל התורה) וש״ס. אף אחת מהן, לטעמי, לא מייצגת ייצוג פוליטי אמיתי את השינויים שהחברה החרדית הישראלית עוברת בשנים האחרונות, אלא את העולם החרדי הישן. ומאחר שהאלקטורט החרדי יהיה מוכן, לדעתי, לשבת גם בממשלה עם צביון ימני וגם בממשלה עם צביון שמאלי, לדעתי מפלגה חרדית כזו יכולה להוות שובר שוויון פוליטי. אני לא אומר את זה בגלל שמעניין אותי שהשמאל יתפוס את השלטון, או הימין, אלא דווקא בגלל הסיבה השניה – שמפלגה כזו יכולה להציל את הכלכלה הישראלית מעצמה.

2.
המשפט האחרון עשוי להישמע דרמטי מדי, אבל כשמסתכלים על המספרים עולה תחושה הפוכה – כאילו המשפט זה לא היה דרמטי מספיק.
בירושלים השנה ילמדו 282 אלף תלמידים. מהם, כ-66 אלף תלמידים בחינוך היהודי הממלכתי והממלכתי דתי, ו-108 אלף תלמידים בחינוך החרדי, כך לפי נתונים שפרסם בימים האחרונים מכון ירושלים למחקרי מדיניות (עוד כ-109 אלף תלמידים בירושלים לומדים בחינוך הממלכתי ערבי). על פי הנתונים האלה, בעוד שמספרם של התלמידים בחינוך הממלכתי לא השתנה השנה כלל (כלומר שחלקו היחסי התכווץ), מספרם של התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי גדל ב-6% בשנה, של התלמידים בחינוך הממלכתי ערבי ב-9% בשנה, ושל התלמידים בחינוך החרדי בעיר הבירה גדל בשיעור מסחרר של 10% בשנה אחת.

ירושלים היא רק המיקרו קוסמוס של החברה הישראלית כולה, סוג של הצצה לעתיד של המדינה כולה. כשמסתכלים על התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחברה הישראלית כולה (התרשים הזה לקוח מתוך המכון החרדי למחקרי מדיניות, אבל מבוסס על הלמ״ס), היא נראית כך:

חלקם של החרדים גדל עד לכדי שליש מהאוכלוסיה

חלקם של החרדים גדל עד לכדי שליש מהאוכלוסיה

בזמן שחלקה היחסי של החברה הערבית נשאר פלוס מינוס אותו הדבר, חלקה של החברה החילונית והיהודית-דתית צפוי להתכווץ בעשורים הקרובים (וביתר שאת חלקה של החברה החילונית), וחלקה של החברה החרדית, החלק התחתון בעמודות האלה, יזנק. בשנה שאני נולדתי, 1980, החרדים היוו 4% מהאוכלוסיה. בשנת 2045, כשהילדים שלי יהיו בגילי, חלקם של החרדים יהיה 22% מהאוכלוסיה. אחר כך זה כבר יגדל לשליש.

נכתב על זה כבר לא מעט, על ידי אחרים ועל ידי, במיליון הזדמנויות, אז לא אחפור על זה יותר מדי. אגיד רק שהשינויים הדמוגרפיים הם אמיתיים, הם לא דמיוניים. הם יכולים לנוע קצת לכאן או לכאן, בתוך גבולות גזרה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציינת, אבל בגדול בגדול – הילדים האלה כבר נולדו. לפחות חלקם. לכן, בשורה התחתונה: בנוסף על הזדקנות האוכלוסיה, התהליך הדמוגרפי החזק ביותר שיעצב את פני החברה הישראלית בעשורים הקרובים הוא עליית חלקה של החברה החרדית באוכלוסיה, ובפרט בגילאים הרלוונטיים לשוק העבודה. כל העתיד שלנו בישראל יושפע עמוקות על ידי השינוי הזה. זה שינוי קריטי, משום שהאנשים שנמצאים בגילאי העבודה הם האנשים שנושאים על כתפיהם את הכלכלה הישראלית. הם משלמי המסים, הם הכח היצרני שמאפשר את קיומה של מדינת רווחה (גדולה או קטנה ככל שתהיה), את קיומו של צבא, של מערכת בריאות, חינוך, של הכל. אם שיעורם של האנשים העובדים יפחת (או שכרם, או שניהם), נהיה בבעיה רצינית. אנחנו, והילדים שלנו.

