שיטיתי בה

1.
היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, שמעתי אצל ליעד מודריק בגל"צ רעיון מעניין שהציע מאזין, פרופ' צחי כלשהו מהטכניון. אם הבנתי נכון, הוא הציע כי בבחירות הארציות יוכל כל אזרח לחלק את ההצבעה שלו באופן אחוזי בין מפלגות שונות. להצעה הזו יש הלשכות מרחיקות לכת על הרכבה של הכנסת, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לנתח אותן. אבל על פניו, לו הייתה ניתנת לי האפשרות לפצל את קולי בין כמה מפלגות שונות – למשל לתת 70% מכוח הקול שלי לליכוד ו-30% מכוח הקול שלי למרצ – יש סיכוי שהייתי מצביע בבחירות (בכפוף לכמה שינויים נוספים שיש לבצע במערכת השלטונית). זה אולי נשמע מופרך במבט ראשון, אבל לדעתי צריך לפחות לתת על זה את הדעת.

2.
ללא תלות במספר המנדטים שתקבל מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן בבחירות הקרובות, אני לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדמו ברצינות ובאופן אופרטיבי צעדים ברוח הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות". ובכל זאת, לצורך הפרוטוקול בלבד, ברצוני להצהיר:
אם בעתיד הנראה לעין מחוקק כלשהו יחייב אותי בחוק להביע את נאמנותי למדינה – מלבד בתשלום מיסים או בשירות צבאי שכבר היום נחשבים (באופן עממי ולא פורמלי, וטוב שכך) למעין הצבעת נאמנות למדינה – ולו באופן סמלי כמו חיוך כשאני רואה את דגל ישראל, אזי אין לי ספק שבאותו הרגע אני אורז את כל מטלטליי ויוצא מן המדינה הזו, מתוך כוונה לחזור רק לאחר שיעבור טירוף הדעת.
תודה.

פני הדור

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.

גשם מקומי

1.
לפני כחודשיים, כשהכנסת חזרת מהפגרה, רגע לפני שהתפזרה לפגרה נוספת, המשבר הכלכלי כבר נתן את אותותיו במשק. בעצת העורך שלי, כתבתי טור על כך שבחודש ינואר הקרוב ייהנו חברי הכנסת ויתר נבחרי הציבור מתוספות שכר משמעותיות – כגובה עליית המדד או כגובה עליית השכר הממוצע במשק – וכי יעשו יפה חברי הכנסת לו יחליטו להקפיא את העלאות השכר הללו כדוגמא אישית. יתר על כן, ניגשתי ליו"ר ועדת הכנסת, ח"כ דוד טל, ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לעשות משהו בנידון, שכן הנושא נמצא בסמכותו. הוא ענה שלא, שהנושא לא נמצא על סדר היום, ושלא נראה לו שהוא יעלה על סדר היום בקרוב. אמרתי לו שאם הוא מתכוון לעשות משהו בעניין שיודיע לי (אני לא מוצא את הטור הזה באתר שלנו, אולי הוא לא הועלה אף פעם, אבל אני נשבע שפרסמתי אותו בעיתון).

2.
לפני כשבועיים, פרסם המתחרה שלי, צבי זרחיה, ידיעה בלעדית בדה-מארקר על כך שח"כ טל, וכן יו"ר ועדת הכספים, פרופ' אבישי ברוורמן, מתכוונים להוביל את הקפאת תוספות השכר של חברי הכנסת ויתר נבחרי הציבור. דמי רתח. ח"כ טל מכר אותי תמורת נזיד עדשים. סחתיין לזרחיה. ובכל מקרה, עם ובלי קשר למרירות האישית שלי, סתם רציתי שתדעו עד כמה מוצקה דעתו של ח"כ טל, ועד כמה היא מושפעת משיקולי בחירות. ככה, כשירות לציבור.