3.
הפוסט הזה הוא לא עוד אחד בסדרה של ׳כולנו אבודים, אנחנו הולכים להיחנק תחת הנטל של המגזר החרדי הבלתי יצרני׳. להיפך. כל מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שהחברה החרדית של היום אינה החברה החרדית של לפני עשור.בחברה החרדית של 2019 יש יותר ויותר חרדים שמגדירים את עצמם ׳מודרנים׳, או ׳עם נגיעות מודרניות׳. ד״ר לי כהנר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כותבת על כך עם ד״ר חיים זיכרמן לפחות מאז 2012.

לפי סקר שעומד בבסיס המחקר האחרון שהשניים ערכו (משום מה לא הצלחתי למצוא את המחקר עצמו אלא רק ידיעה עליו בכלכליסט מאפריל השנה), כ-40% מהחרדים שנשאלו בסקר הגדירו עצמם מודרניים במידה זו או אחרת.
המודרניות הזו באה לידי ביטוי בכל מיני דברים. רובם הגדול של החרדים המודרניים עובדים (כמעט 80%), רובם הגדול אמרו שיעודד את הילדים שלהם לרכוש השכלה גבוהה לא תורנית (כ-60%), המשפחות שלהם קטנות יותר, הם נוטים לגור בערים מעורבות, הם מעידים על עצמם שהם מרגישים ישראלים, הם משתמשים באינטרנט, ו – וזו נקודה קריטית שמישהו הסב לאחרונה את תשומת לבי אליה – מחציתם מחזיקים בסמארטפון לא כשר. המכשיר הקטן הזה שנמצא בכיס שלנו, ושלהם, משמש צוהר אל העולם החילוני. העולם שבמשך עשרות ומאות שנים החברה החרדית עשתה הכל בשביל לסגור את כל החלונות, הדלתות והדרכים אליו. מחצית מהחרדים שמגדירים את עצמם חרדים – כלומר, בערך חמישית מכלל החרדים – מחזיקים בכיסם מכשיר שפותח עבורם את כל החלונות ואת כל הדלתות למה שרק יבחרו.

זה כח מדהים.

4.
עקיבא ווייס, כתב החרדים של כאן, כבר שרטט קצת את המאפיינים של החרדים החדשים, של מעמד הביניים החרדי. לסדרת כתבות שפרסמנו בזמנו בכאן כלכלי, ובהמשך גם בכאן 11, התראיינו עוד ועוד משפחות חרדיות שמשקפות משהו שונה מהסטריאוטיפ החרדי הרגיל שהחילונים חושבים עליו כשהם חושבים על חרדים.

אלה חרדים משכילים, עובדים, חרדים שמשתלבים בשוק התעסוקה ובכלכלה הישראלית. כתוצאה מכך, ההכנסה שלהם עולה, וכתוצאה מכך רמת החיים שלהם עולה. וכשזה קורה, הם מבינים שחזרה לאחור אינה אופציה. וזה, הכח הכלכלי הזה, הוא הכח השני הכי החשוב בסיפור הזה, בעיני. כי הכח החשוב ביותר, הכח הפוליטי, הוא הכח שיכול לפרוץ את הסכרים שעדיין מחזיקים את החברה החרדית בישראל בתוך גטאות של עוני ובערות, ולסלול את דרכה של החברה החרדית לשילוב מקיף יותר בכלכלה הישראלית, ואת דרכה של החברה הישראלית כולה אל הגבהים המאושרים.

בניגוד למה שאפשר לדמיין, לא כל החרדים מצביעים כמו עדר למפלגות החרדיות. כשמסתכלים על נתוני המקרו אפשר לראות זאת. הטבלה הזו (שלקוחה מתוך שנתון החברה החרדית, של המכון הישראלי לדמוקרטיה), מתארת את זה יפה. בישובים האלה, חרדים כולם, שיעור ההשתתפות בבחירות (בעמודה השניה, המספרים 13, 16, 19, 20, מתארים את מספר מערכת הבחירות) הוא מאוד גבוה (העמודה הרביעית – שיעורי השתתפות בבחירות של 70% ויותר), יותר מהממוצע באוכלוסיה הכללית.
כשמסתכלים למי החרדים מצביעים, אפשר לראות שבישובים כמו מודיעין עילית או ביתר עילית רוב מוחץ של המצביעים החרדים מציביעים ליהדות התורה וש״ס (העמודה השניה משמאל, היכן שיש שיעורים של 80 ומשהו אחוזים או 90 ומשהו אחוזים). אבל כשמסתכלים על יישובים מעט פרוגרסיביים יותר, כמו אלעד או כפר חבד, אפשר לראות ששיעורי ההצבעה למפלגות החרדיות משמעותית יותר נמוך. אפילו בעמנואל, יישוב חרדי עני מאוד ביהודה ושומרון שאמור להיות מעוז של ש״ס, שיעור ההצבעה לשתי המפלגות החרדיות נמצא בירידה והגיע בבחירות 2015 ל-62% ״בלבד״.

זהו הסדק שדרכו יכולה מפלגה חרדית חדשית להשתחל, ולהרחיבו לאט לאט.

למעשה, כבר בינואר לפני שנה וחצי, הרבה לפני שתי מערכות הבחירות של 2019, עקיבא סיפר על החרדים שמתפקדים לשתי המפלגות החילוניות הגדולות, הליכוד והעבודה (נו, אז היא היתה עדיין גדולה) בניסיון להשפיע מבפנים.

ועדיין, בעיני, זה לא זה. אפילו אם בליכוד יהיה נציג חרדי או שניים (וזה עדיין לא המצב), או בעבודה, או בכחול לבן, או במה שלא תהיה מפלגת השלטון, אלה עדיין יהיו חרדי מחמד. המפלגה בכללותה עדיין לא תדאג קודם כל לאינטרסים של החברה החרדית. לכן, לדעתי, השינוי המיוחל יכול לבוא רק ממפלגה חרדית ממש – מפלגה שנציגיה הם רק חרדים, חרדים שמגדירים את עצמם חרדים מודרניים, החרדים החדשים. כי המפלגות החרדיות הקיימות ממש ממש לא מייצגות את האלקטורט הזה.

5.
הפעם האחרונה שבה הוקמה בישראל מפלגה חרדית חדשה היתה ב-1984, לפני שלושים וחמש שנה. אז זו היתה ש״ס, שהצליחה לשרוד מאז את כל מערכות הבחירות (בניגוד לשלל מפלגות חילוניות שקמו מאז ונעלמו לבלי שוב). ש״ס הוקמה על רקע עדתי. וליתר דיוק, על רקע זה שהחרדים הספרדים הרגישו שאין להם ייצוג פוליטי אמיתי בכנסת על ידי המפלגות החרדיות האשכנזיות. הם צדקו, הקימו מפלגה, והגיעו ברבות הימים להישגים פוליטיים מרשימים (שדעכו מאז מותו של הרב עובדיה יוסף, אבל זה סיפור אחר). אבל לטעמי גם ש״ס לא מייצגת היום את החרדים המודרנים, בוודאי לא את החרדים המודרניים האשכנזים.

במצב הנוכחי, לדעתי האישית, ש״ס ויהדות התורה אינן מייצגת היום חרדים מרשימים שיצא לי לפגוש כמו איציק קרומבי שמנהל את ביזמאקס בירושלים (סוג של wework חרדי משודרג), או כמו האברכים שלומדים ועובדים ברבטק (שאת סיפורה סיפרנו כאן), או דרך קרן ק.מ.ח, או דרך מסגרות נוספות, שעובדים ומנסים להקים סטארטאפים במאיצים כמו של קמאטק, באחוות תורה, חרדים שעובדים באינטל, או בחברות הייטק אחרות, או את קולם של חרדים רבים שראיינתי ואני וראיינו אחרים בשנים האחרונות לכל מיני פרויקטים בעיתונות הישראלית.