3.
מלבד זאת, באותו יום בו פרסמתי את הטור ההוא בעיתון, פגש בי במסדרונות הכנסת אחד הח"כים שאני באמת מעריך ומכבד (ולכן אני לא מזכיר כאן את שמו), ואמר לי משהו בסגנון "קודם תקפיא אתה את תוספת השכר שלך". אני מודה שזה נאמר בספק רצינות ספק הלצה. ועדיין, לא יכולתי שלא להרגיש טעם חמוץ מאד בפי כשקיבלתי אתמול בערב סמס מעוזרו הפרלמנטרי של אותו הח"כ, לפיו הוא קורא לבכירי הבורסה בתל אביב לקחת דוגמא מחברי הכנסת, ולא להעלות את שכרם. אני בכוונה לא שם לינקים, אבל מי שיעשה חיפוש זריז יבין בדיוק למי אני מתכוון. אבל זה יפה שהוא מחליט לנכס לעצמו דוגמא אישית שמלכתחילה נדמה כי לא היה מצויד בה (ציינתי זאת גם בפני העוזר הפרלמנטרי שלו, ולשמחתי לא הייתי צריך להעלות את הדברים של אותו הח"כ לאתר, כי מישהו אחר כבר עשה את זה).

4.
שבת שלום. בירושלים קר כמו אני לא יודע מה, והרדיאטור המסכן שלנו כורע תחת הנטל.

חכו, גם אני גבר-גבר!

1.
ימי הבחירות-משבר כלכלי האלה מצחיקים אותי, כי השילוב הטרגי הזה של השניים יוצרים קומיקה עיתונאית לתפארת, דוגמת הידיעה הבאה בוואינט. הנה זוג הפסקאות שהצחיקו אותי במיוחד:

בכירי האוצר עצמם, מצדם, טוענים כי התוכנית מהווה בזבוז של עשרות מיליארדי שקלים מכספי משלם המסים, ורומזים כי הם הכינו אותה מתוך כפייה ולא מרצונם. אבל מי, בעצם, כפה על בכירי האוצר להכין תוכנית שהם עצמם אינם רוצים בה? גורם פוליטי בכיר אומר כי: "שר האוצר, רוני-בר-און, הפעיל את סמכותו ומנהיגותו והתעקש כי פקידי משרד האוצר יכינו תוכנית לרשת הביטחון. ההוראה לא באה מראש הממשלה אלא משר האוצר".

"התערבות היחידה של ראש הממשלה במשבר הייתה הצהרתו, לפיה צריך לכלול מרכיב של חיסכון פנסיוני בתוכנית ההאצה למשק, בתנאי להסכמה של הכנסת לאשר יחד עם תוכנית ההאצה את תקציב המדינה. ראש הממשלה, הנמצא כעת בארצות הברית, מגבה את שר האוצר בר-און אבל אינו מעורב בנושא באופן ישיר. היוזמה להפעיל את האוצר הייתה של השר בר-און ורק שלו. בר-און ממשיך להתעקש על כך גם עכשיו".

(ההדגשות שלי, הוידוי החשפני במקור)

2.
מעניין מי זה ה"גורם" ה"פוליטי" שנתן לתני גולדשטיין מוואינט את הידיעה הזו. האם ייתכן שמדובר בשר עצמו? לללאאאאאאאא. ואולי זו העוזרת שלו? לאלוהים פתרונים. למען האמת, זה היה עניין של זמן עד שידיעה כזו תופיע היכנשהו. זאת מהסיבה הפשוטה שלכולם יש פריימריז, ובעוד נתניהו ואנשי הליכוד, ברק ואנשי העבודה, ואפילו אנשים בקדימה (ציפי לבני, מאיר שטרית, זאב בוים ואחרים) יכולים להרשות לעצמם לתקוף את האוצר ולדרוש רשתות ביטחון שונות ומשונות לחיסכון הפנסיוני, היחידי שלא יכול לעשות זאת הוא שר האוצר, רוני בר-און. אבל גם לבר-און יש פריימריז. אז מה עושים? מדליפים שטויות.

3.
ולמען הסדר הטוב – למרות שאני סולד מאד מידיעות "גורמים אומרים ש…", גם אני חוטא בהן. מחר ידיעה שלי בסגנון "במערכת הפוליטים מעריכים ש…". יום אחד אכתוב באריכות על משמעות האינפלציה של ידיעות מסוג זה בעיתונות, ועל הקורולציה בין האינפלציה הזו לאינפלציה ברף העצלנות שלנו העיתונאים.