במצב הנוכחי, לדעתי, הגיעה העת ובשלו התנאים למפלגה חרדית חדשה. אני יכול רק לדמיין כמה קשה יהיה לחרדים לקום ולהקים מפלגה כזו, שהלכה למעשה תצא נגד הממסד החרדי הרבני הקיים, גם מבלי להגיד זאת במפורש. בעבודה שלי ובמפגשים שלי עם חרדים בשנים האחרונות ראיתי עד כמה הם מנסים להצניע את מה שהם עושים, כי הם פוחדים לחטוף פשקווילים.

אני מודה שמה שאני עושה כאן הוא פטרוני להפליא – אני מניח בשם חרדים מסוימים שהמפלגות החרדיות הנוכחיות לא מייצגות אותן כהלכה. אני לא יכול לחשוב על משהו מתנשא יותר, וכל ביקורת שאחטוף על כך תהיה מוצדקת. ועדיין, זה הרושם החד משמעי שקיבלתי, גם אם מתחת לשולחן, מהשיחות שלי עם צעירים חרדים רבים בשנים האחרונות.

6.
החברה החרדית (והערבית) היא הפוטנציאל הגדול ביותר של המשק הישראלי לשנים קדימה. כתבתי בעבר שששני המגזרים האלה (מגזר היא מילה שלילית, לכן עברתי להשתמש במילה חברה) יכולים להיות לכלכלה הישראלית מה שהיה בתחילת שנות ה-90 גל העלייה מברית המועצות.
אבל כל עוד המפלגות החרדיות הקיימות בולמות את תנועתם של חרדים רבים אל המודרנה, הפוטנציאל הזה הוא פוטנציאל שנשאר על הנייר. כל עוד מודל החיקוי של החברה החרדית הוא הפוליטיקאים שלהם, העסקנים שלה, וכל עוד ברירת המחדל היא עולם הלימודים, כל אותם חרדים מודרניים ימשיכו להיות טפטוף, התגנבות יחידים, משהו שאין בכוחו להטות את הכף. כל עוד זה המצב, שיעור ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה ימשיך לדשדש במקום סביב ה-50% (למרות ששיעור ההשתתפות של נשים חרדיות בזינוק מרשים ועקבי ונושק כבר ל-80%).
ומאחר שלמפלגות החרדיות הנוכחיות, ולהנהגה שלהן, אין שום סיבה לשנות את דרכן – כי כל שקל שהן מקבלות במסגרת הסכמים קואליציוניים ושהולך למוסדות החינוך של המפלגות הוא בעצם עוד שקל שהולך לסידור ג׳ובים, שמנציח את כוחה של ההנהגה החרדית הנוכחית – אין שום סיבה לחשוב שהשינוי יבוא מתוכן.

מפלגה חרדית חדשה, של מי שמגדירים את עצמם חרדים מודרניים, יכולה לחרוט על דגלה ערכים של שילוב בשוק העבודה לצד שמירה על הצביון החרדי. היא יכולה לקדם השתלבות של החרדים בהשכלה, בתעסוקה מתקדמת, ולא רק לדאוג לעוד איזה תקן וחצי לחרדים בשירות הציבורי (עם כל הכבוד לשירות הציבורי, לא הוא זה שיזניק את הכלכלה הישראלית קדימה). היא יכולה לדאוג לסוגיות של שכר הוגן לחרדים, להילחם באפליית חרדים במקומות עבודה, וכו׳. היא יכולה לעשות עוד מיליון ואחד דברים שלא חשבתי עליהם ולעולם לא אצליח לדמיין. אם תפתחו את הרשתות החברתיות תגלו המון, אבל באמת – המון – דמויות של מנהיגים ומנהיגות חרדיות שמובילים קווי חשיבה חדשים שיוכלו בנקל להשתלב בגוף פוליטי כזה, להיבחר, ולעבוד בכנסת לטובת החברה החרדית והחברה הישראלית כולה. לא לדאוג לעוד קצבאות ילדים, אלא לעוד לימודי ליבה, השכלה גבוהה ומשרות איכותיות, בצד שמירה על כל אורחות החיים שחשובים לחרדים. הילדים שלי זקוקים לזה לא פחות ממה שהילדים החרדיים זקוקים לזה.

בבחירות הקרובות זה כבר לא יקרה, אבל לדעתי בישראל של 2019 בשלו התנאים להקמת מפלגה כזו.
עכשיו רק דרושים האנשים שאשכרה יעשו זאת.

שיטיתי בה

1.
היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, שמעתי אצל ליעד מודריק בגל"צ רעיון מעניין שהציע מאזין, פרופ' צחי כלשהו מהטכניון. אם הבנתי נכון, הוא הציע כי בבחירות הארציות יוכל כל אזרח לחלק את ההצבעה שלו באופן אחוזי בין מפלגות שונות. להצעה הזו יש הלשכות מרחיקות לכת על הרכבה של הכנסת, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לנתח אותן. אבל על פניו, לו הייתה ניתנת לי האפשרות לפצל את קולי בין כמה מפלגות שונות – למשל לתת 70% מכוח הקול שלי לליכוד ו-30% מכוח הקול שלי למרצ – יש סיכוי שהייתי מצביע בבחירות (בכפוף לכמה שינויים נוספים שיש לבצע במערכת השלטונית). זה אולי נשמע מופרך במבט ראשון, אבל לדעתי צריך לפחות לתת על זה את הדעת.

2.
ללא תלות במספר המנדטים שתקבל מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן בבחירות הקרובות, אני לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדמו ברצינות ובאופן אופרטיבי צעדים ברוח הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות". ובכל זאת, לצורך הפרוטוקול בלבד, ברצוני להצהיר:
אם בעתיד הנראה לעין מחוקק כלשהו יחייב אותי בחוק להביע את נאמנותי למדינה – מלבד בתשלום מיסים או בשירות צבאי שכבר היום נחשבים (באופן עממי ולא פורמלי, וטוב שכך) למעין הצבעת נאמנות למדינה – ולו באופן סמלי כמו חיוך כשאני רואה את דגל ישראל, אזי אין לי ספק שבאותו הרגע אני אורז את כל מטלטליי ויוצא מן המדינה הזו, מתוך כוונה לחזור רק לאחר שיעבור טירוף הדעת.
תודה.

פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.

גשם מקומי

1.
לפני כחודשיים, כשהכנסת חזרת מהפגרה, רגע לפני שהתפזרה לפגרה נוספת, המשבר הכלכלי כבר נתן את אותותיו במשק. בעצת העורך שלי, כתבתי טור על כך שבחודש ינואר הקרוב ייהנו חברי הכנסת ויתר נבחרי הציבור מתוספות שכר משמעותיות – כגובה עליית המדד או כגובה עליית השכר הממוצע במשק – וכי יעשו יפה חברי הכנסת לו יחליטו להקפיא את העלאות השכר הללו כדוגמא אישית. יתר על כן, ניגשתי ליו"ר ועדת הכנסת, ח"כ דוד טל, ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לעשות משהו בנידון, שכן הנושא נמצא בסמכותו. הוא ענה שלא, שהנושא לא נמצא על סדר היום, ושלא נראה לו שהוא יעלה על סדר היום בקרוב. אמרתי לו שאם הוא מתכוון לעשות משהו בעניין שיודיע לי (אני לא מוצא את הטור הזה באתר שלנו, אולי הוא לא הועלה אף פעם, אבל אני נשבע שפרסמתי אותו בעיתון).

2.
לפני כשבועיים, פרסם המתחרה שלי, צבי זרחיה, ידיעה בלעדית בדה-מארקר על כך שח"כ טל, וכן יו"ר ועדת הכספים, פרופ' אבישי ברוורמן, מתכוונים להוביל את הקפאת תוספות השכר של חברי הכנסת ויתר נבחרי הציבור. דמי רתח. ח"כ טל מכר אותי תמורת נזיד עדשים. סחתיין לזרחיה. ובכל מקרה, עם ובלי קשר למרירות האישית שלי, סתם רציתי שתדעו עד כמה מוצקה דעתו של ח"כ טל, ועד כמה היא מושפעת משיקולי בחירות. ככה, כשירות לציבור.