גם במישור ועד הבית

הואיל והמסר שאני מנסה להעביר בשנים האחרונות נופל, בינתיים, על אזניים ערלות, שמחתי היום מאד לקרוא בהארץ שיוסי שריד, איש שדעותיי רחוקות משלו, כתב את הקטע המובא כאן במלואו. הבחירות המוניציפליות בירושלים הן רק משל, מבחינתי. שכן כבר שינו חכמינו," אם זה נכון במישור הארצי, זה נכון גם במישור המוניציפלי", וגו'. קריאה נעימה.

כן, יש לי אחות. היא הממונה במשפחתנו על מחלקת ההתנהגות, בתוקף תפקידה היא נוזפת בי מדי פעם וסיבותיה אתה. ואילו אני אחראי לייעוץ הפוליטי.

אחותי, מורה בגמלאות, גרה בירושלים, והשבוע טילפנה: נשארתי בלי מועמד, אמרה; ובשפה תרבותית אופיינית לה הוסיפה: מאלצים אותי לבחור בין מגיפה לטריפה, גם אם הטרף מוצג כגלאט כשר. מהשלושה האלה אפילו אחד לא יוצא לי. תראה עם מי הם השאירו אותנו, קבלה.

באומרה "הם" הבנתי בדיוק למי היא מתכוונת, כל אחד מבין; למפלגות הגדולות: הליכוד, קדימה, העבודה, שבכל הזדמנות חגיגית מעלות את ירושלים על ראש השמחה, ובהזדמנות הראשונה עוזבות אותה לאנחה: אין להן במלאי מועמד הראוי לשמה, פנוי להובלה. הן נשבעות אמונים לעיר-הנצח, אך עד לנצח הזה לא תיבש ימינן והלשון לא תדבק לחיכן: הן ימשיכו ללהג על ירושלים כ"לב העם היהודי", ודווקא הלב המתפלץ נמסר לטיפול של שוליות ושרלטנים.

אם ירושלים של מעלה היא כל כך של מטה, שייבחר כבר ארקדי גאידמק, ופני העיר יהיו כפניו, בלי מסיכות ובפיאה נוכרית; יעלה ויעמוד בראשה המבוקש.

העבודה, כהרגלה, עולה על כולן בבגידתה. היא חברה לישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, יחדיו הן מריצות מועמד שיתרונו היחיד בגילוי-ראש שלו, חילוני, יעני. השבוע החליט ניר ברקת להודיע על תמיכתו בהקמת שכונה יהודית ליד ענתא, בלב אוכלוסייה פלשתינית, בעידוד כנופיית אלע"ד – אנשי מדנים לעם אדונים. ירושלים בוערת, והמועמד נחוש להוסיף זרדים למדורה. אמנם העבודה טרם הודיעה לו על גט פיטורים, אך אחותי מבקשת להתגרש, ומיד.

מה עושים עכשיו, היא שואלת. הדסה, השבתי, יש דילמות בחיים שאי אפשר לפתור, שאסור לפתור, ולא את אשמה. קשה לך, אני יודע: ארבעים שנה הסברת לתלמידים שלך, שהצבעה בבחירות היא חובה אזרחית. אך הפעם מותר לך להישאר בבית, מבחינתי זה בסדר. המפלגות הראשיות זקרו כלפיך אצבע משולשת, וזאת אותה אצבע שאת זכאית לזקור כלפיהן. יש נסיבות שבהן מוטב להימנע מאשר להשתתף, ודווקא הימנעות היא אחראית יותר ומוסרית.

כשירושלים של מאיר פרוש או גאידמק או ברקת תבער, לא ידך שפכה את השמן. יעשו מה שהם רוצים, ישתגעו כמו פילים בעיר החרסינה, אבל לא בשמך. מעשים אשר לא ייעשו מגונים שבעתיים כשהם נעשים בשמנו.

ואם בכל זאת את מתעקשת להטריח עצמך לקלפי, אני ממליץ להצביע בעד דן בירון, ירושלמי אסלי, ולא תקיאי מרוב בחילה. לפחות יהיה שם מישהו, במועצת העיר, לקרוא בגרון שריפה!

ומי יודע, אולי בכל זאת יבינו את הרמז שאת שולחת: בקרוב, בבחירות לכנסת, נשוב ונשקול את השתתפותנו או את הימנעותנו על פי ההבדלים בין המפלגות. האם, לשם שינוי, נבחין בהבדל הקטן?