3.
מלבד זאת, באותו יום בו פרסמתי את הטור ההוא בעיתון, פגש בי במסדרונות הכנסת אחד הח"כים שאני באמת מעריך ומכבד (ולכן אני לא מזכיר כאן את שמו), ואמר לי משהו בסגנון "קודם תקפיא אתה את תוספת השכר שלך". אני מודה שזה נאמר בספק רצינות ספק הלצה. ועדיין, לא יכולתי שלא להרגיש טעם חמוץ מאד בפי כשקיבלתי אתמול בערב סמס מעוזרו הפרלמנטרי של אותו הח"כ, לפיו הוא קורא לבכירי הבורסה בתל אביב לקחת דוגמא מחברי הכנסת, ולא להעלות את שכרם. אני בכוונה לא שם לינקים, אבל מי שיעשה חיפוש זריז יבין בדיוק למי אני מתכוון. אבל זה יפה שהוא מחליט לנכס לעצמו דוגמא אישית שמלכתחילה נדמה כי לא היה מצויד בה (ציינתי זאת גם בפני העוזר הפרלמנטרי שלו, ולשמחתי לא הייתי צריך להעלות את הדברים של אותו הח"כ לאתר, כי מישהו אחר כבר עשה את זה).

4.
שבת שלום. בירושלים קר כמו אני לא יודע מה, והרדיאטור המסכן שלנו כורע תחת הנטל.

חכו, גם אני גבר-גבר!

1.
ימי הבחירות-משבר כלכלי האלה מצחיקים אותי, כי השילוב הטרגי הזה של השניים יוצרים קומיקה עיתונאית לתפארת, דוגמת הידיעה הבאה בוואינט. הנה זוג הפסקאות שהצחיקו אותי במיוחד:

בכירי האוצר עצמם, מצדם, טוענים כי התוכנית מהווה בזבוז של עשרות מיליארדי שקלים מכספי משלם המסים, ורומזים כי הם הכינו אותה מתוך כפייה ולא מרצונם. אבל מי, בעצם, כפה על בכירי האוצר להכין תוכנית שהם עצמם אינם רוצים בה? גורם פוליטי בכיר אומר כי: "שר האוצר, רוני-בר-און, הפעיל את סמכותו ומנהיגותו והתעקש כי פקידי משרד האוצר יכינו תוכנית לרשת הביטחון. ההוראה לא באה מראש הממשלה אלא משר האוצר".

"התערבות היחידה של ראש הממשלה במשבר הייתה הצהרתו, לפיה צריך לכלול מרכיב של חיסכון פנסיוני בתוכנית ההאצה למשק, בתנאי להסכמה של הכנסת לאשר יחד עם תוכנית ההאצה את תקציב המדינה. ראש הממשלה, הנמצא כעת בארצות הברית, מגבה את שר האוצר בר-און אבל אינו מעורב בנושא באופן ישיר. היוזמה להפעיל את האוצר הייתה של השר בר-און ורק שלו. בר-און ממשיך להתעקש על כך גם עכשיו".

(ההדגשות שלי, הוידוי החשפני במקור)

2.
מעניין מי זה ה"גורם" ה"פוליטי" שנתן לתני גולדשטיין מוואינט את הידיעה הזו. האם ייתכן שמדובר בשר עצמו? לללאאאאאאאא. ואולי זו העוזרת שלו? לאלוהים פתרונים. למען האמת, זה היה עניין של זמן עד שידיעה כזו תופיע היכנשהו. זאת מהסיבה הפשוטה שלכולם יש פריימריז, ובעוד נתניהו ואנשי הליכוד, ברק ואנשי העבודה, ואפילו אנשים בקדימה (ציפי לבני, מאיר שטרית, זאב בוים ואחרים) יכולים להרשות לעצמם לתקוף את האוצר ולדרוש רשתות ביטחון שונות ומשונות לחיסכון הפנסיוני, היחידי שלא יכול לעשות זאת הוא שר האוצר, רוני בר-און. אבל גם לבר-און יש פריימריז. אז מה עושים? מדליפים שטויות.

3.
ולמען הסדר הטוב – למרות שאני סולד מאד מידיעות "גורמים אומרים ש…", גם אני חוטא בהן. מחר ידיעה שלי בסגנון "במערכת הפוליטים מעריכים ש…". יום אחד אכתוב באריכות על משמעות האינפלציה של ידיעות מסוג זה בעיתונות, ועל הקורולציה בין האינפלציה הזו לאינפלציה ברף העצלנות שלנו העיתונאים.